קדושת האכילה [ב] תחלואי הנפש ותיקונם (עקבי דרך, שמיני)

^[1]המאכלות האסורות – סיבת תחלואי הנפש

א. חז"ל למדו במסכת יומא (לט, א) מלשון הכתוב פרשת המאכלות האסורות כי העבירות מטמטמות את הלב: "תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר בסוף פרשתנו (ויקרא יא, מג) וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם, אל תקרי ונטמאתם, אלא ונטמטם".

כיוצא בזה מסר האור החיים הקדוש (ויקרא יח, ב) בשם האריז"ל כי המאכלות האסורות הם סיבת תחלואי הנפש: "כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו, ולא ידע מאיזה סיבה, והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו. ואמר, כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע, או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסיבת תחלואיהם. וכאשר תיכנס הנפש הרעה, או ניצוץ הרע בקרבו תטהו מטוב לרע, ותגבר בו בחינת הרע. מעתה השומר עצמו ממאכלות הרעות יתגבר החפץ בו בדברים הנוגעים לנפש, והוא אומרו (תהלים מ, ט) לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי, וזה היה לי להיות וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי"[2].

מסיבה זה, הוסיף וביאר האור החיים הקדוש: "הבדילנו מכמה דברים אשר שלט בהם חלק הרע, לבל שקץ הנפש הנבחרת. ולזה כשאדם אוכל דבר המותר, כאילו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה, אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם. וזה אומרו וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי, בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך, כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש". כלומר, כאשר האדם מקדש עצמו לבלתי שקץ נפשו במאכלות אסורות, זוכה לבחינת "תוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי", שכל חפצו לעשות רצון קונו. כי אין בנפשו את המפריעים לכך, הנגרמים על ידי "חלקי הרע" המטמטמים את הנפש, ומונעים ממנה קרבת אלוקים.

ויש לבאר את עומק הדברים, מהי "בחינת הרע" שיש במאכלות האסורות, ועד כמה היא מסוכנת בכך שפוגמת בנפש האדם, ועלולה לדרדר אותו לעברי פי פחת.

"חלק הרע" שבמאכלות אסורות  – "קליפה המושללת מחיים"

ב. ונראה ביאור הדברים, על פי מה שכתב האור החיים הקדוש בפרשתנו כי ה"חלק הרע" שיש בכל מין מבעלי החיים שנאסר באכילה, אין בו בחינת ה"חיים", כדבריו בביאור הפסוק (ויקרא יא, ב) "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ", וזה לשונו: "טעם שמכנה שם חיה לבהמה, כבר כתבתי בכמה מקומות, כי בחינת הרע לא יתייחס אליו בחינת החיים. והוא אומרו זֹאת הַחַיָּה, פירוש שיש בה בחינה הנקראת חיה. לשלול שאר בהמות, שאין להם קדושה, שהיא בחינת החיים". ומבואר כי בחינת "חיים" נמצא רק במאכלים המותרים באכילה.

מאידך גיסא, כתב האור החיים הקדוש (שם פסוק ו) "שכל מין הנאסר היא בחינת הקליפה, המושלל מהחיים והטוב".

האוכל שרצים – תֵּעָשֶׂה נפשו בחינת שרץ

ג. זאת ועוד, היות השקצים והרמשים האסורים באכילה בחינת "קליפות טומאה" הפוגמות בנפש האדם, גורם לכך, שעל ידי אכילת שקצים "תֵּעָשֶׂה נפשו בחינת שרץ", ועד כדי כך, שנשמת האוכלים אותם תרד להתגלגל בתוך אותם השקצים והרמשים, כפי שכתב האור החיים הקדוש (שם פסוק מג) בביאור הכתוב המסיים את פרשת המאכלות האסורות "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם", כי "בא הכתוב להודיע, כי האוכל מהשרצים נעשה נפשו עצמו שרץ, והוא אומרו אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, פירוש לא תעשו נפשותיכם שקץ, ובמה בכל השרץ השורץ על הארץ כשתאכלו אותה. ולך נא ראה מה שכתבנו בפרשת בראשית (א, כו) ברמז פסוק וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וגו'. ותמצא מאמרם ז"ל (פסחים מט, ב) שאמרו על עמי הארץ הם שרץ ובנותיהם שקץ, וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם".

כוונת האור החיים הקדוש לפירושו בפרשת בראשית (א, כו) כי החוטא יורד מבחינת "אדם" לבחינת דגים, עופות, בהמה ושרצים. ו"כפי ערך החטא יושפל אדם מבחינת מעלתו עד אשר ירד מטה מטה, רחמנא ליצלן, והוא שרמז כאן בשעת הבריאה חלקי ירידות ההדרגות שבהם יקבל עונשו וגם שבאמצעותם יחזור לשורשו".

והבחינה הגרועה ביותר היא "בירידה פחותה, והוא כליון שאין אחריו תקוה, והיא ירידה לבחינת שקצים ורמשים, זה אבדה תקוותו, והם בחינות הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו עשות".

הפגם והדופי בנפש ישראל באכילת הדם – בכל אחד ואחד כפי דרגתו

ד. על פי האמור, נפלא למתבונן לראות כיצד הפגם והדופי שנגרם לנפש ישראל באכילת דם, עושה רושם בכל אחד ואחד כפי דרגתו. כפי שביאר האור החיים הקדוש (ויקרא יז, י) את דברי חז"ל בתורת כהנים, שדרשו את כפל הלשונות באיסור אכילת דם, האמור בכתוב: "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם" – לרבות ישראל, נשים, עבדים, גרים, נשי הגרים, ולד ישראל מן הגר ומן העבד"[3]. ותמיהה המתבקשת: "למה הוצרך הכתוב לפרט כל הפרטים".

וביאר האור החיים הקדוש, כי אכילת הדם פוגמת בשורש הנפש: "כי כל נפשות עם בני ישראל הם ממדריגה שאין למעלה ממנה, בסוד כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ (דברים לב, ט). גם אמרו שהגם שהם בעולם התחתון ורחוקים ממקום גבוה, אף על פי כן ישנם דבוקים בחוט של חסד עד מקום שורשם, בסוד אומרו יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (שם). ונפש הבהמה היא ממדריגה התחתונה, אשר יתייחס מקומה אל קליפת נוגה. והנה באכול אדם מדם בהמה שהנפש יוצאה בו, שעליו בא עונש כרת, קונה נפש הבהמית מקומה בנפש אדם. והודיענו הכתוב כאן, כי האוכל דם ומכניס נפש הפחותה בנפשו, יגעל אותו שורש העליון לבל יהיה עוד נדבק בו. והוא מאמר הכתוב (ויקרא יז, י) וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ, פירוש שיכרות החוט הקשור בשרשו שהוא מקום כללות נפשות עם ה', והוא אומרו מִקֶּרֶב עַמָּהּ".

ומאחר ובכלל ישראל, לכל אחד ואחד מדרגה אחרת בשורש נשמתו, לכן נצרך ריבוי מיוחד לכל אחד ואחד לאסור לו את אכילת הדם לפי דרגתו: "לצד שנפש בהמה זו לא טמאה היא, שהרי היא בהמה טהורה הנאכלת, לזה לא תעשה נפש הלזו פגם ודופי, אלא דווקא בהדרגה הגדולה שבישראל. ועונש שיחד ה' לעבירה זו, אינו אלא לאזרחים זכרים ולא נקבות. וכשירבה הכתוב איזה ריבוי, אין לנו בו אלא חידוש הדרגה אחת, עד שירבה קצה המדרגות. גם כלך לדרך אחר, יש לומר שאין הפעולה הלז עושה כל כך רושם להצטרך לכורתה, אלא נפש שהיא קלת הערך, אבל נפש רמה, אפשר שהגם שתעשה בו רושם, אף על פי כן לא תעשה כל כך פעולה בה כדי שתצטרך לכרת. אשר על כן נתחכם אל נורא עלילה וריבה כל הריבויים, ואמר כי קטן וגדול ישנו בהכרת באוכלו דם הנפש, ואמר ריבויים לכל ההדרגות קטן וגדול" [וראה בדבריו פירוט לימודים אלו בהרחבה].

מאכלות אסורות – מטמאות את הנפש אפילו בשוגג

ה. לאור דברי חז"ל [אות א] כי אכילת המאכלות האסורות היא מציאות של טמטום הלב ופגם בנשמה, מובן מדוע אפילו בהיסח הדעת תיטמא הנפש ותטמטם. כפי שביאר האור החיים הקדוש (ויקרא יא, י-יא) את ייתור הלשון "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ", בתוספות האות ו': "יתבאר על דרך אומרם בחולין (ה, ב) אין הקב"ה מביא תקלה על בהמתן של צדיקים, וכל שכן על ידי צדיקים עצמם. וכתבו התוספות (שם) כי דווקא בענין איסור אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבוא לתוך גופם דבר איסור. פירוש, ואפילו בשוגג. וזה הוא שרמז כאן באומרו וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, פירוש לרבותא אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם, אף על פי כן ישקצו את הנפש". והדברים מוטעמים לפי המבואר לעיל, שהמאכלות האסורות, שהם "בחינת הקליפה המושלל מהחיים והטוב", יוצרים פגם בנפש האדם. ואם כן פגם במציאות, נוצר גם כשהמאכל נאכל בשוגג.

וכן ביאר האור החיים הקודש (שם פסוק מג) את הכתוב "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" – הפסוק שממנו למדו חז"ל למדו במסכת יומא (לט, א) כי "עבירה מטמטמת לבו של אדם". שהכוונה לומר "שצריכים ישראל להיזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת[4]. כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת[5]. אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו וְלֹא תִטַּמְּאוּ וְנִטְמֵתֶם בָּם".

בשל כך "צריך האדם להיזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה. ומה גם בזמנים אלו שנזהם האוויר והארצות כולן יחד, ואין לך גידולי קרקע שאין בהם מהשיקוץ, שומר נפשו ישמור את הדבר".

ממוצא דברים אלו, יש לדון, האם אכילה באונס מטמטמת את הלב. ולכאורה, לפי דברי האור החיים הקדוש "כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת", הוא הדין באונס – כי סוף כל סוף נוצרה מציאות של פגם בנפשו. מאידך גיסא, יתכן כי מעשה באונס אינו מתייחס כלל לאדם, ונחשב כאילו לא אכל כל עיקר – ראה על כך בהרחבה בספר כל הכתוב לחיים (פרשת שמיני)  שקיבץ כעמיר גורנה, את דברי החולקים בזה: בשו"ת רב פעלים (ח"ד, סוד ישרים סימן ו), נקט כי באונס אין טמטום, ואילו בדברי הרמ"ע מפאנו בספרו כנפי יונה (ח"ב סימן קיא) והשל"ה הקדוש (מסכת יומא, נר מצוה אות צג) מבואר, שיש פגם בנפש גם באכילה באונס.

וביאר שם, כי השאלה האם אכילה באונס מטמטמת את הלב, תלויה ביסוד הגדרת טמטום הלב הנגרם כתוצאה ממאכלות אסורות – האם זהו דבר טבעי שהקב"ה הטביע באיסורים שמטמטמים את הלב, וממילא זו מציאות  בטבע הנעשית גם באונס. או שעניינו מחמת העבירה שבו ולא מצד הטבע, וכמו שנקט המהר"ל (תפארת ישראל פרק ח) "שאף שהאמת כן הוא שכל הדברים האסורים מולידים מזג רע, אין זה טעם האיסור. וכמו שהתורה אסרה כאשר היה ראוי לאסור לפי הסדר השכלי, כך התורה התירה אותו כאשר הוא להתיר. ולפי זה יש לומר שבאונס דרחמנא פטריה, אין טמטום".

הרחקת ישראל ממאכלות אסורות – מבחירתם להיות עם קדוש

ו. בסוף פרשת המאכלות האסורות, החיוב לשמור בקפדנות על כשרות המאכלים, נסמך לעניין קדושת ישראל וליציאת מצרים, כלשון הכתובים (ויקרא יא, מג-מה) "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹקִים וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי".

בביאור פשר הדברים, כתב האור החיים הקדוש שם, כי סיבת ההרחקה מטומאת הנפש באכילת השיקוצים נובעת מבחירתם של ישראל להתקדש בקדושה ובטהרה: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, פירוש ומשונה אומה ישראלית לקדושה וטהרה שלא בחר ה' ליקרא אלו-ה אלא לישראל, לזה צריך להרחיק מן הטומאה". והיינו המשך הכתוב שם: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, פירוש אם אתם מתקדשים אני אקדש אתכם, לבל יכנס לגופכם דבר שיקוץ"[6].

ובקדושה זו, נתקדשו בני ישראל כשיצאו מטומאת מצרים, ולכן הוזהרו לבל יחזרו להיטמא בטומאת המאכלות האסורות כבראשונה, וכפי שביאר האור החיים הקדוש בהמשך דבריו: "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹקִים, נותן הוכחה לעיניהם, כי ה' ישמור אותם מהכשל בעוון ההוא. כי הוא העלה וברר נפשות ישראל שהיו נתונים בקליפת מצרים, כמו שפירשנו במקומו. ואם יזונו מהתיעוב, הנה הנם חוזרים לשקע נפשם בקליפה כבראשונה. ואשר על כן, כשיתקדשו הוא יגמור בעדם לשומרם. עוד ירצה לומר, כי אין הקב"ה כביכול יכול לייחד שמו ולהשרות שכינתו אלא על המושלל ממין הרע ההוא, ולזה לא יחד שמו עליהם, עד שהוציאם מארץ מצרים. ואם לא ישמרו עצמם מהתיעוב הנה הנם חוזרים להיות כמות שהיו, קודם עלותם מארץ מצרים, ויהיו מושללים מבחינה זו".

להשלמת ביאור הדברים נביא את מאמרו של הסבא מקלם (חכמה ומוסר, מאמר קנט) בביאור הקשר בין יציאת מצרים לזיכוך נפשותיהם של ישראל, שאינם יכולים לסבול את זוהמת המאכלות האסורות: "רש"י ז"ל, הביא תנא דבי רבי ישמעאל, אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאים בשרצים כשאר אומות, דיים, ומעליותא היא גבייהו. ודקדקנו בזה, כי הנראה שיציאת מצרים גרמה להם שלא יטמאו בשרצים. והלא גם במצרים היה יכול השי"ת להפרישם משרצים, ולמה דווקא אחרי יציאת מצרים. ואמרנו, שמזה מוכח כדעת המקובלים, כי כל עונשי התורה אינו על ענין צדדי, אבל פועל האדם הפעולה עצמה תשלם לו. כמו מי שאכל בשר סרוח יחלה וימות, ככה העושה עבירה, יש טבע רוחני כאותו דבר שעבר עליו, להחלות האדם ולהמית אותו.

והנה אנו רואים, אדם אוכל בשר סרוח יחלה וימות, וכלב אוכל בשר סרוח ולא יזיק לו כלל. ככה אם לא היו ישראל יוצאים ממצרים, היה טבעם גס, ולא היה מזיק להם שרצים. אבל כשיצאו ממצרים, נזדכך גופם, ואין טבע נפשותם מקבלת סרחון שרצים, המסאבת ומזהמת הנפש. וזה מאמר תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא לא היה להם יציאת מצרים רק טובה זאת, שתזדכך נפשותם מסרחון וזוהמה, באופן שלא תוכל לסבול סרחון שרצים – דיים. היוצא לנו מזה, כי מאז יצאנו ממצרים ונתגלה לנו ידיעת אלוקות, נזדכך נפשותינו מבלי לסבול זוהמת שרצים, וכל דברים האסורים שנבדלנו מהם".

השמירה ממאכלות אסורות – בחינת המעלה והכבוד לישראל

ז. עתה נשוב לפתיחת פרשת המאכלות האסורות, ונמצא כי כבר בראשיתה של הפרשה נרמזו מעלתם וכבודם של ישראל – שנצטוו להישמר מהמאכלים האסורים, כדברי האור החיים הקדוש על הפסוק (ויקרא יא, ב) "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר", וזה לשונו: "אמר תיבת לֵאמֹר, ירצה כי מצוה זו היא בחינת המעלה והכבוד להם, להישמר מדברים הטמאים, וכאומרם (עי' ויקרא רבה יג, ב) אמר רבי שמעון בר יוחאי בפסוק עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ (חבקוק ג, ו), מדד ה' את כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל. ופירוש תיבת לֵאמֹר כאן הוא על דרך (ישעיה ג, י) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב". כלומר, המצודות (ישעיה שם) פירש, שהלשון "אִמְרוּ" עניינו שבח ורוממות, כמו אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם (דברים כו, יז), לומר "שבחו ורוממו את הצדיק כי עשה את הטוב". ועל דרך זה אמר הכתוב בתחילת פרשת השמירה ממאכלות אסורות "לֵאמֹר" – מלשון מעלה ורוממות, שידברו אל בני ישראל אודות מעלתם ורוממותם שזכו בכך שהורחקו מאכילת המאכלות האסורות.

והדברים מבוארים לפי האמור לעיל, כי שבחם ורוממתם של ישראל הוא שנבחרו להתקדש בקדושת נפשם. ועל כן כבר בפתיחת פרשת המאכלות האסורות, נרמזה מעלתם של ישראל שנצטוו להיות קדושים כי ה' אלוקיהם קדוש.

פרשיות התורה בענייני הקדושה – הכנה לקבלת התורה

ח. פרשת שמיני, שבה נצטווינו על המאכלות האסורות, נקראת בדרך כלל בימי ספירת העומר, וכמוה שאר הפרשיות הבאות אחריה בחומש ויקרא.

בביאור טעם הדבר כתב הנתיבות שלום (פרשת שמיני), כי בפרשיות אלו נכללו העניינים הדרושים להכנה לקבלת התורה: פרשת שמיני – בענייני קדושת האכילה. פרשיות תזריע ומצורע – בענייני נגעי הגוף, נגעי בגדים ונגעי בתים, המורים דרך לקדושה מתאוות ונגעים רוחניים. פרשת קדושים – קדושת העריות. בפרשת אמור – קדושת המועדות. ובפרשת בהר – קדושת הארץ.

לכן פרשיות אלו נקראות בימי הספירה "לפי שימי הספירה מסוגלים להמשיך את כל הקדושות, ולהתקדש בכל ענייני הקדושה שיהודי צריך להתקדש בהם, שזוהי ההכנה לקבלת התורה ב"עשה טוב". וכן ב"סור מרע", מסוגלים ימי הספירה, להשתחרר ולהיטהר מכל הטומאות והנגעים שיהודי שרוי בהם, וזוהי ההכנה הראויה לקבלת התורה".

[1] להשלמת היריעה בנושא זה, ראה בפרשת שמיני מאמר קדושת האכילה (ב).

[2] בהמשך דבריו ביאר היאך ענין זה שורשו בתורה: "ולהשכילך במשמעות אומרו וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי, דע כי כל הצומח, בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש, בין בדברים הסגוליים בעולם, בין בדברים שהם תענוגי אדם, שורש הכל והיוויו הוא מהתורה אשר היא אֵם הכל. וכשם שבתורה פ'שט ר'מז ד'רש ס'וד, כן מאכלים של עולם הזה [יש בהם כמה בחינות], ועיין בפירוש שיר השירים (ספרו ראשון לציון, ב, ד ד"ה הביאני אל בית היין) שחידשתי, כשם שבעשבים יש דברים סגוליים וטבעיים, כן יש בתורה מצות סגוליות".

[3] וזה לשונם: "יִשְׂרָאֵל אלו ישראל, גֵּר אלו גרים, הַגָּר לרבות נשי הגרים, בְּתוֹכָם לרבות נשים ועבדים, אם כן למה נאמר וְאִישׁ אִישׁ, אמר רבי אלעזר ברבי שמעון, להביא ולד ישראל מן הגר ומן העבד".

[4] ולכן נאמר "וְלֹא תִטַּמְּאוּ", שמשמע כי לא תבוא עליכם טומאה מהם, אפילו ב"היסח הדעת", בלא כוונה [מאורי אור].

[5] פירוש, אף שבשאר העבירות יש הפרש בין שוגג ומזיד, במציאות זו של הפגם בנפש, אף השוגג כמזיד. ולכן גם אם אכל שרץ בשוגג, מכל מקום נפשו נפגמת [מאורי אור].

[6] וכן מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת קדושים (ויקרא כ, כו) שכתב: "ואומרו וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', נתן טעם למצוה זו של הבדלת בהמה טמאה – כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. והענין עצמו של פרישות ישראל מן העכו"ם, הוא הדבר עצמו של פרישתכם מן הבהמה טמאה, ברוך ה' אשר הבדילנו מן הטמאים מאדם עד בהמה עד עוף השמים".