וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ.
א. הרמב"ן פירש את דרכי קנין מידת הענוה – בראש כפוף והשפלת המבט לארץ ובאי ההסתכלות בפני האדם בעת הדיבור עמו, שהם ממידות הצניעות. דבר זה למדנו מהנהגת רב שלא היה זוקף עיניו, כדאיתא בתשובת הגאונים (סי' קעח, הובא בחכמה ומוסר מאמר קיא) "עשר מילי דחסידותא דהוי נהוג בהון רב", והמעלות הרביעית והחמשית הם: "דלא היה מביט לצדדים ואפילו לפנים, דאמר שימי את וכו' אלמלא עד דשמע קלי לא ידע". וכוונת הדברים למאמרי הגמרא במסכת מנחות (כט, א וכן קי, א) שרב שימי בר חייא שאל את רב שאלות, וכששמע רב את קולו של רב שימי אמר "שימי את", ופרש"י (מנחות קי, א ד"ה שימי את) "ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות". ומבואר, שההנהגה להשפיל את המבט לארץ ולא הסתכל בפני אדם בשעת הדיבור עמו, היא ממידת הצניעות.
וצריך לבאר מדוע בחר הרמב"ן את הנהגות הצניעות להיות מדרכי קנין מידת הענוה.
שורש מידת הצניעות – בענוה
ב. ביאור הדברים, כי שתי מידות אלו – הענוה והצניעות, שורש אחד להם.
יסוד זה מפורש בדברי הרמב"ן עה"פ (בראשית יב, יא) "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר [אברהם] אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", והביא רש"י מדרש אגדה: "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה", וביאר הרמב"ן, וז"ל:
והמדרש קבלה בענווה שבהם.
ולמדנו מדבריו, שמקור צניעותם של אברהם ושרה הוא שלמות מידת הענווה, כי שורש מידת הצניעות הוא במידת הענוה.
והדברים מתבארים בתוספת הטעמה על פי מש"כ הרמב"ן (במדבר יא, יז) בביאור דברי הכתוב (שמות כד, יא) "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", וז"ל:
הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמן מכלל המון העם.
מבואר שהצדיקים והפרושים שבכלל ישראל נקראו "אצילים" לפי שהם "נאצלים אל עצמן מכלל המון העם", ו"אצילות" זו פירושה מידת הענווה שהם "נאצלים אל עצמן", כלומר מפרישים ומצניעים עצמם בענווה להיות צנועים ומסתירים את פנימיותם הטהורה.
הרי לנו שהצניעות היא מידה ממידות האדם ותכונה מתכונות טוהר נפשו. והיינו המבואר בדברי הרמב"ן, שיסוד ושורש הצניעות נובע מטהרת הנפש ושלמות מידת הענווה, וצניעותם של אברהם ושרה לא היתה צניעות במובן ההלכה בלבד, אלא "קבלה בענווה שבהם" כלומר, זכות הנפש וטוהר המידות הנובע משלמות מידת הענווה.
והנה בשיטה מקובצת עמ"ס מנחות (כט, א אות יב) ביאר את הנהגת רב שלא הכיר את תלמידו רב שימי בר חייא, וז"ל: "לפי שרב עניו היה ולא היה מסתכל חוץ לד' אמותיו". ולפי המבואר שמידות הענוה והצניעות – שורש אחד להם, הדברים עולים בקנה אחד עם פירוש רש"י (המובא לעיל) ש"רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות", דהיינו הך – ההנהגה של השפלת המבט היא הנהגת צניעות ששורשה במידת הענוה.
ואכן, מצאנו שמידות הצניעות והענווה כרוכות אחת בחברתה, כמבואר בדברי רש"י בפירושו לשיר השירים עה"פ (ו, יא) "אל גינת אגוז ירדתי לראות באיבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו רימונים", שכתב:
למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אתה רואה אותו כולו עץ ואין ניכר מה שבתוכו, פוצעו ומצאו מלא מגורות מגורות של אוכלים, כך ישראל צנועין וענוותנין במעשיהם ואין תלמידים שבהן ניכרים ואין מתפארים להכריז על שבחן, בדקתו אתה מוצא אותו מלא חכמה.
מבואר שתלמידי חכמים הם "צנועין וענוותנין", ובשל כך נמשלה כנסת ישראל לאגוז, כאותו אגוז הטומן בחובו "מגורות מגורות של אוכלים". ולפי האמור, ביאור הדברים הוא, שתלמידי החכמים מצניעים את חכמתם מתוך ענוותנותם, ולא שייך "צנועין" ללא "ענוותנין".
השרשת מידת הצניעות – כבר מילדות
ג. על פי המבואר כי הצניעות היא מידת טהרת הנפש, נבין דבר מופלא שכתב הרמב"ן בפירוש פשוטו של מקרא (שמות טו, כה) "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו", וז"ל:
ועל דרך הפשט כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים, שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא חוק, כענין (משלי ל, ח) הטריפני לחם חקי וכו'. ויקרא משפט בהיותו משוער כהוגן… ומשפטים שיחיו בהם לאהוב איש את רעהו ולהתנהג בעצת הזקנים והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים.
חידוש גדול מבואר בדבריו. הנה השרשת מידת "הצנע לכת" בענין הנשים מובנת ביותר, שהרי תכלית האשה במידת הצניעות, כמאמר הכתוב (תהלים מה, יד) "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה". וכרצון השי"ת "כשבקש הקב"ה לברוא את חוה היה מחשב מאיזה מקום לבראותה, אמר אם אברא אותה מן הראש תהיה רוחה גסה, מן העין תהיה סקרנית וכו', מה עשה הקב"ה בראה מן הצלע ממקום צנוע כדי שתהיה צנועה יושבת בבית, שנאמר (בראשית ב, כא) ויקח אחת מצלעותיו" (מדרש תנחומא וישב פרשה ו). אולם "הצנע לכת" בענין הילדים – מה פירושו, וצ"ב.
מתבאר איפוא בדברי הרמב"ן, כי גם ביחס לילדים שייך צניעות. ולפי האמור, הדברים מבוארים, כי מאחר ו"צניעות" אין מובנה רק גדרי ההלכה האמורים בדיני צניעות, אלא מידת שלמות הנפש וטהרתה, הרי שוודאי גם הילדים מחוייבים להתרגל בה משחר ילדותם.
ובפרט לפי המבואר לעיל בדברי הרמב"ן שמידת הצניעות שורשה בענוה "שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות" כדברי הרמב"ן באיגרתו, על כן חובה להנחיל מידה זו כבר מקטנות, ומובן שאף בענין הילדים צריך לפתח ולהשריש בנפשם מידות אלו, כדי שיורגלו בה, ותיקנה מידה זו בעצמם קנין עדי עד.
הצניעות – מקנייני התורה
ד. והנה הציווי "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" נאמר לבני ישראל במרה, לפני שקיבלו התורה בסיני. וביאר הרמב"ן (שם, בתחילת דבריו) את דברי רש"י שנצטוו במרה במקצת פרשיות שיתעסקו בהם [שבת ופרה אדומה ודינין] כדי לראות האם ראויים הם לקבל התורה כולה. וז"ל:
והיה זה להרגילם במצוות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר ושם ניסהו.
וכן מבואר בדברי אור החיים (שמות טו, כו) שפירש:
וה' נתן להם שבת ודינים קודם, לנסותם אם ישמעו למצוות אלו יצוום התורה כולה, והוא אומר למעלה ושם ניסהו, פי' אם יעמוד בקבלת התורה.
ומעתה יתכן שגם לפי פירוש הרמב"ן לפי פשוטו, ה"חוקים ומשפטים" אותם "שם" הקב"ה במרה בהנהגת היישוב והמדינות ובהליכות שבין אדם לחברו – הם הנסיון שהתנסו בו בני ישראל אם ראויים הם לקבל התורה, ובכלל זה קנין מידת הצנע לכת, כמבואר בדברי הרמב"ן הנ"ל.
ומתבאר לפי זה כי בשלמות מידת "והצנע לכת" נבחנו בני ישראל לפני מתן תורה. ומכאן, כמה נחוצה מידת הצניעות לקנין התורה, וכדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' תלמוד תורה הי"ב) "אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה". וכפי שנלמד במעשה הידוע ברבי עקיבא ורחל בתו של כלבא שבוע (עי' כתובות סב, ב) שראתה בו שהוא "צניע ומעלי", ומידה זו היתה בו היסוד לקנין התורה.
- • •
מעתה מבוארים היטב דברי הרמב"ן המפרש כיצד לנהוג "במידת הענוה ללכת בה תמיד", ומנה הרמב"ן הנהגות במידת הצניעות – להשפיל את הראש לארץ ולא להביט בפני כל אדם. שהרי לפי האמור, שורש מידת הצניעות הוא הענוה. וכפי שמבואר לכל אורך האגרת, דרכי קנין המידות אינן רק במחשבה אלא במעשה תמידי, שהאדם מתרגל על ידי פעולות להקנות בנפשו את המידות הנכונות. ולכן קנין מידת הענווה הוא בפיתוח דרכי הצניעות שהם מידה בטהרת הנפש ששורשה במידת הענוה. ועל ידי קביעת הצניעות בדרכיו, מתפתחת בשורש הנפש מידת הענוה.
צניעות ומלכות
ה. כשנוסיף ונתבונן במידות הענוה והצניעות ששורשן אחד – נמצא תוספת ביאור במקומות נוספים בדברי האיגרת.
בדברי חז"ל מבואר שהצניעות היא תכונה העומדת בשורש הזכות למלכות. יעו' ברש"י עה"פ (בראשית לח, כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" שהביא את דברי חז"ל:
יצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים – לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים.
וצריך ביאור, מדוע זכתה תמר למלכות בזכות צניעותה – מהו הקשר המיוחד בין צניעות למלכות.
ונבין את הדברים בהקדם דברי חז"ל מה היתה מהות צניעותה של תמר בבית יהודה, יעו' בדברי רש"י עה"פ (בראשית לח, טו) "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה", שהביא דברי חז"ל: "כי כסתה פניה, כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה", וברמב"ן (שם) הוסיף ביאור:
אבל מדרש רבותינו "שכסתה פניה בבית חמיה" לומר שהצניעה עצמה ממנו בביתו ולא ראה פניה מעולם ואיך יכירנה.
ואמנם הנהגה זו של תמר שהצניעה עצמה עד כדי כך שיהודה לא ראה פניה מעולם צריכה ביאור, דמעולם לא שמענו שנאמרו הלכות צניעות בכיסוי הפנים של אשה.
ומתוך כך ביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל בספרו בשם דרך (פרשת וישב, מאמר צניע ומעלי) את יסוד הדברים שנתבארו לעיל, שהצניעות היא מידה המבטאת את טהרת הנפש ומצביעה על פנימיות מזוככת ושלמות מידת הענוה – וככל המבואר לעיל. ומעתה גם השבח שנשתבחה תמר בצניעותה, לא היה בגלל הקפדתה על דיני צניעות, אלא הנהגת הצניעות המופלגת שנהגה תמר בבית יהודה, שכיסתה את פניה למרות שאין הלכה המחייבת דבר זה, ביטאה את שלמות טהרת נפשה במידות הצניעות והענווה – ובשל טהרת נפשה במידות אלו זכתה לשמש כאם מלכות ישראל.
צניעות וענוה – תכונות המלך
ו. הטעם לכך שרק מי שהתברך בצניעות נפשית וענוה הוא אשר ראוי למלכות – משום שמלך איננו ככל אדם אחר. מצד אחד, בכל הנוגע אליו באופן אישי מוטלת עליו חובה לסבול ולא להגיב על פגיעה שפוגעים בו ולהעביר על מידותיו, ככל אדם, אך בד בבד, בכל הנוגע למלכות – "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דאמר מר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך" (כתובות יז, א). וכמבואר בדברי חז"ל (ילקוט שמעוני שמואל א רמז קיז) ששאול נענש מפני שמחל על כבודו בעת שהעליבו אותו – "אמר רבי יהודה אמר רב מפני מה נענש שאול, מפני שמחל על כבודו, שנאמר (שמואל א י, כז) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויהי כמחריש".
ולכן מלך חייב להיות מופלא בנקיון כפיו וטהרת נפשו, שלא יתערבו במעשיו נגיעות אישיות בשעה שבא לדון את המורדים במלכותו, ומול עיניו תעמוד רק הפגיעה במלכות ולא הפגיעה בו. והמפתח לכך הוא רק שלמות מידת הענוה – כשמבטל כליל את כבודו האישי בפני כל אדם כלשון האיגרת "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך". ורק אז יכול לשפוט בנקיות את המרימים יד נגדו, האם כוונתם לפגוע בו או למרוד במלכות.
ומעתה יש לבאר את דברי הרמב"ן בביאור הציווי שנאמר למלך (דברים יז, כ) "לבלתי רום לבבו מאחיו":
נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל, יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו. כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלקים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם. כענין המבואר על יד המלך שלמה (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב (ירמיה ט, כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו'.
ולפי האמור לעיל יש להוסיף ביאור מדוע נרמז איסור הגאות דווקא בציווי למלך. ומלבד פשטות דברי הרמב"ן, שאם על המלך נאסר להתגאות "כל שכן האחרים שאינן ראויים לכך" – יתכן שכוונה נוספת טמונה ברמיזת האיסור להתגאות דווקא בציווי למלך, והיינו, שהמלך צריך להיות שלם בתכלית במידת הענוה "להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו", כי רק אז יכול להעמיד את מלכותו ולשפוט את המורדים בו בנקיות, ללא תערובת נגיעות.
- • •
ממוצא הדברים יש להוסיף בביאור דברי הרמב"ן באיגרת:
הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ וִינַשְׂאֲךָ הַמָּקוֹם.
המציאות שהקב"ה מגביה דווקא את ה"שפל", את מי שנמצא השלם במידת הענווה, דבר זה נעשה בדווקא, מכיון שכדי להיות ראוי לגדולה, צריך ראשית כל, להשתלם במידת הענווה וטהרת הנפש. וכפי שנתבאר לעיל שבחר הקב"ה לגדולה ומלכות רק את בעלי הענוה והצניעות. אך לא רק במלכות, אלא בכל שררה וגדולה על אחרים, כדי להיות ראוי לתפקיד שיש בו מגע עם ציבור ואנשים אחרים, יש להשתלם תחילה במידות הענוה והצניעות.
והנה, כאמור לעיל, מהיות המלך מוכרח להעמיד את מלכותו, הוא מחוייב לשלב באופן מופלא בין מידת הצניעות והענוה ובין מידת התקיפות וגבהות הלב, בבואו לתקן ולהעמיד את מלכותו. שאם לא כן, בענוה ורכות בלבד, לא תכון המלכות.
וכן מבואר בדברי חז"ל כי אחד משמותיו של דוד המלך היה "עדינו העצני" (יעו' שמואל ב כג, ח). וביאר רש"י את מהות שם זה, על פי דברי המדרש (ילקוט שמעוני שמואל רמז קסה) – "כשעוסק בתורה, כורך ומקשר עצמו כתולעת וכו', וכשיוצא למלחמה, היה קשה כעץ, והורג שמונה מאות חלל במלחמה אחת (עי' מועד קטן טז ב)". ומבואר, שהעמדת המלכות דורשת שלמות מופלאה של שני קצוות: גבורה ותקיפות לצד צניעות וענוה.
ונראה שגם יסוד מוסד זה מכוון בדברי האגרת:
וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה.
ומפורש כי בד בבד עם הנהגת הענוה והצניעות – הלב צריך להיות למעלה, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'".
