קדושת האכילה (עקבי דרך, וירא)

מאכלם של המלאכים – פנימיות רוחנית

א. בדברי האור החיים הקדוש (בראשית יח, ב) מבואר, כי אברהם אבינו הכיר באורחיו שהם מלאכים – בריות רוחניות: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. ואומרו נִצָּבִים, לומר כי אברהם להכרתו במשרתי עליון, הכיר בהם שהיו ממונים על דבר, פירוש הכיר בהם שהיו שלוחים אל אברהם לצורכו". ומכאן השאלה המתבקשת, אם הכיר בהם שהם מלאכים, היאך האכילם במזון גשמי.

מחמת קושיא זו, ביאר האור החיים הקדוש (שם ג-ה), כי אברהם אבינו אמר למלאכים, שיקחו מעט מים וכן פת לחם[1] בבחינת "פנימיות התורה", ואין זו סעודת לחם כפשוטה: "עוד ירמוז ענין הנוגע למלאכים, שיקחו מעט מים שהיא התורה, ולהיות כי התורה יש בה בחינת הפשט ובחינת הפנימיות. והנה המלאכים שבאו בדמות אנשים, הוא גוף שברא להם ה' רוחני מהגלדת האווירים. ובערך עצמות המלאך יחשב גוף, ויתייחס אליו בחינת רגל כידוע הטעם ליודעי חן. ורמז להם שיקחו מעט מים מפשטי התורה, ויטהרו בו רגליהם שהוא בחינת גוף הניכר עליהם. וישענו תחת העץ שהיא התורה, שנקראת עץ חיים (ויקרא רבה לה, ו). ולזה אמר הָעֵץ בה"א הידיעה. גם אמר להם שיקחו פת לחם, הוא בחינת פנימיות התורה, ויסעדו בו פנימיותם, והוא אומרו לִבְּכֶם".

אולם בהמשך דבריו העיר האור החיים הקדוש, כי פירוש זה אינו "פשוטו של מקרא", ולכן ביאר את מאכלם של המלאכים באופן אחר: "כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם, פירוש כדי שלא יאמרו איך מזמינם לאכול אחר שהכיר בהם היותם משרתי עליון. כי הגם שפירשנו שיכוון בדבריו אל הרוחניות, עם כל זה הפשט אינו נעקר. וגם במאכל יש סודות מופלאים, כאמור (משלי יג, כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, לפנימיות הרוחניות".

ואמנם מצאנו בדברי רבי עקיבא במסכת יומא (עה, א), בחינת "מזון" גם אצל המלאכים, כדבריו אודות המן: "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ (תהלים עח, כה), לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו".

מבואר איפוא, כי יש מזון שכל מהותו "פנימיות רוחנית". ובחינה זו היא בכל מזון שיש בו "סודות מופלאים", דהיינו "הפנימיות הרוחנית" שבו. ובחינה זו היתה גם מזונם של המלאכים אצל אברהם אבינו.

"סוד צדיק אוכל לשובע נפשו" – תכלית המאכל והמשקה "לצורך הנשמה"

ב. ביאור הדברים נראה על פי מה שכתב האור החיים הקדוש בפרשת משפטים (שמות כא, ג), כי בחינה זו של "צדיק אוכל לשובע נפשו" – בפנימיות הרוחנית, נעוצה בבריאת האדם נשמה בגוף, ובשל כך קיומה הרוחני של הנשמה תלוי באכילה ושתיה הנצרכים לגוף. ומבואר שם, כי ענין זה נרמז בלשון הכתוב "אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", כדבריו שם: "עוד יכוין באומרו אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, לומר אם הוא אדם אשר כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעולם הזה, ואפילו מאכלו ומשקהו אינו אלא בשביל הנשמה, על דרך אומרו (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, להגדיל הרוחניות. אדם כזה לו יקרא "בַּעַל אִשָּׁה", כבעל הזה שטורח בשביל אשתו, לזון ולפרנס ולכלכל ולמלאות רצונה, כן זה האיש עושה לנפשו. אדם כזה שהחומר נזדכך ונעשה מעין הצורה במציאות, זה תוכל נפשו לסבול לדור עמו במחיצתו אפילו אחר יציאתה".

נמצאנו למדים, כי יש באכילת המזון הגשמי בחינת "שובע" לנפש, כאשר הנשמה זוכה לקבל את ה"פנימיות הרוחנית" הנמצאת במזון. והצדיק האוכל לשובע נפשו נחשב כ"בעל" הטורח לפרנס את אשתו – היא הנשמה שבקרבו, בזכות המזון שמביא אל קרבו, במטרה "להגדיל הרוחניות" –  להחיות את נפשו.

ג. האכילה "להחיות את הנפש" – הדרגה הגבוהה ביותר

בדברי האור החיים הקדוש מצאנו הארה נוספת בסוגיא דידן.

בפרשת בהר (ויקרא כה, לז) נאמר: "וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ". ופירש האור החיים הקדוש: "פירוש, אפילו אָכְלֶךָ שהוא דבר שהורשית לאכול, לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות, בזה יחשיך אור הנפש, כי כשזה קם זה נופל. כשמתרבה תאבון המורגש, מתמעט תאבון הרוחני. והוא מאמר הכתוב (משלי יג, כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, לא להנאת ההרגש".

כאשר התיאבון הגשמי גובר, או אז "יחשך" אור הנפש. ולכן המשכיל לאכול כפי הנצרך לעבודת ה', הוא "צדיק אוכל לשובע נפשו", בזכות האכילה שאינה נגררת אחרי התאווה הגשמית, אשר  היא "מאירה" את הנפש.

ומצאנו תוספת ביאור בחינה זו של "צדיק אוכל לשובע נפשו", בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, ערב יום הכיפורים), שכתב: "והנה התגברות נגד היצר הרע הוא בשני אופנים: בחינת אתכפיא ובחינת אתהפכא. בחינת אתכפיא, היינו שכובש את יצרו ופירש עצמו לגמרי. וענין אתהפכא הוא, שמהפכים הכל לקדושה. ותיקון האכילה דאדם הראשון לאהפכא הוא על ידי אכילה דקדושה, היינו שהגם שאוכל, אינו אוכל בשביל הנאת הגוף כאכילת אדם הראשון בשביל שהוא טוב ותאוב ומצד היצר, רק לצורך קדושה. כדכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו, שאכילה שלו הוא רק להחיות את נפשו. כמו שמצינו ברבינו הקדוש (כתובות קד, א) שהיה אוכל כל מעדני עולם, שהיה שלחנו שלחן מלכים, ואמר על עצמו שלא נהניתי אפילו באצבע קטנה. ובהלל הזקן שאמר שהולך לגמול חסד עם אכסניא שיש לו בתוך ביתו, והיה כוונתו על עצמו. וענין בחינת אתהפכא כזה הוא מדרגה יותר גדולה מענין בחינת אתכפיא, כי מכניס את יצרו לקדושה גמורה".

מבואר בדבריו כי "סוד האכילה" אך ורק בכדי "להחיות את הנפש" היא מדריגה גבוהה ביותר, שבה כל ענייני הגוף נעשים "להכניס את יצרו לקדושה גמורה", ולא למטרת הנאה גופנית. והיינו בחינת "צדיק האוכל לשובע נפשו", המתעלה לדרגה הגבוהה ביותר של הפיכת כל רצונותיו לרצון בוראו, ובכלל זה, אכילה שלא לצרכי הגוף אלא לקיום הנפש.

על פי האמור מדוקדקים דבריו של אברהם אבינו (בראשית יב, יג) "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" – מה היה עיקר טעם ירידתו למצרים כדי להינצל מהרעב, כפי שביאר האור החיים הקדוש שם: "ואומרו וְחָיְתָה, היא תכלית הטובה שמקוה להחיות נפשו ברעב. ודקדק לומר וְחָיְתָה נַפְשִׁי, ולא אמר ואחיה וגו', לרמוז אומרו (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו".

לפנינו דבר מופלא: טעם ירידתו של אברהם אבינו למצרים היה, בכדי להינצל מהרעב כדי להחיות ולהשביע את נפשו, דייקא, ולא את גופו. כ"בעל" הטורח לפרנס את אשתו – הנשמה שבקרבו, בזכות המזון שמביא אל קרבו, במטרה "להגדיל הרוחניות" –  להחיות את נפשו, כמבואר לעיל.

"מוצא פי ה'" – הנשמה נהנית מרוחניות המאכל

ד. יסודותיהם של הדברים שנתבארו לעיל, מפורשים כבר בדברי רבותינו הראשונים, על הפסוק (דברים ח, ג) "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

האבן עזרא כתב: "מוצא פי ה', כמו מה שגזר, כמו הדבר יצא מפי המלך. והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם, רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות ה'. וזה פירוש מוצא פי ה'".

וּבְיֶתֶר הרחבה בדברי רבנו בחיי שם: "על הלחם שהאדם רגיל בו, אין חיותו של אדם בו לבדו, בלתי הכח המצמיח אותו, והוא מזלו וכוחו. וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה י, ו) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, מכה אותו ואומר לו גדל. שנאמר (איוב לח, לג) הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ. ואותו כח המצמיח יש לו כח אחר ממונה, ואותו כח אחר, יש לו כח גבורה מושל עליו, שהוא מעמידו ומקיימו. וכן מכח לכח, עד הסיבה העליונה, שהוא כח הכוחות כולן וגבוה על כל גבוהים, והוא מקור חיים וחיות כל חי. שהרי ישראל כל ארבעים שנה במדבר, לא אכלו לחם וחיו. זהו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כלומר על הכח הנגזר מפי עליון, כלשון הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ (אסתר ז, ח), שפירושו גזר. וכל הכוחות האלו האמצעים קראם הכתוב מוצא פי ה', כלומר כי הם כולם נגזרים ויוצאים מכוחו". מבואר איפוא בדבריהם, כי הקיום האמיתי של כל המזון הגשמי בבריאה, הוא "מוצא פי ה'" – הכוח הרוחני המחייה אותו.

נמצא לפי זה, כי בכל אחד מהמאכלים בבריאה יש שני חלקים: החלק הגשמי, אותו אנו מכניסים לפינו ולגופנו. והחלק הרוחני, המקיים ומחייה אותו. וחלק זה, הוא החלק המשביע את הנפש, כפי שנתבאר לעיל, וכפי שביאר האריז"ל (ספר הליקוטים, פרשת עקב, פרק ח) "במזון שאדם אוכל, יש חלק חומרי שזן הגוף של האדם, וגם יש בו חיות, שהם גם כן חלק הנשמה שבאדם. ועם זה יתורץ קושיא זו, שאיך אפשר בעולם שהלחם שהוא חומרי יזון חלקי הנפש שבאדם, שהוא רוחניות. ואם לא יאכל אדם לחם ולא שום מזון, כך ימות ברעב ותצא נשמתו ממנו. ואם יאכל כזית לחם יחיה, והיאך אפשר שהלחם יעמיד הנשמה הרוחנית.

ומהכרח קושיא זו, אמרו הפילוסופים שאין השארות לנפש, וכמות זה כן מות זה. כשימות האדם ויפסד חלק גופו, גם כן יפסד חלק נשמתו, כיון שהיא ניזונית מדבר חומרי גם היא חומרית. ואין האמת כן, כי ח"ו, כי הם לא ידעו כל מה שאמרנו, שיש חיות אל המזון שהוא חלק רוחני שבו, להחיות חלק רוחני שבאדם. וזהו שאמר הכתוב לכך האכילך את המן הרוחני, להודיעך כי לעולם אין מי שזן לאדם, אלא החלק רוחני שבו. וזהו שנאמר כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה'. דהיינו מה שיצא מפיו ית' בעת הבריאה, להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו הדיבור נכנס באותו המזון, והוא הוא המחיה את האדם. ולכך צריך לברך על המזון, כי על ידי הברכה מתעורר החיות"[2].

על סודות מופלאים אלו של הפנימיות הרוחנית הנמצאת במאכלים הגשמיים, מברכים "מפליא לעשות", כביאורו של הרמ"א (או"ח סי' ו סע' א) "ועוד יש לפרש, שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו". וביאר המגן אברהם שם: "ובכוונות כתוב דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל והגוף נהנה מהגשמיות המאכל, ומכח זה קשורים זה בזה על ידי המאכל". ובמחצית השקל שם הסביר את הדברים: "דאם לא כן איך יתקשר רוחני בגשמי, ואיך יתקיים הנפש בגוף על ידי אכילה גשמית, ותצא מהגוף על ידי מניעת האכילה, כי הנפש הלוא אינה נהנית מאכילה גשמית".

וכן נתבאר בדברי רבי חיים מוולוז'ין (רוח חיים, מסכת אבות, פרק ג משנה ג), כי הקשר בין הגוף והנשמה הוא באמצעות הכח הרוחני הטמון במזון, ונעשה אך ורק על ידי האכילה: "אך ידוע דברי קדוש ה' מכובד האלוקי מורינו הרב חיים ויטאל ז"ל על פסוק (דברים ח, ג), כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה'. הענין הוא, כי ודאי הנשמה אינה ניזונת מהלחם הגשמי. אך בשעה שאמר הקב"ה "תוצא הארץ דשא" וכן כל המאמרות, נוצר מהבל פיו יתברך שמו כח לדבר ההוא ומקיים הדבר. ובהעדר השגחתו וכוחו, יעדר גם גשמיות הדבר. וזה הכח המקיימו הוא רוחני. ואם כן כל מאכל מורכב משני דברים גשמי ורוחני. ולזה ירצו גם כן חז"ל באומרם (בראשית רבה י, ו), אין לך כל עשב בקרקע שאין לו מלאך ברקיע כו'. ובזה האדם ניזון. גוף האדם ניזון מגשמיות הלחם, ורוח אלקים ניזון מרוחניות כח המקיים את הדבר. לזה אמרו לא על הלחם לבדו, רצה לומר גשמיותו, רק על כל מוצא פיו יתברך שמו, כנתבאר לעיל. ולכן על ידי אכילה יחובר הגוף והנפש. מה שאין כן שאר רוחניות, כתורה ותפילה, הוא בלא גשמיות כלל, ולא יתחבר הגוף עמו".

נפלא להתבונן כי אכילה היא הדרך היחידה לחבר בין העולמות המנוגדים כל כך – רוחני וגשמי, כי המזון כולל בתוכו הן את החלק הגשמי המזין ומקיים את הגוף, והן את החלק הרוחני המזין ומקיים את הנשמה.

השתלשלות המקור הרוחני והתגשמותו בתחתונים – על ידי התורה

ה. לכשנתעמק בדברים, נמצא כי שורש המאכלים ופנימיותם הרוחנית שהוא "מוצא פי ה'", משתלשל ממקורו העליון באמצעות התורה, כפי שכתב האור החיים הקדוש (ויקרא יח, ב) בדבריו המופלאים, בביאור הכתוב (תהלים מ, ט) "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי", וזה לשונו: "דע כי כל הצומח, בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש, בין בדברים הסגוליים בעולם, בין בדברים שהם תענוגי אדם, שורש הכל והיוויו הוא מהתורה, אשר היא אם הכל. וכשם שבתורה פרד"ס, כן מאכלים של עולם הזה. וכשם שבעשבים יש דברים סגוליים וטבעיים, כן יש בתורה מצוות סגוליות וכו'. והקדמה זו גדולה ויקרת הערך, וכתבתי ראשי פרקים להבינך אומרו ותורתך בתוך מעי. כי כל האוכל אשר יאכל יסוד חיותו שבה נתהוה וגדל הוא מיניקת הקדושה שהיא התורה. ומעת פגם אדם הראשון ונתערב טוב ורע, בכל אוכל תמצא חלק מהרע. ולזה צוה ה' על ערלת האילנות, ולזה גדל עם החטה מוץ ותבן וסובין הנזרקים, והבדילנו ה' מכמה דברים אשר שלט בהם חלק הרע, לבל שקץ נפש הנבחרת.

ולזה כשאדם אוכל דבר המותר, כאילו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה, אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ, שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם. וזה אומרו וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי, בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך, כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש".

דברי האור החיים הקדוש כי "שורש הכל והיוויו הוא מהתורה שהיא אם כל", מפורשים בדברים הידועים של הזוהר הקדוש (תרומה דף קס"א ע"ב) שכתב: "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא", ובתוספת הטעמה בדברי האור החיים הקדוש (בראשית א, א, אופן ו) "עוד תתפרש "בראשית", על דרך אומרו (משלי ח, ל) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, ודרשו ז"ל (בראשית רבה א, א) אל תקרי אמון אלא אומן. והוא עצמו שרמז הכתוב תחילת דבר ה' והודיע בריאת עולם הודיע במה בראה, ואמר בתורה בראה, כי הוא האומן. והוא אומרו (ירמיה לג, כה) כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

וראה גם בדבריו המופלאים של האור החיים הקדוש בפרשת כי תצא (דברים כב, יג), וזה לשונו: "והיו הדברים ברורים כשמלה כמה מעלות וחוזק התורה, שתחילת כל דבר כל העולם כולו בה נברא, בשבילה נברא, ובה מתקיים. וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב, נקנים בה".

מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, הוסיף ביאור בדברים על פי מה שכתב הרמב"ן בפרשת בשלח (שמות טז, ו) בסוד עניינו של "לחם אבירים" – המן, שאכלו אבותינו במדבר: "ודע כי יש במן ענין גדול, רמזוהו רבותינו במסכת יומא (עה, ב), לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ (תהלים עח, כה), לחם שמלאכי השרת אוכלים, דברי רבי עקיבא. והענין הזה שאמר רבי עקיבא הוא, שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה, וכן דרשו (שמו"ר לב, ד) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם (נחמיה ט, ו), ועליו נאמר (קהלת יא, ז) וּמָתוֹק הָאוֹר, שישיגו בו באור טוב טעם. והמן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך. ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת, ניזונים מדבר אחד".

וביאר מו"ר זצ"ל (שם דרך, חומש דברים, מאמר ד) "הרי לנו שגם דבר גשמי ממש יכול לאצור בתוכו כח רוחני כביר, אור העליון זיו השכינה המחיה לעולם כולו, והמזון הגשמי הוא כלי קיבול להחזיק את הרוחני הדק ביותר, זיו השכינה שמלאכי השרת  ובני העולם הבא ניזונים ממנו.

בביאור הדברים יעויין במה שכתב הרמב"ן בפרשת בראשית (א, א), שכל מציאות וקיום הדברים הגשמיים בהווית העולם הוא בחפצו ית', על ידי השתלשלות הכוח הרוחני המחיה אותם מן העליונים לתחתונים: "הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים". ובפרשת קדושים (ויקרא יט, יט) כתב הרמב"ן בביאור טעם איסור כלאים: "וכבר כתבתי בסדר בראשית שהצמחים כולם יסודותם בעליונים ומשם צוה להם ה' את הברכה חיים עד העולם".

וביארו חז"ל, כי השתלשלות האור העליון הרוחני המחייה ומקיים את הדברים הגשמיים, מן העליונים לתחתונים – הוא על ידי התורה. והיינו שבכוח התורה ירדו ונאצלו הכוחות הרוחניים עד להתגשמותם במציאות הדברים הגשמיים, כדברי הזוה"ק (תרומה דף קס"א ע"א) אִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא. ומבואר, שכל שורש וחיות השתלשלות הכח הרוחני המקיים את הגשמיים הוא מהתורה, וממנה השתלשלו ונאצלו הכוחות הרוחניים עד התגשמותם במציאות המתקיימת והנראית בבריאה.

ואף שורש המזון והמאכל כולו בעליונים – זיו השכינה אור העליון שנתגשם בבריאה, והפנימיות המקיימת את המזון היא רוחנית ושורשה בתורה, וכדברי אור החיים הקדוש (ויקרא יח, ב) בביאור דברי הכתוב (תהלים מ, ט) לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי, שהכח המחיה הנמצא במזון הוא כפי הנמצא בתורה, ומה שנאסר בתורה אין בו חיות לאדם,  והמותר הוא בלבד המחיה ומזין בכוח המאור של התורה שיש בו".

ומבואר שגם דבר גשמי ממש יכול לאצור בתוכו כח רוחני כביר, אור העליון זיו השכינה המחיה לעולם כולו, והמזון הגשמי הוא כלי קיבול להחזיק את הרוחני הדק ביותר, זיו השכינה שמלאכי השרת  ובני העולם הבא ניזונים ממנו – וכן הוא בכל מזון, וכפי שנתבאר.

הצורך באכילה – לבירור ניצוצות הקדושה

ו. ממוצא הדברים מתבארת בתוספת נופך, התשובה לשאלה, מדוע קבע הבורא את הצורך באכילה בכדי להתקיים, וכי לא היה יכול לעשות שיתקיימו בריותיו ללא אכילה [אלא בשאיפת אוויר בלבד], והיתה בזה תועלת רבה לעם ישראל שהיו יכולים להתפנות לעסק התורה והמצוות, כפי שכתב האור החיים הקדוש (במדבר יד, ט): "אנשי אמת חקרו במעשה ה' אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים, שכל חי אוכל ושותה, שהיה ה' יכול עשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון. ואם ככה היה ה' עושה, היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי המחיה והכלכלה. ולזה הייתי מתרץ מעצמי, כי רצה ה' לזכות ישראל בתרי"ג מצוות, אשר רובם תלוים במיני המאכל והמשתה, תרומות מעשרות, חלה, מצות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה.

אבל חכמי האמת הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים, מעלין בקודש, בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה'".

הדברים מתבארים היטב על פי האמור לעיל, כי "מוצא פי ה'" – הכח הרוחני המקיים את הבריאה, טמון במאכלים. וזו בחינת "ניצוצות הקדושה" – לחם ה', ה"עטופים" בקליפות של טומאה, ועל ידי האכילה "מתבררים" ניצוצות אלו, ומגיעים לתיקונם ותכליתם[3].

האור החיים הקדוש (במדבר כד, ח) הוסיף ביאור בענין: "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו. פירוש על דרך אומרם ז"ל כי בצאת ישראל ממצרים ביררו כל נצוצי הקדושה שהיו בקליפת מצרים. וכבר הקדמנו שתוקף הקדושה היא כשמבררת ענפיה, והוא אומרו מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, פירוש, לעם. ולזה גם כן רמז במאמר יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, שהאכילה היא להוציא ניצוץ הקדושה שבו, ותהיה נכללת בנפש ישראל, בסוד צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה)"[4].

בירור ניצוצות הקדושה – "השבת אבידה למקומה"

ז. גדולי החסידות הרחיבו בביאור עניינם של "ניצוצי הקדושה" הטמונים בבריאה הגשמית, והחובה המוטלת עלינו "לבררם", והביאו את ביאורו של הבעש"ט על הפסוק (תהלים קז, ה) "רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף", על פי דברי האר"י ז"ל המובאים לעיל [אות ד], שבאכילת המזון הגשמי מתבררים ניצוצות הקדושה, והנשמה מקבלת את מזונה מהחלק הרוחני הטמון במאכלים הגשמיים.

נסכם את דבריהם מתוך משנתו של הבאר מים חיים (פרשת כי תשא, שמות ל, יב), שהביא את יסודות הדברים בתוספת ובהטעמה: "כי כבר נודע שבכל דבר ודבר שבעולם הנה לית אתר פנוי מיניה, ובכולם נמצאים ניצוצי הקדושה וחיות הקודש ממלך עולמים ברוך הוא. הן אותן שניתנו בהן בשעת הבריאה במאמר פיו יתברך, שאמר על כל דבר ודבר יהי כן, ואותן האותיות והחיות ישנו בהם עד היום להחיותם. והן אותן שנפלו בכל בחינות דומם צומח חי מדבר, בעת שבירת הכלים הידועים. והמה נקראים נופלים, כי נפלו ממקור קדושתן אל הקליפה וגשמית עולם הזה. וכולם מצפים ונכספים לעת הגיעם לשרת בקודש, שהאדם יעשה עמהם איזה דבר מצוה, שיתדבקו על ידי זה לקדושת ה' אלקיהם ויתעלו למעלה לשוב אל חיק אביהם. ואמנם הכל נשקל בפלס מאזנים, וכל אדם אין לו אלא שלו השייך לו משורשו שורש נשמתו, כי בכל אשר תראה לאדם מכסף וזהב ואבנים טובות ומאכל ומשקה ומלבושים ובגדי כבוד, כולם הם שלו ממש שיש בהם ניצוצי קדושה משורש נשמתו. וכולם נתחברו ובאו אליו, בכדי לעלות אתו עמו אל הקודש פנימה, בעת השתמשותו בהם לעבודת קונו.

ונודע את המבואר בשם הרב האלקי הבעש"ט זצוקללה"ה, בפסוק (תהלים קז, ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף. כי באמת מי שיש בו מדעת קונו ועובד עבודת ה', ונודע אשר עבודת ה' אין ערוך אליה והיא המשבעת ונותנת כח וחיות וטרף ומזון לכל איברי הגוף. ומאין יומשך שזה יתאוה לתאוה הגשמית, מלחם ומים שהוא דבר עב וגס. והיה לו להסתפק יותר הרבה פעמים במזון הרוחני בתורה הקדושה, שהיא משבעת יותר אלף פעמים להחושקים בה. ואמנם לצד שרשי שורש נשמתו הנעטפים והנעלמים בלחם ובשר ומים ויין וכל דברי עולם הזה, לכל אחד לפי ערכו. לכך הוא מתאוה אליהם, בכדי להשלים נפשו באוכלו מהם, כי צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה), רק להשביע נפשו מניצוצי הקדושה השייכים אליה שבאוכל ההוא. כי הנשמה נהנית מרוחנית המאכל, כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל, ולא לתאוות גופו למלאות בטנו, ובזה משלים נפשו באורות הקדושה השייכים אליה.

וזה רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים, שמה שבני אדם הם רעבים וצמאים ללחם ומים ולא ישבעו מדברים הרוחניים, הוא עבור שנפשם בהם תתעטף. שנפש האדם מתעטף ומתלבש בהם, ועל כן הם מתאווים להם, להשלים נפשם על ידם. ועל כן הנה כל מאכלי ומשקות האדם הם ותולדותיהם אין אחד מהם במקרה אצל האדם, כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת  (שמואל א ב, ג), והוא יודע שורש כל דבר איה מקום מוצאו ומבואו בנשמות בני אדם, והוא מזמין לכל אחד ואחד את שלו השייך אליו, בכדי שיעלו עמו, ועבורה"[5].

על פי האמור הוסיף הבאר מים חיים (פרשת שמיני, ויקרא ט, מג) וביאר, כי בירור ניצוצות הקדושה באכילה הוא בבחינת "השבת אבידה" למקומה: "ואכן בוראנו ברוך הוא וברוך שמו וכו' תיקן ויסד הבריאה על זאת, לאכול ולשתות רק בכדי תיקון הנבראים התחתונים, שהוא להעלות הניצוץ קדושה שבהם, המחיה אותם מאור פני מלך חיים ברוך הוא. כי זה הוא תכלית השלימות הנאה והיפה, עבודת שמו יתברך, להחזיר האבידה לבעליה וחותם המלך לחותמו. והקב"ה מתענג מזה כשבא אליו הניצוץ הלז, כבן הבא לאביו ממרחקים אחר כמה שנים. וגם הניצוץ שמחתו גדולה".

והיאך נזכה לבחינת בירור ניצוצות הקדושה באכילתנו – הנה לנו הדרכה מעשית בזה, כמבואר בהמשך דבריו שם: "וזה הוא עיקר הבירור, כשיודע בנפשו באמת לאמיתו אשר תאוה הנ"ל הגשמית מבוזית ונמאסת בעיניו לגמרי, ואינו אוכל כי אם בשביל העלאת הניצוץ. ועל כן אוכל באימה ויראה בזה השולחן אשר לפני ה', באהבה ושמחה, כראוי לעבודת ה'. ואינו אוכל כי אם לשבירת רעבונו בלבד, ושומר עצמו מליהנות ולהתענג במילוי כריסו, בתאוות ומתיקות דברים הגשמיים לחיך. כאשר אמר רבינו הקדוש קודם פטירתו (כתובות קד, א) גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה. כי היה תמיד מאכלו לפני ה' העומד עליו תמיד, וגדלה עליו יראת ה' ואהבתו, עד שלא ערב לו שום טעם הגשמי מהיראה ואהבת ה'".

ידיעה זו "בנפשו" היא השבת הדברים אל הלב בשינון תמידי, כדברי הבאר מים חיים (פרשת שלח, במדבר טו, יט) "ואופן העלאת הניצוצות, עיקרו הוא בזה הדבר גופא, כאשר יבין האדם באמת בחפץ לבבו כי כל בחינת התאוות הגשמיות הם נבזים ושפלים ומאוסים ויהיו נמאסים באמת בלבבו, שלא יחפוץ אליהם כלל. ואדרבה, יתרחק מהם כאשר יוכל לרוב הבנתו במיאוס הדברים ההם. רק ההכרח יעשה לצורך הטוב המונח בדבר ההוא, בכדי להעלות הניצוץ הקדוש לבית אביו, לגרום בזה תענוג ונחת רוח, כי מבין אשר זה תכלית הטוב והיפה. ובזה כשם שהוא מברר בלבו את הטוב מן הרע, להבין כי זה טוב הוא, וזה רע ונמאס ואינו פונה לבבו אליהם, כן נתברר ניצוץ הקדוש מן הדבר ההוא, ועולה בחיק אביו ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא".

[1] כלשון הכתוב: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ".

[2] וכיוצא בזה כתב השל"ה הקדוש (שער האותיות, קדושת האכילה, אות א-ב) וזה לשונו: "וכתב בראשית חכמה, האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים, שורה רוח צד הקדושה והטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה). כי לפי פשוטו קשה, מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחנית. אלא הענין, שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה.

ודבר זה מצאתי יותר מבואר בשם האלוקי האר"י ז"ל, שפירש הפסוק (דברים ח, ג) כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה'. כבר חקרו הפילוסופים לידע סיבת חיבור הנפש בגוף על ידי אכילה, וכי הנשמה בת אכילה היא, ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אבל הרב ז"ל הנ"ל אמר, אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, הכוונה כח ההשפעה הבאה מלמעלה, כמו שנאמר (הושע ב, כג), נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. נמצא כל מאכל בעולם, הוא מעורב בגוף ונפש. המאכל הנגלה הוא גוף, וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמור גדל, זהו הנפש שלו. וכשהאוכל אוכלו, אז על ידי אכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים, כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל והגוף מהגוף. וזהו שנאמר, כי לא על הלחם לבדו, רוצה לומר על הלחם לבדו הנגלה לנו יחיה האדם, דזה אינו, דאם כן מה תועלת להנפש מזה. אלא על כל מוצא פי ה', רוצה לומר שיש למוצא הלחם פי ה', דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוצה ויגדל, על זה יחיה האדם, וזה הפירוש הוא פירוש מופלא".

[3] ענין זה נתבאר בהרחבה לקמן בפרשת שמות מאמר בירור ניצוצות הקדושה (א) – תכלית גלות מצרים וכל הגלויות; בפרשת בא מאמר בירור ניצוצות הקדושה (ב) – באמצעות עסק התורה, ובפרשת בהעלתך מאמר בירורי ניצוצות הקדושה (ג) – תכלית המסעות במדבר, הגלות ונשמות הגֵרים.

[4] יש בנותן טעם להוסיף את דברי המגלה עמוקות (פרשת בשלח) בזה: "הענין על פי הקדמות האר"י, דאיתא במסכת חגיגה (כו, א) פתח במזבח וסיים בשלחן, כשם שבזמן שבית המקדש  קיים היה המזבח מכפר והוציאו על ידי אכילת כהנים ניצוצות התקועות בבהמה, ע"ד כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ובזה בעלים הניצוצות התקועות בבעל חי מתכפרים. וכן עתה על ידי אכילה שאדם אוכל כוונתו להעלות ניצוצות מן האוכל, צדיק אוכל לשובע נפשו, רצונו לומר להעלות נפש התקוע בו".

[5] השפת אמת (פרשת ראה, תרל"ד) כתב: "איתא בספר קטן מבעל שם טוב ז"ל על הפסוק רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. שקשה למה עשה השי"ת להיות תאוה וחשק למאכלים אלו. ועל כרחך שיש איזה ניצוץ מנפש האדם באותו מאכל. וזהו שאמר נפשם בהם תתעטף, לכך רעבים וצמאים כו', ע"ש. והם דברי אלקים חיים.

כי איך יש מזון לנפש אדם באלו הדברים, אם לא היה [בהם] שייכות לנפש האדם. על ידי זה עושה משפט לעשוקים. כי הנקודה בדצ"ח [דומם צומח חי] הוא בבית אסורים, שנעשקה נקודה זו בתוך הדברים הטבעיים. ועל ידי זה שנותן לחם לרעבים, על ידי זה עולים לבחינת מדבר, עד שעולים למקומם [לכן נקרא מדבר שהוא סוף העליות, ונמצא הוא מנהיג כולם, כמו שנאמר כל שתה תחת רגליו]. ה' מתיר אסורים כנ"ל".