קטן בשכרות בפורים

פרק א: חובה או מצוה וכמה צריך לשתות

פרק ב: חיוב קטנים בשתיית יין בפורים 

פרק ג: האם אב רשאי לאסור על בנו להשתכר בפורים

בפורים תשע"ג, נכנס לביתי בחור ישיבה צעיר וביקש לשתות יין כדי לקיים את מצות "חייב איניש לבסומי בפוריא". לשאלתי האם הוריו נתנו לו רשות לשתות יין בפורים ולהשתכר, השיב לי הבחור, כי הוריו אכן מתנגדים לכך, וקודם שיצא מהבית הודיעו לו שהם אוסרים עליו באיסור חמור לשתות יין בפורים כדי שלא ישתכר, אולם לדעתו הוא אינו צריך לשמוע בקולם, שהרי זו מצוה, וכאשר הורים אוסרים על בנם לקיים מצוה, אינו חייב לשמוע בקולם.

כעבור שנה, בפרוס ימי הפורים, ביקשתי לברר עם בני החבורה, האם הבחור צדק בטענתו, ועליו לקיים את דברי חז"ל ככתבם וכלשונם, ולהשתכר בפורים בניגוד לרצון הוריו. או שעליו לקבל את מצות הוריו ללא פקפוק.

פרק א

שכרות בפורים – חובה או מצוה וכמה צריך לשתות

במסכת במגילה (ז, ב) אמר רבא: "מיחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרצה סע' ב) "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". 

ויש לעיין מה פשר ה"בסומי" עליו דיבר רבא – כמה יין חייב לשתות בפורים, והאם צריך להשתכר ולאבד את צלילות הדעת – "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ועוד צ"ב, רבא נקט בדבריו שיש חיוב "לבסומי" בפורים, והשאלה היא, האמנם זו חובה גמורה או רק מצוה בעלמא.

שתיית יין בפורים – חיוב שמחה מצד עצמו ולא כתכלית לעורר שמחה

א. המקור לחיוב לשתות יין בפורים נמצא במגילת אסתר (ט, כב) "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים", ואין שמחה אלא ביין, כאמור בתהלים (קד, טו) "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן" – וכדי לקיים את החיוב לשמוח בפורים, יש צורך לשתות יין בפורים.

ובספר עמק ברכה (סעודת פורים עמ' קלו) ביאר בשם הגרי"ז מבריסק, כי בפורים שתיית יין אינה רק הדרך לקיום השמחה, כבשאר המועדים, אלא השתיה עצמה היא קיום המצוה לשמוח: "הא דנשתנה שמחת פורים מכל שאר השמחות של מועדים, דלא מצינו בשום שמחה דין כזה שיתחייב לבסומי בשתיית יין עד דלא ידע, משום דבכל המועדות עיקר מצות שמחה אינו אלא לשמוח בהשי"ת, ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה, וכמבואר ברמב"ם (הלכות יו"ט פ"ו ה"כ). אבל בפורים כיון דכתיב מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, נמצא שהמשתה עצמה היא היא גוף המצוה בלי שום תכליתים של שמחה, ועל יסוד זה של מצות משתה תקנו דין זה שחייב לבסומי עד דלא ידע".

אולם עדיין לא נתברר כמה יין חייב לשתות בפורים, והאם צריך להשתכר ולאבד את צלילות הדעת לחלוטין.

חייב איניש לבסומי – להשתכר

ב. רש"י פירש בסוגיא: "לבסומי, להשתכר ביין". 

וכן נקט להלכה הב"ח (או"ח סי' תרצה ס"ק ב) וז"ל: "לפי עניות דעתי נראה כפשוטו דצריך שישתכר הרבה עד דלא ידע כלל מה חילוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי, שזה הגיע קרוב לשיכרותו של לוט. ואין לתמוה איך הרשוהו להשתכר כל כך, שהרי רבה ורב זירא היו משתכרים, עד שקם רבה ושחטיה לר' זירא". ומבואר בדבריהם שרבא חִיֵיב לשתות יין עד שמגיעים למצב של שכרות ואיבוד צלילות הדעת, שלא יֵדע להבחין בין טוב לרע. הב"ח הביא ראיה לפירוש זה, מהמעשה המובא בסוגית הגמרא (מגילה שם) "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה". ומפשטות דברי הגמרא עולה כי רבה השתכר עד שאיבד את צלילות דעתו, וכתוצאה מכך שחט את ר' זירא.

בהמשך דבריו הביא הב"ח את דברי הראשונים, שנקטו כי המעשה ברבה ורב זירא הובא בגמרא כדי שלא נפסוק להלכה כדברי רבא המחייב להשתכר בפורים: "והנכון מש"כ הרב הגדול רבינו אפרים דמהך עובדא דשחטיה רבה לר' זירא אידחיא ליה מימרא דרבא, ולאו שפיר למיעבד הכי, וכן כתבו בעל המאור והר"ן משמו. ונראה דמהך טעמא סידר בעל התלמוד להך עובדא דרבה ור' זירא בתר מימרא דרבא, למימרא דהכי הוי הלכתא ולדחויי לדרבא". אך מסקנת הב"ח: "ומיהו דווקא לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הוא דדחינן לה. אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, רק שתהא דעתו עליו". 

ג. ואכן כבר תמה הביאור הלכה (סי' תרצה סע' ב ד"ה חייב) "היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות למכשול גדול". ותירץ: "ויש לומר, מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש, היו על ידי משתה. כי בתחילה נטרדה ושתי על ידי משתה, ובאה אסתר. וכן ענין המן ומפלתו היה על ידי משתה, ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין". ומבואר בדבריו שהחיוב להשתכר בפורים, יסודו בחובת זכרון הניסים שנעשו בימי אחשורוש על ידי יין.

העמק ברכה (שם) הביא בשם רבי ישראל מסלאנט, שחיוב להשתכר בפורים נמשך לאורך כל היום, וגם לאחר שכבר השתכר פעם אחת, לכשיתפקח מיינו, עליו לשוב ולשתות עד שישתכר בשנית: "שמעתי בשם הגאון מרן רבי ישראל סלנטר ז"ל שאמר הא דחייב לבסומי עד דלא ידע, אין פירושו שחייב להשתכר ואינו יוצא ידי המצוה אם לא נעשה שיכור מהיין. אלא עיקר המצוה היא רק לשתות יין ולהתבסם, אבל אינו נפטר אם כבר שתה ונתבסם, אלא מחויב עוד לחזור ולשתות וככה נמשכת חיוב מצוה זו של משתה ושמחה כל יום פורים. ואינו נפטר ממנה עד שישתכר ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שאז נפטר ממצוה זו כדין שכור ושוטה שפטור ממצוה. ונמצא שהשיעור עד דלא ידע אינו שיעור בקיום המצוה, אלא הוא שיעור לענין לפטור מהמצוה" [אך העמק ברכה הוסיף כי הגדרה זו בחיוב השכרות בפורים מדוייקת בלשון הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הט"ו) שכתב "לענין בשר, שיאכל בשר, ולענין יין כתב ושותה יין, ולא כתב וישתה יין. והיינו משום שסובר כי המצוה של יין היא מצוה נמשכת כל היום. ולזה דקדק לכתוב ושותה יין, פעולה נמשכת בלשון הווה, ואינו נפטר עד שישתכר וירדם בשכרותו. אך ברש"י מפורש שהמצוה היא להשתכר ביין". ומשמע כי לדעת רש"י שחייב לשתות יין כדי להשתכר, אך לאחר שכבר השתכר, כאשר יתפקח מיינו, אינו חייב להמשיך ולשתות ולהשתכר פעם נוספת].

ברם שיטתם של רש"י והב"ח שביארו את דברי רבא "מיחייב איניש לבסומי – להשתכר", אינה מוסכמת, כדלהלן.

חייב איניש  "לבסומי" – בשתיית יין עד שישתכר וירדם בשכרותו

ד. הרמב"ם כתב בהלכות מגילה (פ"ב הט"ו) "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידה, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". גם בדברי הרמב"ם מבואר שחייב לשתות יין עד שישתכר, אולם נראה שאין זו שתיה המביאה לאיבוד צלילות הדעת לחלוטין, אלא שתיית יין הגורמת לשינה מתוך שכרותו.

וכדבריו פסק הרמ"א (סי' תרצה סעי' ב) "יש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו ויישן. ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".

והקשה בשו"ת להורות נתן (ח"א או"ח סימן לב אות ד) על דברי הרמב"ם: "וצ"ע אנה נמצא בגמרא שצריך שירדם בשכרותו", ותירץ: "ונראה דהרמב"ם מפרש הך דמגילה מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כלומר שישתכר עד שיירדם ומתוך תרדמתו לא ידע בין ארור המן. ולפי זה אין חיוב להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי מתוך שכרותו, אלא דסגי שלא ידע מתוך תרדמתו, ושיעור השכרות סגי עד שיירדם". הרמב"ם הבין מדברי הגמרא שאין חיוב להשתכר בדווקא, אלא להגיע למצב של חוסר הבחנה בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", שניתן להגיע אליו גם אם השתיה תגרום לו להירדם מתוך שכרותו. ולכן לדעת הרמב"ם אין צורך לאבד את צלילות דעתו מתוך השכרות, אלא די בכך שהשכרות תגרום לו להירדם, ואז לא ידע להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".

עם זאת, ברור שאין כוונת הרמב"ם שניתן לקיים את החיוב "עד דלא ידע" בשינה ללא שתיית יין, וכפי שכתב הגרצ"פ פרנק, רבה של ירושלים בספרו מקראי קדש (פורים סימן מד) "יש שטועים ומפרשים בדברי הרמ"א שאומר כאן שני דברים: [א] שאין צריך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מלימודו. [ב] שהחובה של "עד דלא ידע" יקיים בשינה אף אם השינה היא לפני השתיה. אבל זה טעות, שהפירוש בדברי הרמ"א הוא שירדם מתוך השתיה, וכן הוא לשונו הזהב של הרמב"ם בהלכות מגילה ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". וכדברי רבי בן ציון פלמן, רב ביהמ"ד נחלת משה בבני ברק, בספרו שלמי תודה (פורים סימן לא) בביאור דברי הרמב"ם והרמ"א: "דבאמת עיקר המצוה היא השכרות, אלא דשכרות יש לה הרבה דרגות, יש שכרות מעט ויש שכרות הרבה. ועל זה כתב הרמב"ם דשיעור השכרות היא עד שיגיע למצב שירדם מתוך השכרות, וכשירדם ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי יצא ידי חובת השכרות. ולפי זה הא דאמרו עד דלא ידע, הכוונה בזה כמש"כ הרמ"א דעל ידי השינה לא ידע. אלא דלדבריו הוא שיעור בשכרות, ועיקר המצוה היא השכרות שישתכר מעט, ושיעור השכרות היא עד שירדם על ידי זה ולא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי, אבל בשינה לבד אם לא ירדם מתוך השכרות לא יצא". 

חייב איניש – "לבסומי" בשתיה מעט יותר מהרגלו

ה. הבית יוסף (או"ח סי' תרצה) הביא את דברי הארחות חיים (הלכות פורים אות לח) שכתב: "חייב איניש לבסומי בפוריא לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט". וכן נקט הרמ"ע מפאנו (הובא בנטעי גבריאל פרק עג אות א) "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו עד שלא יבחין באוזניו אם אומרים זה או זה, שהם מילות קרובות במבטא להמון חוגג, אלמא ביסום כל דהו סגי". ומבואר בדבריהם שאין חובה להשתכר, כי השכרות היא דבר מגונה המביא לידי חטא, אלא צריך להרבות בשתיית יין יותר מרגילותו. וכדברי הרמ"ע מפאנו, שצריך לשתות עד שיִמָצֵא במצב שלא יצליח לשמוע באזניו אם אומרים "ארור" או ברוך" אך אין חיוב להשתכר בשתייתו.

והשפת אמת (מגילה ז, ב) הוסיף כי החיוב "לעסוק במשתה" – ולא להשתכר – מתמשך לאורך כל היום: "מחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע, נראה לפרש דאין הכוונה שמחויב להשתכר כל כך עד שלא ידע, אלא דכל היום מחויב לעסוק במשתה, ועד דלא ידע עדיין החיוב עליו. לאפוקי כשהגיע לשיעור זה, אבל אפילו קודם השיעור יוצא כל שעוסק במשתה כנ"ל".

יתכן שדייקו זאת מלשון הגמרא "לבסומי", שאין הכוונה לשכרות, אלא למצב שבו לאחר שתייית יין יותר מהרגילות, דעתו של האדם "מבוסמת" עליו – הוא נמצא במצב רוח שמח ומרומם יותר מהרגיל, כדברי החידושי הרי"ם (הובא בהסכמת השפת אמת לספר פסקי תשובה) "דלא אמרו בגמרא חייב להשתכר רק חייב לבסומי". 

ובהגהות יד אפרים על גליון השו"ע (או"ח סי' תרצה) כתב שאין לפרש את כוונת רבא לחייב להשתכר בפורים, שכן אם יאבד את צלילות דעתו לא יכיר כלל בתוקף הנס ולא יוכל לקיים את חובת ההודאה עליו: "עיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה, כדכתיב וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ. ומחמת שיהיה שרוי בשמחה, יהיה חדוות ה' מעוזו ויתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הלב. ולכן אין לו להשתכר יותר מדאי שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל, וזה שכתב חייב אדם לבסומי בפוריא עד שלא ידע – הך עד הוא ולא עד בכלל. ורצה לומר שגדול חיוב השתיה בזה לבסומי עד גבול דלא ידע כו', שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה, שכיון שיתבלבל דעתו כל כך דלא ידע בין ארור המן כו', פשיטא שאין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס".

והוסיף היד אפרים, כי לדעת הבית יוסף מבואר היטב המעשה ברבה ששחט את ר' זירא "דמייתי סעייתא [שמביא סיוע] מזה שמה שחייבו לעשות אותם ימי משתה ושמחה גבול יש לו שלא ישתכר יותר מדאי, דהא קמן דרבה ור' זירא, ולפי שלא נשמרו מלעבור הגבול בא הדבר לידי סכנה. לכך יש ליזהר שלא לבסומי רק עד הגבול הזה דלא ידע, ולא יעבור" [היד אפרים מציין כי ביאור זה "נתפרש לי בחזיון לילה, ואתבונן אליו בבוקר וראיתי כי נכון הוא"]. 

"מיחייב אינש לבסומי בפוריא" – חובה גמורה או מצוה בעלמא

ו. בנדון זה נחלקו רבותינו הראשונים והפוסקים.

בהגהות מימוניות (הלכות מגילה פ"ב אות ב) הביא את דברי הראבי"ה: "מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כל הני למצוה בעלמא ולא לעכב". וכן דעת המהרי"ל (סימן נו אות ט) שכתב: "הא דאמר רבה חייב אדם לבסומי, ודאי מצוה בעלמא [הוא], הכי משמע לישנא מחייב אדם. [וטעמא] דימי משתה כתיב ואיכא משתה בלא שכרות".

וכן נראה שסבר הטור (או"ח סי' תרצה סע' ב) שכתב: "וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומשמע מכך ששינה את הלשון ממאמר רבא "מחייב אינש" ל"צריך שישתכר", שאין חובה להשתכר אלא זו מצוה בעלמא, ולכן "צריך שישתכר".

אולם מרן השו"ע (שם) העתיק להלכה את דברי רבא: "חייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ולא שינה מלשון הגמרא כפי ששינה הטור. ומשמע מדבריו כי יש חובה גמורה להשתכר בפורים.

ואילו הביאור הלכה (שם ד"ה חייב) כתב על דברי השו"ע: "ומכל מקום כל זה למצוה ולא לעכב".

ז. סיכום

נחלקו הפוסקים האם יש שתיית יין בפורים היא חובה או מצוה בעלמא. 

• מדברי השו"ע משמע שיש חובה גמורה להשתכר בפורים.
• אך הביאור הלכה פסק כשיטת הראבי"ה, מהרי"ל והטור "כל זה למצוה ולא לעכב".

ובנדון כמה חייב או צריך לשתות נחלקו הפוסקים:

• לדעת רש"י והב"ח ורבי ישראל מסלאנט – ישתה יין עד שישתכר ויאבד את צלילות הדעת, שלא ידע להבדיל בין "ארור המן וברוך מרדכי". וכן נראה שנקט להלכה הטור ששינה את הלשון ממאמר רבא "מחייב אינש לבסומי" וכתב "צריך שישתכר".

ובשערי תשובה (ס"ק ב) כתב "שהגאון חכם צבי היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו". וכן העיד האדמו"ר מקלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן קי) "מי ששמח באמת בדברי תורה יוצא בזה שמחת פורים ביינה של תורה, אך אבותי הקדושים ברוב ענוותנותם ושפלותם בעיני עצמם קיימו כפשוטו כידוע". 

• שיטת הרמב"ם – ישתה יין עד שישתכר וירדם מתוך שכרותו, וזהו שיעור קטן יותר משתיית יין הגורמת לאיבוד צלילות הדעת מתוך שכרות מוחלטת. וכדבריו פסק הרמ"א (סי' תרצה סעי' ב) "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו ויישן. ומתוך שישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון ליבו לשמים". ובמשנה ברורה (ס"ק ה) כתב על דברי הרמ"א "וכן ראוי לעשות". 
• לדעת הארחות חיים, הרמ"ע מפאנו, השפת אמת והיד אפרים, אין חיוב לשתות יין עד שישתכר, אלא ישתה מעט יותר מהרגלו. ומדברי מרן השו"ע שהעתיק להלכה את דברי רבא "חייב אדם לבסומי", ולא כתב כדברי הטור "צריך שישתכר", יש לדייק שנקט להלכה שאין חיוב להשתכר אלא "להתבסם", דהיינו לשתות מעט יותר מהרגלו.

ובביאור הלכה (שם ד"ה עד דלא ידע) הביא מדברי המאירי שכתב "ומכל מקום אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה, שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת השי"ת והודאה על הנסים שעשה לנו". ואת דברי החיי אדם שכתב: "כיון שכל הנס היה על ידי יין לכן חייבו חכמים להשתכר, ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול. ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנטילת ידיים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים".

לסיום, המהרש"א פירש את דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (כג, ב) "בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו, במסכת ובפוריא", שאחד משלושת הדברים שמותר לתלמיד חכם לשנות בדיבורו הוא "בפוריא", דהיינו ש"מותר לשנות  ולומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע". ומבואר בדבריו, כי תלמיד חכם היודע בעצמו שאינו יכול להשתכר או להתבסם בפורים, רשאי לשנות בדיבור ולהראות כאילו הוא מבוסם ואינו יודע להבין בין "ארור המן" ו"ברוך מרדכי".

פרק ב: חיוב קטנים בשתיית יין בפורים

קטן פטור מחינוך למצות משתה ושמחה בפורים כי אין מצות חינוך במצוות שקיומן בלב 

ח. המשנה ברורה (סי' שמג ס"ק ג) כתב: "שיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניינו. כגון, היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה, היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית, וכנ"ל בסימן י"ז, וכן כל כיוצא בזה. בין במצוות עשה של תורה, בין בשל דברי סופרים". ולפי דבריו נראה שקטן חייב לשתות יין בפורים מדין חינוך, כאשר יגיע לגיל שיבין בשכלו את הענין.

זאת ועוד, בספר מועדים וזמנים (ח"ב פורים סימן קצ) הביא את דברי הגר"א בפירושו על הפסוק (אסתר ט, כח) "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם", וז"ל: "ימי הפורים, היינו המשתה ושמחה. לא יעברו מתוך היהודים, שהם הגדולים. וזכרם דהיינו קריאת המגילה לא יסוף מזרעם, אפילו קטנים חייבים בקריאת המגילה". ומבואר בדברי הגר"א שקטנים חייבים בקריאת מגילה ואינם חייבים במשתה ושמחה בפורים, ותמה הגר"מ שטרנבוך: "דמשהגיעו לחינוך חייבים בכל המצוות, והיינו נמי במשתה ושמחה, וכשלא הגיע לחינוך אין גם חיוב קריאת המגילה, ואם כן דבריו צע"ג". 

וכתב המועדים וזמנים: "ולענ"ד ליישב דברי זקני [הגר"א] זצ"ל, דבמקום שיש מעשה המצוה, כמו קריאת שמע, תפילין, ציצית, שופר ומצה וכדומה האב מחוייב לחנך בנו. אבל במצוה שיסודה מתקיים בלב, והיינו בשמחת לבבו על ידי משתה ושמחה, לא שייך חינוך. דקטן אי אפשר לו במציאות להרגיש שמחה כמצוותה, שהכל אצלו כשחוק ותעתוע, ולכן לא שייך לחנכו במצוה זו, ולא חייבו חז"ל לחנכו שאינו בר קיום המצוה, ואין חינוך למצות שמחה כהאי גוונא. ומצאתי שסברא זו מבואר בראשונים, דבר"ן בפרק ערבי פסחים (קח,א) מסיק שלא שייך חינוך לקטן בד' כוסות דבעינן שיהנה ושמח בו, וקטן אינו נהנה מיין, וע"כ חסר אצלו עיקר חפצא דמצוה זו, ע"ש. וכן פירש במהר"ם חלוואה שם. ואם כן דברי הגר"א מאירים, שבמצות מגילה שפיר מחוייבים לחנך בנינו אחרינו, אבל במצות משתה ושמחה שיסודה ועיקרה מתקיים בלב לא שיך בקטן, ואם כן קטן אי אפשר לו לטעום מטעם שמחה זו שצריך לזה הבנה, ולכן הקטן פטור מסעודת פורים שיסודה מכח מצות משתה ושמחה ולא שייך בקטנים". 

ומבואר בדבריו, שמצות חינוך קטנים נאמרה רק במצוות שקיומם במעשה או דיבור, ולא במצוות שקיומם בהרגשת הלב. ולכן חייבים לחנך קטנים רק במצות קריאת המגילה, שקיומה על ידי מעשה שמיעה, ולא במשתה ושמחה שקיומם בשמחת הלב, כי קטן אינו משיג בדעתו מהי שמחה כמצוותה [ומטעם זה אין חיוב לחנך קטן לשתות ד' כוסות בליל הסדר]. 

מצות חינוך כאשר קטן אינו עושה את המצוה כתיקונה

ט. בזמן מסירת השיעור, התארח בביתי רבי צבי קושלבסקי, ראש ישיבת היכל התורה פרשבורג בירושלים, שהקשה על דברי המועדים וזמנים ממה שכתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן סב) בביאור טעם האיסור לספות לקטן איסור למרות שהרי אינו בר עונשין "דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו". ולמדנו מדברי התרומת הדשן, שעיקר מצות חינוך נועד להרגיל קטנים לקיים מצוות ולהימנע מעבירות כשיגדלו. וכן מבואר בדברי רש"י במסכת חגיגה (ו, א ד"ה קטן) שכתב: "הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל". והיינו שלפי רש"י עיקר חובת חינוך נועד להרגיל את הקטן לקיים מצוות בקטנותו כדי "שיהא סרוך אחר מנהגו" – שיתרגל  במנהגו לכשיגדיל. ולפי זה, מה איכפת לנו אם הקטן אינו מבין עתה בדעתו מהי שמחה, סוף סוף הוא מתרגל בשתיית יין לקיים את המצוה כשיגדל, ומדוע שלא נחנכו לשתות יין בקטנותו כדי "שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל" אע"פ שאינו מבין את משמעות השמחה, וצ"ע.

בשעת מעשה, טענו הלומדים בשיעור כי דברי הגר"צ קושלבסקי תלויים במחלוקת הפוסקים, האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, שהביא המשנ"ב (סי' תרנח ס"ק כח) בנדון קטן שנטל לולב "שאול" ביו"ט ראשון של סוכות, שגדול אינו יוצא בו ידי חובה, וז"ל: "הקטן לא יצא בנטילה כזה [של לולב שאול], דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך. ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצות, וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן".

ונמצא לפי זה שדברי הגר"מ שטרנבוך שקטן אינו מקיים את מצות השמחה בפורים כי אינו מבין בדעתו מהי שמחה של מצוה, נכונים לשיטתם של הסוברים שמצות חינוך מתקיימת רק כשהקטן מקיים את המצוה בשלמות כגדול, ולכן אין מצות חינוך בשתיית יין. ברם לדעת הפוסקים שמצות חינוך מתקיימת גם כאשר הקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, ויש חובה לחנך קטן לקיים מצות שמחה בפורים, אפילו אם אינו מבין עתה בדעתו מהי שמחה של מצוה ולא מקיים את המצוה כראוי, כדי שיתרגל לקיים את המצוה לכשיגדיל – מדוע קטן לא חייב במצות שתיית יין בפורים מדין חינוך.

אולם לענ"ד נראה לחלק באופן אחר בין מצוות שקיומן במעשה למצוות שקיומן בלב. במצוות שקיומן במעשה. אפשר להבין שיש תועלת בקיום המצוה גם שהקטן אינו מקיים את המצוה כתיקונה, כי מכל מקום המעשה מרגיל את הקטן לקיים את המצוה כשיגדיל. מה שאין כן במצוות שקיומן עיקרו רק בלב, לכאורה צדקו דברי הגר"מ שטרנבוך, שלא שייך בזה כלל מצות חינוך, שהרי הקטן אינו מבין בכלל שקיים מצוה, וממילא אין בכך כל תועלת שיתרגל לקיים את המצוה כשיגדיל.

ברם עיקר הסברו של המועדים וזמנים בדברי הגר"א מדוע אין חיוב לחנך קטנים לקיים את מצות השמחה בפורים, וההשוואה בין חיובו בשתיית יין בפורים לחיובו בשתיית ד' כוסות בליל הסדר, לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם דברי הגרי"ז שהביא העמק ברכה [אות א] שיש הבדל בין חיוב השמחה בפורים לחיוב השמחה בשאר המועדים. בפורים שתיית יין אינה רק דרך לקיום השמחה, כבשאר המועדים, אלא קיום המצוה לשמוח, לעומת "כל המועדות עיקר מצות שמחה אינו אלא לשמוח בהשי"ת, ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה". ולפי זה שתיית יין בפורים היא מעשה מצוה בדיוק כמו שמיעת המגילה, אשר קטן חייב בה. ורק בשתיית ד' כוסות בפסח שאין בשתיה קיום מצוה אלא "סיבה לעורר שמחה", קטן פטור כי אינו משיג בדעתו מהי שמחה, וחזרה איפוא השאלה למקומה להבין את דברי הגר"א – מדוע חייבים לחנך קטנים לשמוע קריאת מגילה ולא חייבים לחנכם במשתה ושמחה, וצ"ע.

פרק ג:  האם אב רשאי לאסור על בנו להשתכר בפורים

ממוצא הדברים נשוב לדון בשאלה שפתחנו בה, האם בן שהוריו אסרו עליו להשתכר בפורים צריך לשמוע בקול הוריו, או עליו לקיים את דברי חז"ל ככתבם וכלשונם, ולהשתכר בפורים בניגוד לרצון הוריו. 

י. במסכת יבמות (ו, א) דרשו חז"ל את הפסוק (ויקרא יט, ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" – "יכול אמר לו אביו [לכהן] היטמא [בבית הקברות להשיב אבידה] או [שהיתה האבדה בחוץ] שאמר לו אל תחזיר, יכול ישמע לו, תלמוד לומר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כולכם חייבין בכבודי". ופירש רש"י (ויקרא שם) "סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות".

דין זה הובא להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ו הי"ב) ובשו"ע בהלכות כבוד אב ואם (יו"ד סימן רמ סעי' טו) "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו". ובפתחי תשובה (שם ס"ק כב) הביא מדברי ספר חמודי דניאל "אחד היה רוצה להתפלל בבית הכנסת שמתפללים שם יותר בכוונה, ואמו מוחה בזה, אין צריך לשמוע לה".

ולפי זה, היות ושתיית יין בפורים היא "מצוה של דבריהם", לכאורה צדק הבחור שלא רצה לציית להוריו המונעים ממנו מלקיים מצוה זו.

ונראה לדון בטענה זו על פי השיטות שנתבארו לעיל [פרק א] האם זו חובה או מצוה בעלמא, וכן יש לברר האם במצוות שקיומן אינו חובה, גם מותר לבן לסרב לציווי הוריו.

וכן יש לדון על פי השיטות שנתבארו לעיל [פרק א] כמה חייב או צריך לשתות יין בפורים.

אולם מתחילה יש לעיין ביסוד מצות כבוד אב ואם – האמנם חייבים לשמוע לכל מה שההורים מוצאים לנכון לבקש. ומה הדין כשסירוב לבקשתם יגרום להם צער, האם זו סיבה לשמוע בקולם.

מצות כבוד אב ואם בדברים שאינם לצורך תועלתו והנאתו של האב

יא. הרשב"א (יבמות ו, א ד"ה ונראים דברי ר"ח) כתב: "שאין עיקר כבודו אלא במה שיש לו [לאב] בו הנאה, וכדאמרינן בקידושין (לא, ב) איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטוה עליה, וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא". ומבואר בדבריו שהחיוב לשמוע בקול אביו ואמו הוא רק בדברים שיש להם הנאה ישירה. 

ומכאן שאם האב מצוה על בנו לא לעשות מעשה שאינו נוגע ישירות לאב, הבן אינו מצווה לציית לו, וכדברי שו"ת תרומת הדשן (סימן מ; הובא בבית יוסף יו"ד סימן רמ סע' כה) "תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו בתלמודו, ואביו מוחה בו ואומר שאם ילך לאותו מקום ידאג תמיד עליו פן יעלילו הגוים עליו, כמו שרגילים באותה מדינה שהרב שם. אין צריך הבן לשמוע לאביו בזה, והביא ראיה לדבריו". וכן בשו"ת מהרי"ק (שורש קסו) כתב: "ואשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן. לעניות דעתי נראה שאם היא אשה ההוגנת לו, שאין כח ביד האב למחות ביד הבן".

מרן השו"ע הביא להלכה (שם) את דברי תרומת הדשן, והרמ"א (שם) פסק כדברי המהרי"ק. ומבואר שמצות כבוד אב ואם לא נאמרה בדברים שאינם לצורך תועלתם והנאתם של אביו ואמו.

אולם בספר ילקוט יוסף (כבוד אב ואם פ"ט אות א) כתב: "אמנם מדברי התשב"ץ (ח"ב סימן נג) מבואר, דאף בדבר שאין לאביו ואמו הנאה, איכא מצות כיבוד אב ואם, עי"ש. ובספר המקנה בקידושין (ל, ב) סובר דאיכא בזה על כל פנים מצות מורא, דאפילו בדבר שאין בו הנאה לאב, אם אינו מציית לו עובר על מצות מורא שלא יסתור את דבריו".

ולמעשה בילקוט יוסף סיכם את הדינים העולים במחלוקת זו: "נחלקו הפוסקים אם שייך מצות כיבוד אב ואם בדבר שאינו לצורך תועלתו והנאתו של אב, וכגון שאומר לו אל תקנה בית פלוני או אל תעשה עסק פלוני, אם יש בזה מצות כיבוד אב ואם, או לא. ודעת רוב הפוסקים שאין בזה משום כיבוד אב ואם, וכן עיקר לדינא, ואין הבן חייב לשמוע לאביו, ובפרט במקום שיש לו צער, או שהדבר קשה לו. אבל בסתם לא ימנע מלקיים ציווי אביו. וממידת חסידות בכל אופן יש לחוש למלא את רצונם, ובפרט דיש אומרים שאי קיום בקשת ההורים הרי זה חוסר מורא מפניהם, שהוא כסותר את דבריהם. והיינו דאף שאין בזה משום מצות כיבוד אב ואם, מכל מקום יש בזה מצות מורא". 

עם זאת, בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן ערה) נשאל "בבן ישיבה שאביו מתעקש ודורש שילך ללמוד לאוניברסיטה ללמוד אומנות ולהתפרנס, והבן רוצה להמשיך וללמוד, רק שואל שאולי חייב מדין מורא שלא למרוד באביו ולצערו". והשיב: "הנה בראשונים מבואר שעיקר המצוה רק כשיש לאב תועלת, והיינו להאכילו ולהשקותו וכדומה, אבל כשמחפש תועלת לילד, אין בזה מצות כיבוד. וכשכוונת הבן למצות תלמוד תורה שדוחה כיבוד אב, אינו פוגם במוראו, וכבוד ה' עדיף".

חובת הציות להורים כאשר אי קיום מצוותם יגרום להם צער

יב. בשו"ת ערוגת הבושם (או"ח סימן יט) השיב לתלמידו על שאלתו: "אם אתה מחוייב לשמוע בקול אביך שגזר עליך במצות כיבוד אב לבל תטבול אפילו לעת הצורך כי אם במקוה חמה, ועל ידי זה תצטרך לעבור על מה שכבר הורגלת זה כמה לטבול קודם התפילה ובפרט טבילת עזרא, ונסתפקת אם אתה מחוייב לשמוע בקול אביך, מאחר ודבר זה אינו נוגע לכבודו כלל אם שייך בזה מצות כיבוד כלל. ואם תמצי לומר דיש גם בכהאי גוונא מצות כיבוד אב, עדיין נסתפקת אם אתה מחוייב לשמוע אליו בזה, דגם מצוה דרבנן קיימא לן בשו"ע יו"ד שאם אמר לו אביו לבטלו אין צריך לשמוע".

ובתחילת דבריו כתב לו: "ונראה דבמידי שאינו נוגע כלל לכבודו אינו צריך לשמוע לו" [והביא ראיה מדברי הרשב"א ביבמות, המובא לעיל], אולם בהמשך הוסיף: "ועיין בספר חסידים (סימן שמ) דבן היודע באבותיו שמצטערים אם הוא מתענה, אסור לו להתענות, ודווקא בתענית שאינו חובה לאחרים אלא לעצמו, עי"ש. ונראה דבזה כו"ע מודים כיון שאביו מצטער אם יעבור על רצונו, אם כן ודאי הו"ל דבר שנוגע לאביו, ואית ביה משום כיבוד דאורייתא. ואם כן בנדון דידן נמי, אם ידעת שאביך יצטער על שאתה עובר על גזירתו אתה מחוייב לשמוע בקולו אפילו במידי שאינו נוגע לו בעולם". וסיים: "ענין גדול הוא לטבול במקוה טהרה קודם תפילה אפילו שלא לצורך טבילת עזרא, ומ"מ אין זה דוחה מצות כיבוד אב. וכל זה בטבילה שהוא לא לצורך טבילת עזרא".

ודבריו הובאו להלכה בילקוט יוסף (שם אות ג) "אם צוה לו אביו שלא יטבול במקוה מחשש שהבן יצטנן, או שצוה עליו שלא למול את בנו בעצמו מחמת שלא ימול היטב, מאחר שאין בזה תועלת ישירה לאב בעצמו, מעיקר הדין אין כאן מצות כיבוד אב ואם. ומכל מקום אם רואה שאביו או אמו מצטערים ודואגים על בריאותו אם יטבול בחורף, יש לו לשמוע להם, כדי שלא לגרום להם צער [וגם אין לבן צורך כל כך בזה]".

והוסיף (שם אות ב) "ואמנם אם צוה אותו אביו שלא ישא אשה פלונית, אין בזה מצות כיבוד אב [כפי פסקו המהרי"ק והרמ"א, לעיל אות יא] אף שיש לאבא צער מזה, מאחר שיש לבן צורך רב בנישואין אלה, וגם הוא דבר שקשה שהבן יוותר על רצונו".

חובת הציות להורים המצווים על בנם שלא יקיים "מילי דחסידות" או "חומרא"

יג. בשאלה זו דן בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תקכו), ולאחר שהביא את דברי הפוסקים שבן אינו חייב לשמוע לאביו המצוה עליו לעבור על איסור דרבנן, ואת דברי הרשב"א שמצות כבוד אב ואם לא נאמרה בדברים שאינם לצורך תועלתם והנאתם של אביו ואמו, כתב: "בביאור הגר"א (יו"ד סימן רמ ס"ק לו) נראה דאף שאין חיוב כשאינו נוגע לכבוד האב גופא, מכל מקום מצוה קיומית איכא בכל אופן, ובברכת שמואל קדושין סי' כ"ו. וע"ע בחידושי הגר"י פערלא זצ"ל בפי' לרס"ג שהביא מדעת הרבה ראשונים דלא כתוס' והרשב"א, וס"ל שבכל גווני איכא מצות כיבוד אב. ועל כן נראה דאסור לבן לזלזל ח"ו גם בזה ברצון אביו אם רצונו מחמת שחושש לכבודו, דע"י הנהגת המילי דחסידות מרגיש כהתנשאות הבן עליו וכדומה. וכל שכן לגרום לאביו צער, הוא בכלל ארור מקלה אביו ואמו. וכן ראיתי בשם הקדוש האריז"ל שנמנע לטבול בחורף, כשאמו צותה לו כן מפני כיבוד אם. שהרי חששה ויראה לבריאותו, ולא רצה לצערה בזה. לפיכך נראה שאם מקיים מילי דחסידות ישתדל שאביו לא יסבול מזה, וכל שכן שלא יצער אותו ולא יענה לו או יתנהג עמו בעזות. שבשביל מילי דחסידות עלול הוא לקבל ח"ו קללה דארור מקלה אביו ואמו, ותמורת הברכה למילי דחסידות יצא שכר בהפסדו". 

אמנם הגר"מ שטרנבוך מסיים: "וכל זה אם האב אוסר מחמת שלא מבין את הצורך לקיים המילי דחסידות, ומרגיש כאילו יש לבן התנשאות עליו בזה וכדומה. אבל אם האב רשע ואינו מניחו לקיים מילי דחסידות מפני רשעות, נראה דאף לדעת הרמב"ם שמכבד האב אף שהוא רשע היינו בשאר מיני כיבוד אבל אין מצוה לכבדו לקיים רשעותו הרוצה למנוע אותו להתחסד במצות הבורא ית"ש. רק גם בזה נראה שיזהר לא לבזותו, דאף שפטור מכיבוד, מ"מ אפילו ברשע ממש אסור לבזותו".

ובשו"ת באר משה (ח"א סימן ס) כתב, שאם האב מצוה לבנו דבר שהוא נגד מנהגי ישראל, אין לו לציית לאב, דמנהג ישראל תורה הוא, ואינו נדחה מפני כבוד אב ואם.

וכן הובא בספר אשרי איש (יו"ד פרק לט, סעי' ב-ג) בשם הגרי"ש אלישיב: אמר אב לבנו לעבור על מנהג שנהוג, וגם מובא בשולחן ערוך, אין לשמוע לו, וכגון שאומר לו לא לתת מעשר כספים. וכשאביו מצוהו לעבור על חומרא, אם יש לחומרא מקור, כגון שכתוב במשנה ברורה שיש להחמיר, אין עליו לשמוע בקול אביו". 

  •     •     •

יד. לאור המבואר לעיל נשוב לדון, האם הבן חייב לשמוע בקול הורים המצווים עליו לא להשתכר בפורים.

ידידי רבי משה פריד מחבר ספר שו"ת וישמע משה כתב לי את דברי פוסקינו זמנינו בנדון: "שאלתי את הגר"ח קניבסקי, אבא אוסר לבן לשתות יין בפורים להשתכר ויכול לקיים עד דלא ידע בשינה כהרמ"א, והבן רוצה לקיים עד דלא ידע כפשוטו, לשתות יין ולהשתכר, אם חייב לשמוע בקול אביו. למעשה צידד הגר"ח שהבן יכול לשתות יין להשתכר, שזה כמו אביו אומר לו לעבור על דברי תורה שאסור לשמוע לאביו. וסיים הגר"ח בצחות לשון, שהאבא ילך לישון והבן ישתה יין.  

מאידך שאלנו את הגרי"ש אלישיב, שפסק שהבן ישמע לקול אביו שיכול לשתות יותר מהרגלו ולא ישתכר, וגם ילך לישון. וכן פסק הגרש"ז אויערבך, דיכול לקיים כהרמ"א, דמתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכן נכנסתי לגאון רבי ניסים קרליץ שפסק לי, שחייב לשמוע בקול אביו ולקיים עד דלא ידע בשינה".

דברי הגרש"ז אויערבך הובאו בספר הליכות שלמה (פורים פרק יט סע' כה) "צוה האב לבנו שלא ישתכר בפורים, ישמע לאביו". ובהגהות דבר הלכה (ס"ק לח) נתבארו דברי הגרש"ז, שהתכוון להורות לשואל לקיים את המצוה כשיטת הרמב"ם והרמ"א [לעיל אות ד] – בשתיית יין עד שישתכר וירדם בשכרותו: "ויקיים המצוה על ידי שתית יין יותר מלימודו ושֵינה לאחריה, וכמו שכתב הרמ"א סי' תרצ"ה ס"ב דמתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".

לפנינו מחלוקת הפוסקים, האם הבן חייב לשמוע בקול הורים המצווים עליו לא להשתכר בפורים.

• לדעת הגרש"ז אוירבך, הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ, ישמע בקולם, ויצא ידי חובת "ביסומי לפוריא", בשתיה יותר מרגילותו עד שירדם.
• לדעת הגר"ח קנייבסקי, לא ישמע בקולם אלא ישתה עד שישתכר כדי לקיים את המצוה להשתכר בפורים. וכן שמעתי מרבי יחזקאל ראטה, אב"ד קארלסבורג, ששאלתי אותו: "האם בן צריך לשמוע בקול הוריו האוסרים עליו לשתות יין", והוא השיב לי בשאלה: "האם אתה שואל על בן גדול או קטן". וכאשר השבתי: "אני שואל על שניהם", ענה: "קטן חייב לציית להוריו ואילו לגדול אסור לציית".

וצ"ב במה נחלקו.

טו. הפוסקים כתבו טעמים נוספים, מדוע הבן צריך לשמוע בקול הוריו המצווים עליו שלא להשתכר בפורים:

• אין היתר להטריח ולהזיק להוריו – בשו"ת ויברך דוד (סימן קמד) כתב: "ואם הוריו חוששים שיקיא בביתם ויגרום להם עבודה לכבס ולהדיח אחריו, או שיגרום להם נזקים אחרים, מסתבר שחייב להאזין להם. חדא, שאסור לו להטריח ולהשתמש בהוריו שיקנחו וינקו אחריו. שנית מדינא דחושן משפט שעל ידי כך סוף מעשה במחשבה תחילה, שיודע שיגרום להם הוצאות [דמי כובסים וכיוצא בזה], מי שיודע בנפשו שאם שותה בשיעור עד דלא ידע שיקיא בבית ולא יוכל לשום מעצור בנפשו  לצאת החוצה ולהקיא, אסור לו להביא עצמו לידי כך, וכדקיימא לן אדם מועד לעולם, והטעם דהוי לי להיזהר מראש".

כאשר הוריו אוסרים כי יבוא לידי הוללות או שינזק מהשתיה – בשו"ת משיב נבונים (או"ח סימן מח) כתב שמעיקר הדין הבן אינו חייב לציית להוריו למנוע ממנו לשתות יין בפורים "דסוף סוף בפשטות משמע דהחיוב הוא לשתות עד דלא ידע", והוסיף: "ומכל מקום נלענ"ד דאם הסיבה שהאב אומר שאינו רוצה דישתכר הוא משום שהוא יודע שעל ידי שישתכר יבוא לידי הוללות ח"ו, אז בודאי מחוייב לציית לו, כמבואר לעיל מהפוסקים דאפילו דמצוה לשתות, מ"מ באופן שיבוא לידי הוללות לכו"ע הוי איסור [כדברי הביאור הלכה לעיל אות ז]. וכן נראה דאם יודע האב שהיין מזיק לבן לבריאותו, גם כן מחוייב הבן לשמוע לו, משום דכיון שהיין מזיק לו, אם כם לכאורה פטור הוא מלשתות, דעיקר טעם השתיה הוא כדי שיבוא לידי שמחה, אם כן באופן כזה שזה מזיק לו לבריאותו ודאי פטור מלשתות".

טז. ונראה לדון בדברי הפוסקים על פי האמור לעיל.

לשיטת רש"י והב"ח וכן נראה מדברי השו"ע שיש חובה גמורה להשתכר בפורים, נראה כי הבן אינו חייב לשמוע בקול אביו ואמו האוסרים עליו לשתות יין בפורים, מאחר ואינו צריך לשמוע בציווי הורים המבקשים לבטלו מחיוב של "מצוה של דבריהם". 

ברם לדעת הראבי"ה, מהרי"ל, הטור והביאור הלכה שנקטו להלכה כי שתיית יין בפורים היא "למצוה ולא לעכב", נראה כי דין זה נחשב כ"מילי דחסידות" ו"חומרא", ולדעת הגר"מ שטרנבוך והילקוט יוסף "אם מקיים מילי דחסידות, ישתדל שאביו לא יסבול מזה, וכל שכן שלא יצער אותו ולא יענה לו או יתנהג עמו בעזות". לכן בנדון דידן, שהשכרות ודאי תגרום צער להורים, עליו להימנע מכך. ובפרט לדעת ערוגות הבשם שפסק כי בדברים שאין לאביו ואמו תועלת ישירה, מעיקר הדין אין מצות כיבוד אב ואם, אך אם רואה שהוריו מצטערים ודואגים לבריאותו, עליו להימנע מלצערם. גם בנדון דידן, ימנע מלצער את הוריו.

אולם לדעת הבאר משה, אפילו אם נאמר ששתיית יין אינה חיוב, אך ודאי יש לכך מקור בש"ס ושו"ע, ועל כן אינו מחוייב לשמוע לאביו ואמו האוסרים עליו לשתות יין בפורים. וכן לדעת הגרי"ש אלישיב, שאינו צריך לשמוע בקול הוריו המצווים לו לעבור על "חומרא שיש לה מקור", רשאי לשתות יין בפורים שאף אם נאמר שאין זה חיוב אך זה בגדר "חומרא שיש לה מקור".

אכן, עדיין יש לומר שגם כשהורים אוסרים על בנם להשתכר בפורים, והוא אינו צריך לשמוע בקולם כי הם מבקשים לבטלו מלקיים מצוה, אין זה אלא לדעת רש"י הטור והב"ח שחייב לשתות יין עד שישתכר ויאבד את צלילות הדעת – וכן נקט לדינא הגר"ח קנייבסקי, שהורה לבן להשתכר ולא לשמוע בקול הוריו.

ברם לדעת הרמב"ם, הרמ"א והמשנ"ב שחייב לשתות יין עד שישתכר וירדם מתוך שכרותו, וכן לדעת הפוסקים שאין חיוב לשתות יין עד שישתכר, אלא ישתה מעט יותר מהרגלו – כאשר שותה יין יותר מרגילותו או שותה עד שנרדם, מקיים את מצות "חייב איניש לבסומי בפוריא" גם מבלי להשתכר, ואם כן אין כל סיבה שלא ישמע להוריו וכשישתה מעט יותר יין מרגילותו ובכך לא יעבור על ציווי הוריו – וכפי שנקטו לדינא הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ.

לסיכום: נחלקו הפוסקים, האם הבן חייב לשמוע בקול הורים המצווים עליו לא להשתכר בפורים.

לדעת הגר"ח קנייבסקי והגר"י ראטה, לא ישמע בקולם אלא ישתה עד שישתכר כדי לקיים את המצוה.

אך לדעת הגרש"ז אוירבך, הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ, ישמע בקולם ויצא ידי חובה בשתיה יותר מרגילותו עד שירדם. 

ובשו"ת ויברך דוד כתב, כי הבן חייב לציית להוריו במידה והשתכרותו תגרום להם טירחה [אם יקיא ויטנף את הבית]. ובשו"ת משיב נבונים כתב, שחייב לשמוע בקולם, מחשש שעל ידי יבוא לידי הוללות או שינזק מהשתיה.

  •    •   •

שלחתי את השיעור לידידי רבי שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הגדול בירושלים, ונתכבדתי במכתבו:

לרבי צבי שליט"א
אבי מורי זצ"ל פירש את ענין "עד דלא ידע", לפי האמור בירושלמי , שסמכו הבדלה לחונן הדעת, שאם אין דעה – הבדלה מנין. והנה בהבדלה אנו אומרים :"המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים". והנה , אין צורך בדעה להבדיל בין עיצומו של יום לעיצומו של לילה, וכן לא בין היהודי הצדיק ביותר לגוי המגושם ביותר. אולם, יש צורך בדעה צלולה להבדיל בבין השמשות בין יום ללילה, או להבדיל בין אלו שעל הגבול – היהודי הירוד ביותר לגוי הנעלה ביותר. נפסקה הלכה כי השותה רביעית יין לא יורה, כי כבר אין לו צלילות דעת מוחלטת. 

המן ומרדכי  הם שני קצוות של שני מחנות. במחנה מרדכי היו גם יהודים שעמדו על הגבול וכמעט לא היו יהודים. במחנה המן היו גם גויים שעמדו על הגבול וכמעט לא היו גויים. לדעת להבדיל בין הקיצוניים בשני המחנות, בין היהודי הירוד ביותר לגוי הנעלה ביותר, יש צורך בדעה צלולה ביותר. על כן בשתית רביעית יין – כוס של קידוש – כבר אין לו צלילות מוחלטת ואינו יכול להורות. ובזה יצא ידי חובה.

יהי רצון שנזכה כולנו לשמחת פורים ולישועות ונחמות.

שלמה דיכובסקי

  •   •   •  

שיעור זה התפרסם בקובץ התורני אספקלריא  (תצוה-זכור תשע"ח)

ובעקבות הפרסום כתב רבי אליהו בר שלום, הרב הראשי לבת ים:

מה שעשה מחלוקת רבני דורנו אם הבן יכול להשתכר ולא לשמוע בקול אביו, ושהם נחלקים במחלוקת ראשונים וכו', חושבני שאין מחלוקת. אלא לכו"ע הכל לפי הענין. אלו חשבו שהאב יודע את נפש בנו שאינו יכול לעמוד בכך והנזק יהיה גדול מהתועלת, ואילו הגר"ח סבר שהאב סתם לא נותן לבן, והבן יודע שהוא יכול, ולכן  ישתכר.

  •    •   •

על מכתבו השבתי:

בס"ד, כ"ה ניסן תשע"ח

כבוד ידידי

הרב אליהו בר שלום שליט"א

רב ואב"ד בת ים

שלום וברכה

ראשית כל, הנני להכיר טובה ותודה על שהעליתם על שלחן מלכים, את מאמרי בנדון שכרות בפורים", שפורסם באספקלריא, להעיר ולהאיר כיד ה' הטובה עליכם.

מע"כ נקט שלמעשה אין מחלוקת הלכתית מהותית, אלא ויכוח בכוונת האב ו"הכל לפי הענין". ואילו הגר"ח קנייבסקי סבר, שהאב "סתם" לא נותן לבן לשתות.

ובעיני הדברים תמוהים, ומדוע האב "סתם" לא נותן לבנו לשתות, וכבר העידו חז"ל שאין האב מתקנא בבנו, ומדוע שלא יתן לו לשתות, אין זה אלא שככל הנראה האב חושש לבריאות בנו ושהנזק רב על התועלת, ואם כן חזרנו לצד הראשון בדבריכם, ומה החילוק בין הפוסקים.

ולכן אנכי על משמרתי אעמודה במה שביארתי שיש מחלוקת עקרונית האם יכול האב לעכב את בנו מלשתות, אשר תלויה במחלוקת הראשונים האם שתיית היין היא חובה או מצוה, כמבואר שם.

ואסיים מעין הפתיחה בברכת תודה, ותזכו להרבות כבוד שמים ולהפיץ מעיינותיכם חוצה. 

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

  •   •   •  

הרב מרדכי הלוי פטרפרוינד, ירושלים, כתב:

בעזהשי"ת, ר"ח אדר התשע"ח

לכבוד הרה"ח המשמח אלוקים ואנשים בתורתו ובחכמתו רבי צבי רייזמן שליט"א,

שלום רב. ייש"כ על הדברים החשובים והמענינים. 

אני מצרף הערה קטנה שהיתה לי בעניי, השייכת מאד לכל דבריכם, ולפלוגתת הפוסקים אם יש חיוב להשתכר או לא.

בענין אם מותר להשתכר בפורים כשיפסיד מצוה

א. יעויין בביאור הלכה (תרצ"ה ד"ה עד) שהביא מהחיי"א שאם יודע שעל ידי שישתכר יזלזל באחת מהמצוות או שלא יתפלל מנחה או ערבית או שינהג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר.  

ולכאורה יש לתמוה דבשלמא אם היה חשש שיעבור בקום עשה על איזו מצוה או על לאו, בכה"ג א"ש מדוע אסור להשתכר, אבל החיי"א והביאוה"ל כתבו כן גם מחמת שיפסיד מצוה בשוא"ת, וזה צ"ע, דהרי כעת יש לו מצוה להשתכר, ומדוע שלא יקיים מצוה זו ואח"כ יהיה פטור משאר המצוות מדין אנוס. ויעויין ברש"י (סוכה כה: ד"ה שחל) שכתב, "אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא". ועי' במשנ"ב (צ' סקכ"ח) מה שהביא מתשובת הרדב"ז. וביותר דאם הוא יהיה שיכור אזי הפטור ממנחה או ערבית לא יהיה רק מדין אנוס, אלא הוא כלל לא יתחייב באותן המצוות.

ובלא"ה צ"ע דהרי כבר האריכו הפוסקים לדון אם מותר לאדם לגרום לעצמו קודם זמן המצוה שכשיגיע זמנה הוא לא יוכל לקיימה, והרבה הקלו בזה עכ"פ כשעושה כעת לצורך מצוה. ולפי זה גם בנדו"ד הרי עכ"פ המצוה של מעריב טרם הגיע זמנה, וא"כ מדוע אסור לעשות מצוה שכתוצאה ממנה הוא לא יוכל לקיים מצוה אחרת שעדיין לא התחייב בה.

ועוד צ"ע דלכאורה שייך כאן גם הכלל שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ובשעה שהוא שיכור אף אם הוא לא בגדר אנוס מ"מ הוא עוסק במצוה. וכבר כתבו הפוסקים דאף העוסק במצוה דרבנן פטור מן המצוה, ובפרט ממצוות דרבנן כתפילת מנחה ומעריב. [ומיהו אפשר דתליא בפלוגתת הראשונים אם רק ה"עוסק" במצוה פטור מן המצוה, או שגם המקיים מצוה בלי לעסוק בה בפועל פטור. ועוד אפש"ל דכל המצוה היא להשתכר, ולא מה שהוא שיכור בפועל, ודוק].

ב. וליישב כל זה נראה לומר דכיון שהחיוב להשתכר אינו חיוב ברור, שהרי דעת הרמ"א שרק ישתה יותר מלימודו ויישן, ועי' בביאוה"ל מה שהביא מהמאירי דאין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, על כן אמרינן שלא ישתכר ויפסיד בגלל זה מצוות שחיובן ודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועי' בחיי"א (כלל קנ"ה סע' ל') שכתב לפני כן "לכן חייבו חכמים להשתכר, ולפחות לשתות יותר מהרגלו, כדי לזכור הנס הגדול, ואמנם היודע בעצמו שיזלזל וכו'", וחזינן שלמרות שפתח ב"חייבו חכמים להשתכר", המשיך וכתב "ולפחות לשתות יותר מהרגלו", ומשמע דלא הוה ברירא ליה חיוב השכרות, ויש צד לומר דסגי לשתות יותר מהרגלו. ומשו"ה היודע בעצמו שיזלזל מוטב שלא ישתכר. ומה שתמהנו מהא דאמרו דכשעדיין לא הגיע זמן המצוה מותר לגרום לכך שכשיגיע זמנה הוא לא יוכל לקיימה, י"ל דאה"נ ומן הדין גם בנדו"ד מותר לעשות כן, אלא שעכ"פ אין זה ראוי, וי"ל דמשו"ה כתבו החיי"א והמשנ"ב רק "מוטב" שלא ישתכר, והיינו שאין כאן איסור גמור אלא שלא ראוי לעשות כן.  

ואפשר שכל זה בכלל אפשר לקיים שניהם, הן את החיוב של עד דלא ידע והן את שאר המצוות, והיינו על ידי שרק ישתה יותר מלימודו ולא ישתכר לגמרי, וממילא יוכל לקיים אחר כך גם את שאר המצוות.

ג. ועוד אפש"ל שהחיוב הוא לבסומי, ומש"כ עד דלא ידע וכו' זהו שיעור בחיוב, ושיעור זה הוא פחות מהשיעור שבגללו יפסיד את אותן מצוות, ולכן אין להשתכר כשיפסידן בגלל זה, שזה כבר מעבר לשיעור. ומהלך זה הוא לפי הצד שעד דלא ידע פירושו עד ולא עד בכלל, והאחרונים דנו בזה ואכה"מ.

[ואכתי יל"ע בדברי הרמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ו) שכתב, "כיצד חובת סעודה זו וכו' ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". ולכאורה צ"ע שהרי אם ירדם בשכרותו הוא לא יברך ברכת המזון, וכאן הוא כבר התחייב במצוה. ובדוחק אפש"ל דמיירי שלא יהיה בגדר של שיכור גמור, ושפיר יוכל לברך קודם שירדם, או דמיירי באופן שיתעורר קודם שיעבור שיעור עיכול. או דמיירי שלא אכל פת וס"ל להרמב"ם שלא צריך לאכול פת בסעודת פורים, ואכתי צ"ע].

בברכה מרובה,

מרדכי הלוי פטרפרוינד

  •   •   •

על מכתבו השבתי:

בס"ד, כ"א אדר תשע"ח

כבוד ידיד בן ידיד

הרב מרדכי הלוי פטרפרוינד שליט"א

ירושלים

שלום וברכה

אחד"ש מעכת"ר, ראשית כל, הנני להכיר טובה ותודה על שהעליתם על שלחן מלכים, את מאמרי בענייני דיומא בענין "שכרות בפורים", להעיר ולהאיר כיד ה' הטובה עליכם.

מע"כ דן האם מותר להשתכר בפורים כשיפסיד מצוה, ולענ"ד נראה שיש להגדיר ג' דרגות, והן: 

שתוי, שיכור, שיכור כלוט, ולאור זאת נבוא לדון בספק זה.

השתוי מוגדר בדברי חז"ל כמי שיכול לעמוד לפני המלך. ולכאורה לא נראה שאינו יכול לברך ברכת המזון ולשלוט בעצמו קודם שתיפול עליו השינה לברך ברכת המזון כראוי.

השיכור מוגדר בדברי חז"ל כמי שאינו יכול לעמוד ולדבר לפני המלך, ולגביו נצטרך לומר כפי מה שכתב מע"כ, שיברך קודם שיירדם, כשם שמצינו בברכות (ל"א ע"ב) שלמדו ממעשה עלי וחנה ששיכור אסור להתפלל, וכתבו תוספות (ד"ה מכאן) "רבי זירא בעי קמיה דרבי אמי שכור מהו שיברך אמר ליה ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם. פירוש, ואפילו הוא שתוי ושכור כל כך שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת". או שנאמר שמדובר שלא אכל פת, והרמב"ם יסבור כהשיטות שאין חיוב פת בסעודה.

שיכור כלוט, זו הדרגה החמורה ביותר של שכרות. מסתבר כי מי שנמצא במצב זה, ככל הנראה כבר התחיל לשתות מתחילת היום לשכרה ולא המתין עד הסעודה. ואם כן, כאשר נוטל את ידיו לאכילת הפת כבר נמצא במצב של פטור מכל המצוות, ורשאי להמשיך לשתות בסעודה. 

ואסיים בברכת פסח כשר ושמח ושתזכו להגדיל תורה ולהאדירה

בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס

•  •   •

הרב אברהם צבי, ראש כולל נחלת שרה, כתב: 

לכבוד ידידי הרב ר' צבי שליט"א

מה שלומך, ד"ש חם מארץ ישראל.

בענין משתה בפורים, הנה מבואר בפרשה  [שמות כ"ד י"א] "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". וברמב"ן ביאר ויאכלו שאכלו שם השלמים, ואכן תמה הרמב"ן מדוע גם "וישתו". וביאר שהטעם של "וישתו" הוא שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך וכתיב בשלמה החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו. ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא – כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עש.ו יש לשמוח ביום של חתונה ושייכות עם התורה לא רק באכילה אלא 'במשתה' כמו שנהוג בחגים, בפורים [ודלא כעמק ברכה דחלוק פורים משאר החגים יעו"ש].

ויעו' גם ברמב"ן פ' כי תשא בענין חטא העגל [פ' ל"ב ו'] שכ'  שם שהטעם וישב העם לאכול ושתו כי ישבו כולם כאחד לאכול לשבעה ושתה לשכרה כאשר יעשו בחגים ובמועדים ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם ולשמחה וכו', ע"כ. ומשמע מדבריו דיש ענין בכל החגים לאכול ולשתות.

בחגים, בתורה אנחנו שמחים כפי שאכן שמחים, ולכך גם הלשתות זה צורה של ביטוי של אדם שמח. והשמחה צריכה שתהא בקב"ה, בתורה, בניסי ה', ולא בדברים ריקנים.

נמצא שיש אפשרות סבירה לשמוע, שענין השתיה, ואף השתיה לשכרה, אינו מחייב שהוא רק דין של  פורים, אלא דין של 'משתה' בימים טובים. ופורים הוא גם יום טוב למשתה ושמחה.

כל טוב והרבה ברכות

אברהם צבי לבנון

ירושלים

כולל נחלת שרה, בוגרי ישיבת חברון

•   •   •

על מכתבו השבתי:

בס"ד, כ"א אדר תשע"ח

כבוד ידידי

הרב אברהם צבי לבנון שליט"א

כולל נחלת שרה 

ירושלים

שלום וברכה

אחד"ש מעכת"ר, ראשית כל, הנני להכיר טובה ותודה על שהעליתם על שלחן מלכים, את מאמרי בענייני דיומא בענין "שכרות בפורים", להעיר ולהאיר כיד ה' הטובה עליכם.

מע"כ רצה להוכיח מדברי הכתוב "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", שיש דין "משתה" בכל הימים הטובים, ופורים בכללם, שהוא יום טוב למשתה ושמחה, ודלא כהעמק ברכה שחילק בין דין השמחה בפורים לשאר המועדים.

ולעניות דעתי, עיקר הביאור בהוכחה מהאי פרשה דלא כהעמק ברכה, חסר מן הספר. והיינו על פי דברי חז"ל "הדר קיבלוה בימי אחשוורוש מאהבה", ומבואר כי ימי הפורים הם בגדר "חתונה" וקבלת התורה מאהבה, ועל כן שפיר יש לדמות את חיוב השתיה בפורים לענין "ויאכלו וישתו" שהיה בקבלת התורה, ועולה הדין שיהא דין 'משתה' כחתונה וכימים טובים.

ואסיים בברכת פסח כשר ושמח ושתזכו להגדיל תורה ולהאדירה

בברכה ובידידות

צבי רייזמן, לוס אנג'לס