קדיש ושבעה על נכרי

מתוך ספר רץ כצבי

קדיש ושבעה על נכרי

בעלון התורני בסוד שיח (גליון 199, כסלו תשע"ג) הובאה השאלה הבאה: "בתקופת השואה שלחו ראשי היודנראט שבגטו קובנה את יהודה ביליס, אחד מנערים בגטו, להבריח ילדים מתוך הגטו. ביליס סחב על כתפיו בתוך שק ירקות ילד יהודי והובילו אל מחוץ לגטו לידיו של כומר קתולי, שהעבירם לידים נאמנות. 22 ילדים רכים ניצלו כך בזכותם של ביליס והכומר שחירף את נפשו למען הצלת הילדים מתחת ציפורני הקלגסים הנאצים ימ"ש. לאחרונה נסע מר יהודה ביליס לליטא, ורצונו הכביר היה לומר קדיש על קברו של הכומר הנוצרי, במהלך טקס רשמי לזכרו של הכומר, בהשתתפות יהודים רבים, ולהבדיל, נכרים. והשאלה שנשאלה, האם אפשר לומר קדיש לעילוי נשמתו של הכומר".

ומעשה שהיה בבת ישראל שהסתתרה בשנות השואה בבית משפחה נכריה מחסידי אומות העולם, ועם תום המלחמה נישאה לאחד מבני הבית ונולד להם בן, שהתחנך כיהודי שומר תורה ומצוות, בהסכמת האב הנכרי. לאחר פטירת האב, שאל הבן האם עליו לשבת 'שבעה' על אביו הנכרי, והאם רשאי לומר עליו קדיש לעילוי נשמתו.

כדי להשיב על שאלות אלו, נקדים לעיין בשאלה נוספת שדן רבי אפרים אושרי, בשו"ת ממעמקים (ח"ד סימן טז) במעשה שהיה בנכריה שהחביאה בביתה ילד יהודי בגטו קובנה בזמן השואה ולאחר המלחמה השיבה אותו לחיק משפחתו היהודים "והנה כעבור זמן, באה נכרית זו ובקשתה בפיה, היות שהיא חולה מאד, וכפי ששמעה נוהגים היהודים להתפלל עבור חולים, ולכן היא מבקשת שיתפללו עבורה והיא בטוחה שבזכות שהצילה את הילד תתקבל התפילה והיא תבריא, והשאלה היא האם מותר לנו להתפלל עבור נכרים ולומר עבורם מי שברך".

הצלה וריפוי נכרי

א. במסכת סנהדרין (נז, א) ובמסכת עבודה זרה (כו, א) מובא: "עובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין". ופירש רש"י: "לא מעלין אותם מן הבור להצילם מן המיתהולא מורידין אותם לבור להמיתם בידים". מצד אחד אסור להרוג נכרים בידים, אך מצד שני גם אסור להצילם מסכנת מות.

הרמב"ם (עבודה זרה פ"י ה"א) מנה את טעם האיסור להציל נכרים מסכנת מות "ואסור לרחם עליהם שנאמר (דברים ז, ב) וְלֹא תְחָנֵּם. לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה, אסור, מפני שאינו עושה עמנו מלחמה". מהפסוק "לֹא תְחָנֵּם" למדו חז"ל שאסור לתת לנכרי מתנות חינם, וסבר הרמב"ם כי גם הצלת הנכרי היא בעצם נתינת מתנה, האסורה מדין "לֹא תְחָנֵּם".

אולם בשו"ת בית שערים (יו"ד סימן רכט) למד רבי עמרם בלום, מתלמידי החתם סופר, מדברי התוספות בעבודה זרה (כו, א ד"ה לא מעלין) שאסור להעלות נכרי מהבור "משום שמגדל בן לעבודה זרה", כמבואר בתחילת הסוגיא שם בדברי המשנה: "בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמיילדת בן לעכו"ם". כשם שאסור ליילד נכרי, כי מרבה בכך שיהיו עובדי עבודה זרה בעולם, כך אסורה הצלת נכרי, ולכן אסור להציל נכרי.

הבית שערים כתב שלוש נפק"מ בין הטעמים:

[א] איסור הצלת נכרי – מהתורה או מדרבנן: "לפי טעם התוספות, על כרחך אינו איסור דאורייתא להצילו, דאם כן לא היה מותר להצילו משום איבה [כמבואר בגמרא (עבודה זרה כו, א) שמותר להציל נכרי כשיש חשש "איבה", דהיינו שיש חשש שאי הצלתו תגרום לשנאת יהודים, שעלולה להביא לסכנה]. אבל אם הטעם משום לא תחנם הוי איסור דאורייתא, ועיין בספר החינוך (מצוה תכו) שהוא לאו גמור אלא שאין לוקין עליו, משום דהוי לאו שאין בו מעשה", ואם כן יש איסור להצילו.

ומוסיף הבית שערים, כי גם לדעת הרמב"ם שאיסור ההצלה משום לא תחנם "מכל מקום משום איבה שרי, דכיון שהוא לטובת ישראל דלא תיהוי ליה איבה, אין כאן חנינה דהוי כמוכר לו". כלומר, אם בעד הצלת הנכרי מקבל היהודי תמורה, אין בכך איסור לא תחנם, כי אין זו מתנת חינם. ולכן כאשר ההצלה מונעת איבה, זוהי "תמורה" שמקבל הישראל בעד מעשה הצלת הנכרי, ואין בזה איסור לא תחנם.

[ב] כאשר הנכרי אינו נמצא בסכנת חיים: "לפי טעם התוספות, דווקא כשהוא קרוב למיתה ומחייהו, אסור להצילו משום שמגדל בן לעבודה זרה. אבל אם אינו קרוב למיתה מותר [להצילו]. אבל אם הטעם משום לא תחנם, גם בכהאי גוונא אסור, דהוי כמו מתנת חנם".

[ג] רפואת והצלת נכרי תמורת תשלום או טובת הנאה: "לפי תוספות, אפילו בשכר אסור להצילו. ומה שאמרו בגמרא (שם) ובשכר שרי [שמותר לרפא נכרי בשכר], הרי ביאר טעמו משום איבה, אבל היכא דליכא משום איבה שיכול להישמט, אפילו בשכר אסור. אבל אי הטעם משום לא תחנם, אז בשכר ליכא איסור כלל, כיון שעושה לטובת ישראל". כלומר, לפי תוספות, שאסור להציל נכרי "משום שמגדל בן לעבודה זרה", אפילו בשכר אסור להצילו, שהרי מגדל נכרי לעבודת כוכבים, ורק כשיש חשש "איבה" ואינו יכול להתחמק מהנכרי, מותר לרפאותו בשכר. אולם אם הטעם משום שעובר על איסור לא תחנם, כאשר הישראל מקבל תמורה מהנכרי, אין כל איסור בדבר.

ולפי זה נסיק שלדעת הרמב"ם מותר לרפא נכרי בתשלום. אולם לכאורה זה נסתר מדברי הרמב"ם עצמו (שם ה"ב) שכתב: "מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה, מרפא בשכר, אבל בחנם אסור".

ומחמת קושיא זו, כתב הבית שערים: "לכן מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר דמשום לא תחנם ליכא, ואסור משום מגדל בן לעבודה זרה. ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה, מרפא בשכר משום דאינו יכול להישמט, ולא תחנם ליכא. אבל בחינם אסור משום לא תחנם". ומבואר בדבריו, כי לדעת הרמב"ם יש לחלק בין ריפוי נכרי בחינם לריפויו בשכר. ריפוי בחינם אסור משום לא תחנם, ולכן אסור אפילו כשיש חשש איבה. אבל ריפוי בשכר שאין בו איסור לא תחנם, שהרי אין זה בחינם כי מקבל תמורה בעד הריפוי, אסור מהטעם "שמגדל בן לעבודה זרה".

דברי הרמב"ם נפסקו להלכה בשו"ע (יו"ד סי' קנח סעי' א) "עובדי גלולים משבעה עממין, שאין בינינו וביניהם מלחמה, אין מסבבין להם המיתה, ואסור להצילם אם נטו למות. כגון, שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו, אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה".

נכרי שאינו עובד עבודה זרה

ב. הכסף משנה (עבודה זרה פ"י ה"א) דייק מלשון הרמב"ם שרשאי להציל ולרפאות נכרי שאינו עובד עבודה זרה: "ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עובד עבודה זרה, משמע שאם אינו עובד עבודה זרה מותר לרפואתו בשכר, וכן להעלותו מהבור".

וביאר הכנסת הגדולה בספרו דינא דחיי, כי הרמב"ם, שכידוע היה רופא במצרים, ריפא את הישמעאלים, היות ואינם עובדי עבודה זרה: "מה שנראה לי אמת שסמך הרמב"ם לרפאות לישמעאלים, מפני שלא היו עובדי עבודה זרה [כמפורש בדבריו בהלכות מאכלות אסורות (פי"א ה"ז) בדיני יין נסך, שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה: "כל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים, יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצרים עובדי עבודה זרה, סתם יינם אסור בהנייה"]. וכל שלא עבד עבודה זרה מותר לרפואתו, בין בשכר בין בחינם, אע"ג דליכא למיחש לאיבה. ולא אסיר לא משום 'לא תחנם', ולא משום 'לא מעלין ולא מורידין'. דכל זה אינו אלא בעובד עבודה זרה, וכמו שכתב שם הרב ז"ל בכסף משנה".

ומבואר בדבריו שמותר להציל ולרפא נכרי שאינו עובד עבודה זרה אפילו בחינם.

הצלת עובדי עבודה זרה "בשיתוף"

ג. במסכת סנהדרין (סג, ב) אמר אבוה דשמואל: "אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה (שמות כג, יג) וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". כאשר יהודי ונכרי שותפים בעסקיהם, יש חשש פן יתגלע ביניהם סכסוך שבמהלכו יתחייב הנכרי בשבועה כדי להוכיח את צדקת טענותיו, ואז ישבע בעבודה זרה שלו – והתורה ציוותה שלא ישמע בעולם שֵׁם אלהים אחרים. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' קנו) "ויזהר מלהשתתף עם הכותים, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך".

אולם הרמ"א כתב: "ויש מקילים בעשיית שותפות עם הכותים בזמן הזה, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בעבודת אלילים. ואף על גב דמזכירים העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר. ולא מצינו שיש בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), דהרי אינם מוזהרים על השיתוף". ביאור הדברים, לדעת הרמ"א יש הבדל בין נכרים עובדי עבודה זרה הכופרים בבורא עולם – אסור לעשות שותפות עמהם. לבין נכרים המאמינים ב"שיתוף" בין בורא העולם לכוחות הנוספים של עבודה זרה, שאין איסור לעשות אתם שותפות, כי נכרים לא מצווים להאמין בייחודו של הקב"ה ואינם מוזהרים על "שיתוף", ולכן אין איסור לגרום להם להישבע בעבודה זרה שלהם "בשיתוף". וכתב היעב"ץ בספרו מור וקציעה (סימן רכד) "וכל עובדי אלילים שבחו"ל אינו אלא שיתוף, והיא דעת רוב עובדי אלילים אשר מעולם שעובדים לאמצעים ולמליצים ולפרקליטים, עם היותם יודעים שאין להם יכולת מוחלט העומד ברשות היחיד לבדו יתברך, סיבת כל הסיבות אין בלתו".

המור וקציעה (שם) הסביר מדוע נכרים אינם מוזהרים על "השיתוף": "ולא הוזהרו בני נח על זאת, כפשט הכתוב (דברים ד, יט) אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים, רק ישראל סגולה מכל העמים, חלק ה' וחבל נחלתו שקנאם לעבדים לשמו יתעלה, הם נשתעבדו שלא לקבל עבודת זולתו ואפילו בשיתוף". השואל ומשיב (מהדורא תנינא סימן נא) מוסיף טעם נוסף: "ורק בני ישראל מצווים על יחוד הגמור, כדבר הנראה מדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ב) שבשביל שהוציאנו ממצרים נתחייבו על תנאי האמנת הייחוד, ומשמע שאנחנו מחויבים בהאמנת היחוד השלם יותר מבן נח, ע"ש. וכבר האריך בזה הרב בעל סדר למשנה על הרמב"ם, שבן נח אינם מוזהרים על השיתוף, רק אנחנו בני ישראל. ובזה אמרתי לישב מה שהקשו כולם בהא דכתבה התורה (שמות כ, ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, ולא כתיב אנכי ה' אלקיך אשר בראתיך. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דאנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך בא להורות על יחוד השלם בלי שיתוף כלל, וזה מה שנתחייבנו בשביל שהוצאינו ממצרים ועושה אתנו כל החסדים". ומבואר בדבריו שנתחייבנו באמונה ביחוד ה' לאחר הניסים שהיו ביציאת מצרים, ולכן רק בני ישראל שיצאו ממצרים "מוזהרים על השיתוף", ולא הנכרים שלא יצאו ממצרים.

ד. אולם הנודע ביהודה (מהדורא תנינא יו"ד סימן קמח) יצא בחריפות כנגד הסוברים שהנכרים לא הוזהרו על השיתוף: "זה גופא מנא ליה להחכם הזה דאין הנכרים מצווים על השיתוף. ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף, וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת. ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה, לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי, ולא בשום אחד מגדולי הראשונים. ואילו היה זה אמת הוה ליה להרמב"ם להביא בהלכות מלכים לפסק הלכה שאין הנכרי מצווה על עבודה זרה בשיתוף, ולמה זה השמיט דין זה. גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד עבודה זרה בין ישראל לנכרי, דהא ברייתא מפורשת היא במסכת סנהדרין (נו, ב) והתניא בעבודה זרה כל שבית דין של ישראל ממיתין עליהן, בן נח מוזהר עליהן. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים ה"ב. הרי דכללא כייל דכל שישראל נהרג עליו, גם הבן נח מוזהר עליו".

וביאר הנודע ביהודה, שגם הרמ"א לא התכוון להתיר לומר שהנכרים אינם מצווים על השיתוף: "לשון הרמ"א הטעה לכמה חכמים וסברו דכוונתו הוא שאין בן נח מצווה לעבוד עבודה זרה בשיתוף. אבל באמת לא כן הוא, וכוונת הרמ"א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד עבודה זרה ממש רק שמשתף שם שמים ודבר אחר, ואינו קורא בשם 'אלהים' ואינו אומר אלי אתה רק שמזכירו בשבועתו עם שם שמים בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב ובשמו תשבע, והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ברוך הוא ולא ישתף שם שמים ודבר אחר, כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות שבועות ה"ב, והנכרים אינן מוזהרים על זה השיתוף. אבל בשעובד עבודה זרה בשיתוף אין חילוק בין ישראל לנכרי". הנודע ביהודה פירש את דברי הרמ"א, שקבע הלכה בדיני שבועה שאם הנכרי משתף שם עבודה זרה בשבועתו, היהודי אינו עובר בזה על איסור "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ", כי "בשיתוף" אין זה נקרא שנשמע "שֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים". אבל בהלכות עבודה זרה גם הרמ"א מעולם לא הבדיל בין יהודי לנכרי, ובוודאי גם לנכרי אסור לעבוד עבודה זרה "בשיתוף".

וכדברי הנודע ביהודה נקטו להלכה הקרן אורה במסכת נדרים (סב, ב) שכתב "ועיין בש"ך (יו"ד סי' קנ"א ס"ק ז) מה שכתב שם להקל משום דבני נח אין מצווין על השיתוף. ודין זה צ"ע ואין לו הכרח מן הש"ס", והחתם סופר בהגהותיו על השו"ע (שם) שכתב: "והעיקר דבן נח נהרג על עבודת השיתוף". ובפתחי תשובה (יו"ד סי' קמז ס"ק ב) הביא את דברי הנודע ביהודה והוסיף: "וכן כתב בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ב, וכן כתב בתשובת שער אפרים, וכן מצאתי בפמ"ג לעיל סימן ס"ה בשפתי דעת סוף ס"ק מ"ה, עי"ש" [אולם הפתחי תשובה עצמו כתב: "לענ"ד אף שהאמת כן הוא, מ"מ אי אפשר לומר כן בדעת הרמ"א ז"ל דמדבריו בדרכי משה לקמן סימן קנ"א המובא בש"ך שם סק"ז מבואר להיפך"].

עובדי עבודה זרה בזמנינו

ה. במסכת חולין (יג, ב) מבואר כי שחיטת נכרים אינה אוסרת את הבשר בהנאה כדין שחיטה לעבודה זרה, היות ו"נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם". חז"ל קבעו כי בזמנינו הנכרים אינם עובדי עבודה זרה, ומעשיהם אינם נעשים לשם עבודה זרה אלא מתוך "הרגל" – "מנהג אבותיהם בידיהם".

ואכן, על דברי המשנה (פ"א מ"א) "לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן", כתב המאירי (ד"ה יש מקשין) "נראה לי שדברים אלו כולם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם, אבל בזמנים הללו מותר לגמרי. ומה שאמרו בגמרא נוצרי לעולם אסור, אני מפרשו מלשון נוצרים בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק האמור בירמיה (יג, ה) שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכדנצר. וידוע שצלם השמש היה בבבל, ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו. וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון, כענין ראשי ימים, ומתוך כך היו קורין לאותו יום נוצרי על שם שהיה קבוע לנבוכדנצר על צד ממשלת חמה שבו, והדברים נראים וברורים".

ובהסבר הדברים כתב המאירי (ע"ז ו, ב ד"ה למטה יתבאר) "שלא נאמרו דברים אלו [במשנה הנ"ל] אלא בארץ שהיו הגוים באותו הזמן אדוקים באלילים ובאובות וידעונים ושאר מיני העבודות הקדומות, אבל בחוצה לארץ אינו אסור אלא יום האיד בלבד, שלא היו אדוקים באלילים אלא ממנהג אבותיהם, ודים באסור יום האיד. ולמדת שאין לסמוך מה שנהגו עכשיו להקל בעניינים אלא מצד שגוים שבחוצה לארץ מנהג אבות לבד בידיהם, שאין מקילין מטעם זה ביום האיד עצמו אלא לימים שלפניו".

ומבואר לשיטת המאירי, כי בזמנינו הנוצרים אינם עובדי עבודה זרה, מכיון שאינם עובדים לשמש ולירח ולצלמים כפי שהיה בעבר, וכל מעשיהם לשם עבודה זרה נעשים מתוך "הרגל" ש"מנהג אבותיהם בידיהם".

לסיכום:

• נכרי עובד עבודה זרה – אסור להציל ולרפא בחינם, ובשכר מותר רק כשיש חשש איבה.

• נכרי שאינו עובד עבודה זרה – מותר להצילו ולרפאותו אפילו בחינם.

• בדברי הרמב"ם מפורש כי הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, לעומת הנוצרים שהם עובדי עבודה זרה.

• נחלקו הפוסקים האם עובדי עבודה זרה "בשיתוף" – שהם "רוב אומות העולם" [כדברי המור וקציעה], נחשבים כעובדי עבודה זרה.

• לדעת המאירי, הנוצרים בזמנינו אינם עובדי עבודה זרה, כי מעשיהם נעשים מתוך "הרגל" ש"מנהג אבותיהם בידיהם".

• • •

פרנסת עניי נכרים

ו. במסכת גיטין (סא, א) תנו רבנן: "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרים חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום".

דין זה נפסק בשו"ע בהלכות צדקה (יו"ד סי' קנא סע' יב) ללא חולק: "מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידם ולנחם אבליהם משום דרכי שלום". וכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קל) "ואף שבגמרא איתא הלשון עם חולי ישראל [ומשמע שאין מבקרים ומפרנסים רק אותם אלא עם עניי וחולי ישראל, ואילו בשו"ע פסק בסתמא שמפרנסים ומבקרים חולי עכו"ם], כתב הגר"א (יו"ד סימן שסז) שהוא לאו דווקא. וכן הוא ברדב"ז פי"ד מאבל הי"ב, והוכיח זה מלשון עם מתי ישראל, דהא אין קוברים אותן בקברי ישראל, ולכן כתב כן גבי מפרנסים וגבי מבקרים ולאו דוקא, והכוונה כמו לחולי ישראל".

מבואר איפוא, שאין איסור "לא תחנם" בפרנסת עניי נכרים "מפני דרכי שלום" – כדי שלא תשרור איבה בין ישראל לאומות העולם, העלולה לעורר את שנאת עשו ליעקב.

הכרת הטוב לנכרי

ז. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קל) דן בשאלה "האם גיורת שאמה הנכרית חולה רשאית לילך אליה ולבקרה עם בניה כבקשת האם". בתחילת דבריו הביא את פסק השו"ע הנ"ל [אות ה] "מבקרים חולי עכו"ם מפני דרכי שלום וכן מפרנסים עניי עכו"ם וקוברים מתיהם מפני דרכי שלום", ולפי זה קבע: "אם כן על הגיורת וילדיה הרי ודאי הוא נגד הדרכי שלום כשלא יבקרוה בחוליה". והביא גם את דברי הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ה הי"א) "הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו [כלומר, שלא יאמרו שכתוצאה מהגיור הנכרי שהיה ב"קדושה חמורה" שהרי כיבד את הוריו, "ירד" ונמצא עצה ב"קדושה קלה", שהרי עתה כבר אינו מכבד את הוריו], אלא נוהג בו מקצת כבוד", והסיק מכך: "וזה שלא תלך לבקר את אמה בחוליה ולצער אותה שלא להביא אליה את בניה להראותם לה ושיש גם לחוש שמרוב הצער תחילה ביותר כדמצינו שחששו רבנן בשכיב מרע לשמא תיטרף דעתו כשלא יעשו רצונו, איכא בזה תרתי, שהוא בזיון לאם כשבתה לא תבוא אליה לבקרה בעת חוליה. וגם צער גדול שהוא כעין הכאה וקללה, שלא רק שמותרת אלא שמחוייבת לעשות רצון אמה הנכרית בזה שתבוא אליה עם בניה לבקרה".

אולם בהמשך דבריו חידש רבי משה, שיש איסור להיות כפוי טובה לנכרי, ומסיבה זו הגיורת מחויבת לבקר את אמה החולה: "נראה לענ"ד דהוא מענין איסור כפוי טובה, שמצינו בדברי אגדה שהקפיד הקב"ה על אדם הראשון וכן על ישראל, ואם כן הוא דבר האסור השוה בין לישראל בין לבני נח. אף שלא מצינו זה בהלאוין דישראל ובשבע מצוות דבני נח משום דהוא כמו שלא נאמר איסור מפורש על מידות הרעות אף שהם דברים מאוסים ומגונים, ונענשים על זה בין בישראל בין בבני נח. וענין מצות כבוד אב ואם הוא גם כדי שלא יהיה כפוי טובה. ולפי זה אם נפטרו על ידי הגרות מכבוד אב ואם, יאמרו באנו מקדושה חמורה, שהיינו אסורים מלהיות כפוי טובה, לקדושה קלה שאין אוסרים להיות כפוי טובה. ואף שאין זה איסור ממש. ובעצם אפשר מטעם שלא יהיה כפוי טובה מחוייב ממש במידת כבוד זה, אבל מכיון שעל כפוי טובה לא נאמר איסור ממש כתב הרמב"ם טעם שלא יאמרו באנו מחמורה שמצד זה הוא איסור ממש".

על פי דברי האגרות משה, דן רבי יצחק זילברשטיין בספר חשוקי חמד (עבודה זרה כו, א) בשאלה "האם מותר לגר להציל את אביו הטובע בנהר", וכתב שלמרות שמדברי הגמרא בעבודה זרה [לעיל אות א] "עובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין". ופירש רש"י: "לא מעלין אותם מן הבור להצילם מן המיתה", ולפי זה לכאורה אסור לגר להציל את אביו הנכרי. ברם לאור המבואר בדברי האגרות משה, שיש איסור להיות כפוי טובה לנכרי, הרי שאין איסור "לא תחנם", ורשאי להציל את אביו. הרב זילברשטיין הוסיף: "ומצינו בפוסקים שכאשר יש חובת הכרת הטוב לגוי, אין איסור של לא תחנם, וכמו שמצינו לגבי יוסף הצדיק שעשה טובה לכמרים של מצרים, בתור הכרת הטוב שהם הצילו את חייב בשעת העלילה, שהעלילה עליו אשת פוטיפר. ומשום כך אדמת הכהנים נשארה להם, על פי יוסף". ומסיק לאור זאת: "ועל פי זה יש מקום לומר, שמותר לבן יהודי להציל את אביו הנכרי, שיש לו כלפיו חיוב של הכרת הטוב, ואין זה איסור של לא תחנם".

ברם למעשה, הסתפק הרב זילברשטיין כיצד להכריע בשאלה זו: "דיתכן שאע"פ שיש חיוב של הכרת הטוב, מכל מקום אין להצילו דהנה כתב הרמב"ם (הלכות ממלכים פ"ח ה"י) צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. והסביר המשך חכמה פרשת וזאת הברכה, שאף שאין מצוה לכוף עכו"ם להתגייר אבל על ז' מצות כופין אותן, כי זה רק שמירת הסדר והכרת היוצר אשר עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. וכן כתב בספר חסידים (סימן תתשכד) שמצינו שהקב"ה שלח את יונה הנביא להוכיח את אנשי נינוה על מעשיהם הרעים, משום שכשיהודי רואה נכרי חוטא, אם יכול למחות ימחה, כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון מלפניו. הרי שיש למנוע את הנכרי מחטא כדי למנוע כעס מהקב"ה. ואם כן כשאביו הגוי הוא עובד עבודה זרה, הרי שהוא גורם חרון אף בעולם. ולכן מסתבר שאין להצילו, וצ"ע".

• • •

תפילה על נכרי

ח. ונראה כי אין הבדל בין הצלה ורפואה גופנית להצלה ורפואה רוחנית בתפילה, ולפיכך השאלה האם מותר להתפלל לרפואת נכרי תלויה בדברי הפוסקים שהובאו לעיל בנדון הצלת ורפואת נכרים.

• נכרי עובד עבודה זרה – שאסור להציל ולרפאו בחינם, אסור להתפלל לרפואתו.

• נכרי שאינו עובד עבודה זרה – שמותר להצילו ולרפאותו בחינם, מותר גם להתפלל לרפואתו.

• ובמישור המעשי, יש לבדוק מיהו הנכרי שיש צורך להתפלל עבורו, ובזה יש הבדל בין ישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה, לנוצרים שהם עובדי עבודה זרה. ובנדון עובדי עבודה זרה "בשיתוף", שהם "רוב אומות העולם" [ובכלל הנוצרים המאמינים ב"שיתוף"], נחלקו הפוסקים האם דינם כעובדי עבודה זרה, או לא. ואילו לדעת המאירי, הנכרים בזמנינו אינם עובדי עבודה זרה, מכיון שמעשיהם לשם עבודה זרה נעשים מתוך "הרגל" ש"מנהג אבותיהם בידיהם".

ואכן בספר חסידים (סימן תשצ) כתב: "אם יש נכרי שעשה טובות ליהודים, יכולים לבקש להקב"ה שיקל בדינו. וכן יכולים לבקש על מומר שעשה טובה ליהודים. וכן אמר רבי יוחנן על חרבונא 'זכור לטוב', לפי שדיבר על המן. אבל נכרי רע וכן מומר רע אין לבקש עליו, ויצחק אמר על עשו יֻחַן רָשָׁע (ישעיה כו, י) והשיב לו בַּל לָמַד צֶדֶק (שם)". ומפורש בדבריו שמותר לבקש – להתפלל להקב"ה שיקל בדינו של נכרי שעשה טובות ליהודים, והוא לא חילק בין נכרי עובד עבודה זרה לנכרי שאינו עובד עבודה זרה.

ועל פי דבריו דן רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סימן לג) בשאלה "על מי שיש לו גוי שהוא סוחר שלו ומרוויח עמו ועושה לו טובה והוא חולה, אי מותר להתפלל עליו שיחיה, וגם לתת צדקה בעדו לתלמיד חכם שילמדו לרפואתו, או לא", והשיב הגר"ח פלאג'י: "נראה לי דמותר גמור הוא, וכמו שכתב בספר החסידים (סימן תשמו) שיהודי שעשה לו גוי טובות כשזוכרו צריך לומר עליו זכרו לברכה, ועיין בספר חסידים (סימן תתקפב)".

בהמשך דבריו הביא הגר"ח: "הרב יצחק עטיה בספרו רוב דגן בקונטרס אות לטובה (אות מה) נשאל אם מותר לעשות לחישה וברכה לגוי החולה שיתרפא, וגם אם הוא גוי קטן ולא ידיע מאי ליהוי, שמא יהיה מחסידי אומות העולם, אם מותר גם כן לברכו ולעשות לו לחישה שיתרפא מחוליו. והשיב, אם כשבא אליו הגוי ויכול להשתמט ממנו, למד לשונך לומר איני יודע. אבל אם היה המציאות שהוא מכירו שיודע ללחוש ולא יוכל להשתמט אז מפני דרכי שלום ואיבה, מיבעי ליה ללחוש ולהתפלל עליו שיחזור למוטב ויתרפא. והיינו דומיא דמפרנסים עניי כותים הבאים לשאול עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. וגם שאם תהיה שעת רצון ודבריו נשמעים ויתרפא, יהיה קידוש השם בדבר. וגם אפשר שעל ידי זה יהיה גר צדק".

ברם למעשה הכריע הגר"ח פלאג'י כי מותר להתפלל לרפואת נכרי, אם יש ליהודי צורך בכך: "ושוב בו בפרק בא נדון לפני כיוצא בזה, ביהודי אחד סרסור מגוי אחד וחלה ונטה למות והגיע עד שערי מות, ובא היהודי לפני באומרו שהוא ערב ליהודים שנתנו לו סחורות בהקפה לגוי זה. והיהודי הסרסור יצא ערב בעדו, ואם מת הגוי הסוחר הנזכר יבוא נזק והפסד ליהודי הסרסור הלזה שיצא ערב בעדו. ובכן חילה פני שאקבץ עשרה תלמידי חכמים וילמוד תהלים בעד הגוי החולה הלזה. וכן עשיתי מעשה, והיה קידוש השם גדול שקם מחוליו והכיר מעלת האומה ישראלית. ושוב אירע עוד מעשה בגוי אחד שחלה ונטה למות, ושלח אלי שיתפלל בעדו שיחיה, ונתרפא. וחלם חלום הגוי הנזכר כי תפילתי עשתה פירות, והיה קידוש השם גדול".

וכן פסק בשו"ת בית שערים [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ב] "נראה לי דמותר להתפלל בעד נכרי חולה, ולא מיבעיא אם אינו נוטה למות, אלא אפילו נוטה למות הרי לדעת כסף משנה, אם אינו עובד עבודה זרה מותר לרפאותו, וכל שכן נכרים בזמן הזה דלאו עובדי עבודה זרה הן [יתכן שכוונתו לשיטת המאירי שהבאנו לעיל אות ה]. ומכל שכן כשמבקש להתפלל עבורו הרי מאמין באלקי ישראל, והרי בן נח אינו מצווה על השותף. לכן אין להחמיר כל כך אפילו אין לחוש משום איבה".

וכן השיב בשו"ת ממעמקים [לעיל אות א] על השאלה האם מותר להתפלל ולומר "מי שברך" לרפאות נכריה שהצילה יהודים בשואה: "בשו"ע (יו"ד סי' קנא סע' יב) פסקינן, מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום. ובשו"ת חיים ביד (סימן נא) כתב בעכו"ם שעושה עמו סחורה ומרוויח ממנו, מותר לישראל להתפלל שיחיה וגם ליתן צדקה שיתרפא, ואין בזה לא תחנם. וגם בספר חסידים מביא שמותר להתפלל בעד נכרי ששלחו למרחקים שישוב לשלום, שלא יבקשו עליו עלילות. ועי' שם בספר חסידים (סימן רנו וסימן תשמו) דאיתא שם, שמעתי שצדיקי הדור שבאו עכו"ם לבקש ברכתם, שיתפללו עבורם. לכן נראה לי דבנדון דידן, מותר להתפלל עבור הנכרית הזאת, ואין כאן משום לא תחנם הואיל ועשתה מעשה חסד גדול כזה להציל נפש מישראל ממות וחילצה אותו מידיהם הטמאות של הגרמנים הארורים. לכן מותר להתפלל עבורה ולומר מי שברך, וכן הוריתי לעשות".

וכן הכריע הגר"ע יוסף בספרו יחוה דעת (ח"ו סימן ס) לאחר שהביא את דברי הפוסקים שנתבארו לעיל: "הדבר ברור שאם הוריו של הגר צדק ישמעאלים והם חולים, מותר להתפלל עליהם לרפואה שלימה, כיון שאינם עובדי עבודה זרה. וכן מתבאר בכסף משנה [לעיל אות ב]. ולכאורה יש מקום לומר שאפילו אם הוריו נוצרים שמשתפים שם שמים ודבר אחר, אין דינם כעובדי עבודה זרה, לפי מה שכתבו התוספות סנהדרין (סג, ב), שבני נח לא הוזהרו על השיתוף, וכן כתב הרא"ש שם. וכן פסק הרמ"א (או"ח סימן קנו), שלא הוזהרו בני נח על השיתוף. ולפי זה נראה שכיון שגם עובדי עבודה זרה בשיתוף אין דינם כעובדי עבודה זרה, מותר לרפאותם, אפילו במקום שאין לחוש לאיבה, וכן מותר להתפלל לרפואתם".

ושנה זאת גם בספרו חזון עובדיה (ח"א עמ' לג), והוסיף שהוא הדין ש"מבקרים חולי נכרים מפני דרכי שלום, וגר צדק ששמע שההורים שלו [נכרים] חולים, מצוה לבקרם ולהתפלל עליהם לרפואה שלמה, הואיל והם הביאוהו לעולם הזה, אשר בהיותו חי נושא את עצמו זכה לחיי העולם הבא".

סוף דבר:

• נכרי עובד עבודה זרה – אסור להציל ולרפא בחינם, ובשכר מותר רק כשיש חשש איבה.

• נכרי שאינו עובד עבודה זרה – מותר להצילו ולרפאותו אפילו בחינם.

• נחלקו הפוסקים האם עובדי עבודה זרה "בשיתוף" – שהם "רוב אומות העולם" [כדברי המור וקציעה], נחשבים כעובדי עבודה זרה.

• לאור האמור לעיל, ובהסתמך על דברי הרמב"ם שכתב שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, מותר להתפלל לרפואתם. ולהתפלל עבור רפואת נוצרים העובדים עבודה זרה בשיתוף, נקטו הפוסקים [חיים ביד, בית שערים, ממעמקים, יחוה דעת] להיתר, ובפרט אם במניעת התפילה תגרום לאיבה. ולדעת הגר"ע יוסף, רשאים להצילם ולהתפלל לרפואתם, מאחר ואין דינם כעובדי עבודה זרה. ובפרט לדעת המאירי, שהנוצרים בזמנינו אינם עובדי עבודה זרה, כי מעשיהם נעשים מתוך "הרגל" ש"מנהג אבותיהם בידיהם", אין כל איסור להתפלל לרפואתם.

ומעתה נבוא לברר האם כשם שמותר להתפלל לרפואת הנכרי בחייו, כך מותר לומר עליו קדיש לאחר פטירתו, או שיש לחלק בין הנדונים.

• • •

שבעה על אביו הנכרי

ט. כתב הרמב"ם (הלכות אבלות פ"ב ה"ג) "בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו מתאבל עליהם כלל, וכן מי שנתגייר הוא ובניו או נשתחרר הוא ואמו אין מתאבלים זה על זה". וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן שעד סעי' ה) "הגר שנתגייר הוא ובניו, או עבד שנשתחרר הוא ואמו, אין מתאבלים זה על זה". והוסיף הרמ"א: "והוא הדין גר שנתגייר עם אמו, אין מתאבל עליהם". ובביאור הגר"א (שם) ציין מקור להלכה זו מדברי הגמרא ביבמות (צז, ב) "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ומפורש בדבריהם שגר שנתגייר אינו יושב שבעה על אביו, משום שאינו מתייחס אחר אביו.

והנה לעיל [אות ו] הובאו דברי הרמב"ם בהלכות ממרים שהגר מחויב לנהוג "מקצת כבוד" בהוריו "שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה". ועל פי דבריו חידש הגרי"ש אלישיב, שאם אבי הגר הינו יהודי, רשאי בנו לשבת עליו שבעה משום הכבוד שרוצה לנהוג בו, כפי שהביא ידידי רבי יוסף אפרתי בשו"ת ישא יוסף (ח"א סימן נא) בשם הגרי"ש: "אמנם אם אבי הגר הינו יהודי, והגר מבקש מצד דרכי כבוד לישב שבעה אין למנוע ממנו [אמנם יש לדון מתי ראוי לכבדו אם החזיק בסורו להיות נשוי לנכריה]. אולם צריך להיזהר שלא יבטל שום מצוה שהוא חייב בה [לדוגמא, גם ביום המיתה והקבורה עליו להניח תפילין] אולם כשאביו גוי לא ישב שבעה גם לא מדרכי כבוד".

ואילו רבי יעקב אריאל, רבה של רמת גן, חידש בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן ס) על פי דברי הרמב"ם, שאף שהגר אינו חייב באבלות על אביו, אך מן הראוי שיביע את צערו על פטירתו בגלל חיובו ב"מקצת כבוד" באביו: "מבחינת ההלכה אין הבן חייב לשבת שבעה על אביו הגוי, על אף שהוא חייב לנהוג בו 'מקצת כבוד' (רמב"ם הלכות ממרים פ"ה הי"א). מיהו יש לדון אם יש לאב זה מעמד דומה קצת לרבו, שהרי בזכותו הגיע לקיים תורה ומצוות. ואם כן משום כבודו, הבן רשאי לנהוג מנהגי אבלות, כגון קריעה וכל דיני אבלות במשך מקצת יום המיתה. ואף כי בודאי יש לחלק בין רבו שהוא מישראל לבין אב גוי, מכל מקום יש ללמוד מרבו, שגם מי שהביאו לחי העולם הבא ראוי להערכה. ולכן עם כל ההבדלה בין ישראל לעמים, גם אביו הגוי ראוי להערכה במידה ידועה. ובברכי יוסף (יו"ד סי' רמב ס"ק ל) הסתפק במי שהיה לו רב שלימדו אל"ף בי"ת ומקרא כי לא ידע יותר, אם חייב לנהוג בו דין אבלות של תלמיד לרב. והביא בשם הרדב"ז שפסק שלא חייב לנהוג בו כבוד. והברכי יוסף הסיק שאע"פ כן ראוי לנהוג בו איזה כבוד. נמצא שבן זה אינו חייב באבלות, אך מן הראוי שיביע אלו שהם מנהגי אבלות".

הגרי"ש אלישיב והגר"י אריאל, הסיקו את פסקיהם מדברי הרמב"ם בנדון חיוב הגר לנהוג "מקצת כבוד" באביו הנכרי, להלכות אבלות. הגרי"ש אלישיב למד שגר שאביו יהודי רשאי לשבת עליו שבעה, והגר"י אריאל למד, שאף שהגר אינו חייב באבלות על אביו, אך מן הראוי שיביע עליו "אלו שהם מנהגי אבלות".

ברם לענ"ד דברי הרב אריאל שהגר צריך להביע "מנהגי אבלות" על אביו, צריכים עיון. אפילו אם נאמר שהגר חייב "במקצת כבוד" באביו הנכרי, אך חיובי אבלות הרי אינם נובעים מהלכות כבוד אב ואם. והראיה שחיוב אבלות הוא דין נפרד מהלכות כבוד אב ואם, שהרי כל אדם חייב באבלות על אחיו ואחותו, בנו ובתו, ואף שכמובן אינו חייב לכבדם מדין כבוד אב ואם. וממילא אפילו אם מדין כבוד אביו חייב הגר לנהוג "במקצת כבוד" באביו הנכרי, אין זה מחייב כלל דיני ומנהגי אבלות, וצ"ע.

אמירת קדיש על אביו הנכרי

י. הבית יוסף (יו"ד סימן שעו) הביא את דברי חז"ל (מסכת כלה רבתי פרק ב) אודות מעלת אמירת הקדיש: "שפעם אחת פגע [רבי עקיבא] באחד שהיה מקושש עצים והיה ערום ושחור כפחם, ורץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו". לשאלת רבי עקיבא על מעשיו במקום זה, ענה לו: "מת אנכי ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה מפני שעברתי על כל מצוות התורה. אמר לו רבי עקיבא, כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה להפטר מפורענות זו. אמר לו, שמעתי שהיו אומרים אלמלי היה למסכן הזה בן שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש וברכו את ה' המבורך, והקהל עונים אחריו יהא שמיה רבה מברך וברוך ה' המבורך, מיד היו פוטרים אותו מן העונש". ומסופר במדרש שהלך רבי עקיבא ומצא את בנו של אותו אדם ולימדו תורה וקריאת שמע ותפילה וברכת המזון "והעמידו בתוך הקהל ואמר קדיש וברכו את ה' המבורך וענו הקהל אחריו. באותה שעה התירו את המת ופטרוהו מן הפורענות ובא לרבי עקיבא בחלום, ואמר לו רבי תנוח דעתך בגן עדן נשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גהינם".

וכן נפסק ברמ"א (יו"ד סימן שעו סע' ד) "נמצא במדרשות לומר קדיש על אב, על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרים הנשמות לגיהנם וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם". ובספר נטעי גבריאל (אבלות עמ' רעט) כתב: "אכן בכתבי האריז"ל ראינו שהוסיף על סברת הרמ"א ודעימיה, וסבירא ליה שתועלת הקדיש הוא לא רק להציל את האב מעונשי גיהנם אלא גם להעלותו לגן עדן, ועוד עליות ממדרגה למדרגה, וכמ"ש בשם תלמידו רבנו חיים ויטאל ז"ל".

אמירת הקדיש נועדה איפוא, לכפר על נפש הנפטר, להמתיק את עונשו ולהעלותו מדרגה לדרגה בעולם הבא. ומעתה יש לדון האם יש תועלת באמירת קדיש על נכרי.

והנה מחד גיסא, מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פי"ד ה"ד) נראה שהעולם הבא מיועד לישראל בלבד "ואומרים לו [לגר הבא להתגייר] הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל". ואילו מאידך גיסא, בהלכות מלכים (פ"ח הי"א) כתב הרמב"ם: "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה". ולפי זה, יתכן איפוא שאמירת הקדיש תועיל לנכרי שהוא "מחסידי אומות העולם" לקבל את חלקו בעולם הבא, בניגוד לדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה, וצ"ע.

ואמנם בספר חסידים (סימן תשצ) כתב: "אם יש נכרי שעשה טובות ליהודים יכולים לבקש להקב"ה שיקל בדינו, וכן אמר ר' יוחנן על חרבונא זכור לטוב לפי שדבר על המן. אבל נכרי רע וכן מומר רע אין לבקש עליו. והוסיף: "וגר המבקש על אביו ועל אמו לא יועיל להקל מדינם". ומבואר בדבריו שאפשר לבקש מהקב"ה שיקל בדינו של נכרי שעשה טובות ליהודי, אך לא על "נכרי רע", ובכלל זה אפילו גר על אביו. אך לא נתברר בדבריו מי מוגדר כ"נכרי רע", וצ"ע.

יא. ונראה לדון בזה על פי חידושו של רבי יוסף ענגיל בגליוני הש"ס (קידושין לא, ב ד"ה מכבדו במותו) שאמירת הקדיש היא חיוב מדין "מכבדו במותו" חובת כיבוד אביו לאחר פטירתו: "ענין אמירת קדיש על אב ואם נוחי נפש הוא משום שחייב הבן לכבד אביו ואמו במותם ובחייהם כדאמרינן בקידושין (שם), ואין לך כבוד גדול מזה שיזכה אותו. ולפי זה חיוב אמירת הקדיש הוא דאורייתא משום כיבוד".

ואמנם רבי אהרן וואלקין, רבה של פינסק, דן בשו"ת זקן אהרן (ח"ב יו"ד סימן פז) בשאלה האם גר שנתגייר רשאי לומר קדיש על אביו הנכרי שמת, וכתב, שהיות ו"גר שנתגייר כקטן שנולד", ואינו מתייחס אחר אביו, וטעם אמירת הקדיש הוא משום כבוד האב, אין לגר חיוב לומר קדיש על אביו: "לכאורה לפי מש"כ ביבמות דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואם כן תו [אביו הנכרי] אינו אביו, איזה חיוב אפשר בזה, כיון דכזר נחשב לו. ואע"ג דעכו"ם מתייחס אחר אביו וכמו שאמר הכתוב בלאדן בן בלאדן, הני מילי בגיותו אבל לאחר שנתגייר שוב אינו מתייחס אחר אביו. ולפי זה אין מקום לחייבו באמירת קדיש, דאי משום כיבוד אב וכמו שכתב המעבר יבוק הטעם דאמירת קדיש הבן על האב משום שחייב בכבודו, והא הכא אינו אביו ואין מחויב לכבדו. ובלאו הכי נמי מה תועלת בקדיש זה דכל עיקרו לא בא אלא משום דברא מזכה אבא, וע"י הבן יקדש שם שמים ברבים מעלין נשמת אביו מדין גיהנם, אבל גר דכקטן שנולד הוא ואינו אביו כלל לא שייך לומר דברא מזכה אביו כיון שאינו בנו".

אולם בהמשך דבריו הביא הזקן אהרן את דברי הרמב"ם בהלכות ממרים [לעיל אות ה] שהגר מחויב לנהוג "מקצת כבוד" בהוריו "שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה", ועל פי דבריו חידש שיש לגר חיוב לומר קדיש על אביו הנכרי: "דאע"פ שמצד התורה לא הוזהרו עכו"ם על מצות כיבוד, אבל אפילו הכי עכו"ם זהירים לקיים מצות כיבוד מפני שהיא מצוה שכלית, והטבע והשכל מחייב כן, ומשום הכי נתפשטה מצוה זאת אצל כל אומה ולשון. וכיון שכן, שבמעשה גם העכו"ם מקיימים מצות כיבוד ואין בינהם לבין ישראל אלא שהללו מקיימים מפני הציווי והללו מפני הטבע, משום הכי שייך שפיר לחייב גם לגר שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה, שקודם הגירות היינו זהירים בזה, ועכשיו יופטר. ולכן כשנתגייר, נהי דמדין תורה פטור [מכיבוד אב] כיון דכקטן שנולד הוא ולא אביו הוא, אפילו הכי מגזירה דרבנן חייב שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכיון שאמירת קדיש מטעם כבוד הוא, ולא עוד אל א דמי שמונע מלומר קדיש הרי הוא כמזה אבותיו, ממילא גם הגר מחויייב לומר קדיש".

אולם להלכה סיים הזקן אהרון: "הראיתי בזה דיש פנים לצדד מצד ההלכה דיש גם חיוב לכבדו ולומר קדיש, אכן נראה שאין להורות הוראה שנראה תמוה לרבים. ונקל לשער שכל השומע הוראה כזאת יתפלא על זה. ובשגם אשר לבנו אטום וסתום מלהבין סוד עליית נשמה ותיקונה על ידי אמירת קדיש דווקא. ואם מפני שברא מזכה אבא וחולקין כבוד לנשמת האב אם הבן עושה מצוה, ומכריזין לפניו ראו שזה ילד וגידל ברא טבא דכוותיה, אם כן למה אמירת קדיש דווקא. והלא מי ימחה בידו ללמוד תורה או להגיד מזמורי תהלים. ועוד שעיקר מעלת אמירת הקדיש שזהו תיקון לנשמת האב, ומי בא בסוד ד' לידע אם לנשמת עכו"ם נמי כן. ואם כי חסידי אומות העולם וגם בינונים יש להם חלק לעולם הבא, אבל אכתי קשה להגיד בזה מהו השארת הנפש ועוה"ב של נכרי. ולכן לדעתי כל גר שחושש לעשות כדין ולומר קדיש ברבים, יוכל לנהוג ללמוד גם לומר תהלים תחת קדיש. וממה נפשך, אם למעלה יוצא מזה תיקון לנשמת אביו הרי טוב, ובאם לא למודו יהא קודש לו לעצמו. ובדרך הזה יוכל לפעמים להתפלל בפני העמוד, וגם לומר קדיש באופן שלא יהא בולט שמחמת אבלותו עושה כן לתקן נשמת אביו הגוי, ויהיה מונע בהנהגה כזאת מדיבת רבים שיבואו לידי וליצנות, שההפסד יהיה מרובה על השכר. אבל כשהוא לעצמו לא באופן בולט, כדאי מאד לחזור לומר קדיש, וגם ללמוד ולחוש למה שכתבתי, כי יש מקום לצדד ולומר שמחוייב מדינא".

הזקן אהרן נקט שיש מקום לומר שהגר חייב לומר קדיש על אביו הנכרי, אך הכריע למעשה שלא יאמר קדיש באופן שיהיה בולט שאומר על אביו הנכרי, כדי שלא לגרום בכך לליצנות.

וכדבריו פסק הגרי"ש אלישיב, כמובא בספר ציוני הלכה (אבילות עמ' תנט) "גר צדק ירא שמים, שמת אביו הגוי ורוצה לומר עליו קדיש, האם יכול. תשובה: אני לא חושב שיכול להועיל [לנשמת אביו הנכרי], אבל אם רוצה יכול לומר".

בסגנון דומה כתב רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב או"ח סימן מג) "גר שמת אביו, לכאורה כיון שאביו גוי אין מקום לקדיש, אבל אם מתעקש ומבקש לומר לא ראיתי למנעו אם אינו גוזל מאחרים שחייבין מדינא". ומוסיף: "ויש לצדד שאמירת קדיש בעלמא אינו רק לזכות אביו אלא גם לזכות עצמו, כשאומר יתגדל ויתקדש שמיה רבה מקבל עליו שהכל בידי שמים ורצוננו ית"ש, ומצפה שיקדש שמו שהכל יבינו כן, וזהו זכות גדול שמצטער על פטירת אביו ומקבל עליו גזירת מרומים, ומתפלל לפניו שיקדש שמו, שהכל יבינו כי הצור תמים פועלו, וזהו זכות לבן וממילא ברא מזכה אבא. והכא אמירת קדיש גופא כשאר מעשים טובים, וכל שכן לימוד תורה שמועיל לבן וממילא לאב, וכיון שדוחק לומר דווקא אין למחות למונעו. רק במקומות שמחלקים הקדישים נראה שחייב לומר באופן שאינו גוזל מאחרים שמחוייבים מדינא לעילוי נשמת אביהם".

ואילו בשו"ת באהלה של תורה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ז] כתב שהגר רשאי לומר קדיש על אביו הנכרי, אך לא יאמרו כפי שאומרים קדיש על יהודי שנפטר, אלא יאמר רק את הקדיש אחרי עלינו לשבח: "טעם אמירת הקדיש הוא כדי להעלות את נשמת הנפטר בגן עדן, ומשסבר שנכרי שאינו אדוק בדת הנוצרית יש לו חלק לעולם הבא כדין חסידי אומות העולם. ואם כן הבן יכול לומר עליו קדיש, אם כי אין חיוב על כך. אך מן הראוי שלא יאמר קדיש כמו על יהודי, כדי להבדיל בין יהודי לגוי. וכדמות ראיה לכך שאפשר לומר קדיש על גוי, ניתן להביא מן הפסוק שממנו נלמד נוסח הקדיש. המקור לכך הוא הפסוק (יחזקאל לח, כג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים. משמע שגם ע"י גויים מתגדל ומתקדש שמו של הקב"ה. ואע"פ ששם מדובר בהריגת אנשי גוג ומגוג, ק"ו הוא בגוי שנהג כהלכה וגרם ליהודי שיקיים מצוות, שיש לו זכות שה' מתגדל ומתקדש על ידו. ולכן נראה לענ"ד שיאמר עליו קדיש רק אחרי עלינו לשבח, כדי שלא יראה כיתום רגיל. ובעלינו דווקא, כי שם אנו מתפללים על תיקון העולם במלכות ש-די שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון".

אולם הגר"ע יוסף פסק בשו"ת יחוה דעת ובספרו חזון עובדיה [בהמשך דבריו המובאים לעיל ו] שהגר רשאי לומר קדיש על פטירת אביו לעילוי נשמתו, ללא כל הגבלות וסייגים: "נראה שאחר מות אביו של הגר, וכן לאחר מות אמו, נכון שיאמר עליהם קדיש לעילוי נשמתם, ואף על פי שאין הגר מתייחס אל אביו, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מכל מקום כיון שהוא הולידו והביאו לחיי העולם הזה, וגרם שיזכה להסתפח בנחלת ה' ולהכיר האמת, ראוי הוא להתפלל בעדו להצילו מבאר שחת ולהכניסו לעולם הבא, ולא גרע מאיש זר שאינו קרוב לנפטר, שיש תועלת בקדיש שאומר לעילוי נשמת הנפטר, וכמו שכתב בשו"ת מהר"י קולון (שרש מד); מכל מקום אמת הוא שנהגו שאפילו איש זר שאינו קרוב כלל למת, אומר קדיש עבורו. וכמו שכתב בספר חסידים עצמו שם (בראש סימן תשצ), שנכרי שעשה טובות לישראל יכולים לבקש מהקב"ה ולהתפלל עבורו שיקל בדינו. ובנידון דידן אין לך טובה גדולה מזו שהביאו לעולם הזה, כדי שיזכה לחיי העולם הבא. ובודאי ראוי ונכון שיאמר עליו קדיש. והן עתה ראיתי להגאון רבי אהרן וואלקין בשו"ת זקן אהרן (ח"ב סימן פז) שנשאל בנידון דידן, וצידד גם כן שרשאי לומר קדיש לעילוי נשמת אביו הנכרי, אלא שאין חיוב בדבר, ושוב דן לומר שנראה כדבר התמוה לרבים, ובפרט שאין אנו יודעים סוד עליית נשמה על ידי הקדיש, ע"ש. אבל לדידן שהכל אומרים קדיש ביחד, ואינו פוגע בזכותם של אחרים, נראה לי ברור שאין למנוע מהגר צדק לומר השכבה וקדיש ולהתפלל לעילוי נשמתו של אביו. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים".

ברם בילקוט יוסף (אבלות סימן ל סע' כה) העתיק את הדברים: "גר צדק שאביו הנכרי או אמו מתו, נכון שיאמר עליהם קדיש לעילוי נשמתם, שאף על פי שאין תועלת בתפילתו כמו בכל תפלת בן על אביו, מכל מקום לא גרע מאיש זר שאינו קרובו שהקדיש מועיל לנפטר, ואף ראוי ונכון שיאמר עליו קדיש, וכן לענין השכבה". אך הוסיף בסיום דבריו: "וכדי שלא יראה הדבר תמוה לרבים יאמר ההשכבה בדרך הבלעה ולא באופן מיוחד".

אמירת קדיש על נכרי

יב. לאור המבואר לעיל שניתן לומר קדיש על אביו הנכרי, עדיין נותר לעיין האם מותר לומר קדיש על נכרי "חסיד אומות העולם".

ונראה כי לפי המבואר בדברי הספר חסידים [אות ח] שאפשר לבקש מהקב"ה שיקל בדינו של נכרי שעשה טובות ליהודי, מותר לומר קדיש על נכרי [הגם שאינו אביו] לעילוי נשמתו, וכפי שכתב בשו"ת ממעמקים (ח"ג סימן ח) להתיר אמירת קדיש על נכריה שהצילה יהודים בשואה, היות ו"עצם ענין הקדיש ענינו ותוכנו הוא תפילה ובקשה. ולפי זה הרי פשוט הדין שמותר לומר קדיש אחרי הנכרית הזאת, שהצילה כמה נפשות מישראל שלא יוכרעו למות על ידי הצר הצורר הארור ימ"ש. שהרי כתב בספר חסידים שמותר לבקש להקב"ה שיקל את דינו של נכרי שעשה טובות ליהודים, ואין לנו טובה יותר גדולה ממה שעשתה הנכרית הזאת, שהצילה נפשות ישראל מרדת שחת. לכן בודאי מותר לומר אחריה קדיש".

עם זאת, גם בנדון זה, בילקוט יוסף (שם סע' כו) הביא את דברי שו"ת ממעמקים: "מותר לומר קדיש על נשמת גוי שהציל ישראל מהסכנה כמו בימי השואה, ואף לעשות לו השכבה", והוסיף: "ובכדי שלא יעשה הדבר תמוה לרבים, יאמר ההשכבה בסוף עלייתו לתורה בדרך הבלעה".

ובשו"ת שרגא המאיר (ח"א סימן קעו) כתב בנדון "גוי אחד שהוא מחסידי אומות העולם שאין לו שום יורשים, ויש לו יהודי מכירו ורוצה להוריש כל נכשיו ליהוזי הנ"ל, רק ביקש אותו שיאמר אחר מיתתו קדיש אחריו, אם מותר לקבל על עצמו לומר קדיש אחריו", שהיהודי רשאי לומר אחריו קדיש, כי "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ומותר ליתן צדקה לטובת הנכרי, כי מה איכפת לן שיהיה לנכרי זה חלק בעולם הבא. וראיה לזה מספר חסידים (סי' תשמו; הובא לעיל אות ו) שגם אם מדבר מנכרי שעשה טובה לישראל יאמר זכור לטוב. ואם כן הוא הדין, שיכול לומר קדיש עבורו. וגם אם לא מהני קדיש עבור הנכרי, עכ"פ לא מצינו איסור בזה שיאמר קדיש אפילו שחושב שיהיה לטובת נשמת הנכרי מחסידי אומות העולם". ומסקנתו הברורה: "ולפי זה מותר להבטיח לנכרי שיאמר קדיש אחר מיתתו".

וגם השרגא המאיר מסייג את הוראתו: "אבל אפשר שיהיה זה בעיני בני אדם זר, ולכן אינו צריך להגיד לאחרים שאומר עבור הנכרי קדיש, רק יכול להבטיח לנכרי שיאמר, ויכול לומר הקדיש ובלי להגיד לאחרים שאומר עבור הנכרי".

אולם הגר"ע יוסף כתב בספרו חזון עובדיה (אבילות ח"ג עמ' רלח) כי "חייל דרוזי שעמד על משמרתו להגן על ישראל מפני אויב ומתנקם, ונהרג בידי הישמעאלים, על משמרת בטחון ישראל, נכון לומר עליו השכבה בבית הכנסת לעילוי נשמתו, כנהוג על חסידי אומות העולם". בנימוק ש"הדרוזים מאמינים בא-ל אחד ואינם עוברי עבודה זרה כלל, וגם מאמינים בהשארת הנפש, ולא עוד אלא שהם מתגייסים לצבא הגנה לישראל ומוסרים את נפשם על הגנת תושבי מדינת ישראל, ושומרים על שבע מצות בני נח, ודינם כחסידי אומות העולם. ועי' בספר חסידים (סי' תשצ) שכתב נכרי שעשה טובות לישראל יכולים לעשות לו השכבה ולבקש מהקב"ה שיקל בדינו. וכל שכן חיילים דרוזים אשר שמים נפשם בכפם להגן על עם ישראל, שמצוה להתפלל עליהם להשי"ת להקל בדינם, ורחמיו על כל מעשיו".

סוף דבר:

• שבעה על אביו הנכרי – לדעת הגרי"ש אלישיב אם אבי הגר הינו יהודי, והגר מבקש מצד דרכי כבוד לישב שבעה אין למנוע ממנו, אולם צריך להיזהר שלא יבטל שום מצוה שהוא חייב בה. אך כשאביו גוי לא ישב שבעה גם לא מדרכי כבוד". ולדעת הגר"י אריאל, אף שהגר אינו חייב באבלות על אביו, אך מן הראוי שיביע עליו "אלו שהם מנהגי אבלות".

• אמירת קדיש על אביו הנכרי – הזקן אהרן נקט שיש מקום לומר שהגר חייב לומר קדיש על אביו הנכרי, אך הכריע למעשה שלא יאמר קדיש באופן שיהיה בולט שאומר על אביו הנכרי, כדי שלא לגרום בכך לליצנות. ובסגנון דומה כתב הגר"מ שטרנבוך שאם הגר מתעקש ומבקש לומר קדיש על אביו, אין למנוע זאת ממנו, בתנאי שאינו גוזל מאחרים שחייבים לומר קדיש מדינא". והגר"י אריאל כתב שהגר רשאי לומר קדיש על אביו הנכרי, אך לא יאמרו כפי שאומרים קדיש על יהודי שנפטר, אלא יאמר רק את הקדיש אחרי עלינו לשבח.

אולם הגר"ע יוסף פסק שהגר רשאי לומר קדיש על פטירת אביו לעילוי נשמתו, ללא כל הגבלות וסייגים.

ולענין אמירת ההשכבה לעילוי נשמתו, כתב הגר"ע יוסף שאין למנוע מהגר לומר השכבה לעילוי נשמת אביו הגוי. אך בליקוט יוסף הוסיף, שכדי שלא יראה הדבר תמוה לרבים, יאמר ההשכבה בדרך הבלעה ולא באופן מיוחד.

• אמירת קדיש על נכרי – בשו"ת ממעמקים ובילקוט יוסף פסקו שמותר לומר קדיש על נשמת גוי שהציל ישראל מהסכנה כמו בימי השואה, ואף לעשות לו השכבה", וכן כתב הגר"ע יוסף. עם זאת כתב הילקוט יוסף שבכדי שלא יעשה הדבר תמוה לרבים, יאמר ההשכבה בסוף עלייתו לתורה בדרך הבלעה. ובשו"ת שרגא המאיר התיר להבטיח לנכרי שיאמר קדיש אחר מיתתו, הוסיף, כי במידה והדבר יהיה "זר בעיני בני אדם", לא יאמר לאחרים שאומר עבור הנכרי קדיש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.