קטן בתשלומין בתפילה, קידוש והבדלה

הלכה פסוקה בדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"ח) והשו"ע (או"ח סי' קח סע' א) על פי הסוגיא בברכות (כו, א) שיש "תשלומין" בתפילה למי שטעה או שכח להתפלל תפילה אחת, שחייב להתפלל שתי תפילות בזמן התפילה הסמוכה: "טעה או נאנס ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים: הראשונה מנחה, והשניה לתשלומין".

ויש לברר האם דיני "תשלומין" בתפילה נאמרו גם לקטן שלא התפלל בטעות או באונס. מחד גיסא, לכאורה יש לחנכו לקיים את כל ההלכות שגדול צריך לקיים, ובכלל זה דיני "תשלומין" בתפילה. מאידך גיסא, יתכן כי חז"ל הטילו חיוב לחנך את הקטן רק לקיום מצוות לכתחילה – דהיינו להתפלל, אך לא תיקנו למצב של דיעבד – "להשלים" תפילה שלא התפלל.

כמו כן יש לעיין, מה דינו של קטן "היודע מענין שבת, שחייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה" (משנה ברורה סי' שמג ס"ק ג) שלא שמע קידוש בליל שבת או הבדלה במוצאי שבת, האם חייב לחנכו בדיני "תשלומין" – לשמוע בשבת בבוקר את ברכת הקידוש המיוחדת ללילה, או לשמוע ביום ראשון את ההבדלה.

א. בראשית הדברים, חובתי לציין, כי עד כמה שחיפשתי בספרי הפוסקים והשו"ת, לא הצלחתי למצוא תשובות לשאלות דלעיל בדברי הפוסקים הקדמונים, למעט דברי פוסקי דורנו, אשר יובאו לקמן.

רבי בצלאל שטרן, רבה של מלבורן באוסטרליה, דן בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן קסט) בשאלות אלו, ובתחילת דבריו רצה להוכיח כי יש דין תשלומין בקטן, מההלכה שיש חיוב לקטן לעלות לרגל ולהביא קרבן, וכתבו התוספות (חגיגה ב, א ד"ה איזהו קטן) "ומדרבנן הוא דמחוייב וצריך להביא קרבנותיו נדבה, ולמאן דאמר (ביצה יט, א) אין קרבין [קרבנות נדבה] ביום טוב, אין קריבין עד למחר בחול המועד". קטן שלא הביא קרבן "ראיה" בעלותו לרגל ביום טוב, מקריב את הקרבן למחרת, בחול המועד. וכתב בצל החכמה: "והיינו מדין תשלומין, כמבואר בתוספות שם". ומבואר איפוא, שיש לקטן דין "תשלומין" בהקרבת קרבנות, ומכאן נלמד לדיני תפילה שיש לקטן דין "תשלומין".

מאידך גיסא, בצל החכמה רצה להוכיח להיפך, שאין דין תשלומין בקטן, וזאת מדברי המשנה במסכת חלה (פ"ד מי"א) "יוסף הכהן העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן [פסח שני] בירושלים והחזירוהו, שלא יקבע הדבר חובה". ופירש הרע"ב ש"החזירוהו" כי בניו הקטנים חייבים "בפסח ראשון בלבד, אבל לא בפסח שני". וכתב בצל החכמה: "הרי דלא שייך חינוך לקטן בפסח שני, לפי שאינו עיקר". כל מהותו של קרבן פסח שני הוא "תשלומין" למי שלא הקריב בפסח הראשון, ומכאן הוכחה שלא נאמרו בקטן דיני תשלומין, שהרי אינו מחוייב בקרבן פסח שני.

ושוב דחה זאת הבצל החכמה ורצה לחלק ולומר שקטן חייב ב"תשלומין" רק במצוות מדאורייתא ולא במצוות מדרבנן: "והרהרתי לומר, דבמצוה דאורייתא, וכגון קרבן ראיה דמיירי התוספות בחגיגה, שייך חינוך גם בתשלומין. מה שאין כן במצוה דרבנן, וכגון מצות פסח ראשון [לקטן], לא הוי דאורייתא, אם שה לבית אבות לאו דאורייתא [כוונתו לדברי הגמרא בנדרים (לו, א) שחיוב קטן בקרבן פסח אינו אלא מדין חינוך מדרבנן, לזרזו במצוות, ולא מדאורייתא], לכך אין חינוך בפסח שני". 

אולם במסקנת דבריו דחה בצל החכמה את הראיה שיש לקטן דין תשלומין בתפילה מחיוב קטן תשלומין בקרבן ראיה: "ברם לקושטא דמילתא נראה, דתשלומין של קרבן ראיה דמיירי בהו התוספות, לא נתחייב בהו הקטן ע"י ששגג טעה או נאנס ולא קיימו בעיקר זמנו, שהרי אין שום אפשרות לשום קטן שבעולם להקריב קרבן זה ביום טוב, למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. לכן מעיקרא כך תיקנו חז"ל שקטנים יקריבו קרבן זה ביום המחרת בחול המועד. נמצא מעיקרא לא חלה עליהם חיובא להקריבו ביום טוב, שנוכל לומר דכיון שלא הקריבוהו ביום טוב, שוב לא תקנו להם להקריב מחר בחוה"מ. מה שאין כן תפילה, שמשום מצות חינוך הטילו חז"ל על הקטנים לקיימן בזמנם, לכן אם לא קיימוה מאיזו סיבה שתהיה, שפיר יתכן לומר שאין כאן חובת חינוך לקיימה בזמן התשלומין".

"תקנתא לתקנתא לא עבדינן"

ב. בהמשך דבריו, חיזק בצל החכמה את המסקנא שאין דין תשלומין בקטן, מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (ה, א) על תקנת רב נחמן להשביע את הכופר בכל, "שבועת היסת", כי "תקנתא לתקנתא לא עבדינן". כלומר, רק לדינים דאורייתא תיקנו רבנן תקנות, אבל "תקנתא לתקנתא לא עבדינן" – חכמים לא תיקנו תקנה על תקנתם [ולכן בסוגיא זאת, היות ושבועה זו שתיקן רבי נחמן שהכופר בכל נשבעהיא מדרבנן, לא תיקנו עוד תקנה שאם מי שצריך להישבע אינו יכול להשבע, אזי שכנגדו נשבע ונוטל]. 

המור וקציעה (או"ח סימן תעג) למד מהסוגיא הנ"ל, לחלוק על המגן אברהם (שם ס"ק א) שכתב: "אפילו בירך [שהחיינו] בליל יום טוב ראשון ולא בירך [שהחיינו] ביום טוב שני של גלויות, מברך [שהחיינו] כל שבעה", וכתב המור וקציעה על דבריו: "ולא נ"ל, דאע"ג דתקינו ליה [לברך ביום טוב שני] זמן [שהחיינו], כי היכי דלא לזלזולי ביה, אבל תשלומין לא שמענו, היכא דבריך אראשון (שהוא עיקר מן התורה האידנא), תקנתא לתקנתא לא עבדינן, הכי מסתברא". ואילו לדעת המור קציעה, אם בירך שהחיינו ביום טוב הראשון ולא בירך ביום טוב שני, אינו צריך "להשלים" את הברכה שלא בירך ביום טוב שני בברכה אחרת בחול המועד, משום שברכת שהחיינו ביום טוב שני היא "תקנתא", ולכן חכמים לא תיקנו "תקנה" נוספת של "תשלומין" על תקנתם לברך שהחיינו ביום טוב שני. 

ומכאן למד בצל החכמה: "הכי נמי יש לומר בנדון דידן, חינוך לקטנים תקנתא היא, אבל תשלומין לא שמענא, דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וגם המג"א דס"ל דיש תשלומין לברכת שהחיינו של יום טוב שני [בחול המועד], נראה היינו טעמיה שיש להשוות יום טוב שני ליום טוב ראשון גם בנוגע לברכת שהחיינו, כי היכי דלא לזלזולי ביה. משא"כ בנדון דידן לענין תפילה וקידוש, שפיר יש לומר דגם הוא יודה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן".

בצל החכמה מסיים את תשובתו בקביעה שקטן אינו מחוייב בתשלומין בתפילה: "ובאמת לא ראיתי ולא שמעתי להורות להחמיר בעניינים אלה, וחוץ מהטעם להקל שהזכרתי לעיל [ד"דתקנתא לתקנתא לא עבדינן"], אפשר לומר כיון דתפילה דרבנן, ולדעת קצת פוסקים לא תיקנו חז"ל חינוך לקטן רק במצוות דאורייתא ולא במצוות דרבנן (ראה בשו"ת רמ"ע מפאנו סימן קיא), ונהי דלא קיימא לן הכי (אלא כדעת המג"א סי' שמג סק"א), דיינו להחמיר בדרבנן בעיקר המצוה, ולא גם בתשלומין".

הכרעת הפוסקים להלכה

ג. רבי אברהם דוד הורביץ, רבה של שטראסבורג, כתב בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ה סימן כא), שאין חיוב תשלומין בקטן אפילו במצוה מדאורייתא, והסביר זאת משום "דעיקר מצות חינוך אב על הבן לחנכו לקיום מצוות, ולא לתיקונים במה שחסר. ובוודאי צריך ראיות על זה, אך גם מסברא יש לומר, דעל ידי זה יתחנך ח"ו שלא להיות זריז במצוות לקיימן בזמנם כאשר יראה שיש להם תיקון אם החסיר". 

אולם בספר תפילה כהלכתה (פ"א סע' יג) הובא בשם הגרי"ש אלישיב: "בהגיע הבן לגיל שש-שבע, מחנכים אותו להתפלל גם כן תפילת שמונה עשרה, שחרית, מנחה וערבית. קטן, כבן תשע-עשר, ששכח או נאנס ולא התפלל, אם הינו מבין את ענין תפילת תשלומין, יש ללמדו שישלים תפילתו". ובספר אשרי האיש (או"ח פרק יט סע' נא) הוסיף בשם הגרי"ש: "וכן אם שכח יעלה ויבוא, חייב לחזור ולהתפלל כמו גדול". 

וכן מבואר בשו"ת רבבות אפרים (ח"ו סי' ריט) "קטן שנסתפק אחרי תפילת שחרית אם אמר יעלה ויבוא, אמרתי לו דהדין הוא שעליו לחזור, כי נסתפק". ונראה מדבריו שלקטן יש דינים דומים לגדול בתפילה, ובכלל זה, הצורך להשלים תפילה שהחסיר. 

ובספר פסקי תשובות (או"ח סי' קו סע' ב) כתב: "יש לחנך הילד גם לחזור התפילה במקרה שטעה באופן המחייב על פי הדין להתפלל שוב, וכן השלמת התפילה בתפילה הסמוכה אם שכח להתפלל". ובמקורות לפסק זה (הערה 36) ציין להוראת הגרי"ש אלישיב הנ"ל, והוסיף: "ובשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' קסט) מצדד להקל בתשלומין כששכח להתפלל", וסיים: "ומסתבר שהדבר תלוי בגיל הילד ומידת חריפותו. ובגיל י"ב ודאי יש לחנכו גם לזה לכו"ע".

•   •   •

חיוב קטן בתשלומין בקידוש

ד. במסכת פסחים (קז, א) מובא: "אמר רבא, הילכתא מי שלא קידש בערב שבת, מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת, מי שלא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל והולך כל השבת כולו [ובגמרא מבואר דהיינו עד יום שלישי]". וביאר הבית יוסף (סי' רעא סע' ח) כי מי שלא קידש בליל שבת "צריך לקדש [ביום] קידוש של לילה", אך "אינו אומר "ויכולו", לפי שבלילה היתה גמר מלאכת השי"ת [ולא ביום]".

בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' ג אות א) הביא את דברי שו"ת שערי דעה (ח"ב סי' ב) שביאר שהכוונה במה שכתב השו"ע "צריך לקדש [ביום] קידוש של לילה", היא: "דבשעת קידוש של שחרית צריך לכוון דעתו שיהיה יוצא ידי חובה גם ידי הקידוש של ערב ולא סגי בסתמא". וכן מבואר בדברי כף החיים (סי' רעא ס"ק נ) "וצריך לכוון [בקידוש ביום] דיוצא בזה קידוש דלילה ודיום".

והוסיף בצל החכמה לבאר כיצד ינהג בקידוש בבוקר שנעשה לשם תשלומין: "נראה פשוט שאין צריך לקדש פעמיים, אלא אומר תחילה קידוש של היום כהרגלו, ושמרו בני ישראל וכו' זכור וכו', ברוך אתה ה' וכו' בורא פרי הגפן, ושוב נוסח קידוש הלילה ברוך אתה וכו' אשר קדשנו במצותיו וכו' ברוך אתה ה' מקדש השבת, ואחר כך שותה מן הכוס. נמצא אומר כל נוסח הקידוש כהרגלו בכל שבת בבוקר, ואחר כך כל נוסח ברכת הקידוש של ליל שבת. ואינו מברך בורא פרי הגפן רק פעם אחת, והוא עולה לקידוש של יום בסופו כרגיל, ולקידוש הלילה בתחילתו כבכל ליל שבת".

בשו"ת בצל החכמה, בנדון קטן שלא שמע קידוש בליל שבת, האם עליו "להשלים" את הקידוש בבוקר, כתב בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ב] "דעת קצת פוסקים (שו"ת שערי דעה הנ"ל) דבשכח ולא קידש ליל שבת סגי במה שיתכוון בברכת בורא פרי הגפן דקידוש של שחרית לצאת גם ידי חובת קידוש של ערבית, והרי הקטן שומע ברכה זו". ומשמע שהקטן לא חייב בתשלומין של הקידוש כגדול, דהיינו לברך בשבת בבוקר את כל נוסח ברכת הקידוש של הלילה, אלא די בכך שיכוין בשמיעת ברכת בורא פרי הגפן של הקידוש בשבת בבוקר לצאת גם ידי חובת הקידוש של הלילה, ויש לברר מדוע כך הדבר.

וביאר בשו"ת קנין תורה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג] שהקטן אינו חייב להשלים בבוקר את הקידוש שלא שמע בלילה, כי "אפילו למאן דאמר דקידוש על היין בליל שבת הוא מצות עשה דאורייתא, ההשלמה ביום למי שחיסרו ולא קידש בלילה ודאי דרבנן, שכך היא משמעות הגמרא בפסחים (קו, א) שעיקר הקידוש הוא בלילה, דעיקר הדרש מהפסוק זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין הוא בכניסתו, כדפירש"י ורשב"ם, לקדשו משמע בשעה שמתקדש היום. ואף שכתב המג"א (סי' שמג ס"ק ב) דאף באיסורא דרבנן חייב האב לחנך את בנו [כדמוכח בהלכות תפילה (או"ח סי' קו ס"א) שאב חייב לחנך את בנו בתפילה שחיובה מדרבנן], מכל מקום יש לחלק בין עיקר מצוה דרבנן, להשלמה דרבנן. דזה גופא כעין תקנתא, וחינוך הקטן תקנה דרבנן, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן". הדברים דומים לסברת הבצל החכמה [לעיל אות ב], שאין חיוב תשלומין לקטן בתפילה, כי "תקנתא לתקנתא לא עבדינן", והיות וחיוב קידוש מדין תשלומין הוא "תקנתא" דרבנן, לא תיקנו חכמים "תקנתא" נוספת של "תשלומין" לקדש בבוקר במקום הקידוש בלילה.

ואכן, בהערותיו של רבי שמחה בונם ולדנברג, שנדפסו בסוף שו"ת קנין תורה בהלכה, כתב: "לפי דברי כבוד תורתו [מחבר שו"ת קנין בהלכה] יצא חידוש גם לענין אם שכח הקטן להתפלל, שלא יהא צורך לחנכו להתפלל תפילת תשלומין". והיינו כמבואר, שלפי הכלל ש"תקנתא לתקנתא לא עבדינן", קטן אינו חייב בתשלומין בקידוש ובתפילה, ו"תקנתא לתקנתא לא עבדינן".

ה. מאידך גיסא, יש טעם לחייב קטן בתשלומין של קידוש הלילה, בהקדם מחלוקת הראשונים ביסוד גדר הקידוש ביום למי שלא קידש בלילה, כפי שיבואר.

הטור (שם) הביא מחלוקת רב עמרם גאון והרמב"ם, האם מי שלא קידש במזיד, חייב ב"תשלומין" לקדש למחרת: "כתב רב עמרם (בסידורו ח"ב סי' טו), אם לא קידש בלילה מחמת שכחה או אונס, יקדש למחר. אבל הרמב"ם כתב (הלכות שבת פכ"ט ה"ד) לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד, יקדש למחר, והכי מסתבר טפי". וכדברי הרמב"ם נפסק גם בשו"ע (שם) "אם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד, יש לו תשלומין למחר כל היום".

וכתב הב"ח (ס"ק ח) בביאור מחלוקת רב עמרם גאון והרמב"ם, שנחלקו ביסוד גדר הקידוש ביום למי שלא קידש בלילה. האם הקידוש ביום הוא "תשלומין" לקידוש של הלילה, בדומה לדין "תשלומין" בתפילה, שהשוכח תפילה יכול להשלימה בתפילה הסמוכה לה. או שמצות הקידוש בשבת זמנה כל השבת, ומי שלא קידש בלילה, מקדש ביום את עיקר דין הקידוש, ונפקא מינא כשלא קידש בליל שבת במזיד, האם צריך לקדש בשבת ביום: "משמע מלשונו של רב עמרם, דווקא בשכח או נאנס אבל לא בהזיד. וטעמו, מידי דהוי כמי ששכח להתפלל דאין לו תשלומין אלא בשכח ונאנס, אבל לא בהזיד, כדלעיל בסימן ק"ח. אבל דעת הרמב"ם, דלא דמי לתפילה דעבר זמנה ובא להשלים אותה בזמן תפילה שלאחריה ומדין תשלומין הוא, הילכך דוקא בשכח או נאנס. אבל קידוש זמנה כל השבת, אלא דעיקר המצוה לקדש מיד כשקידש היום מדכתיב "זכור את יום השבת לקדשו", אבל אם עבר ולא קידש, משקידש היום אפילו עבר במזיד יקדש למחר, דלאו מתורת תשלומין נגעו בה, אלא דעדיין לא עבר זמן קידוש".

להלכה פסק השו"ע (או"ח סי' רעא סע' ח) כדעת הרמב"ם: "אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יש לו תשלומין למחר כל היום". ונמצא לפי זה, כי על פי הסברו של הב"ח, לדעת הרמב"ם והשו"ע, חיוב הקידוש ביום למי שלא קידש בלילה אינו מדין תשלומין כבתפילה, אלא חיוב מעיקר הדין, כי זמן הקידוש הוא כל יום השבת.

ועל פי שיטתם, כתב בפסקי תשובות (סימן רעא אות יז) "יש לחנך את הילדים הקטנים והקטנות שהגיעו לגיל חינוך לענין זה, שאם לא שמעו קידוש בליל שבת, יש להם להשלים נוסח הקידוש בשבת ביום, ורשאים האב או האם ושאר בני המשפחה לקדש עבורם להוציאם ידי חובתם". ובהערות (שם 180) ביאר טעמו: "ואף מאן דסבירא ליה שאין צריך לחנך קטן לתשלומין (עי' סי' קו אות ד; הובא לעיל אות ג), מכל מקום הכא נקטינן שלא מדין תשלומין הוא, אלא משום שזמן קידוש כל השבת, דמשום כן פסק השו"ע דגם בהזיד ולא קידש משלים ביום, וכדאיתא בב"ח ושאר אחרונים".

הפסקי תשובות חזר על דבריו (סימן שמג אות ח) וכתב: "נחלקו דיעות הפוסקים אם יש חובה לחנך הקטן בתשלומי מצוה, כגון כששכח להתפלל, לחייבו להתפלל 'תשלומין', לא שמע קידוש בליל שבת להשלימו ביום, לא שמע הבדלה במוצאי שבת להשלימו ביום ראשון [יבואר לקמן]". והוסיף (הערה 111) "לענין קידוש והבדלה בלאו הכי יש הסוברים שאינו מדין תשלומין אלא חובה מעיקר הדין".

וכן הובא בספר הקטן והלכותיו (פרק יז סעיף ב) שכתב: "יש לדון בקטן שלא שמע קידוש בלילה [כגון שנרדם], אם צריך לקדש בשבת בבוקר הקידוש של הלילה כגדול". ובהערות שם הוסיף: "יתכן שעל ידי שיכוין בברכת בורא פרי הגפן של קידוש דשחרית דיוצא ידי חובת קידוש של ערבית, כדין גדול ששכח לקדש בלילה, עי' שו"ת חדרי דעה (ח"ב סימן ב). אמנם עדיין צ"ע לפי מה שכתב הב"ח (סי' רעא סע' ח) דלא מטעם תשלומין נאמר דין זה, אלא דעדיין לא עבר זמן קידוש. דלפי זה גם בקטן יתחייב [לקדש בשבת בבוקר] באופן ששכח, וצ"ע".

לסיכום: לדעת בצל החכמה וקנין תורה, קטן שלא קידש בליל שבת, אינו צריך להשלים ולומר את ברכת הקידוש של הלילה בקידוש בשבת בבוקר, אלא די בכך שיכוין לצאת ידי חובת קידוש של הלילה בשמיעת ברכת בורא פרי הגפן בקידוש בבוקר.

אולם לפי הבנת הב"ח בדעת הרמב"ם והשו"ע, קטן שלא קידש בלילה חייב לומר את ברכת הקידוש של הלילה בקידוש בשבת בבוקר, וכן נקט להלכה בפסקי תשובות.

•   •   •

חיוב קטן בתשלומין בהבדלה במוצאי שבת

ו. בשולחן ערוך (סימן רצט סעיף ו) נפסק: "שכח ולא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל עד סוף יום שלישי. ויש אומרים שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר". ויש לעיין מה דינו של קטן שלא הבדיל במוצאי שבת. חשוב לציין, כי שאלה זו מצויה מאד במקומות ששבת יוצאת בימות הקיץ בשעת לילה מאוחרת, וילדים רבים כבר ישנים בשעת ההבדלה, ונשאלת השאלה, האם עליהם "להשלים" ולהבדיל למחרת, ביום ראשון בבוקר.

והנה המנחת חינוך (מצוה לא אות לח) כתב: "אם היה קטן בליל שבת שלא הביא ב' שערות, וביום שבת הביא ב' שערות, אם לא קידש בליל שבת, חייב מהתורה לקדש ביום שבת. כי קידוש היום לאו מתורת תשלומין הוא לאמר כיון דלא חזי בליל שבת, פטור, כמו ראיה וחגיגה (עי' חגיגה ב, א; ט, א), רק המצוה כך היא. כי זה נראה לי ברור דהחיוב של קידוש אינו רק בלילה וביום הוי ליה תשלומין, אלא המצוה על כל היום באיזו שעה מן היום, אם כן מחוייב לקדש ביום". ומבואר בדבריו שנקט כהבנת הב"ח בדברי הרמב"ם [לעיל אות ה] שחיוב הקידוש ביום למי שלא קידש בלילה אינו מדין תשלומין כבתפילה, אלא חיוב מעיקר הדין, כי זמן הקידוש הוא כל יום השבת. ולכן, הקטן שלא קידש בליל שבת, כאשר הביא ב' שערות בשבת ביום והגדיל, חייב מהתורה לקדש בשבת ביום, כי הקידוש אינו "תשלומין" לזמן שהיה פטור, אלא עתה בשבת בבוקר חל עליו חיוב מהתורה לקדש, כי זמן הקידוש הוא כל יום השבת.

אולם בהמשך הביא את הגמרא בפסחים (קה, א) "בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק מי שלא קידש בערב שבת, מהו שיקדש והולך כל היום כולו" והגמרא פשטה את הספק מדבריהם של בני רבי חייא "מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו, הכא נמי מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו". ומבואר כי דין שכח ולא קידש נלמד מדין שכח ולא הבדיל. ומעתה יש לבדוק בדין מי שלא הבדיל במוצאי שבת, האם כשמבדיל ביום ראשון זהו מדין תשלומין או שהבדלה זו היא מעיקר הדין [כפי שנקט הב"ח בקידוש].

וכתב המנחת חינוך, כי בשאלה זהה נחלקו מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש (ברכות פ"ג סימן ב) בנדון מי שהיה אונן במוצאי שבת [ופטור מהבדלה], האם מחוייב להבדיל לאחר קבורת מתו ביום ראשון. לדעת המהר"ם מרוטנבורג "זמן הבדלה כל יום המחרת וכל השבת כולה", דהיינו שחיוב ההבדלה לאחר שבת הוא מעיקר הדין. ולכן אמנם אונן היה פטור במוצאי שבת מחיוב הבדלה, אך הוא חייב להבדיל מיד לאחר שהאנינות תסתיים. מה שאין כן לדעת הרא"ש, חיוב ההבדלה לאחר שבת הוא מדין תשלומין. ולכן אונן שהיה פטור במוצאי שבת מחיוב הבדלה, אינו מבדיל לאחר מכן, כי הרי היה פטור מהבדלה במוצאי שבת ואין לו כלל חיוב להבדיל, ולכן אין כאן דין תשלומין כלל.

השו"ע פסק בהלכות אבלות (יו"ד סי' שמא סע' ב) כדעת מהר"ם מרוטנבורג "מי שמת לו בשבת, לענין הבדלה יבדיל אחר שיקבר המת", ולכן הסיק המנחת חינוך: "אם כן כיון דדין זה דקידוש נפשט מהבדלה בש"ס דילן, אם כן תלוי בשיטות הנ"ל, דלר"י כמו דבהבדלה הוא תשלומין והפטור במוצאי שבת נפטר לגמרי, הכי נמי בקידוש אם הוא פטור בליל שבת פטור ביום. אבל למהר"מ אינו כן וזמן קידוש נמשך כל היום כמו הבדלה ולא בתורת תשלומין".

נמצא איפוא, שהשו"ע לשיטתו, ומה שפסק בהלכות קידוש שחיוב הקידוש ביום למי שלא קידש בלילה אינו מדין תשלומין כבתפילה, אלא חיוב מעיקר הדין, כי זמן הקידוש הוא כל יום השבת, וכמו שביאר הב"ח. ולמד השו"ע דין זה מההשוואה שהשוותה הגמרא בפסחים את דינו של מי שלא קידש לדין מי שלא הבדיל, מתאימה עם שיטתו בהלכות אבלות, שפסק כדעת המהר"ם מרוטנבורג, שאונן שלא הבדיל במוצאי שבת יבדיל למחרת לאחר שיקבר מתו, כי הבדלה לאחר זמנה במוצאי שבת אינה מדין תשלומין, אלא מעיקר חיוב ההבדלה שזמנו הוא כל השלושה ימים שלאחר השבת.

ולפי זה נראה שיש לחייב קטן שלא שמע הבדלה במוצאי שבת, לשמוע הבדלה ביום ראשון, כי כשם שיש לחייבו "להשלים" בשבת בבוקר את הקידוש שלא שמע בלילה, כך יש חיוב לקטן להבדיל עד יום שלישי – כי חיוב קידוש ביום והבדלה לאחר השבת אינם בתורת "תשלומין", אלא חיוב מעיקר הדין, כמבואר לעיל [אות ה] בדברי הפסקי תשובות (סימן שמג אות ח), וכפי שכתב בשו"ת שבט הקהתי (ח"ו סימן קנב) "בהבדלה יש להחמיר, דהא יש להבדיל עד יום שלישי לא הוי מטעם השלמה, אלא חיובו נמשך עד סוף יום שלישי (עי' יו"ד סי' שמא ס"ב ובלבוש שם)". 

וכן נקט למעשה בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק נח סע' כ בהגהה) "במקומות שזמן מוצאי שבת ומוצאי יום טוב הוא מאוחר מאד, והילדים אינם שומעים הבדלה, ינהגו שאחד מהילדים יבדיל בשביל כולם ביום ראשון בבוקר ויוציא את הקטנים האחרים, אבל לא יברך על הבשמים ולא על הנר", וכן כתב בפסקי תשובות (סי' רצו אות יח).

ז. בשלחן ערוך (סימן רצט סעיף ו) נפסק: "שכח ולא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל עד סוף יום שלישי". והעובדה שהשו"ע כתב דין זה רק ב"שכח", מלמדת כי במזיד אינו מבדיל שוב. ולפי המבואר לעיל [אות ה] בדברי הב"ח בביאור מחלוקת רב עמרם גאון והרמב"ם, טעמו של רב עמרם גאון שמי שלא קידש בליל שבת במזיד אינו משלים למחרת, הוא משום שהבדלה ביום ראשון אינה אלא "תשלומין", ודין "תשלומין" נאמר רק בשכח ולא במזיד. כי אם החיוב להבדיל עד יום שלישי היה מעיקר הדין, גם במזיד היה חייב להבדיל עד יום שלישי. 

ומעתה יש להקשות סתירה בדברי מרן השו"ע, שמחד גיסא כתב בהלכות קידוש, שאם לא קידש בלילה במזיד יש לו תשלומין למחר כל היום – כי חיוב הקידוש ביום למי שלא קידש בלילה אינו מדין תשלומין כבתפילה, אלא חיוב מעיקר הדין, כי זמן הקידוש הוא כל יום השבת. ואילו בהלכות הבדלה פסק השו"ע שרק אם שכח ולא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל עד יום שלישי, אבל במזיד לא יבדיל שוב – כי חיוב הבדלה ביום ראשון אינו מעיקר הדין אלא מדין "תשלומין" שנאמר רק בשכח ולא במזיד. קושיא זו הקשה בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שמא) "דלענין קידוש פסקו הטור ושו"ע כהרמב"ם דבין בשוגג ובין במזיד מקדש והולך כל היום, וכתב הב"ח שם הטעם דהרמב"ם סובר דקידוש לא מקרי תשלומין אלא זמנו כל היום כולו. ולא דמי לתפילה דבמזיד קיימא לן דאין לו תשלומין במזיד. ואם כן בהבדלה דפסק דוקא בשכח יבדיל, צריך לומר דהבדלה דמבדיל והולך היינו מטעם תשלומין, ולכך דוקא בשכח יבדיל צריך לומר דהבדלה דמבדיל והולך היינו מטעם תשלומין, ולכך דוקא בשוגג כמו תפילה ובמזיד לא מהני תשלומין".

מהר"ם שיק הוסיף ותמה "איך אפשר לחלק בין קידוש והבדלה", שהרי לעיל [אות ו] הובאה בעיית הגמרא בפסחים "מי שלא קידש בערב שבת, מהו שיקדש והולך כל היום כולו", אשר נפשטה מדין "מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו" – ומפורש מי שלא קידש בליל שבת נלמד מדין מי שלא הבדיל במוצאי שבת. ומעתה "איך אפשר דהבדלה דווקא שוגג ובקידוש אפילו מזיד, דיו לבא מן הדין להיות כנדון". המהר"ם שיק נשאר ב"צריך עיון".

שאלותיו קיבלו מענה על ידי החתם סופר, רבו של המהר"ם שיק, בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן יז) הסביר את החילוק בין קידוש להבדלה, שבשבת בכל רגע הקדושה מתווספת והולכת, משא"כ בהבדלה שלאחר השבת ימי החול הם שווים: "אף על גב דלכאורה "זכור בכניסתו" משמע, מכל מקום כיון דהקדושה מתווספת והולכת, וכבוד יום עדיף מכבוד לילה, והיה ראוי לקדש ביום על תוספת קדושתם. ונהי אי קדיש בכניסתו סגי לכל מה שמוסיף והולך, מכל מקום מדרבנן תיקנו על כל פנים קדושא רבא לתוספת קדושת היום. ויש מאנשי מעשה מדקדקים לברך על הכוס גם בסעודה שלישית, משום תוספת קדושה. ונהי דלא חייבתו תורה בכל אלו, מ"מ מי שלא קידש בלילה ומקדש ביום איננו רק תשלומין, כי על שינוי קדושה הנכנסת עתה גם כן מברך. כל זה בקדושת היום. משא"כ בהבדלה, דלא שייך אלא ברגע פרידת שבת מהחול, ועל אותה רגע מברך, ושוב כל ימי החול שוים, ואם מבדיל אחר כך, אינו כמו פורע חובו, שהרי חייב לברך בזמנו ואיננו אלא תשלומין, ע"כ בהזיד ולא הבדיל אין לו תשלומין".

ולפי זה מבוארים פסקי השו"ע. החיוב לקדש לכל אורך השבת הוא מעיקר הדין, כי הקדושה "מתווספת והולכת", ולכן גם אם לא קידש במזיד, חייב לקדש ביום כדי לצאת ידי חובת עיקר חיובו. ברם בהבדלה, החיוב להבדיל הוא רק ביציאת השבת [רגע פרידת השבת מהחול], ולאחר מכן החיוב להבדיל הוא רק בתורת "תשלומין" לחיובו ברגע הראשון של מוצאי שבת. והיות וחיוב תשלומין הוא רק בשכח ולא במזיד, רק אם שכח ולא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל עד יום שלישי, ולא כאשר אינו מבדיל במזיד.

החתם סופר הסביר בכך את הגמרא בפסחים שהשוותה בין קידוש והבדלה: "בעל האיבעיא היה מסופק אפילו אם יש תשלומין לקידוש, משום דלא עלה על דעתו שיהיה תוספת קדושה וחיוב היום בעצמו, והיה מסופק אי עבר זמנו אם יש לו תשלומין. ופשיט מהבדלה, דלכל הפחות לא גרע מהבדלה". אך למסקנת הגמרא "שכבוד יום עדיף", והיינו שהקדושה "מתווספת והולכת", הרי שיש לחלק בין קידוש להבדלה. 

לאור חילוקו של החתם סופר בין קידוש והבדלה, יש נפקא מינה למעשה בנדון דידן, שקטן שלא קידש בליל שבת חייב לקדש בשבת בבוקר את הקידוש שלא שמע בלילה, כי חיוב קידוש ביום הוא מעיקר הדין בגלל קדושת השבת שמתווספת והולכת. אבל אם לא שמע הבדלה הוא אינו חייב להבדיל לאחר השבת, כי חיוב ההבדלה ביום ראשון הוא בתורת "תשלומין" לחיובו במוצאי שבת ולא חיוב מעיקר הדין, ויתכן שקטן חייב רק בדיני חינוך על עיקר הדין ואין חיוב לחנכו בתשלומין, כדברי בצל החכמה [לעיל אות ב] "דתקנתא לתקנתא לא עבדינן".

אלא שלאמתו של דבר, כל האמור לעיל בנדון חיוב תשלומין בהבדלה בכלל, וחיוב קטן בתשלומין בהבדלה בפרט, התבסס על הדיוק מלשון השו"ע שכתב בהלכות הבדלה "שכח ולא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל עד סוף יום שלישי" – "שכח" בדווקא, ולא מזיד. ברם המשנה ברורה (סי' רצט ס"ק טו) כתב כי לשון השו"ע "שכח" לא נאמרה בדווקא "והוא הדין אם הזיד ולא הבדיל". וכן נקט בשלחן ערוך הרב (סי' רצט סע' ח) "עיקר מצות הבדלה בלילה שכח או הזיד ולא הבדיל בליל מוצאי שבת, יבדיל למחר ביום". ברם בכף החיים (שם ס"ק כג) הביא את דברי שו"ע הרב, וכתב: "מיהו בתשובת חתם סופר (או"ח סי' יז) כתב דווקא שכח, אבל הזיד לית ליה תשלומין, ושאני הבדלה מקידוש".

ולפי המשנה ברורה והשו"ע הרב, אין ראיה כי הבדלה ביום ראשון היא מדין תשלומין, וחזרנו למבואר לעיל שיש לחייב קטן שלא שמע הבדלה במוצאי שבת, לשמוע הבדלה ביום ראשון, כי חיוב קידוש בשבת ביום והבדלה ביום ראשון אינם בתורת "תשלומין", אלא חיוב מעיקר הדין הנמשך עד סוף יום שלישי.

לסיכום: בשמירת שבת כהלכתה ובפסקי תשובות חייבו קטנים שלא שמעו הבדלה, לשמוע הבדלה ביום ראשון, בלא ברכת בשמים ונר, וטעם הדבר נתבאר לעיל, משום שהחיוב להבדיל עד יום שלישי הוא מעיקר הדין.

וכתב בפסקי תשובות (סי' רצו הערה 182) "אמנם יש לציין למה שכתבו בשו"ת בצל החכמה וקנין תורה [המובאים לעיל] שלא שמענו לחנך קטנים על תשלומין במצוה שיש לה תשלומין כשלא קיימה בזמנה. 

ובשו"ת שבט הקהתי (ח"ו סי' קנב) כתב שהכל לפי הענין והבנת הילד: "אם הקטן מבין ענין שאפשר להבדיל עד יום שלישי, יש מקום להחמיר שיבדיל, ומי שמקיל יש לו על מה לסמוך. אבל אם אינו מבין הענין דאפשר להשלים עד יום שלישי, אין צריך להחמיר שישמע הבדלה ביום ראשון".

•   •   •

חיוב קטן בתשלומין בהבדלה במוצאי יום טוב

ח. הפוסקים דנו, האם מי שלא הבדיל במוצאי יום טוב, חייב להבדיל למחרת, או לא.

רבי שלמה קלוגר כתב בהגהות חכמת שלמה (או"ח סימן רצט ס"ו) לחלק בין הבדלת שבת להבדלת יום טוב: "דווקא בהבדלה של שבת, אז שייך להבדיל ב' ימים מטעם המפורש בש"ס (פסחים קו, א) דכמו דהוי לענין גיטין דעד יום ד' נקרא בתר שבתא. אבל אם שכח הבדלה של יום טוב, תיכף ביום מחר אין לו עוד תשלומין, כי ליום טוב אין הימים נמשכים אחריו להיות שייך להבדיל בהם". והוסיף: "ויש להסביר טעם הדבר מה שיש חילוק בין רגל לשבת. חדא, על פי  מה שכתב הש"ך בחו"מ (סי' מג) בשם רבנו תם דלכך נקרא אחר הרגל ט"ו יום, מכח מה שהיו עולי רגלים מגיעין לנהר פרת וכל זמן שהיה בדרך נקרא להם אחר הרגל. אם כן חילוק גדול יש, דבשלמא אחר שבת שאין שום טעם למה קוראין כן, ואין קריאה זו מצד ענין אחד, ובעל כרחך דהימים גופייהו שייכין לשבת שאחריהם, דשבת הוי בכלל הימים וראש להם, והימים שייכים לו, ולכן ממה שנקרא לענין גט ימים אלו אחר שבת, מוכח שהם שייכים לשבת, ולכן גם לענין הבדלה שייכים להבדיל בהם על שבת. אבל לענין הרגל, מה שנקרא בלשון בני אדם ט"ו יום אחרי הרגל, הוי רק בלשון בני אדם, מכח שהולכי רגלים הולכים בדרך נקרא להם אחרי הרגל, וא"כ תינח בלשון בני אדם, ולכך לענין גט מה שהתנה הוא אחרי הרגל, אז תליא בלשון בני אדם, אבל לענין הבדלה לפי האמת אין שייכות לימים שאחר יום טוב לגוף היום טוב, ומה שייך זה להבדלה מה שבלשון בני אדם נחשב אחר הרגל, ולכך תיכף ביום המחרת אין לו להבדיל עוד".

אולם המשנה ברורה (סימן רצט ס"ק טז) העתיק להלכה את דברי רבי עקיבא אייגר בשם ספר לשון חכמים: "דבמוצאי יום טוב אין להבדלה תשלומין, דבשבת שייך לומר דהג' ימים ראשונים שייכים עוד לשבת שעבר, משא"כ ביום טוב". וסיים למעשה: "ומכל מקום הגרע"א מצדד שם דכל יום הראשון שאחר יום טוב יכול להבדיל".

ט. והנה בספר הכל בו (סימן נח) שחיברו אחד מרבותינו הראשונים [לא נודע מיהו] כתב הוראת רבי עקיבא אייגר: "כשם שמקדשים בלילי שבתות כך מקדשים בלילי ימים טובים, וכן מבדילין במוצאיהם ובמוצאי יום הכיפורים, שכולם שבתות ה' הן. ועיקר הקידוש וההבדלה בלילה, ואם לא קידש ולא הבדיל בלילה מקדש ומבדיל למחר כל היום". והוסיף בסוף דבריו הוספה משמעותית: "אחד שוגג ואחד מזיד".

ומעתה לפי המבואר לעיל [אות ה] בדברי הב"ח, מכך שכתב שגם במזיד מבדיל למחר כל היום, מוכח שהחיוב להבדיל למחרת מוצאי יום טוב [למי שלא הבדיל במוצאי יום טוב] אינו בתורת "תשלומין" אלא חיוב מעיקר הדין [שכן אין "תשלומין" למזיד], ולפיכך קטן גם יהיה מחוייב בחינוך לקיום מצוה שהיא מעיקר הדין.

וכן מבואר בליקוטי הערות על שו"ת חתם סופר (או"ח סי' יז) שכתב לדייק בדברי הכל בו שלא הזכיר בהלכות הבדלה בשבת שיש חיוב להשלים הבדלה כאשר לא הבדיל במזיד, וביאר את הטעם לחלק בין שבת ויום טוב: "דשאני הבדלת יום טוב,  דכיון שאינו מבדיל אלא יום המחרת בלבד, אם כן אינו מדין תשלומין אלא משום דהיום הולך אחר הלילה, וכולא יומא בכלל מוצאי יו"ט הוא. וכיון שכן אפילו הזיד ולא הבדיל שפיר מבדיל למחרתו. משא"כ הבדלת שבת שזמנה עד יום רביעי, יש לומר שכל ג' הימים ואפילו יום הראשון משום תשלומין נינהו, ומזיד הרי אין לו תשלומין".

לפי חילוקו בין גדר חיוב תשלומין בהבדלה ביום טוב לחיוב התשלומין בהבדלה בשבת, נפקא מינא לנדון דידן, שיש לקטן חיוב תשלומין רק בהבדלה של יום טוב, שהחיוב להשלימה למחרת הוא מעיקר הדין, ולא בהבדלה של שבת שהחיוב להשלימה הוא בתורת "תשלומין" ולא חיוב מעיקר הדין, יתכן שקטן חייב רק בדיני חינוך על עיקר הדין ואין חיוב לחנכו בתשלומין, כדברי בצל החכמה [לעיל אות ב] "דתקנתא לתקנתא לא עבדינן".

•   •   •

יסוד מצות חינוך לא מתאים עם חינוך ל"תשלומין"

י. לעיל הובאו שני הסברים, מדוע אין לקטן חיוב תשלומין בתפילה.

• בצל החכמה כתב, שמצות החינוך היא "תקנתא" מדרבנן, וגם "תשלומין" היא "תקנתא" מדרבנן, והכלל הוא "דתקנתא לתקנתא לא עבדינן".
• קנין תורה בהלכה כתב, שעיקר מצות חינוך היא לחנך הבן לקיום מצוות, ולא לתיקונים במה שחסר. 

ולענ"ד נראה להוסיף ולבאר מדוע אין לקטן חיוב תשלומין בתפילה, משום שיסוד מצות חינוך הוא "התחלה", דהיינו לחנך את הקטנים להתחיל לקיים ולשמור תורה ומצוות, וכמו שכתב רש"י על הפסוק (דברים כ, ה) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" – "ולא חנכו, לא דר בו. חנוך לשון התחלה". וכן כתב רש"י במסכת שבועות (טו, א ד"ה מכאן) "וחינוך לשון התחלה". והיות וענין החינוך הוא להרגיל את הקטן כבר בהתחלה לעשות את המצוות כראוי, אין חיוב לחנכו ב"תשלומין" שהוא היפך הרעיון של התחלה, אלא ענין של דיעבד, באופן הלא צפוי שאירע ושכח, ולכן אין זה בכלל מצות "חינוך".

ובאופן אחר אפשר להסביר, כי "חינוך" צריך להיות בעשיית המצוה בשלמות, כדברי הביאור הלכה (סימן תרנז) "ופשוט דצריך שיהיו ד' מינים [של הקטן] כשרים כמו בגדול", והיינו כי יסוד מצות חינוך הוא לחנכו באופן מושלם, וחינוך לתשלומין מורה על חסרון, ולכן אין חיוב תשלומין.

תפילת "תשלומין" – כתפילה החסרה או בתפילה אחרת

יא. עוד נראה לבאר את המחלוקת האם יש לקטן חיוב תשלומין בתפילה, על פי מה שהבאנו בספרנו רץ כצבי (מעגלי השנה ח"א סימן ז אות ז) את מחלוקת האחרונים בעיקר גדר תפילת "תשלומין" – האם נחשבת ממש כתפילה החסרה, או שחז"ל קבעו אפשרות להשלים את חיוב התפילה שלא התפלל בתפילה אחרת. והיינו שאם לא התפלל מנחה, יש לדון האם תפילת התשלומין נחשבת כתפילת "מנחה", או "ערבית", והנפקא מינה בזה מבוארת בדברי הצל"ח והרש"ש שנחלקו בדין זה, כמבואר שם בהרחבה.

אם נאמר שתפילת התשלומין היא השלמת החיוב המקורי, ומי שלא התפלל שחרית ומתפלל מנחה שתיים, נחשב כאילו מתפלל שחרית ומנחה, ובעצם מתפלל את התפילה שהחסיר, יש מקום להבין ששייך גם בקטן לחנכו להשלים את התפילה שהחסיר. אבל אם ביסוד תפילת התשלומין התחדש, שחז"ל קבעו אפשרות להשלים את חיוב התפילה שלא התפלל בתפילה אחרת, ובעצם הוא מתפלל תפילה אחרת – פעמיים מנחה, יתכן שאין כאן מצות חינוך, שהרי צריך לחנכו להתפלל את התפילות בזמנן, שחרית מנחה וערבית, ולא להרגילו להתפלל תפילה אחרת במקום התפילה שהיה צריך להתפלל.