קטן שהגדיל במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים

מתוך ספר רץ כצבי

קטן שהגדיל במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים

לענין חיובו בתוספת שבת ובהבדלה

יש להסתפק האם נער שנהיה בן י"ג שנים ביום ראשון בשבוע, מחוייב במצות תוספת שבת ובהבדלה במוצאי שבת.

יסוד הספק הוא, האם מצות תוספת שבת, וכן חיוב הבדלה הם חלק בלתי נפרד מחיובי השבת, והיות ובשבת היה נער זה עדיין קטן, הוא אינו מחוייב במצות תוספת שבת ובהבדלה שהם חלק בלתי נפרד מחיובי השבת. או שמצוות אלו אינם מחיובי השבת אלא חיובים נפרדים בפני עצמם, והואיל ובמוצאי שבת הוא גדול, הוא כבר מחוייב במצות תוספת שבת ובהבדלה, שהם ככל יתר המצוות והחיובים המוטלים עליו משעה שהגדיל ונכנס לעול תורה ומצוות.

– א –

המנחת חינוך (מצוה שיג אות יז) דן בשאלה האם קטן שהגדיל במוצאי יום הכיפורים או במוצאי שבת ויום טוב, מחוייב במצות "תוספת" יום הכיפורים ובמצות "תוספת" שבת ויום טוב:

"אני מסופק אם נעשה בר מצוה בתחילת ליל מוצאי יום הכיפורים, אם כן ביום הכיפורים אינו מחוייב להתענות מן התורה, כי אינו נעשה בן שלש עשרה שנה עד הלילה, אך בלילה תיכף בצאת הכוכבים נעשה בר מצוה וחייב בכל המצוות, אי חייב בהתוספת לאחר צאת הכוכבים דצריך להוסיף. מי נימא כיוון דחייב בכל המצוות, אם כן חייב בתוספת הזה. או דילמא דהתורה לא חייבה התוספת אלא אם הוא חייב בעיקר, אבל אם בעיקר לא היה חייב כלל, לא שייך בתוספת שצריך להוסיף על הקודש, כיון דבקודש עצמו לא היה חייב לא שייך התוספת, וצ"ע". והוסיף המנחת חינוך: "וכן להסוברים דכל יום קודש שייך תוספת שייך ספק הזה, אם נעשה בר מצוה במוצאי שבת קודש או יום טוב, אי חייב בתוספת לאחריו, וצ"ע".

ביאור דבריו, שיש להסתפק בגדר מצוות "תוספת" שבת ויום טוב ו"תוספת" יום הכיפורים, האם מצוות אלו הן חלק ממצות היום, או שכל אחת מהן היא מצוה בפני עצמה. אם מצות "תוספת" היא חלק ממצוות השבת, יש לומר שהתורה לא חייבה במצות "תוספת" אלא אם כן חייב גם ב"עיקר", ולכן היות ובשבת היה עדיין קטן, כשהגדיל במוצאי שבת אינו מחוייב במצות "תוספת" השייכת ל"עיקר" שלא היה עדיין מחוייב בו.

אולם אם מצות "תוספת" שבת ויום טוב היא מצוה בפני עצמה בנוסף על מצות השביתה בשבת ויום טוב וביום הכיפורים, והיות ובמוצאי שבת הקטן כבר נהיה גדול, יש לומר שכשם שמחוייב משעה שהגדיל בכל יתר המצוות והחיובים המוטלים עליו, כך הוא גם מחוייב במצות "תוספת" שבת ויום טוב.

– ב –

המנחת חינוך לא פשט את הספק ונשאר בצ"ע, אולם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן קיא) תלה את השאלה האם קטן שהגדיל במוצאי יום הכיפורים מחוייב במצות "תוספת" יום הכיפורים, בלימודים שנתבארו בגמרא מהיכן נלמד דין "תוספת" יום הכיפורים.

במסכת ראש השנה (ט, א) מובא: "ודמוסיפין מחול על קודש מנלן, דתניא בחריש ובקציר תשבות (שמות לד, כא), רבי עקיבא אומר אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה, ד) שדך לא תזרע, אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר, מה חריש רשות אף קציר רשות. יצא קציר העומר שהוא מצוה. ורבי ישמעאל, מוסיפין מחול על קדש מנא ליה, נפקא ליה מדתניא (ויקרא כג, לב) ועיניתם את נפשתיכם בתשעה בחודש, יכול בתשעה, תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על קדש". ומסיימת הגמרא: "אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר (ויקרא שם) מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין, תלמוד לומר תשבתו. ימים טובים מנין, תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד, כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על קדש".

הרי לנו שני לימודים למצות "תוספת" יום הכיפורים: לפי רבי ישמעאל, הלימוד הוא מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם" שנאמר בציווי להתענות ביום הכיפורים, ומשם נלמד שגם בשבת וביום טוב יש מצות "תוספת". ולפי רבי עקיבא, הלימוד הוא מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות" שנאמר בשביעית, ומשם נלמד לכל שבת ויום טוב.

לימוד נוסף מובא במסכת יומא (פא, א). בתחילת הסוגיא נתבאר שיש חילוק בין העונש על אכילה ועשיית מלאכה בעיצומו של יום הכיפורים, לבין העונש על כך ב"תוספת" יום הכיפורים: "ותנא מייתי לה מהכא (במדבר כט, ז) ועיניתם את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו, יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה, תלמוד לומר (ויקרא כג, ל) וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה. יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי, תלמוד לומר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי".

ואז, לאחר שהגמרא הביאה את דברי רבי ישמעאל שלמד את דין "תוספת" יום הכיפורים מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה בחודש", הקשו: "ותנא דעצם עצם, האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה". ופירש רש"י: "מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה, ממילא שמעינן דמוסיפין, והאי ועיניתם בתשעה מאי עביד ליה". ותירצו: "מיבעי ליה לכדתני רב אחא בר רב מדיפתי, ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, וכי בתשעה מתענים והלא בעשרה מתענים, ללמדך שכל האוכל ושותה מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

ומבואר לפי זה לימוד שלישי למצות "תוספת" יום הכיפורים, לפי התנא שלמד מ"בעצם היום הזה" שיש חילוק בעונש בין האוכל או העושה מלאכה בעיצומו של יום הכיפורים שחייב כרת, לבין האוכל או העושה מלאכה בזמן ה"תוספת" שאינו חייב כרת [ונענש כדין המבטל מצות עשה]. ואם יש עונש על אכילה ועשיית מלאכה בזמן ה"תוספת", ודאי שיש חיוב "תוספת" ביום הכיפורים.

– ג –

על פי זה כתב המנחת יצחק, שהשאלה האם מצות "תוספת" שבת ויום טוב ו"תוספת" יום הכיפורים היא חלק ממצות היום, או שזו מצוה בפני עצמה, תלויה בלימודים שנתבארו בגמרא מהיכן נלמד דין "תוספת" יום הכיפורים: "אם ילפינן מעצם עצם, דממעטינן מעונש ואזהרה, שמע מינה דמוסיפין, הרי בודאי נכלל בעשה דיום הכיפורים עצמו. דממעטינן רק מעונש ואזהרה, אבל בעשה כדקאי קאי, ומתחיל האיסור עשה מזמן התוספת ונמשך עד אחר יום הכיפורים. אבל אם ילפינן מועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, הרי מפורש בקרא בתשעה לחודש, אם כן הוי עשה בפני עצמה על זמן התוספת, וכשמסתיים עשה דתוספת, מתחיל העשה דיום הכיפורים ועונש ואזהרה דידיה כנ"ל. ולמאן דיליף משביעית, יש לדון אם אמרינן דאהדרינן למילתיה דאיסור של יום הכיפורים עצמו, או הוי איסור בפני עצמו".

כלומר, אם דין "תוספת" נלמד מהפסוק "בעצם היום הזה", שכן מהעובדה שצריך לימוד מיוחד שהעונש על אכילה או עשיית מלאכה ב"תוספת" שונה מאכילה או עשיית מלאכה בעיצומו של יום הכיפורים, מוכח שה"תוספת" היא חלק ממצות ה"יום" ש"מתחיל האיסור עשה מזמן התוספת ונמשך עד אחר יום הכיפורים". ולכן צריך למעט מהפסוק "בעצם", שלענין העונש בלבד, יש הבדל בין "עצם" היום ובין ה"תוספת".

אבל אם דין "תוספת" נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם", פסוק זה נאמר על "תשעה בחודש", ומוכח כי חיוב ה"תוספת" עומד בפני עצמו, ונאמר על "תשעה בחודש" ללא כל קשר לעיצומו של יום הכיפורים "וכשמסתיים עשה דתוספת, מתחיל העשה דיום הכיפורים ועונש ואזהרה דידיה".

ואילו לדעת הסוברים שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות", יש מקום להסתפק האם חיוב "תוספת" יום הכיפורים נכלל במצות שביתת יום הכיפורים, או שזהו חיוב בפני עצמו.

– ד –

להלכה נחלקו הפוסקים מהיכן נלמד דין ה"תוספת".

הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"א ה"ו) כתב: "וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו, שנאמר ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי". ומפורש בדבריו שחיוב תוספת נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם", כדעת רבי ישמעאל.

הרי"ף (יומא, ב' ע"ב בדפי הרי"ף) כתב: "ת"ר ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, יכול בתשעה ת"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפים מחול על הקודש". ומשמע מדבריו שחיוב תוספת נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם". אולם בהמשך דבריו הביא הרי"ף את הלימוד מהפסוק "בעצם היום הזה", שהעונש על אכילה או עשיית מלאכה ב"תוספת" שונה מאכילה או עשיית מלאכה בעיצומו של יום הכיפורים. ואם כן לכאורה קשה, מדוע הוצרך הרי"ף לכתוב בתחילת דבריו שדין ה"תוספת" נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם", והרי בלימוד מ"בעצם היום הזה" לענין העונש בזמן ה"תוספת" נכלל עצם החיוב ב"תוספת", וכפי שהקשה האליה רבה (או"ח סי' תרח ס"ק ב) "ותימא הא בגמרא פריך ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה. ופרש"י מדאצטריך למעוטי תוספת מעונש ממילא שמעינן דמוסיפין ומשני מיבעיא ליה לכל האוכל בט' כאילו מתענה וכו', א"כ האיך הביא הרי"ף לימוד דועיניתם וגם תנא דעצם".

גם הרא"ש (יומא פרק שמיני סימן ח) כתב בתחילת דבריו כדברי הרי"ף, שחיוב תוספת נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם". ואילו בהמשך דבריו (שם סימן כב) הביא את דברי רב אחא מדיפתי שלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", שיש מצוה לאכול בערב יום הכיפורים. ומאחר ובסוגיית הגמרא נתבאר שלימוד זה הוצרך לתנא שלמד את חיוב ה"תוספת" מהפסוק "בעצם היום הזה", הקשה הקרבן נתנאל (שם אות י) על הרא"ש, מדוע כתב שדין ה"תוספת" נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם", והרי לפי התנא שלמד את חיוב ה"תוספת" מהפסוק "בעצם היום הזה" לענין העונש בזמן ה"תוספת", נכלל בזה גם הלימוד לעצם חיוב ה"תוספת".

הטור (או"ח סי' תרד) הביא את הפסוק "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש", לענין מצות אכילה בערב יום הכיפורים. והקשה הבית יוסף: "וא"ת הא האי קרא דועיניתם איצטריך ללמד דמוסיפין מחול על הקודש כדדריש ליה בפרק בתרא דיומא ובפרק קמא דראש השנה". ותירץ: "ויש לומר שרבינו סובר כרבי עקיבא דנפקא ליה שמוסיפין מחול על הקודש מקרא (שמות לד, כא) דבחריש ובקציר תשבות כדאיתא בפרק קמא דראש השנה". ומבואר בדברי הבית יוסף, שלדעת הטור חיוב "תוספת" נלמד מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות".

אולם הב"ח (סי' תרח ס"ק א) כתב: "כבר נתבאר לעיל בסימן תר"ד טעמו דפסק כרבי עקיבא וכתנא דעצם עצם". וכן כתב הט"ז (סי' תרח ס"ק א) שלדעת הטור נלמד דין "תוספת" מהפסוק "בעצם היום הזה", וז"ל: "ונראה דהטור מתכוין על הקרא דילפינן בפרק בתרא דיומא דיש גזירה שוה דעצם עצם, דהיינו דילפינן שאין עונש ואזהרה בתוספת מן החול מגזירה שוה, דדוקא בעצם היום יש עונש ואזהרה ולא בתוספת, וממילא שמעינן דעכ"פ יש חיוב להוסיף מחול על הקדש ביום כיפור. וכן איתא שם בגמרא דמאן דיליף מעצם עצם לא יליף תוספת חול מן קרא דועיניתם בתשעה בערב, אלא קרא דועיניתם אתא לחיוב אכילה בערב יום הכיפורים, ואם כן הטור דנקיט ליה קרא דועיניתם לענין חיוב אכילה כדלעיל, על כרחך יליף תוספת מחול מעצם עצם". ומבואר בדברי הב"ח והט"ז, שלדעת הטור חיוב "תוספת" נלמד מהפסוק "בעצם היום הזה".

המשנה ברורה (סי' תרח ס"ק א) כתב שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "ועיניתם", וז"ל: "ותוספת זה אין בו כרת כי אם מצות עשה, וילפינן בגמרא (ר"ה ט, א) מדכתיב ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם, ואמרינן יכול בתשעה מתענים, ת"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך, ת"ל בתשעה, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום כדי להוסיף מחול על הקודש".

לסיכום:

[א] דעת הרמב"ם והמשנה ברורה, שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם".

[ב] בדעת הרי"ף הרא"ש צ"ע, כי מצד אחד כתבו במפורש שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם". אך מצד שני משמע מדבריהם שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "בעצם היום הזה".

[ג] הבית יוסף הבין בדעת הטור שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות".

[ד] ואילו הב"ח והט"ז הבינו בדעת הטור שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "בעצם היום הזה".

– ה –

ומאחר ויסוד השאלה האם קטן שהגדיל במוצאי יום הכיפורים מחוייב במצות "תוספת" יום הכיפורים, תלוי בהבנת גדר מצות "תוספת" שבת ויום טוב ו"תוספת" יום הכיפורים, האם זהו חלק ממצות היום, או מצוה בפני עצמה. ונדון זה, האם גדר ה"תוספת" הוא חלק ממצות היום, או מצוה בפני עצמה, תלוי מהיכן נלמד דין "תוספת" יום הכיפורים, כתב המנחת יצחק (ח"ו סימן נט) בדין קטן שהגדיל בתוספת יום הכיפורים: "ואחרי כל הנ"ל נבוא לספיקת המנחת חינוך הנ"ל, דהנראה דתלוי אם מצות תוספת יום הכיפורים הוי מצוה בפני עצמה, או הוי רק המשך ממצות יום הכיפורים. דאם הוי רק המשך אז שפיר יש לומר כיון שאינו חייב בהעיקר אינו חייב בתוספת, אבל אם הוי מצוה בפני עצמה, חייב בתוספת אף אם פטור ביום הכיפורים עצמו, וכפי שנתבאר בשיטת הרמב"ם דהוי מצוה בפני עצמה, אם כן בנעשה בר מצוה במוצאי יום הכיפורים יש לומר דחייב בהתוספת מהתורה, אף אם ביום הכיפורים עצמו היה פטור מן התורה, כנלענ"ד".

המנחת יצחק קבע להלכה איפוא, כדעת הרמב"ם והמשנה ברורה, שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם", ופירוש הדבר שחיוב ה"תוספת" עומד בפני עצמו בנוסף על מצות השביתה בשבת ויום טוב וביום הכיפורים. ולכן קטן שהגדיל במוצאי שבת, כשם שמחוייב בכל יתר המצוות והחיובים המוטלים עליו משעה שהגדיל, כך הוא מחוייב במצות "תוספת" שבת ויום טוב.

ובאמת לפי הב"ח והט"ז שהבינו בדעת הטור שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "בעצם היום הזה", ומוכח שה"תוספת" היא חלק ממצות היום ש"מתחיל האיסור עשה מזמן התוספת ונמשך עד אחר יום הכיפורים" [ולכן צריך למעט מהפסוק "בעצם", שלענין העונש בלבד, יש הבדל בין "עצם" היום ובין ה"תוספת"] – קטן שהגדיל במוצאי שבת פטור ממצות "תוספת" שבת, שכן אם מצות "תוספת" היא חלק ממצוות השבת, יש לומר שהתורה לא חייבה במצות "תוספת" אלא אם כן חייב גם ב"עיקר", ולכן היות ובשבת היה עדיין קטן, כשהגדיל במוצאי שבת הוא אינו מחוייב במצות "תוספת" השייכת ל"עיקר", שהרי אז [בשבת] עדיין לא היה מחוייב בו.

ואמנם לפי הבית יוסף שהבין בדעת הטור שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות", יש מקום להסתפק האם חיוב "תוספת" יום הכיפורים נכלל במצות שביתת יום הכיפורים, או שזהו חיוב בפני עצמו ולכן גם השאלה האם קטן שהגדיל במוצאי שבת חייב במצות "תוספת" תישאר בספק, וצ"ע.

– ו –

כאמור, המנחת חינוך לא פשט את הספק האם קטן שהגדיל במוצאי שבת חייב במצות "תוספת", ונשאר בצ"ע. אולם החתם סופר (או"ח ח"א סימן קעב) נקט בפשיטות, היות והקטן לא היה מחוייב "בעיקר" חיוב היום, אינו מחוייב גם בתוספת, כדבריו: "ולענין תינוק שנעשה בר מצוה במוצאי יום הכיפורים דבעיצומו של יום ודאי פטור מן התורה, אותו פטור מתוספת יציאתו אפילו הביא ב' שערות אז, זה נראה לי פשוט יותר מביעא בכותחא. דהאי תוספת איננו מן הצום עצמו, דנימא יום הכיפורים נמשך עוד שעה על הלילה, ואין בו לא חיוב כרת ומלקות כלל, משום דפשטא דקרא אינו מורה עליו, אלא איסורא מדרשת חז"ל, והם אמרו שהוא מן התורה תוספת מחול על הקודש. ואם כן מי שלא חייב לנהוג קודש, אין לו שייכות להוסיף, ועל מה יוסיף, אין תוספת בלא עיקר".

ולמדנו מדבריו הבנה נוספת בגדר מצות "תוספת" שבת ויום טוב. שכן החתם סופר כתב במפורש "דהאי תוספת איננו מן הצום עצמו", והיינו שחיוב "תוספת" שבת ויום טוב הוא מצוה בפני עצמה בנוסף על מצות השביתה בשבת ויום טוב וביום הכיפורים, ולא חלק מחיובי היום. ולפי זה, היה צריך להיות שקטן שהגדיל במוצאי שבת, כשם שמחוייב בכל יתר המצוות והחיובים המוטלים עליו משעה שהגדיל, כך הוא יתחייב במצות "תוספת" שבת ויום טוב. ולמרות זאת כתב החתם הסופר שאין הקטן מחוייב במצוה זו.

ומבואר איפוא, כי לדעת החתם סופר גדר חיוב מצות "תוספת" הוא "תוספת מחול על הקודש". דהיינו "הוספת" זמן של "יום חול" על זמן "קודש". ולכן "מי שלא חייב לנהוג קודש, אין לו שייכות להוסיף, ועל מה יוסיף, אין תוספת בלא עיקר", ואין זה משנה כלל וכלל אם התוספת היא מצוה בפני עצמה.

– ז –

ואילו הישועות יעקב (או"ח סי' תרח ס"ק א) חידש שיש לחלק בין דינו של קטן שהגדיל במוצאי שבת, שבוודאי חייב בתוספת שבת, לבין קטן שהגדיל במוצאי יום הכיפורים, שאינו חייב בתוספת יום הכיפורים, לפנינו דבריו:

"הדבר פשוט כיון דשבת היה יום שעבר, אלא שהוא מחמת שלא היה גדול עדיין לא נתחייב בו, מחוייב הוא כשנעשה גדול בתוספת שבת לקיים תוספת שבת. הא למה זה דומה דלדעת הפוסקים חשבינן שני גדלות מעת לעת, אם נעשה גדול באמצע יום השבת, הכי יעלה על הדעת שמותר לעשות מלאכה בשבת עצמו מהתורה. והוא הדין בזה לענין תוספת שבת.

ואמנם אם היה קטן ביום הכיפורים ובמוצאי יום הכיפורים נעשה גדול, וכמו כן להני דסברי דחשבינן מעת לעת לענין שני גדלות אם נעשה גדול באמצע יום הכיפורים, נלע"ד דכיון דרשאי לאכול מקצת היום אין כאן תענית מערב עד ערב, כיון שהרי אכל ושתה היום איך יתכן שבאמצע היום כשנעשה גדול יתחיל להתענות, הרי אין כאן תענית כלל, דתענית בעינן שיהיה מעת לעת וזה גרע מתענית שעות".

לדעת הישועות יעקב, ההבדל בין שבת ליום הכיפורים הוא, שבשבת איסור המלאכה הוא על כל רגע ורגע, ולכן אם הקטן הגדיל סמוך ליציאת השבת, הוא כמובן מחוייב לשמור את השבת באותם רגעים ספורים שנשארו עד ליציאתה. לעומת זאת, איסור השביתה ביום הכיפורים הוא "מערב עד ערב" [מתחילת היום ועד סופו], ולכן רק מי שהיה מחוייב בשביתת יום הכיפורים בערב יום הכיפורים, מחוייב לצום בו. אבל קטן שהגדיל בסמוך ליציאת יום הכיפורים, היות ולא היה מצווה על שביתה "מערב עד ערב", אינו מצווה להתענות משעה שהגדיל עד סיום יום הכיפורים.

ולאור זאת, גם לענין חיוב מצות "תוספת", יש לחלק בין דינו של קטן שהגדיל במוצאי שבת, שבוודאי חייב בתוספת שבת, כי העובדה שלא היה מחוייב בשבת במצוות, אינה משפיעה על חיובו כשהגדיל במוצאי שבת במצות "תוספת". אולם כשהגדיל במוצאי יום הכיפורים, אינו חייב בתוספת יום הכיפורים, שהרי לא היה מחוייב בעינוי ביום הכיפורים, ולכן אין מה "להוסיף" על מה שלא היה מחוייב בו מעיקרא.

– ח –

בשו"ת משפטי עוזיאל (או"ח סי' כב) דן בשאלה האם קטן שהגדיל במוצאי שבת חייב במצות "תוספת", ופסק לא כדברי החתם סופר ולא כדברי הישועות יעקב, ולדעתו הן קטן שהגדיל בשבת והן קטן שהגדיל ביום הכיפורים, חייב במצות "תוספת" שבת ויום הכיפורים:

"והנה ברור מאד שתוספת שבת ויום הכיפורים ויום טוב ביציאתו היא דומה לעיקר השבת, שכל שעה ושעה שבה היא אסורה במלאכה ונענשים עליה. וכמו כן גם מי שחילל שבת במלאכה בשעת תוספת שבת, נקרא עובר על מצות השביתה בתוספת שבת, והוא הדין ליום טוב ויום הכיפורים. ולפי מה שביררנו לדברי הכל חייב הקטן בכל המצות שפוגע בהם משהגדיל, אע"פ שלא היה חייב בהם בשעת התחלת חלות המצוה. והלכך קטן שהגדיל במוצאי יום הכיפורים חייב בתוספת, שאין התוספת קשור אל העיקר, אבל הוא המשך המשלים את העיקר, אע"פ שהוא נבדל ממנו בעונש ואזהרה, עכ"פ הוא המשך מצוה. שוב ראיתי למרן החתם סופר שכתב לפטור קטן מתוספת יום הכיפורים ביציאתו, משום דמי שלא חייב לנהוג קדושה ביום הכיפורים אין לו שייכות בתוספת, שאין תוספת בלא עיקר. ולעניות דעתי נראה עיקר כמו שכתבנו, דקטן שהגדיל במוצאי יום הכיפורים חייב בתוספת, משום דמשעה שהגדיל חייב בכל המצוות שהוא פוגע בהם, אפילו אם הם חלק המשכי ממצות היום שעבר".

ומבואר בדבריו, שגדר מצות "תוספת" שבת ויום טוב היא מצוה בפני עצמה בנוסף על מצות השביתה בשבת ויום טוב וביום הכיפורים, כדבריו "שאין התוספת קשור אל העיקר" [ובניגוד לדעת החתם סופר שקשר בין ה"עיקר" לתוספת", וכתב "שאין תוספת בלא עיקר"]. ואף שמצות ה"תוספת" היא "המשך המשלים את העיקר", אולם כאמור, "המשך" זה לא קשור לעיקר, אלא זו מצוה בפני עצמה. ובשל כך, קטן שהגדיל במוצאי שבת, כשם שמחוייב בכל יתר המצוות והחיובים המוטלים עליו משעה שהגדיל, כך הוא מחוייב במצות "תוספת" שבת ויום טוב ובמצות "תוספת" יום הכיפורים [בניגוד לדעת הישועות יעקב שסובר שאינו חייב].

לסיכום: המנחת חינוך נשאר בספק, האם קטן שהגדיל במוצאי שבת או יו"ט מחוייב במצות תוספת שבת ויום טוב ובמצות תוספת יום הכיפורים.

החתם סופר נקט בפשיטות, שהיות ולא היה מחוייב ב"עיקר" חיוב השבת ויום הכיפורים, אינו מחוייב גם ב"תוספת".

לדעת הישועות יעקב יש לחלק בין דינו של קטן שהגדיל במוצאי שבת, שבוודאי חייב בתוספת שבת, לבין דינו של קטן שהגדיל במוצאי יום הכיפורים, שאינו חייב בתוספת יום הכיפורים.

ואילו המשפטי עוזיאל הכריע שהן קטן שהגדיל בשבת והן קטן שהגדיל ביום הכיפורים, מחוייבים במצות "תוספת" שבת ויום הכיפורים, כי גדר מצות "תוספת" היא מצוה בפני עצמה בנוסף על מצות השביתה בשבת ויום טוב וביום הכיפורים, ולכן קטן שהגדיל במוצאי שבת, המחוייב בכל המצוות המוטלים עליו משהגדיל, מחוייב במצות "תוספת" שבת ויום טוב ובמצות "תוספת" יום הכיפורים.

והמנחת יצחק תלה את השאלה במחלוקת הראשונים מנין נלמד איסור תוספת, והכריע להלכה כדעת הרמב"ם והמשנה ברורה שדין "תוספת" נלמד מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם", ופירוש הדבר שחיוב ה"תוספת" עומד בפני עצמו בנוסף על מצות השביתה בשבת ויום טוב וביום הכיפורים. ולכן קטן שהגדיל במוצאי שבת מחוייב במצות "תוספת" שבת ויום טוב.

אכן, מן הראוי לציין לדברי המשפטי עוזיאל שכתב בסוף דבריו בנדון דידן: "אכן אין שאלה זו הלכה למעשה, דלהלכה לא נפקא לן מידי, שהרי קטן זה חייב ביום הכיפורים גופא מדרבנן [כאשר היה קטן, מדין "חינוך"] ונמשך חיובו גם על התוספת על כל פנים מדרבנן, וכתבתי זה רק לבירור ההלכה".

 

ענף ב – הבדלה במוצאי שבת

למרות שבנדון חיוב תוספת שבת, אין נפקא מינה לדינא בחיוב קטן שהגדיל במוצאי שבת או במוצאי יום הכיפורים, שהרי חייב במצוה זו מדרבנן מדין "חינוך". אולם בשאלה האם קטן שהגדיל במוצאי שבת מחוייב בהבדלה, יש נפקא מינה למעשה:

א. אם חיובו מהתורה, יוכל להוציא כל אחד ידי חובה בהבדלה, משא"כ אם חיובו רק מדרבנן מדין "חינוך", לא יוכל להוציא ידי חובה את מי שמחוייב בהבדלה מהתורה.

ב. כאשר יום טוב חל במוצאי שבת ומקדשים ומבדילים על כוס אחת [יקנה"ז], אם אינו מחוייב בהבדלה מהתורה, לא יוכל להוציא אחרים המחוייבים בהבדלה מהתורה, גם ידי חובת הקידוש. ואף שחיוב קידוש ביום טוב הוא מדרבנן גם לגדולים [עי' במשנה ברורה סי' רעא ס"ק ב] אולם מאחר וההבדלה היא חלק בלתי נפרד מהקידוש, אם אינו מחוייב בהבדלה מהתורה, לא יוכל להוציא אחרים המחוייבים בהבדלה מהתורה גם ידי חובת הקידוש.

– ט –

רבי צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, הביא בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן קסה) את דברי החתם סופר [הובא לעיל אות ו] שגדר חיוב מצות "תוספת" הוא "תוספת מחול על הקודש", ולכן קטן שהגדיל במוצאי שבת אינו מחוייב במצות "תוספת" שבת בגלל ש"מי שלא חייב לנהוג קודש, אין לו שייכות להוסיף, ועל מה יוסיף, אין תוספת בלא עיקר" – ופסק שהוא הדין לענין הבדלה, שקטן שהגדיל במוצאי שבת, אינו מחוייב בהבדלה:

"השבתי לחכם אחד ששאלני על קטן שנתמלאו לו י"ג שנים במוצש"ק אם מחויב הוא בהבדלה, מי נימא כיון דלא נצטוה על השבת וכחול הוא לגבי דידיה, אם כן אין לו מה להבדיל, או דלמא מצות הבדלה חלה עליו בשביל שבת דעלמא, והשבתי דנ"ל דדמיא למאי דפסק בחתם סופר (או"ח סימן קעב) בנעשה גדול במוצאי יום הכיפורים דפטור מלהתענות תוספת יום הכיפורים אף דמרבינן מקרא בראש השנה (ט, ב) דכיון דפטור מהעיקר אין שייך לחייבו בהתוספת יום הכיפורים, עכ"ד. וחיוב הבדלה נראה דלא עדיף מחיוב תוספת יום הכיפורים, דהבדלה נמי נראה דלכל היותר אינו אלא הוספה למצות השבת, ולהרמב"ם דס"ל הבדלה דאורייתא יליף לה ממצות זכור את יום השבת, דנכלל בו גם כן מצות הבדלה, אם כן כיון דפטור על עיקר השבת, יש לפוטרו נמי מהבדלה".

ביאור דבריו, הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ט ה"א) כתב: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה". וכתב המגיד משנה: "מדברי רבינו נראה בבירור שהוא סובר שההבדלה גם כן דבר תורה, והכל בכלל זכור". ולמד הגרצ"פ פרנק מדברי הרמב"ם, שמצות ההבדלה היא "הוספה למצות השבת", וחלק ממצות "זכור את יום השבת לקדשו" הכוללת זכירה בכניסת השבת וביציאתה. ולכן, על פי דברי החתם סופר ש"אין תוספת בלא עיקר", היות וקטן שהגדיל במוצאי שבת "פטור על עיקר השבת, יש לפוטרו נמי מהבדלה".

– י –

אולם רבי חיים פנחס שיינברג, ראש ישיבת תורה אור בירושלים, כתב בספרו משמרת חיים (ח"א, יום הכיפורים אות ב) שיש לחלק בין דברי החתם סופר שנאמרו לענין מצות "תוספת" שבת ויום הכיפורים, לבין חיוב קטן שהגדיל בהבדלה: "דגבי הבדלה אין החיוב לגבי הגברא, דהיינו לחלק בין איסור מלאכה שלו להיתר מלאכה שלו, אלא החיוב הבדלה לגבי היום, לחלק בין יום שבת קודש ליום חול. ולכן אף שהיה קטן בשבת ולא היה מוזהר עליה, מכל מקום צריך לחלק בין היום שהיה במציאות קודש, אף שלא היה מוזהר עליה ליום חול. משא"כ גבי תוספת יום הכיפורים דהדין דתוספת יום הכיפורים משתייכת לגברא, דהאיסור דיום הכיפורים דמוטל על הגברא, בעי הוספה. ולכן היכא דהגברא לא היה מוזהר על העיקר, לא שייך לומר דיוסיף עליה. ולכן פשיטא ליה לחתם סופר דאינו מחויב על התוספת".

וסברא זו כתב גם בספר אבני חן (פרשת אמור, מצוה שיג אות יז) "ולענ"ד יש מקום לחלק, דהבדלה שייך להבדיל על עצם יום השבת וזה שייך גם בקטן. מה שאין כן בתוספת יום הכיפורים, אין על מה להוסיף אם לא היה חייב להתענות ביום הכיפורים".

לדעת המשמרת חיים והאבני חן, דברי החתם סופר ש"אין תוספת בלא עיקר", נכונים רק במצוה שחיובה על הגברא, כגון מצות "תוספת שבת", שמוטל חיוב על הגברא להוסיף על ה"עיקר", ולכן כאשר הגברא היה פטור מה"עיקר" לא ניתן לחייבו על ה"תוספת" בגלל ש"אין תוספת בלא עיקר". אולם חיוב הבדלה, מאחר ואינו מוטל על ה"גברא" [לחלק בין איסור מלאכה שלו להיתר מלאכה שלו], אלא הוא חיוב להבדיל בין יום השבת לששת ימי המעשה, אין זה משנה כלל אם ה"גברא" היה מחוייב או לא מחוייב בשמירת השבת, וגם אם לא היה מחוייב, הוא עדיין מחוייב להבדיל בין השבת לימי החול.

אולם דבריהם צ"ע, שכן אם הקטן לא היה מחוייב בשמירת השבת, אין לו כל חיוב הבדלה. שכן חיוב הבדלה הוא להבדיל בין קדושת השבת לימי החול, ומאחר והקטן אינו בר חיובא בקדושת השבת [מהתורה] אין לו בין מה להבדיל, שהרי גם השבת נחשבת כלפיו כיום חול, וצ"ע.

– יא –

ונראה לענ"ד כי התשובה לשאלה האם קטן שהגדיל במוצאי שבת חייב בהבדלה, טמונה בבירור יסודות חיוב ההבדלה וגדריו.

לעיל [אות ט] הובאו דברי הרמב"ם שכתב: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה". וכתב המגיד משנה: "מדברי רבינו נראה בביאור שהוא סובר שההבדלה גם כן דבר תורה, והכל בכלל זכור. וראיתי המפרשים ז"ל חלוקים בזה, יש סוברים כדברי רבינו. ואע"ג דבגמרא פרק ערבי פסחים (קו, א) אין שם אלא זכרהו על היין בכניסתו, מכל מקום ילפינן ליה מדכתיב ולהבדיל כמ"ש פרק ידיעות הטומאה (שבועות יח, ב). ויש אומרים שההבדלה אינה אלא מדברי סופרים, אבל הקידוש הוא דבר תורה".

וכוונת המגיד משנה לדברי הגמרא בשבועות: "אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול וכתיב התם (ויקרא י, י) להבדיל בין הטמא ובין הטהור".

ואילו המגדל עוז כתב על דברי הרמב"ם: "ועוד ראיתי אני כי אמרו ז"ל בפירוש זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, לשון זכור הוא מצות עשה זכרהו בכניסתו שמקדשים אותו בדברים ברמזם ז"ל שבת כלה. ולשון שמור שייך ביציאתו, שלא ינהג בקדושת קדש מנהג חול עד שיבדילנו ויקבענו ויושיבנו על כנו".

ומבואר בדעת הרמב"ם שחיוב הבדלה הוא מהתורה. לפי המגיד משנה, המקור לחיוב זה הוא מהפסוק "ולהבדיל בין הקודש ובין החול". ולפי המגדל עוז, מההיקש "זכור" ל"שמור", המחייב קידוש בכניסת השבת והבדלה ביציאתה. וכן מובא בקרית ספר (הלכות שבת פרק כט) על הרמב"ם: "מצוה כט, לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזוכרו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. ואית דילפי לה להבדלה, מדכתיב ולהבדיל בין הקודש ובין החול".

– יב –

אמנם כפי שכתב המגיד משנה "יש אומרים שההבדלה אינה אלא מדברי סופרים". וכוונתו לשיטת הארחות חיים (הלכות הבדלה סימן יח) המובא בבית יוסף (סי' רצו סע' ח) שכתב: "נשים אין מבדילות לעצמן, דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת, אלא רבנן אסמכוה אקרא".

ומבואר בדברי הבית יוסף והב"ח (שם) שנחלקו הראשונים האם נשים מחוייבות בהבדלה, ומחלוקתם תלויה בשאלה האם חיוב הבדלה מהתורה או מדרבנן. לדעת רבנו יונה, חיוב הבדלה מהתורה כמבואר בדברי הרמב"ם שחיוב ההבדלה נכלל בחיובי השבת לזוכרה בכניסתה וביציאתה, ולכן נשים יתחייבו בהבדלה כמו שהן מחוייבות בכל חיובי השבת. אולם לדעת האורחות חיים, הואיל וחיוב הבדלה מדרבנן, הרי זו ככל מצוה התלויה בזמן, שנשים פטורות ממנה.

אולם לדעת השו"ע הרב (סי' רצו סעי' יט) גם אם חיוב הבדלה מדרבנן, יש מקום לחייב נשים בהבדלה. שכן אם חיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת, יש לומר שלמרות שחיוב ההבדלה מדרבנן, מאחר ובחיובים הנובעים מקדושת השבת, נשים גם מחוייבות במה שתיקנו חכמים, לכן הן תהיינה מחוייבות בתקנת חכמים להבדיל, ונבאר הדברים.

מחד גיסא, מלשון הרמב"ם ש"צריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה", לפי ביאורו של המגדל עוז, שחיוב ההבדלה נלמד מההיקש "זכור" ל"שמור", משמע שחיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת לזכור אותה בכניסתה וביציאתה. ומאידך גיסא אם חיוב ההבדלה נלמד מהפסוק "להבדיל בין הקודש ובין החול" המוזכר בדברי הגמרא בשבועות [לעיל אות יא], נראה שגדר חיוב ההבדלה הוא חיוב בפני עצמו, להבדיל בין יום קדוש ליום חול, ואין זה מדיני השבת. ואף מי שאינו מחויב בשמירת השבת, מחוייב להבדיל את השבת ביציאתה [וראה גם בזוהר (פרשת פקודי, ח"ב דף רכז) שחיוב ההבדלה נלמד מהפסוק "להבדיל בין הקודש ובין החול", וז"ל: "ועל דא הבדלה בין קודש לחול, בגין דבעינן לאפרשא בין קודש לחול, ורזא דקרא הכי הוא (ויקרא י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" [ועל כן יש להבדיל בין קודש לחול, משום שצריכים להפריש בין קדש לחול, וכן הוא סוד הכתוב ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור]. וכן ברש"י במסכת חולין (כו, ב) שכתב: "סדר הבדלות האמורות בתורה הוא מונה, ולהבדיל בין הקדש וגו', ויבדל בין האור ובין החושך, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ובין יום השביעי כו' היינו בין קדש לחול".

– יג –

לאור האמור כתב בשו"ע הרב: "לדברי האומרים שמצות זכור אינה אלא בכניסת השבת ולא ביציאתו, ועיקר הבדלה אינה אלא מדברי סופרים, יש מי שאומר שהנשים פטורות ממנה כמו שהן פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי סופרים. ואף שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין, אפילו בדברים שאינם אלא מדברי סופרים, הואיל והן שוין בדברים שהן מן התורה דהיינו זכור ושמור השוום חכמים גם בדבריהם שתיקנו בגלל זכירת השבת או שמירתו. אבל הבדלה אינה ענין לשמירת השבת, אלא דבר בפני עצמו הוא. שתיקנו חכמים להבדיל בין קודש לחול ומצאו להם סמך מן התורה, שנאמר ולהבדיל בין הקודש ובין החול. ויש חולקים על זה ואומרים שההבדלה היא מענין זכירת השבת וקדושתו, שמזכירין הבדל בין קדושתו לחול. ולפיכך הנשים חייבות בהם מדברי סופרים כמו שחייבות בכל הדברים שתיקנו חכמים בגלל קדושת השבת, לפי שתקנו דבריהם כעין של תורה, שהנשים חייבות בזכור ושמור מן התורה כאנשים, וכן עיקר".

ומבואר בדבריו כי לדעת הסוברים שחיוב הבדלה מדרבנן, השאלה האם נשים חייבות בהבדלה תלויה בהבנת גדר חיוב ההבדלה. אם חיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת "ומענין זכירת השבת", יש לומר שלמרות שחיוב ההבדלה מדרבנן, מאחר ובחיובים הנובעים מקדושת השבת, נשים גם מחוייבות במה שתיקנו חכמים, לכן הן תהיינה מחוייבות בתקנת חכמים להבדיל. מה שאין כן אם חיוב הבדלה הוא חיוב בפני עצמו "שתיקנו חכמים להבדיל בין קודש לחול ומצאו להם סמך מן התורה שנאמר ולהבדיל בין הקודש ובין החול", הרי חיוב זה הוא ככל מצוה מדרבנן שהזמן גרמא, שנשים אינן מחוייבות בה.

ולהלכה נקט השו"ע הרב "עיקר" כדעת הסוברים שחיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת "ומענין זכירת השבת".

– יד –

לשאלה האם חיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת או שזהו חיוב נפרד בפני עצמו, יש נפקא מינה נוספת, האם יוצאים ידי חובת הבדלה באמירת "שבוע טוב".

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן לד) כתב: "נשאלתי מתלמיד חכם מופלג אחד מדוע אין מקפידים שלא להזמין במוצש"ק [וכן בימי החול הראשונים] מונית לנסיעה שנהגו איננו שומר שבת ובטוח שאינו שומע הבדלה וגם איננו אומר המבדיל בין קודש לחול [והוא הדין שלא לעלות לנסוע באוטובוס שנהגו הוא שכזה]. הא הנהג אסור מדינא במלאכה, ונמצא שמכשילים אותו בידים בעשיית מלאכה, ודומה זה להנפסק ברמ"א (או"ח סי' קס"ג סע' ב) שאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור לא תתן מכשול. וידידי הרב הגאון רבי יוסף כהן [אב"ד ירושלים] הציע שיקדימו לומר לנהג 'שבוע טוב' והוא ישיב בכזאת לעומתו, וזה בעצמו יכול להיחשב כהבדלה כשם שמועיל לזה אמירת המילים המבדיל בין קודש לחול".

וכן הביא ידידי רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר (חומש שמות סימן לא) בשם הגרש"ז אויערבך "דלשיטת רעק"א יוצא הבדלה כשאומר שבוע טוב". וכוונתו לחידושו של רבי עקיבא אייגר (הובא בביאור הלכה סי' רעא סע' ב סוף ד"ה דאיתקש) "שמסתפק דאולי יוצא המצות עשה [דקידוש] באמירת שבתא טבא", וסבר הגרש"ז, שאמירת 'שבוע טוב' נחשבת כהבדלה, כשם שבאמירת 'שבתא טבא' נחשבת לקידוש [מהתורה].

וכתב הגר"א וייס על סברת הגרש"ז: "ובאמת אין זה נראה, דאמירה זו אין בה ביטוי כלל לשבחו של יום, ואינו קשור כלל לשבת, אלא בפתיחה לשבוע חדש".

וגם הציץ אליעזר (חלק יב סימן לז) כתב שאין יוצאים ידי חובת הבדלה באמירת 'שבוע טוב' אפילו לדעת רבי עקיבא אייגר, כדבריו: "אבל אני מוסיף ואומר שגם אליבא דהגרע"א שנוטה לומר שכן יוצאין באמירת 'שבתא טבא', וסובר כן גם התשובה מאהבה על או"ח סי' רס"ג שמצטטו כת"ר בדבריו. גם אליבא דידהו גם כן אינם יוצאים מיהת בהבדלה באמירת שבוע טוב, וגם הם יודו על כך. והחילוק הוא בפשיטות, דבקידוש דשבת מה דבעינן הוא שיזכיר דברי שבח בשבת, וסברי לכן הנהו רבנן דגם באמירת שבתא טבא כלול כבר דברי שבח לשבת, וכדכתב התשובה מאהבה שם דהמצוה היא לזכור את השבת כדכתיב זכור את יום השבת והרי זכרו אותו. משא"כ בהבדלה דהמצוה היא לא רק להזכיר דברי שבח ובקשה לימי החול הבאים לקראתנו, אלא צריכים לכלול בה גם ובעיקר דברי שבח ליום השבת קודש היוצא, וכדהבאתי בדברי מדברי הרמב"ם (ספר המצוות מצות עשה קנה) והחינוך (מצוה לא) שהבדלה היא חלק מזכירת שבת ומצות ההבדלה היא לדבר בה דברים שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים, ולזה אין כל זכר באמירת שבוע טוב בלבד, ולכן הדבר ברור דכו"ע מודים בזה דאין יוצאים באמירת 'שבוע טוב' ידי חובה בהבדלה כלל ועיקר, ופשוט".

ונראה שאמנם לפי הרמב"ם שחיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת לזכור אותה בכניסתה וביציאתה, צדקו הציץ אליעזר והגר"א וייס בטענתם שבאמירת 'שבוע טוב' אין כל איזכור לזכירת השבת, וזאת בניגוד לאמירת 'שבתא טבא' שיתכן ויוצא בה ידי חובת קידוש מכיון שבאמירה זו הוא למעשה זוכר את השבת.

אולם אם חיוב ההבדלה נלמד מהפסוק "להבדיל בין הקודש ובין החול" והוא חיוב העומד בפני עצמו, להבדיל בין יום קדוש ליום חול, ואין זה מדיני זכירת השבת, יתכן בהחלט שגם באמירת 'שבוע טוב', אפילו שהיא רק "פתיחה לשבוע חדש", יוצא ידי חובת הבדלה, שהרי סוף סוף באמירה זו הוא מבדיל בין יום השבת לימי החולין.

– טו –

ממוצא הדברים נראה כי גם פתרון השאלה האם חייב קטן שהגדיל במוצאי שבת בהבדלה, טמון בהבנת גדר חיוב ההבדלה אם הוא מחיובי השבת או שזהו חיוב נפרד בפני עצמו.

אם חיוב ההבדלה נלמד מהפסוק "להבדיל בין הקודש ובין החול" והוא חיוב העומד בפני עצמו, להבדיל בין יום קדוש ליום חול, ואין זה מדיני זכירת השבת, מסתבר שגם מי שאינו מחויב בשמירת השבת, מחוייב להבדיל את השבת ביציאתה. ולכן הואיל ובמוצאי שבת הקטן כבר נהיה גדול, הרי הוא מחוייב במצות הבדלה, ככל יתר המצוות והחיובים המוטלים עליו משעה שהגדיל ונכנס לעול תורה ומצוות.

אולם לפי ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם "צריך לזכור את השבת בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה", שחיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת לזכור אותה בכניסתה וביציאתה, מסתבר שמכיון ובשבת היה נער זה עדיין קטן ולא מצווה בזכירת השבת, אין הוא מחוייב גם בהבדלה שהיא חלק מחיוב זכירת השבת.

ברם בספר זכרון יהודה (עמ' רלד) כתב רבי אברהם דורי, שגם לפי הרמב"ם שצריך לזכור את השבת בכניסתו וביציאתו "אין זאת אומרת שיש כאן מצוה אחת התלויה בזכירה בכניסה וביציאה, אלא שהמצות עשה לזכור את יום השבת לקדשו קיימת פעמיים, בכניסת השבת וביציאת השבת. והיינו שמי שזוכר את יום השבת לקדשו בכניסת השבת קיים מצות עשה מן התורה, אע"פ שעדיין לא זוכר את יום השבת ביציאתו. וכשיזכור ביציאתו, יקיים עוד מצות עשה מן התורה". ומתוך כך רצה לומר, שגם לפי הרמב"ם, קטן שהגדיל במוצאי שבת יהיה חייב בהבדלה, בגלל שאין מצות ההבדלה תלויה במצות הקידוש, והם שני חיובים נפרדים הנלמדים מפסוק אחד. ולכן למרות שהיה פטור מחיוב הקידוש בשבת הואיל והיה אז עדיין קטן, כאשר הגדיל במוצאי שבת, הוא מצווה ועומד בחיוב הנוסף של ההבדלה.

ומכל מקום בדברי שו"ע הרב [לעיל אות יג] מפורש שנקט "עיקר" להלכה כדעת הסוברים שחיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת "ומענין זכירת השבת", ולפיכך קטן שהגדיל במוצאי שבת פטור מהבדלה, היות ובשבת לא היה מצווה בזכירת השבת, וחיוב ההבדלה הוא חלק מחיוב זכירת השבת, שהקטן היה פטור ממנו בשבת.

לסיכום: בשו"ת הר צבי פסק על פי דברי החתם סופר, שנדון חיוב הבדלה בקטן שהגדיל במוצאי שבת דומה לנדון חיוב קטן שהגדיל במוצאי שבת במצות "תוספת" שבת, ולכן אינו מחוייב בהבדלה כשם שאינו מחוייב במצות "תוספת" שבת בגלל ש"מי שלא חייב לנהוג קודש, אין לו שייכות להוסיף, ועל מה יוסיף, אין תוספת בלא עיקר".

אולם המשמרת חיים והאבני חן חילקו בין דין "תוספת" לדין "הבדלה", ולדעתם יש לחלק בין מצות "תוספת" שבת ויום טוב שחיובה מוטל על הגברא "להוסיף" על ה"עיקר", ולכן כאשר הגברא היה פטור מה"עיקר" לא ניתן לחייבו על ה"תוספת" בגלל ש"אין תוספת בלא עיקר". לעומת חיוב הבדלה שאינו תלוי ב"גברא", וגם אם ה"גברא" לא היה מחוייב, לכשיגדיל הוא מחוייב להבדיל בין השבת לימי החול.

ונתבאר כי נדון חיוב קטן שהגדיל במוצאי שבת בהבדלה, תלוי בהבנת גדר חיוב ההבדלה אם הוא מחיובי השבת או שזהו חיוב נפרד בפני עצמו. ומאחר ולדעת שו"ע הרב ה"עיקר" להלכה כדעת הסוברים שחיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת "ומענין זכירת השבת", קטן שהגדיל במוצאי שבת פטור מהבדלה היות ובשבת לא היה מצווה בזכירת השבת, כמבואר לעיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

אוהב ושונא בהלכה

אוהב ושונא בהלכה פרק א: שונא בשליחות הציבור והיחיד בתפילות כל השנה ובתפילות הימים הנוראים א. בשו"ע בהלכות ברכות (או"ח סימן נג סע' יט) כתב המחבר:

קרא עוד

קידוש לאחר הבדלה

קידוש לאחר הבדלה ידידי רבי צבי שכטר, ראש ישיבה בישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, סיפר לי על מעשה שהיה באשה שהובהלה לבית החולים בליל

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.