קטן שהגדיל בשבת, באבלות ובדיני יום טוב שני
א. בשו"ת בצל החכמה (ח"א סימן נב) נשאל: "בן א"י הנוסע לחו"ל ודעתו להשתקע שם, וספינתו תגיע לחו"ל באמצע יו"ט שני של גליות, אם בהגיעו לחו"ל חייב לנהוג מיד יו"ט שני לכל פרטיו ואפילו בצנעה, כדין בן א"י שהלך לחו"ל ואין דעתו לחזור שנעשה כמותם וכל דיני בן חו"ל עליו, כבשו"ע או"ח (סימן תצו סע' ג). וממילא אסור להניח תפילין בו ביום אפילו בצנעה, ומתפלל שחרית מוסף ומנחה של יו"ט ומבדיל במוצאי יו"ט שני. או דילמא כיון דבין השמשות עת חלות קדושת יו"ט שני עדיין לא הגיע לישוב חו"ל, נמצא אותה שעה אצלו חול גמור, כי עדיין כל דיני בן א"י עליו, דכל שלא הגיע לישוב חו"ל אפילו אין דעתו לחזור, לא הוקבע כמותם (שו"ע, שם). ואדרבה, עליו להבדיל אז בתפילה ועל הכוס כדין בן א"י, וממילא נעשה אותו יום אצלו יום חול, ויש לומר דתו אין קדושת יו"ט חלה עליו באמצע היום, ומניח תפילין ומתפלל שחרית ומנחה של חול בצנעה ואינו מתפלל מוסף כלל, ולא יבדיל שנית בליל מוצאי יו"ט שני, אחרי שקדושת היום לא חלה עליו כלל באמצע היום".
בתשובתו, הביא בשו"ת בצל החכמה ראיה מדברי הרא"ש במסכת מועד קטן (פרק ג סימן צו) שהביא את דברי מהר"ם מרוטנבורג, שכתב: "מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותו שעה, וקודם שעברו שלושים יום נעשה בן י"ג ויום אחד. נראה לי דחייב להתאבל משהגדיל, שבעה ושלושים. ואינו מונה מיום הקבורה, אלא משנעשה גדול. והוי כמי ששמע שמועה קרובה ברגל, שמתאבל עליו אחר הרגל, ומונה שבעה ושלשים". ומבואר בדבריו, שאף שבזמן תחילת חלות החיוב באבלות, לא היה הקטן "בר חיובא", מכל מקום הוא מתחייב לנהוג באבלות מיד כשנהיה גדול. ולא אומרים שמאחר ובתחילת החיוב היה הקטן פטור, שוב אינו מחוייב באבלות, אלא הוא נעשה מחוייב בדבר גם באמצע זמן החיוב במצות האבלות.
המהר"ם מרוטנבורג הביא ראיה לדבריו מדברי הגמרא ביבמות הנ"ל: "והכי נמי אמר ביבמות בפרק ארבעה אחין (לג, א) כגון דאייתי שתי שערות בשבת אתא לידי זרות ושבת בהדי הדדי, ואע"ג דבין השמשות דשבת קטן היה ולא מחייב אשבת, לא אמרינן הואיל ואידחי בין השמשות אידחי כולי יומא מאיסורא דהאי שבת". ביאור הדברים, חז"ל נתנו דוגמא לשני איסורים החלים על אדם בבת אחת: "זר ששימש בשבת, [דהיינו ישראל המשמש בבית המקדש בשבת] כגון דאייתי שתי שערות בשבת, דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי". ופירש רש"י: "כגון דאייתי שתי שערות היום בשבת זו, דהשתא ליכא למימר כדלעיל מעיקרא שרי במלאכה, ואסור בעבודה. דהא לא חל שום איסור עליו עד היום, דאיסור זרות ואיסור שבת יחד באו. אבל הביא שתי שערות בחול, קדים זרות עליה". כלומר, כאשר קטן מביא ב' שערות קודם השבת, איסור "זרות" חל לפני השבת, וקודם לחיוב שמירת השבת, שחל רק כשנכנסת השבת. אולם כאשר הקטן מביא ב' שערות בשבת עצמה, איסורי "זרות" ו"שבת" חלים בעת ובעונה אחת. ולעניינינו, מפורש בגמרא, שחיוב שמירת השבת חל על הקטן ברגע שבו הביא ב' שערות, ואפילו באמצע השבת. מדברי הגמרא ביבמות הוכיח מהר"ם מרוטנבורג, שכשם שקטן שהגדיל באמצע שבת, לא אומרים שיפטר מחיוב שמירת שבת זו, בגלל שבבין השמשות היה פטור. אלא ברגע שנהיה "בר חיובא", הרי הוא מחוייב כגדול. כך גם הקטן שהגדיל בתוך שלושים ימי האבלות על פטירת אביו או אמו, אינו נפטר מחיובו בגלל שבשעת חלות החיוב היה קטן, אלא הוא מחוייב לנהוג באבלות מיד לכשיגדיל.
ומכאן הוכיח בצל החכמה, שגם בנדון דידן, אף שבן א"י לא היה מחוייב בזמן כניסת היו"ט שני בדיני היו"ט שני, אך מכיון שבאמצע היום נהיה "בר חיובא", הרי הוא מחוייב בכל דיני היו"ט שני. ומסקנתו: "קם דינא, כי מיד בהגיעו לישוב חו"ל, חלה עליו חובת יו"ט שני, אפילו באמצע היום".
ועל פי דבריו פסק למעשה בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ד סע' ז) "בן ארץ ישראל שהגיע לחו"ל באמצע יו"ט שני ובדעתו להשתקע שם, או שהיה שם כבר קודם החג ונמלך ביו"ט שני להשתקע שם, הרי הוא מיד כבן חו"ל לכל דבר". וציין בהערה, שכן נקטו לדינא בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן ה), הגרי"ש אלישיב, והגר"ש ואזנר.
ב. אולם לכאורה יש הבדל בין דין קטן שהביא ב' שערות בשבת ודין גר שטבל בשבת [מהם הוכיח בשו"ת בצל החכמה, שאדם מתחייב בדיני מצוה, אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה] – לבין דיני יו"ט שני, וכפי שכתב בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ד הערה יב) "מהגרש"ז אויערבך שמעתי, דאפשר שרק בשבת ויום טוב שהם מדאורייתא אמרינן שנעשה בר חיובא אפילו באמצע היום, אבל ביו"ט שני שהוא מדרבנן, דתלוי בקבלת אבותינו, מסתבר שבאופן זה לא קיבלו עלייהו שיעשה בר חיובא באמצע היום, דכולי האי לא החמירו בזה, ודינו עדיין כבן ארץ ישראל. ומכל מקום לדינא נקט הגרש"ז דאין לנהוג הכי, ואף לפי הסברא דלעיל דבאופן זה לא קיבלו עלייהו אבותינו, מכל מקום אין זה מוחלט, דאפשר שגם במילתא דרבנן נעשה אצלו יו"ט באמצע היום, וכדעת רבים שמחמירים בזה".
ומבואר בדברי הגרש"ז, שיש מקום לחלק בין שבת ויום טוב ליום טוב שני, כי חיוב יו"ט שני הוא מדרבנן ותלוי ב"קבלת אבותינו", שקיבלו עליהם מחמת הספק לשמור יום נוסף, ויתכן שלא קיבלו על עצמם להחמיר ביו"ט שני כאשר נעשה בר חיובא באמצע היום, [ומכל מקום לדינא נטה הגרש"ז להחמיר בזה].
ברם יש לתמוה על חילוקו של הגרש"ז בין מצוות מהתורה לדינים מדרבנן, מדברי מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל שדימה את דיני אבלות בקטן שהגדיל בתוך שלושים ימי האבלות על פטירת אביו או אמו [דיני אבלות הם מדרבנן], לדברי הגמרא ביבמות בדין קטן שהגדיל בשבת. ומפורש איפוא, שאין לחלק בין מצוות מהתורה לאיסורי דרבנן, וגם באיסורים מדרבנן מתחייב בדיני מצוה, אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה, וצ"ע.
ג. ולענ"ד נראה שיש להשיב על הראיה שהביא בצל החכמה מדברי המהר"ם מרוטנבורג בדין קטן שהגדיל בתוך שלושים ימי האבלות על פטירת אביו או אמו, המחוייב לנהוג באבלות מיד לכשיגדיל ואינו נפטר מחיובו בגלל שבשעת חלות החיוב היה קטן. הנה לכאורה דין זה למד המהר"ם מקטן שהגדיל באמצע השבת המחוייב במצוות השבת. ולכאורה יש לחלק בין חיובי קטן שהגדיל, לחיוב גדול באמצע יום טוב שני. קטן אמנם אינו מחוייב במצוות בזמן היותו קטן, אך סופו לבוא לידי חיוב, ועל כן אינו נחשב כמופקע לגמרי מהחיוב. ויש איפוא סיבה שיתחייב בחיוב השבת גם באמצע השבת, או בחיובי האבלות כשמגדיל. אולם גדול שבזמן כניסת יום טוב אינו מחוייב בקדושת היום טוב שני, הרי הוא מופקע לגמרי מחיוב זה, ולפיכך גם לאחר מכן מהיכי תיתי שיתחייב.
ואם אכן יש לחלק בין חיובי קטן שהגדיל, לחיוב גדול באמצע יום טוב שני, יתכן ליישב את חילוקו של הגרש"ז בין מצוות מהתורה לדינים מדרבנן, ואינו סותר כלל את דברי המהר"ם מרוטנבורג שדימה דיני אבלות בקטן שהגדיל שהם מדרבנן לדברי הגמרא ביבמות בדין קטן שהגדיל בשבת. ומפורש לכאורה שאין לחלק בין מצוות מהתורה לאיסורי דרבנן, וגם באיסורים מדרבנן מתחייב בדיני מצוה, אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה.
שהרי לפי המבואר, המהר"ם מרוטנבורג דן בחיובי קטן, אשר אמנם אינו מחוייב במצוות בזמן היותו קטן, אך סופו לבוא לידי חיוב, ועל כן אינו נחשב כמופקע לגמרי מהחיוב, ויש סיבה שיתחייב בחיובי השבת גם באמצע השבת, או בחיובי האבלות כשמגדיל. ואילו דברי הגרש"ז נאמרו בנדון קיום מצוות של גדול המתחייב בדיני מצוה אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה, ובזה שפיר יש לחלק בין דינים מדרבנן [יום טוב שני] שאינו מתחייב בו, לדינים מדאורייתא [שבת ויום טוב].
קטן שהגדיל בהדלקת נרות חנוכה
א. החכמת שלמה (או"ח סי' תרעז סע' ב) כתב: "נסתפקתי בקטן שהגדיל תוך ימי חנוכה וגר שנתגייר תוך שמונת ימי החנוכה, אם חייב במותר הנרות, או לא". וכתב: "נס על יומי איתא (שבת כג, א), ואם כן הכי נמי בזה הרי הוי הנס, כל יום נס חדש, וחייב לברך על להבא".
כוונתו לדברי הגמרא בשבת, שביום הראשון של חנוכה מברך שלוש ברכות – שהחיינו, להדליק נר חנוכה ושעשה נסים לאבותינו, ובשאר הימים "ממעט זמן", דהיינו מברך רק על הדלקת הנרות וברכת שעשה נסים לאבותינו, ואינו מברך שהחיינו. והקשו בגמרא: "ונימעוט נס", דהיינו שלא יברכו בשאר הימים ברכת שעשה נסים לאבותינו. ותירצו: "נס כל יומי איתיה". ופירש רש"י: "שהרי כל שמנה הדליקו מן הפך, אבל זמן משהגיענו להתחלת זמן הגיענו". מאחר ובכל אחד משמונת ימי החנוכה היה נס שהדליקו מפך השמן שהיה ראוי רק ליום אחד, צריך לברך בכל אחד מהימים ברכת שעשה נסים לאבותינו. מה שאין כן ברכת שהחיינו, שהיא הודאה שזכינו להגיע לזמן המצוה, ואם כן לאחר שכבר הגיע הזמן ובירכו את הברכה שוב אין מברכים. ומכאן מוכח איפוא, שבחנוכה בכל אחד מהימים מדליקים נר לזכר הנס המיוחד לאותו יום, ולכן קטן שהגדיל וגר שנתגייר בתוך שמונת ימי החנוכה, חייבים להדליק מאותו יום ואילך.
ב. ונראה כי שאלה זו תלויה בעיקר גדר הדלקת נרות חנוכה, האם החיוב הוא על כל שמונת הימים או על כל יום בפני עצמו.
הדרכי משה (סימן תערב אות ג) כתב: "ונראה לי דמי שלא הדליק בליל ראשון ומדליק בליל שני או שלישי, שידליק כשאר בני אדם, וכן מצאתי כתוב בשם מהרי"ל (שו"ת סימן כח) ואגודה (שבת סימן לא), ודלא כמו ה"ר מנחם מירזבור"ק שכתב דידליק נר אחד כשמתחיל להדליק, דלדידיה ה"ל ליל ראשון, ואין דבריו נראים". ופסק הרמ"א (סי' תערב סע' ב) על דברי המחבר שמי שלא הדליק בלילה הראשון "אין לו תשלומין", וז"ל: "בלילות האחרות ידליק כמו שאר בני אדם אע"פ שלא הדליק בראשונה".
ובביאור הגר"א (ס" ט) כתב על דברי הרמ"א: "כמו שכתוב (סוכה כז, ב) עושים סוכה בחולו של מועד, וכן כאן, דכל לילה נס בפני עצמה, כמו שאמרו שם (שבת כג, א) ניסא בכל יומא איתא. ולא דמי לספירה, דכתיב (ויקרא כג, טו) תמימות".
ומבואר בדברי הגר"א, כי מחלוקת הראשונים המובאת בדרכי משה, האם כשלא הדליק בליל ראשון, עליו להדליק בליל השני שתי נרות או נר אחד, תלויה בשאלה האם חיוב הדלקת נרות חנוכה הוא חיוב אחד על כל שמונת ימי החנוכה, או חיוב על כל יום בפני עצמו.
לדעת הרמ"א [שפסק כדברי המהרי"ל והאגודה] שאם לא הדליק בליל ראשון, עליו להדליק בליל השני שתי נרות ולא נר אחד, הדבר נובע מכך שבחנוכה "כל לילה נס בפני עצמה", והיינו שחיוב הדלקת הנרות הוא על כל יום בפני עצמו. ולכן בלילה השני של חנוכה מוטל עליו חיוב ההדלקה של היום השני, וצריך להדליק שתי נרות.
ברם לדעת ה"ר מנחם מירזבור"ק, חיוב הדלקת נרות חנוכה הוא חיוב אחד על כל שמונת ימי החנוכה, ולכן כשלא הדליק בלילה הראשון ובא להדליק בלילה השני "ידליק נר אחד כשמתחיל להדליק, דלדידיה ה"ל ליל ראשון", כי רק כעת מתחיל לקיים את חיובו להדליק בכל ימי החנוכה.
ועל כך ציין הגר"א למחלוקת הראשונים בסוגית הגמרא במנחות (סו, א) בדין השוכח לספור ספירת העומר באחד מימי הספירה, האם הפסיד את המצוה. דעת הבה"ג (המובאת שם בסוף תוד"ה זכר למקדש) שאינו ממשיך לספור בברכה "דבעינן תמימות". וכתבו התוספות על דבריו "ותימה גדולה הוא ולא יתכן". ויסוד מחלוקתם, לדעת הבה"ג יש ללמוד מלשון הכתוב "וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות", שכל ימי ספירת העומר הינם מצווה אחת שלימה ["תמימות"], כדברי ספר החינוך (מצוה שו) בהביאו את דברי הבה"ג, שכל ימי הספירה "מצוה אחת היא". ואילו בדברי הרא"ש (מנחות פרק עשירי סימן מא) מפורש טעם החולקים על הבה"ג "דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה". ולכן לפי התוספות והרא"ש, גם אם שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, כדי לקיים את המצוה שיש בכל לילה. ובשו"ע (סי' תפט סע' ח) חשש לדעת הבה"ג, כשפסק: "אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה". וכפי שהסביר המשנה ברורה (ס"ק לז) "סופר בלא ברכה, לחוש למאן דאמר דספירת שבע שבתות תמימות בעינן, והא ליכא, דהא חסר חד יומא".
וכוונת הגר"א, שבניגוד לחיוב ספירת העומר, שנחלקו הראשונים האם כל ימי הספירה הם חיוב אחד או שהחיוב הוא על כל אחד מימי הספירה, ודעת מרן השו"ע לחשוש לדעת הבה"ג, שכל ימי הספירה הם חיוב אחד. בחנוכה "כל לילה נס בפני עצמה", והיינו שחיוב הדלקת הנרות הוא על כל יום בפני עצמו. ולכן פסק הרמ"א, שאם לא הדליק בליל ראשון, עליו להדליק בלילה השני שתי נרות ולא נר אחד, כמבואר לעיל.
ג. נמצא כי שאלת חיובם של גר שנתגייר או קטן שהגדיל בתוך ימי החנוכה, בהדלקת הנרות, תלויה בעיקר גדר הדלקת נרות חנוכה. אם חיוב הדלקת הנרות הוא חיוב על כל יום בפני עצמו, הרי שביום שנתחייבו בו, עליהם להדליק כמנין הנרות של אותו יום שנהיו ברי חיובא. אולם אם זהו חיוב אחד על כל שמונת ימי החנוכה, אין לחייב את הגר והקטן בהדלקת הנרות, או שעכ"פ יתחייבו בהדלקת נר אחד בלבד, ולא כמנין ה"המהדרין".
ולהלכה נתבאר בדברי הרמ"א והחכמת שלמה, כי בחנוכה "כל לילה נס בפני עצמה", וחיוב הדלקת הנרות הוא על כל יום בפני עצמו, ולכן קטן שהגדיל וגר שנתגייר חייבים להדליק כמנין הנרות של אותו יום שנהיו ברי חיובא.
קטן שהגדיל בפרשת שקלים
ובדין קריאת פרשת שקלים והפטרתה על ידי קטן
א. בסוף מסכת מגילה (פ"ג מ"ד) נאמר: "ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת". ופרש"י (מגילה כט, א שם ד"ה קורין) שהטעם לקריאה הוא "להודיע שיביאו שקליהן באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה". וכן פירש גם רבנו עובדיה מברטנורא: "קורין פרשת שקלים, כי תשא, להודיע שיביאו שקליהם באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה". ומבואר בדבריהם, שקריאת פרשת שקלים היא הכרזה ופרסום להביא את השקלים לבית המקדש.
ובפשטות, כוונתם היא, שמטעם זה היו קוראים בפרשת שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, כדי שבאמצעות הקריאה "הכריזו" לציבור שהגיע הזמן להביא את השקלים לתרומת הלשכה בבית המקדש. ולכן, גם בזמן הזה, שבעוונותינו הרבים אין מקדש ואין צורך בהבאת שקלים לתרומת הלשכה, אך אנו קוראים בתחילת חודש אדר בפרשת שקלים – זכר לאותה קריאת "הכרזה" שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים.
המקור לטעם זה, הוא בדברי הגמרא במסכת מגילה (כט, א) שהקשו: "מנלן דמשמיעין על השקלים באחד באדר". ותירצו: "דאמר קרא, זאת עולת חודש בחדשו וכו', וכיון שבניסן צריכים להקריב מהתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש". וכתב המהרש"א (מגילה יג, ב) כי "זמן נתינת השקלים קודם ראש חודש ניסן כדי שיביאו קרבנות מתרומה החדשה מפורש בתורה, אבל שמשמיעין עליהם בא' באדר אינו מפורש בתורה אלא דחכמים שיערו להכריז עליהם שלושים יום מקודם, דהיינו בא' באדר". ומבואר בגמרא, ששיעור "שלושים יום" נובע מההלכה "שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום".
מפורש איפוא בסוגיא, שהקריאה היתה "הכרזה" להביא שקלים למקדש. ולפי זה, פירוש המשנה בשקלים (פ"א מ"א) "באחד באדר משמיעין על השקלים" הוא, שה"השמעה" על השקלים היתה באמצעות "הכרזה" להביא שקלים בקריאת התורה בפרשת שקלים. ולפי זה, בזמן הזה, הטעם לקריאת פרשת שקלים, הוא זכר ל"השמעה" להביא את השקלים בזמן שבית המקדש היה קיים.
אמנם בספר החינוך (מצוה קה) כתב ב"מצות נתינת מחצית השקל בשנה", לאחר שפירט את דיני המצוה המבוארים במסכת שקלים: "ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת כסף הכיפורים, בשבת שהוא לפני חודש אדר לעולם". ומשמע מדבריו טעם אחר לקריאת פרשת שקלים, ואין זה משום זכר ל"השמעה" על השקלים שהיו מכריזים להביא שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, אלא טעם הקריאה הוא זכר למצות נתינת השקלים. שהרי בזמן "שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשת שקלים". משמע שכיום מתקיימת מצות מחצית השקל בקריאת התורה, וזהו טעם הקריאה.
והדברים מוסברים במש"כ הלבוש (סימן תרפ"ה סעיף א) וז"ל: "חז"ל תקנו לקרות ד' פרשיות בשנה, מראש חודש אדר עד ראש חודש ניסן לזכרון ד' דברים. הראשונה היא פרשת שקלים, לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך, שהיו מחוייבים ליתן בכל שנה ללשכה לקרבן תמיד". ומוסיף הלבוש: "פרשת שקלים קורין אותו בשבת סמוך לראש חודש אדר לפניו, או בשבת שחל בראש חודש עצמו, מפני שבאדר היו משמיעים על השקלים. וטעמא, משום דבניסן מתחיל השנה, דכתיב (שמות יב, א) ראשון הוא לכם, ובו מתחילים להביא קרבן התמיד מנדבה חדשה מחצית השקל משנה זו [ומביא הלבוש מהיכן למדו זאת חז"ל]. ולכך היו משמיעים באדר הסמוך לו, שיביאו שקליהם בראש חודש ניסן. ואנו משלמים פרים שפתינו בקריאת הפרשה, וקורין בר"ח אדר או סמוך לו פרשת להשמיע על השקלים, והוא תחילת פרשת כי תשא דכתיב בה ענין השקלים".
ומבואר שקריאת פרשת שקלים היא בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" למצות נתינת מחצית השקל. והיינו, כשם שבזמן הזה שאין הקרבת קרבנות, התפילה נחשבת במקום הקרבן, כמאמר הפסוק (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו" – שהתפילה בשפתיים היא "תשלום" במקום הקרבת ה"פרים". כך גם קריאת פרשת השקלים היא "תשלום" במקום נתינת השקלים לבית המקדש, ונחשבת כקיום המצוה.
תוספת לדברים כתב הבני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ב אות יג) בשם החוזה מלובלין וז"ל: "כי השקלים היו נוהגים בזמן שבית המקדש קיים להקרבנות. אבל כשאין בית המקדש קיים, ודאי הקריאה נחשב לנו כאילו נותנים שקלים (בפועל ממש) לכפר וכו' (ואני בעניי פירשתי הפסוק והיו לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר וכו', היינו אפילו בזמן שאינם נותנין השקלים, היינו בזמן שאין בית המקדש קיים, עם כל זאת, זכרון הפרשה במו פיהם הוא מכפר בעדן)", עכ"ד [הסוגריים הם מדברי הבני יששכר]. כלומר, משחרב בית המקדש, קריאת פרשת שקלים אינה רק "זכר" בעלמא להכרזה להביא את השקלים, אלא נחשבת ממש כהבאת השקלים, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו". ויש לכך רמז בלשון הכתוב "והיו לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר", שגם כאשר אין הבאת שקלים בפועל אלא "זכרון", דהיינו בקריאת הפרשה – יש בכך כפרה, כפי שהיה בנתינת השקלים בזמן שבית המקדש היה קיים.
ב. העולה מתוך הדברים, שני טעמים לקריאת פרשת שקלים:
[א] זכר ל"השמעה" על השקלים שהיו מכריזים להביא שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים.
מצות קריאת פרשת שקלים בזמן המקדש עיקרה באה להודיע שיביאו את שקליהם, וגדר מצות הקריאה היא "השמעה" על השקלים. ובזמן הזה שאין מצות נתינת שקלים, לא שייך "השמעה" להביא שקלים, ולכן מצות הקריאה היא רק "לזכר" השמעה זו.
[ב] זכר למצות נתינת השקלים שהיתה בזמן המקדש, בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", כדי שיחשב כאילו אנו מקיימים את מצות נתינת מחצית השקל. ולכן יש על ידה "כפרה" כפי שהיה בזמנו כשהביאו את השקלים.
מדברי המשנה ברורה (סי' תרפה ס"ק א-ב) נראה שהעתיק את הטעם השני המבואר בדברי הלבוש (שהובאו לעיל אות א), וז"ל: "תיקנו לקרות ד' פרשיות בשנה מראש חודש אדר עד ראש חודש ניסן לזכרון ארבע דברים והם אלו. ראשונה היא פרשת שקלים, לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך שהיו מחוייבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה". ולאחר מכן הוסיף: "וכיון דבניסן בעי לאקרובי מתרומה חדשה, לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בראש חודש ניסן. ואנו משלמים פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא, דכתיב בה ענין השקלים".
קריאת פרשת שקלים והפטרתה על ידי קטן
ג. אבי מורי ז"ל כתב בספרו שיטות בהלכה (סימן כב) "תהיה נפקא מינה בכל זה, אם קריאת פרשת שקלים היא לזכר הנתינה או לזכר ההשמעה, לגבי קטן אם יכול לקרוא בפרשת שקלים. אם נאמר דקריאה זו היא לזכר ההשמעה, אזי גם קטן יכול להשמיע. אבל אם היא לזכר הנתינה, הרי צריך להיות בן י"ג או בן עשרים. ותלוי במחלוקת הראשונים בפירוש המשנה (שקלים פ"א מ"ד) אע"פ שאמרו אין ממשכנים נשים ועבדים וקטנים, אם שקלו מקבלים מידם. הרמב"ם והרמב"ן סוברים שהכוונה במשנה לקטן שהוא מתחת לי"ג שנים. ואילו החינוך והרע"ב סוברים שהכוונה היא ל"קטן בדיני שקלים" שהוא מתחת לגיל עשרים, כלשון הכתוב בפרשת כי תשא, כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה".
וכדבריו נקט רבי יוסף כהן, אב"ד ירושלים, בהגהות הררי קודש על המקראי קודש (ארבע פרשיות סימן א) בביאור מחלוקת הפוסקים אם קטן עולה למפטיר בפרשת שקלים. הרמ"א (או"ח סימן רפב סע' ד) סתם וכתב ש"קטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר". אולם בחידושי רעק"א על גליון השו"ע (שם) הביא שבשו"ת פרח שושן (סימן ח) פסק שקטן לא יקרא בד' פרשיות. ובספר גינת ורדים (כלל א סימן לה) פסק שגם בפרשת שקלים אין לקרות לקטן, והוכיח כן מתשובת הריב"ש (סימן קט) ומתשובת המבי"ט (ח"א סימן קט). ומכאן גם נובע המנהג, שקטן אינו עולה לפרשת שקלים.
וכתב רבי יוסף כהן: "לדעת הסוברים שהקריאה בפרשת שקלים בזמן הזה היא זכר לקריאת פרשת שקלים במקדש, שגדרה הודעה והשמעה על השקלים להביאם למקדש, וברור שהמשמיע על השקלים אין צריך שיהא בר חיובא, ואין כאן ענין להוציא ידי חובה. ודעת המחמירים בקטן לפרשת שקלים, תתיישב לפי דברי הלבוש שגדר הקריאה בפרשת שקלים בזמן הזה היא זכר למצות נתינת השקלים שהייתה במקדש, ובתורת ונשלמה פרים שפתינו".
חיוב קריאת פרשת שקלים בקטן שהגדיל בין ראש חודש אדר לראש חודש ניסן
ד. בעת מסירת השיעור, העלה גיסי ר' דוד הגר את נושא "קטן שהגדיל" לענין מצות קריאת פרשת שקלים, בנדון קטן שהגדיל לאחר שקראו בשבת את פרשת שקלים, ונעשה בר מצוה לפני ראש חודש ניסן שהוא סוף זמן נתינת מחצית השקל – האם עליו לקרוא את פרשת שקלים, מכיוון שבשעת הקריאה היה אמנם פטור מחיוב נתינת מחצית השקל אבל לאחר מכן הוא כבר מחוייב במצוה זו, [וכמובן, לפי השיטות שקטן הפטור ממצות מחצית השקל הוא פחות מבן עשרים, השאלה היא אותה שאלה, כאשר נהיה בן עשרים לאחר קריאת פרשת שקלים, ולפני ראש חודש ניסן].
ונראה לדון בשאלה זו לפי הטעמים לקריאת פרשת שקלים. אם הטעם לקריאה הוא זכר למצות נתינת השקלים שהיתה בזמן המקדש בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", מאחר וזמן נתינת השקלים היה גם בהמשך החודש, לפיכך כאשר הקטן הגדיל לאחר קריאת הפרשה בשבת, עדיין הוא מחוייב להביא את השקלים, מכיון שהחיוב נמשך עד ראש חודש ניסן, ולכן צריך לקרוא בתורה את הפרשה לצאת ידי חיובו בתורת "ונשלמה פרים שפתינו".
אולם לפי הטעם שהקריאה היא זכר ל"השמעה" על השקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, מכיון שחובת קריאת הפרשה היא דווקא בראש חודש אדר שבו השמיעו על השקלים, וחיוב זה אינו נמשך לאחר מכן – מכיון שביום זה היה קטן ופטור מחיובים, שוב אינו צריך לקרוא את פרשת שקלים.
קטן שהגדיל בפורים שחל בשבת
א. במסכת מגילה (ד, ב) מוזכרים שני טעמים מדוע המגילה אינה נקראת בשבת: "אמר רבה הכל חייבין בקריאת מגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דשופר [שאין תוקעים בו בראש השנה שחל בשבת, משום גזירה זו] והיינו טעמא דלולב [שאין נוטלים אותו בשבת, משום גזירה זו]. רב יוסף אמר מפני שעיניהן של עניים נשואות למקרא מגילה" [רש"י: לקבל מתנות האביונים, ואי אפשר בשבת].
וכתב הטורי אבן (מגילה שם) "וקשה לי, התינח לרבה דמפרש דהיינו טעמא דאין קוראים המגילה בשבת משום שמא יעביר, איכא למימר חכמים אחרונים תיקנו בחל בשבת להקדים לערב שבת. ואע"ג דאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו, כדאמר לעיל (ב, ב) גבי הקדמה ליום הכניסה, הני מילי בדבר שאינו סייג משום דררא דאיסורא, אבל בדבר סייג אפילו לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה שפיר דמי… אבל לרב יוסף דמפרש דאין קורין מגילה בשבת מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, בעל כרחך אנשי כנסת הגדולה עצמן תיקנו להקדים מהיינו טעמא, דאם לא כן אי אפשר לרבנן בתראי לעקור לתקנתם, כיון דאין בו סייג משום דררא דאיסורא, דמאי אולמא מצות מתנות עניים ממצות מקרא מגילה, דנבטל קריאתה בזמנה משום שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה". ומבואר בדבריו כי גדר תקנת קריאת המגילה בערב שבת בשנה שפורים חל בשבת – שנוי במחלוקת. לדעת רבה שאין קוראים מגילה בשבת גזירה מחשש איסור שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר, הרי שיש כח ביד חכמים לעקור תקנה שתקנו אנשי כנסת הגדולה לקרוא מגילה מדברי קבלה ולתקן לקרוא את המגילה בזמן אחר. ולכן לדעתו, גדר חיוב הקריאה בפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי הוא מדרבנן. אולם לדעת רב יוסף, אין כח ביד חכמים לעקור את תקנת אנשי כנסת הגדולה לקרוא מגילה מחמת הטעם שעיניהם של העניים נשואות למתנות לאביונים, ולכן בפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי גדר חיוב הקריאה הוא מדברי קבלה, והיא גופא בכלל תקנתם של אנשי כנסת הגדולה מדברי קבלה היה שבשנה שיחול פורים בשבת, קריאת המגילה תוקדם ליום שישי.
קטן בן ירושלים שהגדיל בט"ו שחל בשבת – האם צריך לקרוא מגילה בשבת
בקובץ אוצרות ירושלים (תשס"ג, עמ' כד) מובאים דברי האדר"ת: "אמר לי הרב אשר דב זוסמן בשם הרב הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, אשר בנו [של הרב זוסמן] נולד ביום ט"ו דמוקפין, ובו בשנה חל בשבת. והנה כל העולם קוראין בי"ד. ואמר הוא [הגרי"ח] שכיון שנתגדל בט"ו הרי לא חל עליו קריאת המגילה בי"ד כלל רק בט"ו. ואם כן יש לומר שהוא מותר לקרות בט"ו על פי מה שכתבו המפרשים דמהאי טעמא אמרו הכל חייבין במגילה, לשון "הכל" הוא מפני שהכל טרודים באותה מצוה. ועל כן יש לגזור שמא יעבירנה, אבל בשנה הזאת שהכל כבר קראוה אתמול, אם כן אינם טרודים עוד. על כן אין בקטן שנתגדל איסור שמא יעבירנה, וממילא חלה עליו חובת הקריאה אז בט"ו, ושפתים ישק".
רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, חידש בדינו של קטן שנולד בט"ו באדר ובשנת בר המצוה שלו חל ט"ו בשבת שאז קוראים את המגילה גם בירושלים בי"ד – כי נער זה יהיה חייב לקרוא מגילה בט"ו, דהיינו בשבת, כיון שרק אז הוא גדול. ולפני כן, בי"ד באדר היה קטן ופטור מחיוב הקריאה. ואף על פי שאין קוראים מגילה בשבת גזירה משום החשש שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר, חידש הגרי"ח זוננפלד כי בשנה זו אין לגזור, על פי דברי הראשונים (חידושי הר"ן מגילה ד, ב ועוד) שביארו את לשון הגמרא "הכל חייבים במקרא מגילה ואין הכל בקיאים במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד' אמות ברה"ר", שרק כאשר הכל טרודים בקיום המצוה [מגילה, וכן בשופר ולולב שגם נאסר לקיימם בשבת מגזירה זו] יש לגזור שלא לקיים המצוה. אך במצות מילה, שאין "הכל" טרודים בה אלא אבי הבן, ואם יעבירנו ימחו בידו, אין לגזור. ומדבריהם למד הגרי"ח, שבקטן שהגדיל בט"ו שחל בשבת, מכיון שאין הכל חייבים בקריאת המגילה בשבת זו אלא הקטן שהגדיל בלבד, אין לחוש שמא ישכח ויעבירנה כי האחרים שאינם טרודים יזכירוהו, ולכן שפיר מחוייב לקוראה.
על דברים אלו הגיב האדר"ת: "והנה הוא באמת דבר חכמה כראוי לו, אמנם מסופקני אם צדק בזה. ולא מיבעיא בקטן שנתגדל שכבר חלה עליו חובת הקריאה מדרבנן בי"ד, מאחר שקרא בי"ד יש לומר דאינו חייב עוד בט"ו מדברי קבלה. אלא אף בגר שנתגייר שלא חל כלל חובתו מקודם רק ביום ט"ו, יש לומר דאינו חייב. שנראה שמאחר שאסרו חכמים לקרות בשבת ממילא נפקע אז המצוה לגמרי ואין שום מצוה כלל לקרותה אז, והרי הוא כמו קנין מעות שמהתורה קונות, ובכל זאת, מאחר שעקרו חז"ל, אינו שום קנין וכמו שכתב רש"י בב"מ (מח, א). ואם כן יש לומר שאין שום מצוה כשיקראנה אז. ובודאי אם יתקע בשופר או יטול את הלולב בשבת לא קיים שום מצוה. ובמה שהזכרנו בגר, היינו אם נצייר שיוכל להתגייר אז בשבת, דאם לא כן, הרי אין מטבילין גר בשבת, ויש לומר בדיעבד אם טבל".
בדברי האדר"ת מבואר שכאשר פורים דמוקפין חל בשבת "מאחר שאסרו חכמים לקרוא בשבת ממילא נפקע אז המצוה לגמרי ואין שום מצוה לקרותה בשבת". ולכן הגיע למסקנא שאין שום מצוה לקרוא מגילה בשבת זו, כשם "שאם יתקע בשופר או יטול את הלולב בשבת לא קיים שום מצוה". [על דברים אלו העיר הרב שמואל חיים דומב (מוריה, ניסן תשס"ג עמ' סב) כי לדעת רבי עקיבא אייגר (דרוש וחידוש מערכה ח) מי שתקע בשופר בראש השנה שחל בשבת יצא ידי חובת קיום מצות שופר מהתורה, כי זמנו גם בשבת, אלא שגם עבר על איסור "שבות". ולכאורה הוא הדין בקריאת מגילה בשבת, אם עבר וקראה קיים את המצוה לדעת רעק"א. אמנם האדר"ת דן לגבי חיוב הקריאה בשבת לכתחילה, ודברי רעק"א הם מצד שבדיעבד קיים בשבת מצוה שאסרו חכמים לעשותה בשבת].
כיסוד דברי האדר"ת כתב גם בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן קכז) בנדון פורים שחל בשבת, ונאנס ולא קרא את המגילה בערב שבת, האם מחוייב לקוראה בשבת, ובנדון דידן, שהקטן נעשה בר מצוה בשבת האם מחוייב לקוראה בשבת, וז"ל: "לכאורה יש לדון, דהרי לרבה עקרו את המצוה דדברי קבלה לגמרי, וקריאה דערב שבת אינה אלא דרבנן בעלמא, ואם כן מאי אולמא דקטן זה ליפות כחו יותר מגדול שביטלו ממנו מצות קריאה דדברי קבלה, וגם הוא אינו מקיים אלא מצוה דרבנן בעלמא כמו הקטן. ובלאו הכי כבר כתבתי לעיל דגם לרבה דעקרו קריאה דשבת משום גזירה דשמא יעבירנו, עדיין יש לומר דגם קריאה דערב שבת היא מצוה מדברי קבלה דאנשי כנסת הגדולה וכמו שנתבאר לעיל. שוב מצאתי בספר יהושע (פסקים וכתבים סימן רכו) שנשאל שם במי שנאנס ולא קרא את המגילה בערב שבת בפורים שחל להיות בשבת… ומסיק להלכה דאין לקרות המגילה בשבת בשום אופן".
ולמדנו מדבריו כי השאלה אם קטן שהגדיל בפורים שחל בשבת מחוייב לקרוא את המגילה בשבת, תלויה בגדר חיוב הקריאה בפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי, ובדברי הטורי אבן שהובאו לעיל שכתב כי חיוב הקריאה הוא מדרבנן ולא מדברי קבלה. כי לפי דעתו שבשנה זו עקרו חכמים את החיוב לקרוא מגילה בשבת וחייבו מחדש מדין דרבנן לקרוא ביום שישי, הרי שאין כל חובה לקטן שהגדיל לקרוא בשבת, כי אין כל חיוב קריאת מגילה בשבת. אולם אם נאמר שגם כשפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי גדר חיוב הקריאה הוא מדברי קבלה, ומעולם לא עקרו חכמים את חיוב קריאת המגילה בשבת, אלא בכלל תקנתם היה שבשנה שיחול פורים בשבת, קריאת המגילה תוקדם ליום שישי – הרי שחיוב מקרא מגילה נותר על כנו גם בשבת, ולפיכך יתחייב הקטן שהגדיל לקרוא את המגילה בשבת.
והדברים מתבארים בהרחבה בהגהות חשק שלמה על מסכת סוכה (ה, א) שהביא את דברי הטורי אבן שגדר חיוב הקריאה בפורים שחל בשבת והקריאה הוקדמה ליום שישי הוא מדרבנן, וכתב: "יש נפקא מינה לענין קטן שהגדיל ביום הפורים שחל בשבת. דאם ערב שבת זמנם, יצא בקריאה דאתמול שקרא משום מצות חינוך. אבל אי שבת זמנם הוא, רק דחז"ל עקרו הקריאה מיום השבת משום הגזירה דשמא יעבירנו, אפשר דלא יצא בקריאה דאתמול, וצריך לקרוא בשבת פעם שנית. ואיסור דרבנן שמא יעבירנו לא שייך גביה לדעת המפרשים דתירצו דמשום הכי לא גזרו במילה משום דהמצוה אינו מוטל רק על אדם אחד בלבד, וכמש"כ הריטב"א רפ"ד דסוכה עי"ש. וכן נמי בשכח ולא קראו בערב שבת. ואולי דאפילו הוא מדרבנן, מכל מקום כיון דרבנן עקרו הקריאה מיום השבת תו אינו מוטל על יום השבת שום חיוב קריאה".
מכל מקום, להלכה פסקו האדר"ת והגרצ"פ פראנק ו"בספר יהושע" שאין לקטן שהגדיל בט"ו שחל בשבת לקרוא בשבת, מכיון שבשבת זו אין כל חיוב מקרא מגילה, כי בגלל הגזירה שלא לקרוא מגילה בשבת נעקר החיוב לקרוא בשבת.
ולעניות דעתי נראה להציע פתרון, שהקטן שנהיה גדול בשבת יקרא את המגילה ביום שישי בין השמשות. ובקריאה זו יצא ידי חובה כי יש בזה "ספק ספיקא". [א] ספק אם בין השמשות נחשב ליום, והקטן עדיין "אינו בר חיובא", ספק לילה שבו הקטן כבר נהיה גדול ו"בר חיובא". [ב] ספק אם הקריאה ביום שישי [כשפורים חל בשבת] היא מדברי קבלה או מדרבנן. ואם כן ממה נפשך יצא ידי חובה בקריאה זו. משום שאם זמן בין השמשות הוא כבר ליל שבת, הרי שהוא גדול, והלא יש צד שקטן שהגדיל מחוייב בקריאה בשבת. ואם בין השמשות הוא עדיין יום, יש צד שמחוייב בקריאה ביום זה, וצ"ע.
קטן שהגדיל בחול המועד פסח
א. במסכת ערכין (י, א) נמנו הימים ש"גומרים" בהם את ההלל: "שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת. ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח [דהיינו היום טוב הראשון של פסח, והיום טוב השני של גלויות], ושני ימים טובים של עצרת". ובהסבר הטעם מדוע חיוב אמירת ההלל בפסח הוא רק בשני הימים הראשונים ולא בכל ימי החג, כשם שיש חיוב אמירת הלל בכל ימי חג הסוכות, אמרו: "דחג חלוקים בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקים בקרבנותיהן". ופירש רש"י (תענית כח, ב ד"ה יחיד) "בפסח לא גומר [הלל] אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו, וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי". בכל יום משבעת ימי חג הסוכות, מקריבים קרבן מוסף שונה, ולכן כל יום ויום נחשב כ"מועד" בפני עצמו, ויש חיוב חדש לומר הלל. לעומת חג הפסח שבכל יום מימי חול המועד וגם בשביעי של פסח מקריבים את אותו קרבן מוסף, ולכן החיוב הוא רק ביום טוב הראשון. בדברי הגמרא, מפורש איפוא, שאין אומרים הלל בימי חול המועד ובשביעי של פסח, כי ימי הפסח אינם "חלוקים בקרבנותיהם", ועל כן אין חיוב אמירת הלל בכל יום בפני עצמו.
ובביאור טעם זה כתב בשו"ע הרב (או"ח סי' תצ סע' ו) "לא תיקנו חכמים לקרות ההלל אלא בשני ימים טובים הראשונים של פסח, אבל לא בחולו של מועד וימים טובים האחרונים שאינם דומים לחולו של מועד של סוכות, שתיקנו לקרות בו בכל יום, לפי שכל יום הוא חלוק בקרבנותיו מיום חברו ומיום טוב הראשון, והרי כל יום הוא כמועד בפני עצמו. מה שאין כן בפסח שקרבנות כל הימים הם שווים לקרבנות יום טוב הראשון, לפיכך כולם טפלים ליום טוב הראשון, ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו". ומבואר שהסיבה שאין חיוב הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח היא, כי אין בכל יום קרבן בפני עצמו, ולכן כל ימי החג "טפלים" ליום הראשון, ובאמירת ההלל ביום הראשון יצאו ידי חובת ההלל עבור כל ימי החג.
אולם הבית יוסף (סי' תצ סע' ד) הביא טעם אחר בשם המדרש מדוע אין חיוב לומר הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח: "בשבלי הלקט (סי' קעד) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה, לפי שנטבעו המצריים, וכתיב (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח". והוסיף הפרישה: "והא דלא גומרים בחול המועד כמו בחג, כתבו מנהגים (מנהגי מהר"א קלויזנר) כדי שלא יהא עדיפא ימי חול המועד מימי יום טוב אחרונים".
הפרישה (המובא לעיל) וכן החק יעקב (סי' תצ סע' ד) הביאו הן את הטעם המוזכר בגמרא, והן את הטעם המובא במדרש. והדבר כמובן דורש ביאור, מדוע יש צורך בשני הטעמים, ואין די באחד מהם.
הלל בפסח – הודאה על יציאת מצרים או מדין ה"מועד"
ב. ונראה בביאור הדברים, על פי מה שכתב הטורי אבן (מגילה יד, א) בתוך דבריו: "הלל שאומרים בליל יום טוב ראשון של פסח לאו משום רגל אמרינן ליה, אלא משום ניסא הוא, דהא בשאר רגלים אין אומרים הלל בלילה אלא ביום לחוד, שמע מינה משום ניסא אמרינן ליה בלילה".
מדברי הטורי אבן למדנו כי יש שני טעמים לחיוב אמירת הלל:
[א] בכל אחד מהמועדים יש חיוב לומר הלל מדין ה"מועד", ולכן אומרים הלל ביום טוב הראשון של פסח, בשבועות ובסוכות.
[ב] חיוב אמירת הלל הוא מדין "הודאה" על נס, ולכן אומרים הלל בליל יום טוב ראשון של הפסח, כהודאה על יציאת מצרים, ובחנוכה כהודאה על הנסים והנפלאות שהיו.
ומאחר ויש שני טעמים לחיוב אמירת הלל: מדין ה"מועד", ומדין "הודאה" על נס, מובן מדוע יש צורך בשני טעמים להסביר מדוע אין חיוב אמירת הלל בשביעי של פסח. ראשית, משום שאין חיוב מדין המועד, מדברי הגמרא, שאין ימי חג הפסח חלוקים בקרבנותיהם. ושנית, גם אין חיוב הודאה על נס קריעת ים סוף, מדברי המדרש, שלא ראוי לומר שירה כאשר מעשי ידי הקב"ה טובעים בים סוף.
ג. התוספות במסכת סוכה (לח, א ד"ה מי שהיה) כתבו: "אשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת, וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא, אף על גב דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (קח, א) דמחייבי בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה. שאני הלל דפסח דעל הנס בא, ואף הן היו באותו הנס, אבל כאן לא על הנס אמור".
מדברי התוספות דייק רבי רפאל שפירא, נכדו של הגר"ח מוולוז'ין, בספרו תורת רפאל (הלכות פסח סימן עה) "משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת", ולא הזכירו שפטורות גם מחיוב הלל בפסח ביום [אלא רק בסוכות ועצרת], כי התוספות נקטו שבנוסף לחיובן של הנשים באמירת הלל בליל פסח, באמת הן חייבות באמירת הלל בפסח ביום, כי חיוב הלל ביום הפסח אינו מחמת ה"מועד" אלא מדין הודאה על הנס "ואף נשים היו באותו הנס". וכשם שחייבות לומר הלל בליל הפסח משום הנס, כך הן חייבות לומר הלל בפסח ביום. וביאר התורת רפאל: "ואף על פי דלכאורה [חיוב הנשים בהלל ביום הפסח הוא] משום יום טוב הוא ולא משום נס, דעל הנס כבר אמרו בלילה, מכל מקום לא יצאו ידי חובתן במה שאמרו הלל בלילה, וכדאיתא במגילה (כ, ב) כל היום כשר לקריאת הלל [ולא בלילה] דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. והא דתקינו לומר הלל בליל פסחים, היינו כדאיתא בב"ר עשית לנו ניסים ביום, אנו אומרים לפניך שירה ביום. עשית לנו ניסים בלילה, אנו אומרים לפניך שירה בלילה, ע"ש. וביציאת מצרים עשה לנו ניסים גם בלילה וגם ביום כדאיתא בברכות (דף ד, ודף ט). ועל הגאולה דיום אינו יוצא ידי חובה במה שאמרו הלל בליל פסח, ומשום הכי נצרך לומר עוד הלל ביום משום נס".
ומבואר בדבריו שיש חיוב להודות ולומר הלל הן על הניסים שנעשו בליל פסח, והן על הניסים שנעשו ביום הפסח. ולפיכך גם חיוב ההלל בפסח ביום הוא מדין ההודאה על הנס, ולא מחמת ה"מועד", ונשים תהיינה מחוייבות באמירתו, כי "אף הן היו באותו הנס".
טעמים נוספים מדוע אין חיוב לומר הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח
ד. האליה רבה (ס"ק ו) והכף החיים (שם ס"ק יז) כתבו בשם הכל בו (סימן נז) "דאין חיוב מצה אלא בלילות ראשונות, משא"כ סוכות כל שבעה ימים". כלומר, חיוב אמירת הלל בפסח תלוי בחיוב אכילת המצה, וכשם שמהתורה יש חיוב אכילת מצה רק ביום טוב הראשון של פסח, כך גם חיוב אמירת ההלל הוא רק ביום טוב הראשון של פסח.
בכף החיים (שם) הביא טעם נוסף בשם ספר שער הכוונות, שכתב: "לפי שכל האורות שנכנסו בליל פסח הם מתקיימים כל הלילה וכל יום ראשון של פסח ולכן אומרים הלל גמור ביום ראשון של פסח, ואחר כך מסתלקים [האורות] לגמרי וחוזרים ליכנס בסדר המדרגות, מדרגה אחר מדרגה על ידי ספירת העומר עד חג השבועות. ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור אלא בדילוג".
הכף החיים כתב סיבה נוספת על דרך הקבלה "ועיי"ש בתיקונים ד"ה שתיתאה שכתב, אמרין הלל גמור והלל שאינו גמור בפסח לקבל מצה שלימה ומצה פרוסה". כלומר, כשם שבליל הסדר יש דין של "מצה שלימה" ו"מצה פרוסה", כך גם באמירת הלל בימי חג הפסח, יש דין לומר הלל "שלם" ביום טוב הראשון, וחצי הלל בשאר ימות החג.
קטן שהגדיל בחול המועד פסח
ה. ממוצא הדברים נבוא לדון בחידושו של הגרש"ז אויערבך המובא בספר הזכרון מבקשי תורה (פסח, סימן קכ) "קטן שהגדיל בחול המועד פסח, מהראוי היה שיאמר הלל שלם בחול המועד, שהרי כל הטעם שאין אומרים הלל שלם בחול המועד הוא מפני שכבר אמרוהו ביום הראשון, ואם כן זה שלא היה בר חיובא ולא קיים המצוה יתחייב בהלל שלם לכשהגדיל. מיהו כיון שהלל דרבנן הוא שפיר יוצא ידי חובתו בקטנותו, ויש לעיין בזה".
- ונראה כי לדעת הטורי אבן, שחיוב אמירת הלל בפסח הוא מחמת המועד, וחיוב זה הוא בכל ימי חג הפסח, אלא שבדרך כלל נפטר מהחיוב כבר כשאומרו ביום הראשון. נראה כי בנדון דידן, אמנם ביום טוב הראשון לא היה הקטן מחוייב באמירת ההלל מחמת המועד, אך כשהגדיל בחול המועד ונצטווה בחיוב ה"מועד", ודאי יהיה חייב באמירת ההלל בחול המועד מחמת ה"מועד".
- ברם לפי שו"ע הרב שכל ימי הפסח "טפלים ליום טוב הראשון" והיום הראשון הוא העיקר, וכן לדעת הלבוש שחובת ההלל היא דווקא ביום הראשון, כי קדושתו יתרה מקדושת שאר הימים – יתכן שהקטן לא מצווה באמירת ההלל כשיגדיל בחול המועד, מכיון שביום הראשון של פסח "שהוא העיקר", לא היה מחוייב לאומרו.
- וכן לדעת התורת רפאל, שחיוב אמירת הלל בפסח, הן בלילו והן ביומו, הוא מדין "ההודאה על נס", מסתבר שאין קטן מצווה באמירת ההלל לכשיגדיל, היות והנס היה ביום טוב הראשון כשיצאו ממצרים, והקטן שנעשה גדול בחול המועד, כבר אינו מחוייב באמירת הלל על ניסים שאירעו קודם לכן.
- וכמו כן לפי הכל בו, שחיוב אמירת הלל בפסח תלוי בחיוב אכילת המצה, נראה שאין הקטן חייב בהלל שלם כשיגדיל, שהרי לא היה מחוייב בהלל ביום הראשון של החג, ולאחר שהגדיל כשעבר היום הראשון וחלפה מצות אכילת המצה, כבר אינו מחוייב באמירת ההלל.
- וגם לפי הטעם המבואר בשער הכוונות שאמירת ההלל תלויה ב"אורות שנכנסו בליל פסח המתקיימים כל הלילה וכל יום ראשון של פסח", מסתבר שהקטן אינו מחוייב באמירת ההלל כשיגדיל, כי ה"אורות" כבר הסתלקו, ואין אמירת הלל שלם ללא האורות שנכנסו בליל הסדר, שהיה עדיין קטן.
ו. להלכה נחלקו הפוסקים האם חיוב הלל הוא מהתורה או מדברי סופרים.
הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו) כתב: "קריאת הלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרים בהם את ההלל". אולם הראב"ד (שם) השיג על הרמב"ם: "ויש בהם עשה מדברי קבלה, השיר יהי לכם כליל התקדש חג". וכן דעת הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות שורש ראשון אות א) שכתב: "הלל נצטווה למשה בסיני שיאמרו ישראל במועדיהם שירה לאל שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והבדילם לעבודתו, ובא דוד ותקן להם את ההלל הזה כדי שישירו בו. וכן השיר שבמקדש מן התורה הוא כדברי האומר (ערכין יא, א) עיקר שירה בפה, ושירה מעכבת קרבן".
הביאור הלכה (או"ח סי' תכב סע' ב ד"ה הלל) כתב כדברי הרמב"ם: "בימים שגומרים את ההלל, יש על האנשים חיוב מדברי סופרים".
ועל פי זה נראה שלמעשה אין לחייב אמירת הלל בכל מקום של ספק, כדין ספק דרבנן לקולא.
מאידך גיסא, יש לדון לחייב קטן שהגדיל בחול המועד לומר הלל – על סמך עניינים שמקורם בקבלה, על פי דברי המשנה ברורה (סי' כה ס"ק מב) בשם כנסת הגדולה בכללי הפוסקים: "כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים עם הגמרא והפוסקים, הילך אחר הגמרא והפוסקים. מיהו אם בעלי קבלה מחמירים יש להחמיר גם כן. ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים, אע"פ שנזכר בקבלה, אין אנו יכולים לכוף לנהוג כך. ודין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים, יש לילך אחר דברי קבלה, וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים, דברי קבלה יכריע". ומעתה יתכן לומר שדברי הקבלה יכריעו לחומרא במחלוקת הפוסקים, וצ"ע.
קטן שהגדיל בתשעה באב שחל בשבת
א. הלכה פסוקה ברמב"ם (הלכות תעניות פ"א ה"ד) ובשו"ע (או"ח סימן תקנ סע' ג) "כל ד' הצומות הללו [י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת] אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת".
ויש לדון האם כאשר תענית תשעה באב נדחית משבת ליום ראשון עשירי באב, מה דינו של קטן שנהיה בר מצוה בעשירי באב, ובתשעה באב היה עדיין קטן – האם חייב בתענית בעשירי, או לא.
ונראה כי דינו של הקטן תלוי בגדר חיוב התענית שנדחתה מתשעה לעשרה באב, האם חיוב התענית הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית שהיה אמור להיות בשבת. או שחכמים קבעו חיוב חדש להתענות ביום ראשון.
אם חיוב התענית בעשירי באב הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב, קטן שהגדיל בעשירי באב פטור מלהתענות בו, מכיון שבתשעה באב, זמן חיוב התענית, היה קטן ולא היה מחוייב להתענות. אולם אם חז"ל קבעו חיוב חדש לצום בעשירי באב, קטן שהגדיל חייב להתענות בעשירי באב, כי בזמן חיוב התענית, בעשירי באב, הוא בר חיובא.
בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ה סימן קל) בתחילת דבריו כתב כהצד הראשון: "לכאורה דמי להא דפסחים (צג, א) בקטן שהגדיל בין שני פסחים, שאם הוא תשלום דראשון, איתא שם שאינו צריך להביא פסח שני. ואם כן הוא הדין בנדון דידן, שצום דעשירי הוא תשלום של תשעה באב, וכיון שהיה פטור בתשעה באב הוא פטור גם כן מלהשלים". אולם למסקנה צידד כי "העיקר שצריך להתענות, כי כן היתה התקנה מתחילה, שאם יחול תשעה באב בשבת יתענו למחר, דבאמת יש סוברים שעיקר התענית הוא בעשירי".
ומבואר בדבריו שחיוב התענית בתשעה באב נדחה, הוא חיוב חדש על תאריך זה, ולא בתורת תשלומין לתשעה באב, ונתקן על ידי חכמים מלכתחילה כחיוב בעשירי באב. וזאת משום שלדעת רבי יוחנן גם עשירי באב הוא יום שראוי לקבוע בו תענית על חורבן בית המקדש. ולכן בשנה שחל תשעה באב בשבת ואי אפשר להתענות ביום זה, קבעו חכמים מלכתחילה את יום התענית בעשירי באב.
לפיכך, קטן שהגדיל בעשירי באב, חייב להתענות בתענית תשעה באב שנדחתה לעשירי באב, כי בזמן חיוב התענית, בעשירי באב, הוא כבר בר חיובא.
ב. אולם בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן שסג) כתב סברא מחודשת לחייב קטן שהגדיל בעשירי באב בתענית תשעה באב שנדחה "דגם קודם שנתמלא ונעשה בן י"ג שנים הרי חייב משום חינוך, אם כן לא נדחה לגמרי". והיינו שאין לומר שהתענית "דחויה" מתשעה באב [בגלל השבת] וממילא נדחה לגמרי חיובה, ולכן הקטן פטור להתענות בעשירי – שהרי בתשעה באב היה הקטן מחוייב להתענות מדין "חינוך", ואם כן אינו נחשב כ"נדחה לגמרי" מהחיוב להתענות בתשעה באב, ושפיר יתחייב הקטן להתענות בעשירי באב. ונמצא לפי דבריו, שאין נפק"מ בין צדדי החקירה ביסוד גדר חיוב התענית בתשעה באב שנדחה, לנדון קטן שהגדיל בעשירי באב, היות ולפי שני הצדדים עליו להתענות, כי מדין חינוך היה מחוייב להתענות בתשעה באב.
אלא שעל דברי המהרש"ם תמה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן כז) היכן נמצא בשו"ע החיוב לחנך קטן להתענות בתשעה באב "דין כזה מצינו רק לגבי יום הכפורים, כפסק באו"ח (סימן תרטז סעי' ב). אבל לגבי תשעה באב לא נזכר בשו"ע מחיוב כזה כלל, ואדרבא האליה רבה (סי' תרמט סק"ג) מדגיש לכתוב דאין להם להתענות אלא לתינוקת בת י"ב שנה ויום אחד ותינוק בן י"ג שנים ויום אחד. ואם כן הרי נפל לבירא כל דבר סברת חיובו של המהרש"ם בזה, וצריך להיות איפוא הדין לכאורה דשפיר פטור הבר מצוה הזה מלהתענות בתשעה באב שנדחה שרק אז נמלאו לו י"ג שנה ויום אחד".
אולם הציץ אליעזר מיישב את דברי המהרש"ם "דהא תענית לשעות, שפיר סוברים כמה מגדולי הפוסקים שמחויבים לחנך בתשעה באב גם את הקטנים. כלומר, יש חיוב "חינוך" על קטן בתשעה באב, הבא לידי ביטוי בחיוב לחנכו להתענות כמה שעות בתשעה באב. וכמו כן קטן אסור בלימוד תורה בתשעה באב (פמ"ג סי' תקנד במשב"ז ס"ק א), וכן אסור להאכילו בשר ויין בתשעת הימים (מג"א סי' תקנא ס"ק לא). ואם כן תשעה באב אינו נחשב "נדחה" לגמרי ביחס לקטן, ולכן הוא מחוייב להתענות למחרת, ודברי המהרש"ם מיושבים.