קבלת צדקה מנשים

א. קבלת צדקה מאשה נשואה – סוגיית הגמרא ואסמכתאות מהפסוקים

כלל הדברים הוא שרכושה ומשכורתה של אשה נשואה שייך לבעלה, כפי שעולה מדברי המשנה (1א) והשלחן ערוך (1ב; 1ג) "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה", ו"מעשה ידיה כנגד מזונותיה".

ממוצא הדברים נדון במשנה (2א) אלו מוצרים ניתן לקנות מנשים ללא לחשוש שמא בעלה, שהוא בעל הרכוש, לא מסכים למוכרם. ומבואר כי "לוקחים מן הנשים כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל", ובטעם ההיתר פירש הרע"ב מפני שמלאכות אלו "מלאכת נשים היא, והן עצמן עושות ומוכרות, ולדעת בעליהן הוא".

בדברי הגמרא (2ב) נדון האם מותר לקבל צדקה מאשה או שיש בזה משום גזל בעלה, ומבואר כי "גבאי צדקה לוקחים מהן [מנשים נשואות] דבר מועט אבל לא דבר מרובה", ובהמשך הסוגיא מבואר כי "דבר מרובה ומועט" משתנה בהתאם לעשירות הנותן.

המפרשים מצאו להוראה זו אסמכתאות מן התורה:

• בפירוט תרומת הנשים למשכן, נאמר (2ג) "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים", ופירש רש"י שהאנשים באו עם הנשים. וכתב הספורנו כי הגברים באו עם נשותיהם כדי להראות שהם מאשרים את התרומה "כדי שיקבלו הגבאים מהן, שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט".
• בתחילת פרשת תרומה (2ד) נאמר "מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", וכתב המשך חכמה שם: "מאת כל איש, ולא מאת כל אשה, שמאשה שיש לה בעל, אין מקבלים גבאי צדקה דבר מרובה".

ב. טעם ההיתר לקבל 'דבר מועט' מנשים – אומדנא שבעלה מסכים או זכות של האשה

בדברי הגמרא (2ב) התפרש כי מותר לקבל מנשים "דבר מועט" לצדקה. ויש לחקור בטעם ההיתר – האם משום אומדנא שבעלה מסכים לנתינת "דבר מועט" לצדקה, או משום שאין בכוחו לעכב נתינה מועטת.

לדעת הרא"ש (3א) ההיתר לתת דבר מועט לצדקה נאמר רק "בסתמא, דאמרינן מסתמא הבעל אינו מקפיד על דברים המועטין הללו, אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא, פשיטא לן שאין לה ליתן מאומה בלא רשותו, והמקבל ממנה הרי זה גזל". השלחן ערוך (3ב) פסק דבריו להלכה: "אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם". וכתב בשו"ת תשובות והנהגות (4ב), כי אשה שבעלה קמצן שביקשה לא לספר לבעלה על נתינתה, אסור לקבל אפילו דבר מועט.

אולם בשו"ת מהר"ם מינץ (3ג) כתב, כי אשה עשירה יכולה לתרום לקרובי משפחתה, ואין הבעל יכול למחות בידה, מפני שאדם חייב לתת לאשתו לעשות "כל מה שדרך נשים לעשות". וכן נפסק בחכמת אדם (4א).

• סיכום – משנת הכתובה (4ג).

ג. "כופים על הצדקה" על ידי אשתו

בערוך השולחן (5א) תמה על דעת המהר"ם מינץ, כיצד יכולה האשה לתרום בעל כרחו של בעלה, הלא הכספים שלו. וביאר כי יסוד היתר זה הוא מדיני "כופים על הצדקה", ומאחר שבזמננו אין לנו כח לכוף את האדם לתת צדקה, בנדון דידן, שאשתו יכולה להוציא ממנו את הצדקה שהוא מחויב לתת, נקבל ממנה.

אולם הנודע ביהודה (4ד; הובא בפתחי תשובה על השו"ע 3ב) כתב, כי אי אפשר לכפות על הצדקה על ידי האשה, וזה לשונו: "ואף שבית דין כופים על הצדקה, מכל מקום מי שם האשה לשופטת ואשה הרי פסולה לדון, וגם לבית דין אין רשות ליקח ממנה בלי ידיעתו". וכתב בספר ערוך השלחן (5א), כי יתכן שבזמן הנודע ביהודה הבית דין יכל לכוף בעצמו, ולכן לא היה ניתן לגבות מהאשה, אך בזמננו, שאין יכולת לבית הדין לכוף על הצדקה, יתכן שגם הנודע ביהודה יודה שמותר לקבל מאשתו.

אמנם בשו"ת שבט הלוי (5ב) כתב, כי דבריו של ערוך השולחן אינם מתקבלים על הלב "מנא ליה להרוס הלכה פשוטה דאסור לקבל ממנה, וכפיה אין כאן – כיון שהוא שלא בפני הבעל. ומה שהוא מחויב, אינו מחויב להוציא זה מיד האשה באיסור, וכל הגדולים חולקים עליו". ובהמשך דבריו הביא תשובת מהרי"ל, כי אשה שנתנה מעשר עני אף על פי שבעלה מקפיד, מעשיה קיימים. ומשמע מדבריו שסובר כדעת ערוך השולחן [וראה שם שדחה זאת].

• הרחבה בדיני "כופים על הצדקה" – שו"ת תשובות והנהגות (5ג).

במאמר מוסגר, בספר שמואל א (4ד) מובא כי אביגיל, אשת נבל הכרמלי, נתנה מזון רב לאנשי דוד הרעבים, לאחר שבעלה לא רצה לזונם, והפסוק מציין "וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ". ויש לתמוה, הלא אסור לקבל צדקה מנשים. הנודע ביהודה (4ה) הביא כמה תשובות בדבר: [א] כדי להציל את בעלה ממות, שהרי לאחר שבעלה סירב, דוד רצה לדון אותו כמורד במלכות. [ב] האוכל הגיע לדוד על פי דין, כשכר שמירת רועי נבל. [ג] אביגיל נתנה לדוד מממונה הפרטי, ובתקופתם עדיין לא נתקן דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה". [ד] על אף שנתנה מזון רב, היה זה בגדר 'דבר מועט' ביחס לרכושם של נבל ואביגיל.

ד. אשה ה"נושאת ונותנת בתוך הבית"

הרא"ש (6א) הביא מחלוקת הפוסקים האם אשה ה"נושאת ונותנת בתוך הבית" [כלומר, עוסקת גם בענייני הכספים שבבית] יכולה לתת צדקה מכספי בעלה. הראב"ן (6א) כתב: "מנשים מקבלים בזמן הזה אפילו מרובה, דאפיטרופוסות דבעליהן עושות". בספר ים של שלמה (6ב) הביא את דבריו, וכתב שאין זה כלל מוחלט אלא "הכל לפי הבעל והאשה".

ממוצא הדברים כתב בערוך השלחן (הובא בשו"ת שבט הלוי; 6ג): "ודע דבים של שלמה כתב בשם ראב"ן, דהאידנא מקבלין מן הנשים אפילו דבר מרובה, דהאידנא נחשבות הנשים כאפטרופסות של בעליהן". אולם בשו"ת שבט הלוי (שם) כתב, כי אין לסמוך על דבר זה להלכה, אלא "הכל לפי הבעל והאשה", וכוונת הראב"ן היא שכיום יש נשים שהם אפטרופסות של בעליהן, אך לא כל הנשים דינן כן.

• סיכום – משנת הכתובה (6ד; 7א).

ה. צדקה מאשה המפרנסת את משפחתה

בדברי הפוסקים מבואר כי יש אופנים בהם לא נאמר דין "מעשה ידיה לבעלה", ולפי זה נמצא כי לאשה נשואה יש כסף השייך לה בלבד ולא לבעלה, ומכסף זה לכאורה מותר לה לתרום צדקה.

בשו"ת מהרי"ט (7ב; הובא בבאר היטב 1ב) כתב: "נשים שהם גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירות, והמה כאוניות סוחר להביא טרף לביתה, ומכלכלים את בעליהם וכו', באשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל, כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות, אדרבה היא מכלכלת את בעלה ואת בניה, אין הבעל זוכה במעשי ידיה בסתם". בהמשך דבריו הסתפק המהרי"ט, האם האשה זוכה במעשי ידיה, גם באופן שבתחילת הנישואים הבעל פרנס.

אמנם בפתחי תשובה (1ב) כתב, כי דברי המהרי"ט לא מוסכמים, ובשו"ת גבעת שאול (הובא בפתחי תשובה שם) כתב, כי למרות שתיקנו מעשה ידיה כנגד מזונותיה (כמבואר בשלחן ערוך; 1ג) – אף על פי כן הבעל זוכה במעשה ידיה גם כשהיא המפרנסת. בגיליון אזמרה לשמך (8א) הובא כי דברי המהרי"ט נפסקו להלכה בשו"ת רב פעלים, אך אופן שבתחילת הנישואים הבעל פרנס, אף שהמהרי"ט הסתפק, החזון איש הכריע כי מעשי ידיה שייך לבעל.

למעשה הכריע רבי מנדל שפרן (8ב): "נשים המפרנסות את בעליהם היושבים באהלי תורה, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, ויכולה האשה לומר "קים לי כפוסקים הסוברים שמעשה ידיה לעצמה", ופטורה מליתנם לבעלה, כיון שהוא אינו זנה. אולם אם הבעל התחיל לזונה אחר נישואיהם, רק שאחר כל נכנסה האשה לחיי המשא ומתן, וראו שאין צורך בהכנסת הבעל, הלך הבעל לשבת באהלי תורה, בזה כתב החזון איש דמעשה ידיה לבעלה וכו' נראה להלכה כהכרעת החזון איש".

ממוצא הדברים כתב בערוך השולחן (אזמרה לשמך; 8א): "דע דיש מי שסובר דאשה שהיא עסוקה במסחר, לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ולפי זה מאשה כזו בוודאי רשאין ליקח צדקה. ואף דלא ברירא לן דין זה, מכל מקום לעניין צדקה אפשר לסמוך על דעה זו".

ובגיליון משפט כהלכה (8ג) כתב כי לדברי המהרי"ט "אשה שמכניסה עשרת אלפים שקל, ובעלה מביא אלפיים שקל מהכולל, והבית מתנהל גם בלעדיו, הרי זה נקרא שהאשה היא המפרנסת, וא"כ יש לבדוק ממתי היא התחילה לפרנס, אם מתחילת הנישואין או זמן מה לאחר הנישואין". ומאחר שיש חולקים על המהרי"ט, הכריע למעשה כי אם ארגון הצדקה תפוס בכסף, אי אפשר להוציא מידם, אבל כל שלא קבלו את הכסף, יוכל הבעל לבטל את החיוב.

ו. קבלת צדקה מאשה העובדת שעות נוספות, בעבודות שאינן מקובלות ובעבודות שאינן בצמר ופשתן

לעיל (1ב) נתבאר, כי לדעת השלחן ערוך אשה ש"דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה [בלשון חז"ל "העדפה", היינו שנותר עודף], המותר לבעל". אולם הבית שמואל והחלקת מחוקק (שם) הביאו כי לדעת הב"ח אין מוציאים ממון זה מידה.

לאור האמור דנו הפוסקים, למי שייכים כספי משכורת אשה שעבדה שעות נוספות [בלשון חז"ל "העדפה שעל ידי הדחק"], והאם יכולה האשה לתרום צדקה מכספים אלו.

בגיליון אזמרה לשמך (9א) כתב: "אשה נשואה העובדת בעבודות שלא כל כך מצוי שנשים עובדות בהן, יש לדון את הרווחים מעבודה זו כהעדפה שעל ידי הדחק, ויש דעות בפוסקים שזה שייך לה וכו', ונראה שאחיות שעובדות במשמרות לילה, יש לדונם כהעדפה שעל ידי הדחק".

בהמשך דבריו הביא כי לדעת הבית מאיר, דין מעשה ידי אשה לבעלה נאמר רק במלאכות שהוזכרו בשלחן ערוך – אריגה, רקימה וטוויה, אך העובדת בעבודות אחרות, אפילו אם דרך נשים לעסוק בהן, מעשה ידיה אינם לבעלה אלא לעצמה. ולפיכך הכריע: "נשים העובדות בעבודות שמקובל שנשים עובדות בהן, מעיקר הדין הכסף שייך לבעל, ולדעת הבית מאיר הכסף שייך לאשה".

ובגיליון משפט כהלכה (9ב, 10) כתב, כי אשה שאינה עובדת בעבודות צמר ופשתן אלא במסחר או במזכירות, הוראה וכדומה – לדעת הבית מאיר משכורתה שייכת לה, והיא יכולה לתרום ממנה לצדקה. ואף שנחלקו הפוסקים האם בזמננו הלכה כדעת הבית מאיר, רבי עובדיה יוסף נקט שאפשר לסמוך על דעתו ולהקל בצירוף סניפים נוספים.

עוד הביא כי אשה העובדת בכמה עבודות, או שמתאמצת לעבוד בלילה, לבני הספרד הנוהגים כדעת השלחן ערוך מעשה ידיה לבעלה, אך לבני אשכנז תוכל לתרום מבלי לשאול את בעלה.

בהמשך דבריו מבואר כי מי שמאמין בערך שוויון, נחשב שמחל על "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ועל כן יכולה אשתו לתרום מבלי לשאול את דעתו. כמו כן באופן שלכל אחד מבני זוג יש חשבון בנק בנפרד, יכולה האשה לתרום לצדקה גם דבר מרובה. ובהמשך דבריו דן, האם צריך לשאול את הבעל אם הוא מסכים לתרומה, והאם אשה צריכה לשאול את בעלה אם הוא מסכים, והכריע כי ארגוני צדקה שקיבלו מאשה נשואה תרומה גדולה אך סבירה, לא צריך לשאול את האשה התורמת האם בעלה מסכים, כי נשים שלנו נושאות ונותנות בתוך הבית. ואם זו תרומה גדולה שאינה סבירה, צריך לשאול אותה אם בעלה מסכים, ונאמנת על כך.

ז. קבלת צדקה מנשים נשואות – הלכה למעשה

בספר צדקה ומשפט (11), וכן בספר פסקים ותשובות (12, 13א) הובא סיכום דיני קבלת צדקה מנשים הלכה למעשה, בנדונים הבאים:

חיוב נשים בצדקה • שיעור דבר מועט [וראה עוד בספר ילקוט גבריאל (13ב), שליקט תשובות הפוסקים בנדון זה].

• אסיפות התרמה לנשים • מחאת הבעל בשעת הנתינה או בשעת השמיעה, כאשר יש אומדנא ברורה שהבעל אינו מקפיד • קבלת צדקה מאשה שיש לה חשבון בנק נפרד • תרומה מכספי שילומים מגרמניה • אשה המפרנסת את בעלה • חיוב הבעל לשלם את נדרי אשתו.

עוד כתב בספר פסקים ותשובות (12; אות ו) בשם השל"ה הקדוש: "ונכון לכל איש ישראל ליתן רשות לאשתו ליתן צדקה לפי רצונה, הואיל וצדקות שלה רצויות, ויהא שכרו יותר הואיל והדבר תלוי בו".

לסיום – מעשים מרבי יוסף חיים זוננפלד בנדון זה המובאים בספר מעלת הצדקה וההלוואה (13ג).

אין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה נד, יד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי.

ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר (ישעיה א, כו) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

(רמב"ם, הלכות מתנות עניים פ"י ה"א)