קביעות ומקום קבוע בבית הכנסת

תקציר השיעור

א. חז"ל הפליגו במעלת "הקובע מקום לתפילתו" ואמרו כי "אלוקי אברהם בעזרו", ו"אוייביו נופלים תחתיו", ויש לבאר את מעלת קביעות המקום לתפילה.

ב. בעיקר הדין צ"ע, האם חובת הקביעות היא במקום בבית כנסת בלבד, או גם בבית. כמו כן צ"ע האם חובת הקביעות היא במקום מסויים בבית הכנסת, או רק בבית כנסת מסויים • קביעות מקום בתפילות מסויימות במקום מסויים.

ג. מהחובה לקבוע מקום לתפילה בבית הכנסת, דנו הפוסקים בגדרי הבעלות והזכויות במקומות הישיבה בבית הכנסת – האם קנין מקום בבית הכנסת הוא קנין בקרקע בית הכנסת ונרכש לעולם, או שעבוד זמני על מקום הישיבה בלבד.

ד. עבר לגור במקום אחר, האם רשאי לתת את מקומו למי שיחפוץ.

ה. זקן שהיה לו מקום מכובד ב"מזרח" בית הכנסת, האם בנו הצעיר [שאינו "ראוי" כאביו] רשאי לשבת על מקומו.

ו. האם דיני חזקת קרקעות חלים על מקומות בבית הכנסת.

ז. זכות קדימה לרכוש מקום המתפנה לידו בבית הכנסת מדינא ד"בר מצרא".

ח. זכות המחאה נגד הוספת מקומות בבית הכנסת.

ט. סידור מקומות בבית הכנסת לאחר הרחבתו.

י. השינויים בהגדרת בעלות ושותפות בבית הכנסת מתקופות קדומות לתקופתנו • חלות מקח וממכר מקומות בית הכנסת בזמן הזה • ההגבלות על רכישת מקום בבית הכנסת • החלפת מקום המתפלל בעל כורחו על ידי הגבאים.

יא. אורח שהתיישב על מקומו הקבוע, האם מותר לבקש ממנו לפנות את המקום.

קביעות ומקום קבוע בבית הכנסת

קביעות ומקום קבוע בבית כנסת

 

החובה לקבוע מקום לתפילתו

א. חז"ל הפליגו במסכת ברכות במעלת "הקובע מקום לתפילתו" ואמרו (1) ברכות ו, ב) כי "אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו". וכן אמרו (2) שם ז, ב) כי "אוייביו נופלים תחתיו" [בביאור מעלת קביעות המקום לתפילה, עיין בדברי רבנו יונה (1) שביאר כי קביעות המקום יסודה באהבת התפילה, ובוודאי יש בו ממידת הענוה, כדי שתהיה תפילתו מקובלת לפני המקום, וראה בהרחבה בספר דברי מוסר (13)].

בעיקר הדין יש לעיין, מהי חובת הקביעות – מקום בבית כנסת בלבד, או גם בבית; במקום מסויים בבית הכנסת, או רק בבית כנסת מסויים; בתפילות מסויימות במקום מסויים.

תלמידי רבנו יונה (1) כתבו: "לא אמר זה במקומות של בית הכנסת, דכיון שכולה מקום תפילה היא, אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזו. אלא רצה לומר שקובע מקום לתפילתו בביתו, שפעמים שאינו יכול ללכת לבית הכנסת,  מתפלל בביתו ומייחד מקום ידוע לכך". ומבואר בדבריו כי קביעות מקום בבית הכנסת היא לאו דווקא במקום מסויים ממש, ורשאי לשבת "פעמים בזוית זו ופעמים בזו". ועוד מבואר בדבריו, כי יש חובה לקבוע מקום לתפילה גם בביתו, ולא רק בבית כנסת. והרא"ש (2) כתב שאין חובה לקבוע מקום בבית כנסת אחד "אבל אם הוא מתפלל באחד בשני מקומות שפיר דמי", כמבואר בדברי הירושלמי (2) "אמר רב תנחום בר חנניא, צריך אדם לייחד לו מקום בבית כנסת להתפלל". אמנם עי"ש בפני משה שכתב: "צריך לייחד לו מקום מיוחד, שלא יתפלל פעם במקום הזה ופעם במקום אחר, ואפילו באותו בית כנסת".

להלכה: בשו"ע בהלכות תפילה (2) כתב: "יקבע מקום לתפילתו, שלא ישנהו אם לא לצורך. ואין די במה שיקבע לו בית כנסת להתפלל, אלא גם בבית כנסת שקבוע בה, צריך שיהיה לו מקום קבוע". והמשנה ברורה (שם) הביא להלכה את דברי תלמידי רבנו יונה: "וגם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית. ותוך ד' אמות חשוב מקום אחד, דאי אפשר לצמצם". וראה סיכום שיטות הפוסקים בענין קביעות מקום לתפילתו בפסקי תשובות (12).

  • • •

הבעלות על מקומות הישיבה בבית הכנסת

ב. ממוצא החובה לקבוע מקום לתפילה בבית הכנסת, דנו הפוסקים בגדרי הבעלות והזכויות במקומות הישיבה בבית הכנסת – האם קנין מקום בבית הכנסת הוא קנין בקרקע בית הכנסת ונרכש לעולם, או שעבוד זמני על מקום הישיבה בלבד. לשאלה עקרונית זו כמה נפקא מינות לדינא, והיא נדונה בהרחבה בספרי השאלות ותשובות של רבותינו הראשונים והאחרונים. וכפי שיבואר להלן, נראה כי במשך השנים, חל שינוי בהגדרת הבעלות על מקומו הישיבה בבית הכנסת.

  • בשו"ת הרא"ש (2) כלל ה אות ג) קבע, כי אדם מוריש לבניו את מקומו בבית הכנסת, גם אם האב ישב במקום מכובד בבית הכנסת, והבן "ממלא מקום אביו" במעשיו [וראה מה שכתב בשו"ת הרדב"ז (8) על דברי הרא"ש הנ"ל]. הדברים נכתבו בנדון שנים שישבו על הספסל בבית הכנסת, ואחד מהם רוצה להקים מחיצה שתפריד בין שניהם. לעומתו חברו לספסל טען שאין לחלק לשנים את הספסל, שהיה עד כה משותף. טענתו העיקרית היא, שעד כה ישבו שניהם על ספסל אחד שנחשב לספסל מכובד בהיותו הראשון ליד ההיכל, אבל עכשיו על ידי חלוקת הספסל לשנים יחשב חברו לראשון הקרוב יותר להיכל, ואילו שכנו לספסל יחשב לשני. הרא"ש הכריע על פי דיני שכנים, שכשם ששותפים בחצר יכולים לחלוק את חצרם המשותפת על ידי מחיצה, כך גם ניתן לחלק על ידי מחיצה ספסל אחד לשנים.

ומבואר איפוא, כי בתקופת רבותינו הראשונים, המקום בבית הכנסת נרכש לעולם ולא בשכירות זמנית, ולפיכך צאצאי הקונה ירשו את מקום אביהם. ומהתשובה בענין חלוקת הספסל נראה שמקובל היה לקנות את המקום בבעלות לעולם, שהרי שוכר לזמן אינו יכול לשנות את החפץ המושכר ללא הסכמת הבעלים.

  • הרא"ש בתשובה נוספת (3) שם אות ה) כתב כי "כתיבת השם [על מקום ישיבה בבית הכנסת] היא כמו שטר", ודן על פי דיני "חזקות" מקרקעין בשאלות בעלות על מקומות בית הכנסת. וכך נקבע להלכה ברמ"א (5) חו"מ סי' קמ ס"ח) "וכן מקומות בית הכנסת, אם מעידים העדים שישב עליה כל עת שנכנס לבית הכנסת, אע"פ שלפעמים שינה מקומו מחמת אבלות, או לא נכנס לבית הכנסת, הוי חזקה, הואיל ועשה בחזקה כמנהג העולם. ונ"ל שכן ראוי להורות, אע"פ שיש חולקים. מקומות של בית הכנסת שהמנהג שכל אחד כותב שמו עליו, הוי כשטר, וכל מי ששמו עליו הוי שלו ואין למערער בו כלום" [וראה עוד בשו"ת הרא"ש (3) כלל ג אות ז) ובמה שכתב החתם סופר (3) בביאור דברי הראש"].
  • הריב"ש (4) סימן רנג) דן בשאלה, האם אפשר להוסיף כסאות במעברים של בית הכנסת. ומסקנתו על סמך דיני זכות בני מבוי למחות "במי שמרבה עליהם את הדרך", שבעלי המושבים הקבועים רשאים להתנגד לתוספת כסאות, משום שהמעבר נעשה צר יותר. ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (5) חו"מ סי' קסב ס"ז) "כמו שהדין במבוי, כן הדין במקומות של בית הכנסת. לכן עשיר שיש לו מקומות רבים, ובני הכנסת באים להוסיף ספסלים בבית הכנסת במקומות הפנויים כדי להרוויח הצדקה ושיבואו רבים להתפלל, או שיחידים רוצים לישב באמצע הדרך, העשיר יכול למחות בטענה שמיצר לו הדרך או מרבה עליו הדרך". וראה בגם בתשובת הריב"ש (4) סימן רנט).
  • כמו כן מובאת בשו"ע (6) סי' קעה סע' נג) ההלכה, שיש לבעל מקום קבוע בבית הכנסת זכות קדימה לרכוש מקום המתפנה לידו מדין "בר מצרא". גם בהלכה זו מדובר על מכירה לעולם ולא בשכירות.

 

השינוי בבעלות על מקומות בבית הכנסת בתקופות מאוחרות

ג. כפי שנראה, בתקופות מאוחרות חל שינוי במהות רכישת המקומות בבתי הכנסת. רכישת המקום הוגבלה לזמן קצוב, כגון לשנה אחת, או אפילו לכל החיים, כפי שמקובל עד היום בכמה בתי כנסת. אבל בדרך כלל, אין כוונתו של המתפלל לרכוש את מקומו לעולמים ולדורי דורות, ולפיכך אינו מוריש את מקומו לדורות הבאים. השינוי חל לא רק ביחס למשך זמן הרכישה, אלא גם במהות הרכישה: בתקופות מאוחרות פחתו זכויותיו של המתפלל על מקומו.

לפיכך, אינו יכול עוד לנהוג בכסאו כאילו היה חצרו הפרטית ולבנות על דעת עצמו מחיצה בינו ובין כסא חברו ללא רשות מיוחדת מהגבאים, שלא כבתקופת הפוסקים הראשונים, שהחילו על מקום התפילה את כל דיני הבעלות וזכויות השימוש של קרקעות ושכנים. השינוי שחל במהות הרכישה מבואר בדברי נתיבות המשפט (חו"מ סי' קצב ס"ז) שכתב: "וכן בישיבת מקום בבית הכנסת, שגוף הקרקע והבית כנסת הוא של הציבור, ואין לכל אחד רק שעבוד ישיבה על המקום, לכן נקנה בישיבה". בהמשך דבריו כתב הנתיבות, שבשכירות מקום בבית כנסת אין אדם קונה נכס, אלא משלם עבור זכויות ושעבודים "דשכירות יש בו גם כן משום שעבוד, כפי שהארכתי בזה בהלכות שכירות".

ראה סיכום הדברים במאמרו של הרב יועזר אריאל, דיין בית הדין הרבני בצפת, בספרו תורת המשפט (10)-(11), והמסתעף לנדון ההגבלות על רכישת מקום בבית הכנסת, החלפת מקום המתפלל בעל כורחו על ידי הגבאים, והגדרת חלות מקח וממכר מקומות בית הכנסת בזמן הזה [וראה גם בשו"ת חתם סופר (8) שהבעלות על מקומות בבית הכנסת ש"מקומות בבית הכנסת נכתבו בפנקס בפנקס הקהל, וזו היא שטר מכירה שלהם"].

  • להשלמת היריעה בנדון בית הכנסת, נעיין בתשובת החתם סופר (7) בנדון סידור מקומות בבית הכנסת לאחר הרחבתו. וסיכום הנדונים בהרחבה בשו"ת שואלין ודורשין (9), ובקצרה בפסקי תשובות (6).

 

אורח שהתיישב על מקומו הקבוע

ד. כאשר מגיע להתפלל בבית כנסת וניגש למקומו הקבוע, ומתברר כי יושב שם אדם אחד, דן הרב יצחק זילברשטיין, בספרו חשוקי חמד (12) "האם יבקש ממנו בעדינות לעבור למקום אחר, כי הוא מקומו הקבוע. או שמא מאחר ונאמר בספר המצוות הקצר (מצוה סא) מצות עשה לאהוב את הגר, ופירוש גר הוא שבא מארץ אחרת ומעיר אחרת לגור, יש לשקול מה עדיף על מה. האם להתפלל במקום קבוע ובפרט בעידנא, או לאהוב את הגר ולחשוש אולי יפגע".

ופסק: "ישאיר את מקומו לאורח, והוא יתפלל שלא במקומו הקבוע, משום שנאמר שם ברמב"ם [בנדון קביעות מקום בתפילה] ואם היה דחוק ונאנס, אין מעכבים. ולכן אם המקום הקבוע תפוס ע"י אורח הרי זה כאילו דחוק ונאנס, מאחר וקיים חשש שמא ייעלב. וכך הוא גם לשון השו"ע (2) יקבע מקום לתפלתו שלא ישנהו אם לא לצורך, וכאן הוא לצורך, כדי לאהוב את הגר, ויש להניח שגם אז יפלו אויביו לפניו".

ובספר הגיוני הפרשה (12) כתב על פי דברי המשנה ברורה (2) שבתוך ד' אמות נחשב כקובע מקום, ישתדל לשבת סמוך למקומו. ואם הדבר בלתי אפשרי, תלוי מי התיישב במקומו. אם מדובר באחד ממתפללי בית הכנסת, שהיה אמור לדעת שהמקום שייך לאדם אחר, אפשר להודיע שהוא יושב על מקום קבוע של אחרי, ולבקש ממנו לעבור למקום אחר. אך אם הוא אורח, נראה שעדיף לתת לו להישאר על מקומו, או למצוא לו מקום אחר ולומר לו שהוא יושב על מקום קבוע של אחרים, וסיים: "והטוב ביותר, שהגבאים יקבלו את האורחים וידאגו להם למקום ישיבה".

קביעות ומקום קבוע בבית כנסת

 

החובה לקבוע מקום לתפילתו

א. חז"ל הפליגו במסכת ברכות במעלת "הקובע מקום לתפילתו" ואמרו (1) ברכות ו, ב) כי "אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו". וכן אמרו (2) שם ז, ב) כי "אוייביו נופלים תחתיו" [בביאור מעלת קביעות המקום לתפילה, עיין בדברי רבנו יונה (1) שביאר כי קביעות המקום יסודה באהבת התפילה, ובוודאי יש בו ממידת הענוה, כדי שתהיה תפילתו מקובלת לפני המקום, וראה בהרחבה בספר דברי מוסר (13)].

בעיקר הדין יש לעיין, מהי חובת הקביעות – מקום בבית כנסת בלבד, או גם בבית; במקום מסויים בבית הכנסת, או רק בבית כנסת מסויים; בתפילות מסויימות במקום מסויים.

תלמידי רבנו יונה (1) כתבו: "לא אמר זה במקומות של בית הכנסת, דכיון שכולה מקום תפילה היא, אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזו. אלא רצה לומר שקובע מקום לתפילתו בביתו, שפעמים שאינו יכול ללכת לבית הכנסת,  מתפלל בביתו ומייחד מקום ידוע לכך". ומבואר בדבריו כי קביעות מקום בבית הכנסת היא לאו דווקא במקום מסויים ממש, ורשאי לשבת "פעמים בזוית זו ופעמים בזו". ועוד מבואר בדבריו, כי יש חובה לקבוע מקום לתפילה גם בביתו, ולא רק בבית כנסת. והרא"ש (2) כתב שאין חובה לקבוע מקום בבית כנסת אחד "אבל אם הוא מתפלל באחד בשני מקומות שפיר דמי", כמבואר בדברי הירושלמי (2) "אמר רב תנחום בר חנניא, צריך אדם לייחד לו מקום בבית כנסת להתפלל". אמנם עי"ש בפני משה שכתב: "צריך לייחד לו מקום מיוחד, שלא יתפלל פעם במקום הזה ופעם במקום אחר, ואפילו באותו בית כנסת".

להלכה: בשו"ע בהלכות תפילה (2) כתב: "יקבע מקום לתפילתו, שלא ישנהו אם לא לצורך. ואין די במה שיקבע לו בית כנסת להתפלל, אלא גם בבית כנסת שקבוע בה, צריך שיהיה לו מקום קבוע". והמשנה ברורה (שם) הביא להלכה את דברי תלמידי רבנו יונה: "וגם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית. ותוך ד' אמות חשוב מקום אחד, דאי אפשר לצמצם". וראה סיכום שיטות הפוסקים בענין קביעות מקום לתפילתו בפסקי תשובות (12).

  • • •

הבעלות על מקומות הישיבה בבית הכנסת

ב. ממוצא החובה לקבוע מקום לתפילה בבית הכנסת, דנו הפוסקים בגדרי הבעלות והזכויות במקומות הישיבה בבית הכנסת – האם קנין מקום בבית הכנסת הוא קנין בקרקע בית הכנסת ונרכש לעולם, או שעבוד זמני על מקום הישיבה בלבד. לשאלה עקרונית זו כמה נפקא מינות לדינא, והיא נדונה בהרחבה בספרי השאלות ותשובות של רבותינו הראשונים והאחרונים. וכפי שיבואר להלן, נראה כי במשך השנים, חל שינוי בהגדרת הבעלות על מקומו הישיבה בבית הכנסת.

  • בשו"ת הרא"ש (2) כלל ה אות ג) קבע, כי אדם מוריש לבניו את מקומו בבית הכנסת, גם אם האב ישב במקום מכובד בבית הכנסת, והבן "ממלא מקום אביו" במעשיו [וראה מה שכתב בשו"ת הרדב"ז (8) על דברי הרא"ש הנ"ל]. הדברים נכתבו בנדון שנים שישבו על הספסל בבית הכנסת, ואחד מהם רוצה להקים מחיצה שתפריד בין שניהם. לעומתו חברו לספסל טען שאין לחלק לשנים את הספסל, שהיה עד כה משותף. טענתו העיקרית היא, שעד כה ישבו שניהם על ספסל אחד שנחשב לספסל מכובד בהיותו הראשון ליד ההיכל, אבל עכשיו על ידי חלוקת הספסל לשנים יחשב חברו לראשון הקרוב יותר להיכל, ואילו שכנו לספסל יחשב לשני. הרא"ש הכריע על פי דיני שכנים, שכשם ששותפים בחצר יכולים לחלוק את חצרם המשותפת על ידי מחיצה, כך גם ניתן לחלק על ידי מחיצה ספסל אחד לשנים.

ומבואר איפוא, כי בתקופת רבותינו הראשונים, המקום בבית הכנסת נרכש לעולם ולא בשכירות זמנית, ולפיכך צאצאי הקונה ירשו את מקום אביהם. ומהתשובה בענין חלוקת הספסל נראה שמקובל היה לקנות את המקום בבעלות לעולם, שהרי שוכר לזמן אינו יכול לשנות את החפץ המושכר ללא הסכמת הבעלים.

  • הרא"ש בתשובה נוספת (3) שם אות ה) כתב כי "כתיבת השם [על מקום ישיבה בבית הכנסת] היא כמו שטר", ודן על פי דיני "חזקות" מקרקעין בשאלות בעלות על מקומות בית הכנסת. וכך נקבע להלכה ברמ"א (5) חו"מ סי' קמ ס"ח) "וכן מקומות בית הכנסת, אם מעידים העדים שישב עליה כל עת שנכנס לבית הכנסת, אע"פ שלפעמים שינה מקומו מחמת אבלות, או לא נכנס לבית הכנסת, הוי חזקה, הואיל ועשה בחזקה כמנהג העולם. ונ"ל שכן ראוי להורות, אע"פ שיש חולקים. מקומות של בית הכנסת שהמנהג שכל אחד כותב שמו עליו, הוי כשטר, וכל מי ששמו עליו הוי שלו ואין למערער בו כלום" [וראה עוד בשו"ת הרא"ש (3) כלל ג אות ז) ובמה שכתב החתם סופר (3) בביאור דברי הראש"].
  • הריב"ש (4) סימן רנג) דן בשאלה, האם אפשר להוסיף כסאות במעברים של בית הכנסת. ומסקנתו על סמך דיני זכות בני מבוי למחות "במי שמרבה עליהם את הדרך", שבעלי המושבים הקבועים רשאים להתנגד לתוספת כסאות, משום שהמעבר נעשה צר יותר. ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (5) חו"מ סי' קסב ס"ז) "כמו שהדין במבוי, כן הדין במקומות של בית הכנסת. לכן עשיר שיש לו מקומות רבים, ובני הכנסת באים להוסיף ספסלים בבית הכנסת במקומות הפנויים כדי להרוויח הצדקה ושיבואו רבים להתפלל, או שיחידים רוצים לישב באמצע הדרך, העשיר יכול למחות בטענה שמיצר לו הדרך או מרבה עליו הדרך". וראה בגם בתשובת הריב"ש (4) סימן רנט).
  • כמו כן מובאת בשו"ע (6) סי' קעה סע' נג) ההלכה, שיש לבעל מקום קבוע בבית הכנסת זכות קדימה לרכוש מקום המתפנה לידו מדין "בר מצרא". גם בהלכה זו מדובר על מכירה לעולם ולא בשכירות.

 

השינוי בבעלות על מקומות בבית הכנסת בתקופות מאוחרות

ג. כפי שנראה, בתקופות מאוחרות חל שינוי במהות רכישת המקומות בבתי הכנסת. רכישת המקום הוגבלה לזמן קצוב, כגון לשנה אחת, או אפילו לכל החיים, כפי שמקובל עד היום בכמה בתי כנסת. אבל בדרך כלל, אין כוונתו של המתפלל לרכוש את מקומו לעולמים ולדורי דורות, ולפיכך אינו מוריש את מקומו לדורות הבאים. השינוי חל לא רק ביחס למשך זמן הרכישה, אלא גם במהות הרכישה: בתקופות מאוחרות פחתו זכויותיו של המתפלל על מקומו.

לפיכך, אינו יכול עוד לנהוג בכסאו כאילו היה חצרו הפרטית ולבנות על דעת עצמו מחיצה בינו ובין כסא חברו ללא רשות מיוחדת מהגבאים, שלא כבתקופת הפוסקים הראשונים, שהחילו על מקום התפילה את כל דיני הבעלות וזכויות השימוש של קרקעות ושכנים. השינוי שחל במהות הרכישה מבואר בדברי נתיבות המשפט (חו"מ סי' קצב ס"ז) שכתב: "וכן בישיבת מקום בבית הכנסת, שגוף הקרקע והבית כנסת הוא של הציבור, ואין לכל אחד רק שעבוד ישיבה על המקום, לכן נקנה בישיבה". בהמשך דבריו כתב הנתיבות, שבשכירות מקום בבית כנסת אין אדם קונה נכס, אלא משלם עבור זכויות ושעבודים "דשכירות יש בו גם כן משום שעבוד, כפי שהארכתי בזה בהלכות שכירות".

ראה סיכום הדברים במאמרו של הרב יועזר אריאל, דיין בית הדין הרבני בצפת, בספרו תורת המשפט (10)-(11), והמסתעף לנדון ההגבלות על רכישת מקום בבית הכנסת, החלפת מקום המתפלל בעל כורחו על ידי הגבאים, והגדרת חלות מקח וממכר מקומות בית הכנסת בזמן הזה [וראה גם בשו"ת חתם סופר (8) שהבעלות על מקומות בבית הכנסת ש"מקומות בבית הכנסת נכתבו בפנקס בפנקס הקהל, וזו היא שטר מכירה שלהם"].

  • להשלמת היריעה בנדון בית הכנסת, נעיין בתשובת החתם סופר (7) בנדון סידור מקומות בבית הכנסת לאחר הרחבתו. וסיכום הנדונים בהרחבה בשו"ת שואלין ודורשין (9), ובקצרה בפסקי תשובות (6).

 

אורח שהתיישב על מקומו הקבוע

ד. כאשר מגיע להתפלל בבית כנסת וניגש למקומו הקבוע, ומתברר כי יושב שם אדם אחד, דן הרב יצחק זילברשטיין, בספרו חשוקי חמד (12) "האם יבקש ממנו בעדינות לעבור למקום אחר, כי הוא מקומו הקבוע. או שמא מאחר ונאמר בספר המצוות הקצר (מצוה סא) מצות עשה לאהוב את הגר, ופירוש גר הוא שבא מארץ אחרת ומעיר אחרת לגור, יש לשקול מה עדיף על מה. האם להתפלל במקום קבוע ובפרט בעידנא, או לאהוב את הגר ולחשוש אולי יפגע".

ופסק: "ישאיר את מקומו לאורח, והוא יתפלל שלא במקומו הקבוע, משום שנאמר שם ברמב"ם [בנדון קביעות מקום בתפילה] ואם היה דחוק ונאנס, אין מעכבים. ולכן אם המקום הקבוע תפוס ע"י אורח הרי זה כאילו דחוק ונאנס, מאחר וקיים חשש שמא ייעלב. וכך הוא גם לשון השו"ע (2) יקבע מקום לתפלתו שלא ישנהו אם לא לצורך, וכאן הוא לצורך, כדי לאהוב את הגר, ויש להניח שגם אז יפלו אויביו לפניו".

ובספר הגיוני הפרשה (12) כתב על פי דברי המשנה ברורה (2) שבתוך ד' אמות נחשב כקובע מקום, ישתדל לשבת סמוך למקומו. ואם הדבר בלתי אפשרי, תלוי מי התיישב במקומו. אם מדובר באחד ממתפללי בית הכנסת, שהיה אמור לדעת שהמקום שייך לאדם אחר, אפשר להודיע שהוא יושב על מקום קבוע של אחרי, ולבקש ממנו לעבור למקום אחר. אך אם הוא אורח, נראה שעדיף לתת לו להישאר על מקומו, או למצוא לו מקום אחר ולומר לו שהוא יושב על מקום קבוע של אחרים, וסיים: "והטוב ביותר, שהגבאים יקבלו את האורחים וידאגו להם למקום ישיבה".

קביעות ומקום קבוע בבית כנסת

 

החובה לקבוע מקום לתפילתו

א. חז"ל הפליגו במסכת ברכות במעלת "הקובע מקום לתפילתו" ואמרו (1) ברכות ו, ב) כי "אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו". וכן אמרו (2) שם ז, ב) כי "אוייביו נופלים תחתיו" [בביאור מעלת קביעות המקום לתפילה, עיין בדברי רבנו יונה (1) שביאר כי קביעות המקום יסודה באהבת התפילה, ובוודאי יש בו ממידת הענוה, כדי שתהיה תפילתו מקובלת לפני המקום, וראה בהרחבה בספר דברי מוסר (13)].

בעיקר הדין יש לעיין, מהי חובת הקביעות – מקום בבית כנסת בלבד, או גם בבית; במקום מסויים בבית הכנסת, או רק בבית כנסת מסויים; בתפילות מסויימות במקום מסויים.

תלמידי רבנו יונה (1) כתבו: "לא אמר זה במקומות של בית הכנסת, דכיון שכולה מקום תפילה היא, אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזו. אלא רצה לומר שקובע מקום לתפילתו בביתו, שפעמים שאינו יכול ללכת לבית הכנסת,  מתפלל בביתו ומייחד מקום ידוע לכך". ומבואר בדבריו כי קביעות מקום בבית הכנסת היא לאו דווקא במקום מסויים ממש, ורשאי לשבת "פעמים בזוית זו ופעמים בזו". ועוד מבואר בדבריו, כי יש חובה לקבוע מקום לתפילה גם בביתו, ולא רק בבית כנסת. והרא"ש (2) כתב שאין חובה לקבוע מקום בבית כנסת אחד "אבל אם הוא מתפלל באחד בשני מקומות שפיר דמי", כמבואר בדברי הירושלמי (2) "אמר רב תנחום בר חנניא, צריך אדם לייחד לו מקום בבית כנסת להתפלל". אמנם עי"ש בפני משה שכתב: "צריך לייחד לו מקום מיוחד, שלא יתפלל פעם במקום הזה ופעם במקום אחר, ואפילו באותו בית כנסת".

להלכה: בשו"ע בהלכות תפילה (2) כתב: "יקבע מקום לתפילתו, שלא ישנהו אם לא לצורך. ואין די במה שיקבע לו בית כנסת להתפלל, אלא גם בבית כנסת שקבוע בה, צריך שיהיה לו מקום קבוע". והמשנה ברורה (שם) הביא להלכה את דברי תלמידי רבנו יונה: "וגם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית. ותוך ד' אמות חשוב מקום אחד, דאי אפשר לצמצם". וראה סיכום שיטות הפוסקים בענין קביעות מקום לתפילתו בפסקי תשובות (12).

  • • •

הבעלות על מקומות הישיבה בבית הכנסת

ב. ממוצא החובה לקבוע מקום לתפילה בבית הכנסת, דנו הפוסקים בגדרי הבעלות והזכויות במקומות הישיבה בבית הכנסת – האם קנין מקום בבית הכנסת הוא קנין בקרקע בית הכנסת ונרכש לעולם, או שעבוד זמני על מקום הישיבה בלבד. לשאלה עקרונית זו כמה נפקא מינות לדינא, והיא נדונה בהרחבה בספרי השאלות ותשובות של רבותינו הראשונים והאחרונים. וכפי שיבואר להלן, נראה כי במשך השנים, חל שינוי בהגדרת הבעלות על מקומו הישיבה בבית הכנסת.

  • בשו"ת הרא"ש (2) כלל ה אות ג) קבע, כי אדם מוריש לבניו את מקומו בבית הכנסת, גם אם האב ישב במקום מכובד בבית הכנסת, והבן "ממלא מקום אביו" במעשיו [וראה מה שכתב בשו"ת הרדב"ז (8) על דברי הרא"ש הנ"ל]. הדברים נכתבו בנדון שנים שישבו על הספסל בבית הכנסת, ואחד מהם רוצה להקים מחיצה שתפריד בין שניהם. לעומתו חברו לספסל טען שאין לחלק לשנים את הספסל, שהיה עד כה משותף. טענתו העיקרית היא, שעד כה ישבו שניהם על ספסל אחד שנחשב לספסל מכובד בהיותו הראשון ליד ההיכל, אבל עכשיו על ידי חלוקת הספסל לשנים יחשב חברו לראשון הקרוב יותר להיכל, ואילו שכנו לספסל יחשב לשני. הרא"ש הכריע על פי דיני שכנים, שכשם ששותפים בחצר יכולים לחלוק את חצרם המשותפת על ידי מחיצה, כך גם ניתן לחלק על ידי מחיצה ספסל אחד לשנים.

ומבואר איפוא, כי בתקופת רבותינו הראשונים, המקום בבית הכנסת נרכש לעולם ולא בשכירות זמנית, ולפיכך צאצאי הקונה ירשו את מקום אביהם. ומהתשובה בענין חלוקת הספסל נראה שמקובל היה לקנות את המקום בבעלות לעולם, שהרי שוכר לזמן אינו יכול לשנות את החפץ המושכר ללא הסכמת הבעלים.

  • הרא"ש בתשובה נוספת (3) שם אות ה) כתב כי "כתיבת השם [על מקום ישיבה בבית הכנסת] היא כמו שטר", ודן על פי דיני "חזקות" מקרקעין בשאלות בעלות על מקומות בית הכנסת. וכך נקבע להלכה ברמ"א (5) חו"מ סי' קמ ס"ח) "וכן מקומות בית הכנסת, אם מעידים העדים שישב עליה כל עת שנכנס לבית הכנסת, אע"פ שלפעמים שינה מקומו מחמת אבלות, או לא נכנס לבית הכנסת, הוי חזקה, הואיל ועשה בחזקה כמנהג העולם. ונ"ל שכן ראוי להורות, אע"פ שיש חולקים. מקומות של בית הכנסת שהמנהג שכל אחד כותב שמו עליו, הוי כשטר, וכל מי ששמו עליו הוי שלו ואין למערער בו כלום" [וראה עוד בשו"ת הרא"ש (3) כלל ג אות ז) ובמה שכתב החתם סופר (3) בביאור דברי הראש"].
  • הריב"ש (4) סימן רנג) דן בשאלה, האם אפשר להוסיף כסאות במעברים של בית הכנסת. ומסקנתו על סמך דיני זכות בני מבוי למחות "במי שמרבה עליהם את הדרך", שבעלי המושבים הקבועים רשאים להתנגד לתוספת כסאות, משום שהמעבר נעשה צר יותר. ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (5) חו"מ סי' קסב ס"ז) "כמו שהדין במבוי, כן הדין במקומות של בית הכנסת. לכן עשיר שיש לו מקומות רבים, ובני הכנסת באים להוסיף ספסלים בבית הכנסת במקומות הפנויים כדי להרוויח הצדקה ושיבואו רבים להתפלל, או שיחידים רוצים לישב באמצע הדרך, העשיר יכול למחות בטענה שמיצר לו הדרך או מרבה עליו הדרך". וראה בגם בתשובת הריב"ש (4) סימן רנט).
  • כמו כן מובאת בשו"ע (6) סי' קעה סע' נג) ההלכה, שיש לבעל מקום קבוע בבית הכנסת זכות קדימה לרכוש מקום המתפנה לידו מדין "בר מצרא". גם בהלכה זו מדובר על מכירה לעולם ולא בשכירות.

 

השינוי בבעלות על מקומות בבית הכנסת בתקופות מאוחרות

ג. כפי שנראה, בתקופות מאוחרות חל שינוי במהות רכישת המקומות בבתי הכנסת. רכישת המקום הוגבלה לזמן קצוב, כגון לשנה אחת, או אפילו לכל החיים, כפי שמקובל עד היום בכמה בתי כנסת. אבל בדרך כלל, אין כוונתו של המתפלל לרכוש את מקומו לעולמים ולדורי דורות, ולפיכך אינו מוריש את מקומו לדורות הבאים. השינוי חל לא רק ביחס למשך זמן הרכישה, אלא גם במהות הרכישה: בתקופות מאוחרות פחתו זכויותיו של המתפלל על מקומו.

לפיכך, אינו יכול עוד לנהוג בכסאו כאילו היה חצרו הפרטית ולבנות על דעת עצמו מחיצה בינו ובין כסא חברו ללא רשות מיוחדת מהגבאים, שלא כבתקופת הפוסקים הראשונים, שהחילו על מקום התפילה את כל דיני הבעלות וזכויות השימוש של קרקעות ושכנים. השינוי שחל במהות הרכישה מבואר בדברי נתיבות המשפט (חו"מ סי' קצב ס"ז) שכתב: "וכן בישיבת מקום בבית הכנסת, שגוף הקרקע והבית כנסת הוא של הציבור, ואין לכל אחד רק שעבוד ישיבה על המקום, לכן נקנה בישיבה". בהמשך דבריו כתב הנתיבות, שבשכירות מקום בבית כנסת אין אדם קונה נכס, אלא משלם עבור זכויות ושעבודים "דשכירות יש בו גם כן משום שעבוד, כפי שהארכתי בזה בהלכות שכירות".

ראה סיכום הדברים במאמרו של הרב יועזר אריאל, דיין בית הדין הרבני בצפת, בספרו תורת המשפט (10)-(11), והמסתעף לנדון ההגבלות על רכישת מקום בבית הכנסת, החלפת מקום המתפלל בעל כורחו על ידי הגבאים, והגדרת חלות מקח וממכר מקומות בית הכנסת בזמן הזה [וראה גם בשו"ת חתם סופר (8) שהבעלות על מקומות בבית הכנסת ש"מקומות בבית הכנסת נכתבו בפנקס בפנקס הקהל, וזו היא שטר מכירה שלהם"].

  • להשלמת היריעה בנדון בית הכנסת, נעיין בתשובת החתם סופר (7) בנדון סידור מקומות בבית הכנסת לאחר הרחבתו. וסיכום הנדונים בהרחבה בשו"ת שואלין ודורשין (9), ובקצרה בפסקי תשובות (6).

 

אורח שהתיישב על מקומו הקבוע

ד. כאשר מגיע להתפלל בבית כנסת וניגש למקומו הקבוע, ומתברר כי יושב שם אדם אחד, דן הרב יצחק זילברשטיין, בספרו חשוקי חמד (12) "האם יבקש ממנו בעדינות לעבור למקום אחר, כי הוא מקומו הקבוע. או שמא מאחר ונאמר בספר המצוות הקצר (מצוה סא) מצות עשה לאהוב את הגר, ופירוש גר הוא שבא מארץ אחרת ומעיר אחרת לגור, יש לשקול מה עדיף על מה. האם להתפלל במקום קבוע ובפרט בעידנא, או לאהוב את הגר ולחשוש אולי יפגע".

ופסק: "ישאיר את מקומו לאורח, והוא יתפלל שלא במקומו הקבוע, משום שנאמר שם ברמב"ם [בנדון קביעות מקום בתפילה] ואם היה דחוק ונאנס, אין מעכבים. ולכן אם המקום הקבוע תפוס ע"י אורח הרי זה כאילו דחוק ונאנס, מאחר וקיים חשש שמא ייעלב. וכך הוא גם לשון השו"ע (2) יקבע מקום לתפלתו שלא ישנהו אם לא לצורך, וכאן הוא לצורך, כדי לאהוב את הגר, ויש להניח שגם אז יפלו אויביו לפניו".

ובספר הגיוני הפרשה (12) כתב על פי דברי המשנה ברורה (2) שבתוך ד' אמות נחשב כקובע מקום, ישתדל לשבת סמוך למקומו. ואם הדבר בלתי אפשרי, תלוי מי התיישב במקומו. אם מדובר באחד ממתפללי בית הכנסת, שהיה אמור לדעת שהמקום שייך לאדם אחר, אפשר להודיע שהוא יושב על מקום קבוע של אחרי, ולבקש ממנו לעבור למקום אחר. אך אם הוא אורח, נראה שעדיף לתת לו להישאר על מקומו, או למצוא לו מקום אחר ולומר לו שהוא יושב על מקום קבוע של אחרים, וסיים: "והטוב ביותר, שהגבאים יקבלו את האורחים וידאגו להם למקום ישיבה".

קביעות ומקום קבוע בבית כנסת

 

החובה לקבוע מקום לתפילתו

א. חז"ל הפליגו במסכת ברכות במעלת "הקובע מקום לתפילתו" ואמרו (1) ברכות ו, ב) כי "אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו". וכן אמרו (2) שם ז, ב) כי "אוייביו נופלים תחתיו" [בביאור מעלת קביעות המקום לתפילה, עיין בדברי רבנו יונה (1) שביאר כי קביעות המקום יסודה באהבת התפילה, ובוודאי יש בו ממידת הענוה, כדי שתהיה תפילתו מקובלת לפני המקום, וראה בהרחבה בספר דברי מוסר (13)].

בעיקר הדין יש לעיין, מהי חובת הקביעות – מקום בבית כנסת בלבד, או גם בבית; במקום מסויים בבית הכנסת, או רק בבית כנסת מסויים; בתפילות מסויימות במקום מסויים.

תלמידי רבנו יונה (1) כתבו: "לא אמר זה במקומות של בית הכנסת, דכיון שכולה מקום תפילה היא, אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזו. אלא רצה לומר שקובע מקום לתפילתו בביתו, שפעמים שאינו יכול ללכת לבית הכנסת,  מתפלל בביתו ומייחד מקום ידוע לכך". ומבואר בדבריו כי קביעות מקום בבית הכנסת היא לאו דווקא במקום מסויים ממש, ורשאי לשבת "פעמים בזוית זו ופעמים בזו". ועוד מבואר בדבריו, כי יש חובה לקבוע מקום לתפילה גם בביתו, ולא רק בבית כנסת. והרא"ש (2) כתב שאין חובה לקבוע מקום בבית כנסת אחד "אבל אם הוא מתפלל באחד בשני מקומות שפיר דמי", כמבואר בדברי הירושלמי (2) "אמר רב תנחום בר חנניא, צריך אדם לייחד לו מקום בבית כנסת להתפלל". אמנם עי"ש בפני משה שכתב: "צריך לייחד לו מקום מיוחד, שלא יתפלל פעם במקום הזה ופעם במקום אחר, ואפילו באותו בית כנסת".

להלכה: בשו"ע בהלכות תפילה (2) כתב: "יקבע מקום לתפילתו, שלא ישנהו אם לא לצורך. ואין די במה שיקבע לו בית כנסת להתפלל, אלא גם בבית כנסת שקבוע בה, צריך שיהיה לו מקום קבוע". והמשנה ברורה (שם) הביא להלכה את דברי תלמידי רבנו יונה: "וגם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית. ותוך ד' אמות חשוב מקום אחד, דאי אפשר לצמצם". וראה סיכום שיטות הפוסקים בענין קביעות מקום לתפילתו בפסקי תשובות (12).

  • • •

הבעלות על מקומות הישיבה בבית הכנסת

ב. ממוצא החובה לקבוע מקום לתפילה בבית הכנסת, דנו הפוסקים בגדרי הבעלות והזכויות במקומות הישיבה בבית הכנסת – האם קנין מקום בבית הכנסת הוא קנין בקרקע בית הכנסת ונרכש לעולם, או שעבוד זמני על מקום הישיבה בלבד. לשאלה עקרונית זו כמה נפקא מינות לדינא, והיא נדונה בהרחבה בספרי השאלות ותשובות של רבותינו הראשונים והאחרונים. וכפי שיבואר להלן, נראה כי במשך השנים, חל שינוי בהגדרת הבעלות על מקומו הישיבה בבית הכנסת.

  • בשו"ת הרא"ש (2) כלל ה אות ג) קבע, כי אדם מוריש לבניו את מקומו בבית הכנסת, גם אם האב ישב במקום מכובד בבית הכנסת, והבן "ממלא מקום אביו" במעשיו [וראה מה שכתב בשו"ת הרדב"ז (8) על דברי הרא"ש הנ"ל]. הדברים נכתבו בנדון שנים שישבו על הספסל בבית הכנסת, ואחד מהם רוצה להקים מחיצה שתפריד בין שניהם. לעומתו חברו לספסל טען שאין לחלק לשנים את הספסל, שהיה עד כה משותף. טענתו העיקרית היא, שעד כה ישבו שניהם על ספסל אחד שנחשב לספסל מכובד בהיותו הראשון ליד ההיכל, אבל עכשיו על ידי חלוקת הספסל לשנים יחשב חברו לראשון הקרוב יותר להיכל, ואילו שכנו לספסל יחשב לשני. הרא"ש הכריע על פי דיני שכנים, שכשם ששותפים בחצר יכולים לחלוק את חצרם המשותפת על ידי מחיצה, כך גם ניתן לחלק על ידי מחיצה ספסל אחד לשנים.

ומבואר איפוא, כי בתקופת רבותינו הראשונים, המקום בבית הכנסת נרכש לעולם ולא בשכירות זמנית, ולפיכך צאצאי הקונה ירשו את מקום אביהם. ומהתשובה בענין חלוקת הספסל נראה שמקובל היה לקנות את המקום בבעלות לעולם, שהרי שוכר לזמן אינו יכול לשנות את החפץ המושכר ללא הסכמת הבעלים.

  • הרא"ש בתשובה נוספת (3) שם אות ה) כתב כי "כתיבת השם [על מקום ישיבה בבית הכנסת] היא כמו שטר", ודן על פי דיני "חזקות" מקרקעין בשאלות בעלות על מקומות בית הכנסת. וכך נקבע להלכה ברמ"א (5) חו"מ סי' קמ ס"ח) "וכן מקומות בית הכנסת, אם מעידים העדים שישב עליה כל עת שנכנס לבית הכנסת, אע"פ שלפעמים שינה מקומו מחמת אבלות, או לא נכנס לבית הכנסת, הוי חזקה, הואיל ועשה בחזקה כמנהג העולם. ונ"ל שכן ראוי להורות, אע"פ שיש חולקים. מקומות של בית הכנסת שהמנהג שכל אחד כותב שמו עליו, הוי כשטר, וכל מי ששמו עליו הוי שלו ואין למערער בו כלום" [וראה עוד בשו"ת הרא"ש (3) כלל ג אות ז) ובמה שכתב החתם סופר (3) בביאור דברי הראש"].
  • הריב"ש (4) סימן רנג) דן בשאלה, האם אפשר להוסיף כסאות במעברים של בית הכנסת. ומסקנתו על סמך דיני זכות בני מבוי למחות "במי שמרבה עליהם את הדרך", שבעלי המושבים הקבועים רשאים להתנגד לתוספת כסאות, משום שהמעבר נעשה צר יותר. ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (5) חו"מ סי' קסב ס"ז) "כמו שהדין במבוי, כן הדין במקומות של בית הכנסת. לכן עשיר שיש לו מקומות רבים, ובני הכנסת באים להוסיף ספסלים בבית הכנסת במקומות הפנויים כדי להרוויח הצדקה ושיבואו רבים להתפלל, או שיחידים רוצים לישב באמצע הדרך, העשיר יכול למחות בטענה שמיצר לו הדרך או מרבה עליו הדרך". וראה בגם בתשובת הריב"ש (4) סימן רנט).
  • כמו כן מובאת בשו"ע (6) סי' קעה סע' נג) ההלכה, שיש לבעל מקום קבוע בבית הכנסת זכות קדימה לרכוש מקום המתפנה לידו מדין "בר מצרא". גם בהלכה זו מדובר על מכירה לעולם ולא בשכירות.

 

השינוי בבעלות על מקומות בבית הכנסת בתקופות מאוחרות

ג. כפי שנראה, בתקופות מאוחרות חל שינוי במהות רכישת המקומות בבתי הכנסת. רכישת המקום הוגבלה לזמן קצוב, כגון לשנה אחת, או אפילו לכל החיים, כפי שמקובל עד היום בכמה בתי כנסת. אבל בדרך כלל, אין כוונתו של המתפלל לרכוש את מקומו לעולמים ולדורי דורות, ולפיכך אינו מוריש את מקומו לדורות הבאים. השינוי חל לא רק ביחס למשך זמן הרכישה, אלא גם במהות הרכישה: בתקופות מאוחרות פחתו זכויותיו של המתפלל על מקומו.

לפיכך, אינו יכול עוד לנהוג בכסאו כאילו היה חצרו הפרטית ולבנות על דעת עצמו מחיצה בינו ובין כסא חברו ללא רשות מיוחדת מהגבאים, שלא כבתקופת הפוסקים הראשונים, שהחילו על מקום התפילה את כל דיני הבעלות וזכויות השימוש של קרקעות ושכנים. השינוי שחל במהות הרכישה מבואר בדברי נתיבות המשפט (חו"מ סי' קצב ס"ז) שכתב: "וכן בישיבת מקום בבית הכנסת, שגוף הקרקע והבית כנסת הוא של הציבור, ואין לכל אחד רק שעבוד ישיבה על המקום, לכן נקנה בישיבה". בהמשך דבריו כתב הנתיבות, שבשכירות מקום בבית כנסת אין אדם קונה נכס, אלא משלם עבור זכויות ושעבודים "דשכירות יש בו גם כן משום שעבוד, כפי שהארכתי בזה בהלכות שכירות".

ראה סיכום הדברים במאמרו של הרב יועזר אריאל, דיין בית הדין הרבני בצפת, בספרו תורת המשפט (10)-(11), והמסתעף לנדון ההגבלות על רכישת מקום בבית הכנסת, החלפת מקום המתפלל בעל כורחו על ידי הגבאים, והגדרת חלות מקח וממכר מקומות בית הכנסת בזמן הזה [וראה גם בשו"ת חתם סופר (8) שהבעלות על מקומות בבית הכנסת ש"מקומות בבית הכנסת נכתבו בפנקס בפנקס הקהל, וזו היא שטר מכירה שלהם"].

  • להשלמת היריעה בנדון בית הכנסת, נעיין בתשובת החתם סופר (7) בנדון סידור מקומות בבית הכנסת לאחר הרחבתו. וסיכום הנדונים בהרחבה בשו"ת שואלין ודורשין (9), ובקצרה בפסקי תשובות (6).

 

אורח שהתיישב על מקומו הקבוע

ד. כאשר מגיע להתפלל בבית כנסת וניגש למקומו הקבוע, ומתברר כי יושב שם אדם אחד, דן הרב יצחק זילברשטיין, בספרו חשוקי חמד (12) "האם יבקש ממנו בעדינות לעבור למקום אחר, כי הוא מקומו הקבוע. או שמא מאחר ונאמר בספר המצוות הקצר (מצוה סא) מצות עשה לאהוב את הגר, ופירוש גר הוא שבא מארץ אחרת ומעיר אחרת לגור, יש לשקול מה עדיף על מה. האם להתפלל במקום קבוע ובפרט בעידנא, או לאהוב את הגר ולחשוש אולי יפגע".

ופסק: "ישאיר את מקומו לאורח, והוא יתפלל שלא במקומו הקבוע, משום שנאמר שם ברמב"ם [בנדון קביעות מקום בתפילה] ואם היה דחוק ונאנס, אין מעכבים. ולכן אם המקום הקבוע תפוס ע"י אורח הרי זה כאילו דחוק ונאנס, מאחר וקיים חשש שמא ייעלב. וכך הוא גם לשון השו"ע (2) יקבע מקום לתפלתו שלא ישנהו אם לא לצורך, וכאן הוא לצורך, כדי לאהוב את הגר, ויש להניח שגם אז יפלו אויביו לפניו".

ובספר הגיוני הפרשה (12) כתב על פי דברי המשנה ברורה (2) שבתוך ד' אמות נחשב כקובע מקום, ישתדל לשבת סמוך למקומו. ואם הדבר בלתי אפשרי, תלוי מי התיישב במקומו. אם מדובר באחד ממתפללי בית הכנסת, שהיה אמור לדעת שהמקום שייך לאדם אחר, אפשר להודיע שהוא יושב על מקום קבוע של אחרי, ולבקש ממנו לעבור למקום אחר. אך אם הוא אורח, נראה שעדיף לתת לו להישאר על מקומו, או למצוא לו מקום אחר ולומר לו שהוא יושב על מקום קבוע של אחרים, וסיים: "והטוב ביותר, שהגבאים יקבלו את האורחים וידאגו להם למקום ישיבה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

איסור ספיחים

איסור ספיחים א. איסור ספיחים – מהתורה או מדרבנן משמעות ציווי התורה "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" היא, כי פירות שגדלו

קרא עוד

הנכדים והסבא

הנכדים והסבא החיוב בכבוד זקנו וזקנתו א. המקורות לחיוב בכבוד זקנו מדברי רש"י בשם המדרש "חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו",

קרא עוד

ניחום אבלים

א. הקב"ה ניחם את יצחק אבינו לאחר פטירת אביו, ומכאן למדו חז"ל שיש מצוה לנחם אבלים, ודנו הפוסקים האם המצוה

קרא עוד

כתיבה כדיבור

א. רבותינו האחרונים נחלקו האם כתיבה נחשבת כדיבור בדיני התורה. ב. נדרים ושבועות: הכותב "הריני נשבע", או "הריני מקבל עלי לצום" האם

קרא עוד

מעמיד בסוכה

א. מעמיד בדבר המקבל טומאה – סוגיית הגמרא במשנה בסוכה מובא: "הסומך סוכתו בכרעי המיטה, רבי יהודה אומר אם אינה

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

קריאת המגילה מבעוד יום

קריאת המגילה מבעוד יום בשנות השואה, היו מקומות שנאסר על היהודים לצאת מפתח ביתם לאחר השעה שמונה בערב. בפרוס ימי הפורים בשנת תש"ב, נשאל רבי

קרא עוד

תקנות חז"ל זכר למקדש

תקנות חז"ל "זכר למקדש" ודיני מצות "כורך" א. בשו"ע או"ח (סימן תעה סע' א) בהלכות ליל הסדר, כתב המחבר: "ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה,

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.