בדברי חז"ל והפוסקים נאמרו סדרי קדימויות בהצלת חיים, הלכות צדקה ופדיון שבויים. ויש לברר האם וכיצד, מיושמים סדרים אלו במציאות החיים, הלכה למעשה. ובפרט יש לברר, האם ניתן ללמוד מסדרי הקדימויות בעת שלום, כיצד לנהוג בזמן מלחמה – הן בנוגע להצלת נפשות והן בנוגע לפדיון שבויים.

א. סדרי קדימויות 'להחיות' ולפדיון שבויים – סוגיית הגמרא ודברי הראשונים

בדברי המשנה במסכת הוריות (1א) נשנו סדרי הקדימויות 'להחיות' ולפדיון שבויים: "האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה. והאשה קודמת לאיש לכסותו ולהוציאה מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה, האיש קודם לאשה". ובמשנה הסמוכה נאמר: "כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר. אימתי, בזמן שכולם שווים. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".

רבותינו הראשונים נחלקו בפירוש דברי המשנה שהאיש קודם לאשה 'להחיות' – האם הכוונה למצב שבו יש סכנת חיים, והשאלה היא את מי צריך להציל קודם. או שהכוונה למצב של דוחק ועניות, והשאלה היא את מי צריך להאכיל ולפרנס קודם. היסוד למחלוקתם הוא יישוב דברי המשנה במסכת הוריות, שנתפרשה בה קדימות האיש לאשה, העומדים לכאורה בסתירה לדברי הגמרא במסכת כתובות (1ב) שבה מפורשת קדימות האשה לאיש: "יתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסים את היתומה ואחר כך מפרנסים את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור".

התוספות במסכת נזיר (1ג; ד"ה והתניא)  ביארו את דברי המשנה בהוריות "להחיותו", לענין קדימויות בהצלת נפשות כאשר יש צורך 'לפקח את הגל" – ובזה האיש קודם, ואילו בגמרא בכתובות מדובר בפרנסה וכסות, ובזה האשה קודמת. וכן מתבאר בדברי הבית יוסף (3א) ישפירש את דברי המשנה "להחיות", לענין הצלת נפשות שהאיש קודם לאשה. ובגמרא בכתובות מדובר לענין פרנסה, שהאשה קודמת לאיש.

אולם הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת; 1ד) יישב את הסתירה בין המשנה בהוריות וגמרא בכתובות באופן אחר, שבמשנה בהוריות כלל לא מדובר על הצלת חיים, אלא על פרנסה, ו"להחיותו" פירושו במזונות. ולפי שיטתו, אין כל מקור לכך שבהצלת נפשות האיש קודם לאשה. וכן מתבאר בדברי המאירי (1ה).

ב. סדרי קדימויות "להחיות" – פסק הלכה

סדרי הקדימויות שנשנו במסכת הוריות, לענין צדקה ופדיון שבויים, הובאו להלכה בדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (2א); פ"ח הלכה טו-יח), ובשלחן ערוך בהלכות צדקה (2ב; יו"ד סימן רנא סע' ח-ט).

לעומת זאת, דברי המשנה "האיש קודם לאשה להחיות" לענין הצלת נפשות שהוזכרו בבית יוסף (3א) לא הובאו להלכה בדברי הרמב"ם, וגם רבי יוסף קארו שהביא את דברי המשנה בהוריות בחיבורו בית יוסף, לא הביאם להלכה בשלחן ערוך. והתמיהה המתבקשת, מדוע הרמב"ם והשלחן ערוך, לא  פסקו להלכה מה הדין כשיש סכנת נפשות – את מי צריך להקדים ולהציל, וצ"ע.

מאידך גיסא, הרמ"א (3ב; יו"ד סי' רנב סע' ח) כתב בהמשך למה שכתב השלחן ערוך: "פודים האשה קודם האיש, ואם רגילים במשכב זכור, פודים האיש קודם", וזה לשונו: "ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, הצלת האיש קודם". ומפשטות דבריו נראה כי פסק להלכה את דברי הבית יוסף ללמוד מהמשנה בהוריות "האיש קודם לאשה להחיות", סדרי קדימות בדיני הצלת נפשות [אמנם ראה בדברי הלבוש (3ג) במה שביאר את דברי הרמ"א באופן מחודש, ובמה שלמד בשו"ת ציץ אליעזר (3ד) מדבריו שאין מדברי הרמ"א הוכחה להקדים איש לאשה בסתם סכנת מוות].

ובביאור השמטת הרמב"ם והשלחן ערוך, כתב הציץ אליעזר שפירשו את את דברי המשנה בהוריות כפירושם של הרשב"א והמאירי "שהמכוון במשנה דהוריות הוא לא על פיקוח נפש ממש, כי אם בלהחיות למזונות". ולכן הרמב"ם השמיט מהלכותיו את דברי המשנה "האיש קודם לאשה להחיות", כי "הרמב"ם דחה בזה סוגיא זאת בהוריות מפני סוגיא אחרת בכתובות, יתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסים את היתומה ואחר כך מפרנסים את היתום. ופירש שהכוונה בכתובות היא בין לכסות ובין למזונות, וסוגיות חלוקות והכריע לפסוק כסוגיא בכתובות".

וכן ביאר בשו"ת להורות נתן (8) כי לשיטת הרשב"א והמאירי "דהמשנה דהוריות שהאיש קודם להחיותו מיירי במזונות, אין הכרח לדינו של הבית יוסף, דבשניהם טובעים בנהר האיש קודם". וטעמם, כי לענין הצלת חיים אין להבדיל בין איש לאשה "דהא חיוב ההצלה מטביעה בנהר הוא מצד הלאו של לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ או משום אבדת גופו, וכמבואר בסנהדרין (עג, א) וברמב"ם (הלכות מרוצח פ"א הי"ד). ודין זה שייך אף באשה, דהא גם אשה היא בכלל רעך. ונמצא דבאשה איכא חיוב להצילה כמו באיש".

ג. סדרי קדימויות בטיפול רפואי – חולה מסוכן או בעל סיכויי ההחלמה הגבוהים

במערכת השיקולים לקבוע סדרי קדימויות בטיפול רפואי, יש לדון האם להעדיף אדם בריא או צעיר על פני חולה או זקן. וכמו כן, האם יש עדיפות להציל חולה מסוכן או חולה בעל סיכויי החלמה גבוהים.

בספר חסידים (4א) כתב, כי כאשר פורצת דליקה יש להקדים בריא לחולה מסוכן, ודבריו הובאו להלכה במשנה ברורה (4ב). כיוצא בזה מבואר בספר מגדל עוז (4ג) להקדים בחור לזקן "סתם", וזקן בריא לחולה. ועוד כתב שם: "אימתי, בשכולם שווים בתורה ובמעשים טובים, אם אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ת"ח קודם, וכל הגדול בחכמה קודם את חברו. ואשה לגבי זכר בענין זה ודאי לא חשיבא, דאינה מצווה על תלמוד תורה". אמנם בהמשך דבריו הוסיף: "מיהו אם היתה אחת צנועה ומשכלת ואשת חיל, ואחרות הדיוטות, ודאי אשה יראת ה' היא תתהלל וקודמת, לבל תתחלל, אם יש בידינו לפדות ולהציל רק אחת מהנה איזה שנרצה".

אולם באגרות משה (4ה) כתב כי אין לרופא להקדים צעיר על זקן. ובמקום אחר מבואר בדבריו (5א) כי יש להעדיף את החולה שסיכוייו להירפא הם גדולים יותר. וכן נקט הגרש"ז אויערבך בספרו מנחת שלמה (5ב) כי "צריכים בעיקר להתחשב עם גודל הסכנה ועם הסיכויים להצלה. התחשבות בגיל לא באה בחשבון".

• ניתוק חולה ממכונת הנשמה כדי לחבר אליה חולה יותר מסוכן – נשמת אברהם (5ג).
• הטלת גורל כדי לקבוע סדרי קדימויות ברפואה – בספר שבתו יתן ורפא ירפא (6).

ד. סדרי קדימויות להצלת חיים – מנהג העולם וההוראה למעשה

כאמור לעיל, הרמב"ם ומרן השלחן ערוך לא פסקו להלכה את ההלכה שבהצלת נפשות יש להקדים את האיש לאשה, לעומת הרמ"א שפסק כן להלכה.

במסכת בבא מציעא (7א) דרש בן פטורא: "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב – מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו". ואילו רבי עקיבא לימד "וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חברך". וכתב החזון איש (7ב)  על פי מחלוקם, כי "אם יש לאחד מים ולפניו שני צמאים", לדעת רבי עקיבא "נראה דחייב ליתן לאחד, כיון דבשביל חייך קודמין אמרה תורה דחיי עולם שלו קדם לחיי שעה של שנים, גם הנותן צריך להשתדל טפי בהצלת חיי עולם. ואם אחד מהם קודם לחברו, כגון כהן ואינך דתנן בהוריות, הקודם זוכה. ואם שניהם שווים, נותן למי שירצה". ומבואר בדבריו שנקט להלכה ולמעשה את סדר הקדימויות של המשנה במסכת הוריות.

וכן נראה בשו"ת שבט הלוי (7ג) שכתב "דכיון דעל כרחנו עלינו  להכריע, זאת הכרעת דעת תורה, וכיוצא בזה לענין כהן ולוי והשאר שם. ונדון זה הוא כעין הא דבבא מציעא ברבי עקיבא ובן פטורא, דיש הכרעה במצב כזה מדין חייך קודמים. והכי נמי יש הכרעה במצב כזה מכוח קדימת מעלת הניצל".

מאידך גיסא, בספר נשמת אברהם (9ג) כתב: "שני חולים שבאו בבת אחת לרופא ושניהם שווים בחומרת מחלתם ומצבם, לכאורה על הרופא לטפל בהם לפי סדר העדיפויות המובא במשנה בסוף הוריות. אך דומני שאין נוהגים כן". ובטעם "מנהג העולם" שאינם מקפידים על סדרי הקדימויות שנקבעו במשניות במסכת הוריות, כתב: "שאין אנו יודעים לשקול בין התורה והמצוות של יהודי אחד כנגד השני. וכבר כתבו הפוסקים דאין לנו דין ת"ח בזמן הזה. אך באדם שמפורסם כת"ח או צדיק, ודאי צריכים להקדימו לכל דבר. וכן לענין קדימת איש לאשה, עיין במעשה דאבא חלקיה (תענית כג, א) וכן במעשה דמר עוקבא (כתובות סז, ב), ששוב אין אנו תמיד יודעים למי זכויות גדולות יותר, ולכן אין המנהג היום להקדים איש לאשה בכל דבר. ושמחתי כשראיתי באגרות משה (9ב) שכתב, ואף ענין קדימה ליכא אלא במה שתנן במתני' דסוף הוריות, ואף באלו קשה לעשות מעשה בלא עיון גדול. וכן כתב הגרש"ז אויערבך, עיין בסוף מסכת הוריות במשנה ובגמרא סדר של עדיפות בענין הצלה משבי וכן לענין צדקה וכדומה, אך חושבני שבזמננו קשה מאד להתנהג לפי זה".

ולמעשה גם בתשובתו של הציץ אליעזר (9ב) מבואר טעם זה, כסיבה להשמטת הלכה זו מדברי הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך  "מכיון שזה לא מוגדר כדבר הקבוע, אלא הדבר תלוי לפי מידת הקיום של המצוות שהאיש והאשה מקיימים, ולפי הניתונים והשיקולים שיהא בזה למצילים באותה שעה". ומתוך כך מסקנתו למעשה היא: "ולכן מצאו לנכון לא לקבוע בזה מסמרות נטועים והשאירו את הדבר להכרעת המתעסקים".

וכיוצא בזה הכריע בשו"ת להורות נתן (8) במענה לשאלת חברי הצלה, האם יש להקדים איש לאשה בהצלת חיים לאור דברי המשנה בהוריות – שאין לו קדימות, על פי המבואר בדבריו בטעם השמטת הרמב"ם והשו"ע לדין זה, משום שלשיטתם "להחיות" האמור במשנה פירושו אוכל ופרנסה ולא הצלת חיים.

• • •

ממוצא הדברים נבוא לדון, האם ניתן ללמוד מסדרי הקדימויות בהצלת נפשות שנאמרו בעת שלום, כיצד יש לנהוג בזמן מלחמה – הן בנוגע להצלת נפשות והן בנוגע לפדיון שבויים.

ה. בדיני 'מלחמה' אין שיקולים של 'פיקוח נפש'

בספר החינוך (10א) כתב בתוך דבריו בביאור מצות הריגת שבעת עממין: "והעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה". ותמה המנחת חינוך (שם) מדוע חיוב המצוה הוא רק כשאינו מסתכן, והרי "ידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, אם כן דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ"ע". מתבאר בדברי המנחת חינוך, כי למלחמה "כללי הלכה" שונים, ואף שבכל התורה סכנת "פקוח נפש" דוחה את קיום המצוות, שונה הדין בשעת מלחמה – שגזרה התורה להסתכן ביציאה למלחמה. והדברים פשוטים מסברא, שהרי אילו היינו אומרים "פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", היאך היה מותר לצאת להילחם. וגם יש לכך ראיה פשוטה, מכך שהתורה התירה מלחמת "רשות", ואף שלכאורה יש בכך כמובן חשש ברור של סכנות נפשות – ומוכח איפוא, כי בדיני "מלחמה" אין שיקולים של "פיקוח נפש".

יסוד הדברים מפורש גם בדברי הנצי"ב (10ב) שכתב: "ובאמת מותר למלך להילחם אפילו מלחמת הרשות, ואינו חושש לסכנת נפשות, דשאני סכנת מלחמה משארי סכנות וכו', דאין בו איסור סכנת נפשות כלל".

וכן כתב הגרי"ז מבריסק (10ג) על פי דברי המנחת חינוך: "זה שאין משגיחים במלחמה על סכנת נפשות, זהו מדיני מלחמה. דהרי יוצאים גם למלחמת הרשות, אף שאין שם מצוה כלל, אבל המצוה היא ככל מצוות התורה שנדחות מפני סכנת נפשות" – ומוכח כי במלחמה לא נאמרו כלל דיני "פיקוח נפש".

וראה בהרחבה בדברי רבי אברהם שפירא בספרו מנחת אברהם (11א) שהוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות שבת, כי מדיני מלחמה יש לנהוג בהלכות שבת בדרכים שונות מאשר דיני פקוח נפש.

ו. סדרי קדימויות להצלת חיים ופדיון שבויים בשעת מלחמה

בספר בעקבי הצאן (11ב-12א) כתב כי מדינת ישראל מאז הקמתה ועד היום, היא במצב מלחמה, ובמצב מלחמה לא נאמרו הכללים של פקוח נפש: "אף דאין שמה [חיילים ערבים היורים בתותחים ואין אווירונים הזורקים פצצות, מכל מקום על פי הלכה מדינת ישראל היום היא במצב של מלחמה עם הערבים".

על פי יסודות אלו, כתב בספרו לב שומע לשלמה (12ב) כי סדרי העדיפויות ההלכתיים בזמן רגיל, אינם קיימים כמצב של מלחמה. ולאחר שהביא את דברי המנחת חינוך, כתב: "מבואר כי כל הנושא של פיקוח נפש אינו שייך במלחמה. מאותו טעם נראה שגם גדרי העדיפויות שישנם ביחיד ובצבור, אינם שייכים במצב של מלחמה. קנה המידה היחיד הוא צרכי המלחמה".

ז. קדימה בטיפול רפואי בזמן פיגוע טרור רב נפגעים

רבי יצחק זילברשטיין (13א) דן בהרחבה האם בזמן פיגוע הומני יש לטפל תחילה בפצוע 'בינוני' ואחר כך בפצוע 'קשה'. וכן האם רופא שהתחיל לטפל בפצוע 'קשה', רשאי להפסיק את הטיפול בו כדי להציל פצועים במצב 'בינוני'.

אמנם לפי המבואר לעיל, כתב בספר רץ כצבי (13ב), כי למקרים מסוג זה, יש דיני "מלחמה". ולכן אין להחליט בהם במשקל של הלכות "פקוח נפש", אלא מתוך ההיבטים הנוגעים לשיקולים מלחמתיים, כפי הצורך.