קידוש במקום סעודה

מתוך ספר רץ כצבי

קידוש במקום סעודה

יש בתי כנסת שבהם נוהגים לעשות קידוש בשבת בבוקר לאחר קריאת התורה, קודם תפילת מוסף. ומאחר וקידוש זה אינו נמשך זמן רב, לא כולם מקפידים לאכול בקידוש זה מיני מזונות, אלא רק לשתות שתיה קלה או לאכול דג מלוח, ונשאלת השאלה האם כדין הם עושים.

– א –

בסוגיית הגמרא בפסחים (ק, ב) נתבאר דין "קידוש במקום סעודה".

"אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אמר רב, ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו. ושמואל אמר, אף ידי קידוש לא יצאו". ופירש הרשב"ם: "אף ידי קידוש לא יצאו, כדפרשינן טעמיה לקמיה, אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג, ומדרש הוא. אי נמי סברא היא, מדאיקבע קידוש על היין, כדתניא לקמן (קו, א) זכרהו על היין, מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע דחשיב".

ומתבאר, שיש שני טעמים להלכה שצריך שהקידוש בשבת יהיה במקום הסעודה:

[א] יש ללמוד מ"מדרש" הכתוב "וקראת לשבת עונג", שבמקום ש"קורא לשבת", דהיינו מקדש על היין, שם צריך להיות העונג, דהיינו הסעודה. ודין זה "מדרש הוא".

[ב] מסברא, מאחר שקבעו חז"ל לקדש על היין, מסתמא קבעו שהקידוש יהיה בתוך סעודה, כי יין זה חשוב.

הר"ן בפסחים (דף יט, ב בדפי הרי"ף) הביא את הטעם הראשון בשם רב אחא. ואילו הרא"ש (פרק ערבי פסחים סימן ה) כתב, וז"ל: "דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב וקראת לשבת עונג, במקום עונג, שם תהא קריאה".

לכשנדקדק בלשונות רבותינו הראשונים יש להבחין בשינוי הלשון בהבאת הטעם הראשון על ידי הרשב"ם ופירוש הר"ן, ועל ידי הרא"ש. הרשב"ם והר"ן כתבו: "קרייה דקידוש שם תהא עונג", ומשמע שהנושא העיקרי הוא הקידוש. והיינו שבאותו זמן ובאותו מקום שבו נאמר הקידוש, צריך שיהיה גם עונג, הבא לידי ביטוי בסעודה. ואילו הרא"ש כתב את הדברים בסדר הפוך: "במקום עונג, שם תהא קריאה". כלומר הנושא העיקרי הוא הסעודה, והיינו שבאותו זמן ומקום בו נערכת הסעודה, צריך גם להיאמר הקידוש. ויש להבין את הטעם לשינוי זה שבין הרשב"ם והר"ן לרא"ש.

– ב –

"קידוש במקום סעודה" – דין בקידוש או דין בסעודה

והנה מהתורה יש חיוב לקדש את יום השבת, כדברי הגמרא בפסחים (קו, א) "זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין, תלמוד לומר זכור את יום השבת".

כמו כן מדברי קבלה יש מצוה לענג את השבת במאכל ובמשתה, הנלמדת מהכתוב (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת ענג", כדברי הרמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ז) "איזה הוא עונג, זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת".

ומעתה יש לדון מהו גדר תקנת חז"ל ש"קידוש" יהיה "במקום סעודה", האם התקנה היתה ש"קידוש במקום סעודה" הוא מכלל חיובי הקידוש או מכלל חיובי הסעודה, ובזה תלויים שני הטעמים לדין "קידוש במקום סעודה".

מחד גיסא אפשר לומר שתקנת חז"ל ש"קידוש במקום סעודה" הוא דין בקידוש, כלשון הרשב"ם בפירושו הראשון "קרייה דקידוש שם תהא עונג", וכדברי רב אחא המובא בר"ן, שיש צורך שבמקום הקידוש יהיה העונג הבא לידי ביטוי בסעודה. ותקנה זו נובעת מדין הקידוש, כי חכמים רצו שהקידוש יהיה צמוד לסעודה הנסמכת אליו.

מאידך גיסא אפשר לומר שתקנת חז"ל "קידוש במקום סעודה" היא דין בסעודה. כלומר, היות ויש בשבת דין לקדש על היין, וכן יש בשבת חיוב סעודה הנובע מדין קיום מצות "עונג שבת" (עי' ברמב"ם הלכות שבת פ"ל ה"ז), לכן תיקנו חכמים שהקידוש יהיה במקום הסעודה כחלק מדיני הסעודה וקיום מצות "עונג שבת", וכדברי הרשב"ם בטעם השני לדין "קידוש במקום סעודה" שהוא מסברא "מדאיקבע קידוש על היין מסתמא על היין שבתוך סעודה הוקבע", וכדברי הרא"ש: "במקום עונג שם תהא קריאה". והיינו ש"קידוש במקום סעודה", הוא חלק מדיני סעודת השבת ומצות עונג שבת, ויש חיוב לקדש על היין בסעודהג.

בחקירה זו, האם תקנת חז"ל שקידוש במקום סעודה נובעת מדיני הקידוש או מדיני הסעודהד, יש כמה נפק"מ לדינא, כדלהלןה.

– ג –

"קידוש במקום סעודה" – בפת ממש או במיני מזונות ופירות

בשו"ע (או"ח סימן רעג סע' ה) נפסק: "כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה אפילו אכל דבר מועט (היינו כזית, באר היטב סק"ה) או שתה כוס של יין, שחייב עליו ברכה, יצא ידי קידוש במקום סעודה, וגומר סעודתו במקום אחר. ודווקא אכל לחם או שתה יין [קביעות סעודה על שתיית יין, פירושה ששותה רביעית נוספת של יין מלבד כוס הקידוש] אבל אכל פירות לא".

ובמג"א (ס"ק יא) הביא: "ובשלטי הגבורים כתב דאף בפירות דיו, דכל סעודת שבת נחשבת קבע" [ובלבושי שרד מוסיף: "כדחזינן לענין מעשר דסעודת שבת חשיבא, שאכילת עראי דשבת נחשבת קבע"]. ומסיים המג"א: "ודעת הטור והשו"ע עיקר. מכל מקום נ"ל דבאוכל מיני תרגימא מה' מינים [מיני מזונות] יצא, דהא על כל פנים חשיבי טפי לסעודת שבת מיין". והמשנה ברורה (ס"ק כה) פסק: "אם אכל מיני תרגימא מה' מינים דיצא, דהם חשיבי טפי לסעודת שבת מיין. אבל שכר ושאר משקין, אפילו אם היו חמר מדינה, אין יוצא בם במקום סעודה, דלא סעיד הלב כמו יין. ועיין בחידושי הגרע"א ובתוספת שבת שהוכיחו דלכמה ראשונים אינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה על ידי כוס יין, ועל כן נראה שאין להקל בזה אלא במקום הדחק".

ושיטת הגר"א (מובא בספר מעשה רב, אות קכב) שאין לקדש, ואפילו קידוש בשבת ביום [שעיקר חיובו מדרבנן], אלא במקום סעודה גמורה של פת, ולא במיני תרגימא.

לפנינו מחלוקת הפוסקים האם בכדי לקיים דין קידוש במקום "סעודה", מחוייבים לאכול פת ממש, או שיוצאים ידי חובה גם במיני מזונות ובשתיית יין.

ונראה כי מחלוקת זו תלויה בהבנת הכוונה של תקנת חז"ל שהקידוש יהיה במקום הסעודה, האם התקנה נובעת מדיני הקידוש או שמא מדיני הסעודה. אם תקנת "קידוש במקום סעודה" נובעת מחיובי הקידוש, והיינו שצריך שבמקום הקידוש יהיה העונג, הסעודה. מאחר שזהו דין בקידוש, ולא דין בסעודה, אין צורך באכילת פת כמו בסעודה שבה יש חיוב אכילת פת כדכתיב "לחם משנה", אלא די באכילת דברים שיש בהם קביעות אכילה וסעודה, ולצורך כך אכילת מיני מזונות מספקת ומועילה.

אך אם התקנה היתה מדיני ה"סעודה", וקיום סעודת שבת הוא דווקא בפת, אז כדי לקיים את דין ה"קידוש במקום סעודה", צריך שהסעודה תהיה מיד סמוך לאכילת הסעודה בפתו.

– ד –

ומצאתי יסוד לביאור זה בדבריו של רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, בשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סימן יב).

מעשה שהיה "בברית מילה שהיה בבית הכנסת ביו"ט שני, והיה מברך המוהל ברכת כוס של ברכת המילה על שכר, והורה הרב שישתה המוהל עוד כוס של שכר ויהיה יוצא קידוש במקום סעודה. וחלקו עליו כל לומדי עירו, דהא מבואר במג"א סי' רע"ג ס"ק י"א [הובא לעיל אות ג] דאינו יוצא בפירות משום קידוש במקום סעודה רק במיני תרגימא דחשיבי טפי עכ"פ לסעודת שבת יותר מן יין. והביא בשם השלטי גיבורים דאף בפירות יוצא, והכריע דלא כדבריו. ולפי זה הוא הדין בשכר אינו יוצא".

ובדברי תשובתו תלה רבי יצחק אלחנן את מחלוקתם, האם על ידי שתיית שכר מיד לאחר הקידוש מתקיימת תקנת חז"ל שקידוש הוא "במקום סעודה", בחקירה בהבנת גדר תקנת "קידוש במקום סעודה".

שיטת שלטי הגבורים שיוצאים ידי חובת "קידוש במקום סעודה" גם באכילת פירות, מבוארת על פי דברי הרשב"ם בטעמו הראשון לתקנת חכמים של "קידוש במקום סעודה" ש"במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג". והיינו ש"קידוש במקום סעודה" הוא דין שיש לקדש במקום שיש עונג, והרי גם באכילת פירות יש עונג "אם כן הוא הדין דמקרי עונג גבי קידוש במקום סעודה, דהא מחד קרא קא נפקי. אם כן שיטת השלטי גיבורים יש לה יסוד". כלומר, בקידוש שמצורפת אליו אכילת פירות מתקיימת תקנת חז"ל שהקידוש יהיה במקום סעודה.

ואילו שיטת השו"ע שיוצאים ידי חובת "קידוש במקום סעודה" רק בפת, ביאר רבי יצחק אלחנן על פי הטעם השני שכתב הרשב"ם: "דכיון דאיקבע קידוש על היין, מסתמא על היין שבשעת סעודה איקבע, דחשוב, עכ"ל הרשב"ם. ולהך טעמא יש לומר דבעינן דווקא סעודה גמורה, מה שיוצאים בו משום סעודת שבת, בזה דווקא יוצא משום קידוש במקום סעודה. משא"כ במה שאינו יוצא בו משום סעודת שבת, ממילא אינו יוצא בו משום קידוש במקום סעודה".

נמצא, שהשאלה האם תקנת חז"ל של "קידוש במקום סעודה" מתקיימת בשתיית יין ובאכילת פירות או רק באכילת פת, תלויה בחקירה האם תקנת חכמים שהקידוש יהיה "במקום סעודה" היא מחיובי ה"קידוש" או מחיובי ה"סעודה". אם היא מחיובי הקידוש, והיינו לקדש במקום העונג, גם בשתיית יין ואכילת פירות יש עונג, ויוכל לקיים את התקנה של "קידוש במקום סעודה" גם בפירות או ביין. ברם אם תקנת "קידוש במקום סעודה" נובעת מחיובי ה"סעודה", היות וקיום סעודת שבת הוא בפת, גם תקנת חכמים שהקידוש היא רק "במקום סעודה" שיש בה אכילת פתז.

– ה –

מי שאינו יכול לאכול בליל שבת – האם רשאי לקדש על היין

החיד"א כתב (שיורי ברכה או"ח סימן ערב ס"ק א) בשם ספר הבתים: "יש מן הגדולים שכתב מי שאין בדעתו לאכול בלילי שבת מקדש על היין, ואע"פ שאין שם סעודה, שאין מבטלין הקידוש מפני הסעודה. ויש מי שכתב שאין מקדש אלא אם כן יטעום כזית, וזה נראה עיקר".

ושוב נראה כי נחלקו האם תקנת חכמים שהקידוש יהיה "במקום סעודה" היא מחיובי ה"קידוש" או מחיובי ה"סעודה". אם זהו דין "בקידוש", שצריך לקדש במקום שיש עונג, וה"עונג" הוא פרט בקידוש, ולא עיקרו. לכן אע"פ שאינו מתענג כי "אין שם סעודה", מכל מקום "אין מבטלין הקידוש מפני הסעודה", ועדיין מוטלת עליו חובה לקדש. ברם אם "קידוש במקום סעודה" הוא דין "בסעודה", ברור שאדם אשר אינו אוכל סעודה, אין עליו כל חיוב לקדש.

ואכן נחלקו הפוסקים במי שאסור באכילה ושתיה כל השבת, האם עדיין הוא מחויב בקידוש, ומצאתי ג' דעות בזה:

[א] לא יקדש – בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן ל אות ה) נשאל בנדון "חולה שאינו יכול לאכול ולשתות כלום וניזון שלא על ידי הפה, אם חייב בקידוש". והביא את ספר הבתים שכתב שאין צריך לקדש כי "היכא דליכא סעודה לא מחייב לקדש" [והוסיף שהלכה זו דומה למקרה של יום כיפור שחל בשבת שאין חובה לקדש [באמירה] כי אין סעודה בשל הצום].

[ב] יצא ידי חובת קידוש באמירת פסוקים – בספר תשובות והנהגות (ח"ב סימן קס) כתב: "נשאלתי מאשה יולדת שניתחו אותה, והרופאים ציוו [לה] לא לאכול ולשתות עד אחרי שבת, רק הכניסו לה אוכל [אינפוזיה] דרך הוורידים ואין הנאת גרון, מהו הדין לענין קידוש. והראתי דברי השערי תשובה (סימן ערב ס"ק ב) לא לקדש ואמרתי לומר לה שתכוון לצאת קידוש במה שתאמר "זכור את יום השבת לקדשו, זכר ליציאת מצרים", ויוצאת בכך חיובה מהתורה".

[ג] הוא מחוייב בקידוש, ואחר יוכל להוציאו ידי חובה מדין "ערבות" – בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן כד) כתב: "מי שאסור עליו אכילת פת ושתיית כל משקה מדינה, וניזון בהכנסת נוזלים דרך הוורידים, וגם אינו יודע סדר תפילה, שמחוייב מיהת על כל פנים לקדש בלי כוס, כדי לצאת על ידי כך ידי חובת הקידוש של תורה. וממילא יכול גם אחר להוציאו ידי חובה, הגם שההוא כבר יצא ידי חובה, מדין ערבות. ועוד עדיפא לעשות כן, כדי שההוא יברך על כוס ויצא, שאיך שהוא נאמרת השירה על היין. וטוב אפילו שהמוציא אותו ידי חובה יברך רק ברכת הגפן, והחולה בעצמו יאמר הקידוש".

וכאמור, נראה כי שאלה זו תלויה בהבנת גדר תקנת חכמים לקדש "במקום סעודה". אם התקנה נובעת מכלל דיני ה"קידוש", נכונים דברי הציץ אליעזר, שהרי תקנת חז"ל אינה בדיני הסעודה אלא פרט הנובע מדיני הקידוש שצריך להיות במקום עונג. ואע"פ שהחולה אינו סועד בפועל ואינו מתענג, עדיין חיוב קידוש מוטל עליו. אולם אם התקנה היא בהלכות ה"סעודה", נכונים דברי המנחת יצחק והתשובות והנהגות, שאינו חייב לקדש, כי אם אין סעודה אין חיוב קידוש.

– ו –

קידש ואכל ואחר כך הקיא – האם נחשב כקידוש במקום סעודה

רבי צבי פסח פרנק, דן בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן קסג) האם אדם שקידש ואכל ואחר כך הקיא, יצא ידי חובת תקנת חז"ל של "קידוש במקום סעודה", וכתב: "הנה המקור של קידוש במקום סעודה, כתב הרשב"ם בפסחים שהוא מן הכתוב וקראת לשבת עונג, במקום עונג שהוא הסעודה שם תהא הקריאה של קידוש. ולענין סעודת שבת ויום טוב מבואר בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן צו) שאם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל, אין יוצא בזה סעודת שבת, משום דכתיב בהו עונג ואין כאן עונג. ולפי זה יש לדון גם באכל שיעור שלם והקיאו, שלא יצא בזה. דאפשר שזה לא נקרא עונג, וממילא דלא נחשב קידוש במקום סעודה, אלא אם כן כשהוא שבע בשעת הקידוש, ורק אז הוי קידוש במקום עונג".

הגרצ"פ טען בהמשך דבריו שעיקר דין "קידוש במקום סעודה" הוא בעת שיהיה שבע בשעת הקידוש, והוכיח זאת מדברי המחבר (שו"ע או"ח סימן רעא סע' ו) "אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שברך ברכת המזון, מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קידוש היום על כוס שני", וכתב הרמ"א: "ויש מחלוקת אם צריך לאכול מעט אחר הקידוש כדי שיהא הקידוש במקום סעודה". כלומר, אם סעד ביום שישי אחר הצהריים לפני כניסת השבת, וקודם שבירך ברכת המזון "קידש היום" [נכנסה השבת] ואז הוא מקדש, נחלקו הפוסקים האם הסעודה שאכל מבעוד יום מחשיבה את הקידוש ל"קידוש במקום סעודה", ולא יצטרך לסעוד בשנית. או שמא אין סעודה זו נחשבת כקידוש במקום סעודה, ויצטרך לאכול מעט לאחר הקידוש כדי שהקידוש יהיה נחשב "במקום סעודה".

ולמד מכך הגרצ"פ: "דהיינו שיש אומרים דמכיון שאכל מתחילה הוי קידוש במקום סעודה, ושוב אינו צריך לאכול אף שהסעודה היתה של חול, והיא נחשבת לקידוש במקום סעודה. הרי של"יש אומרים" אלו, עיקר קידוש במקום סעודה הוא, שיהא שבע בשעת הקידוש, וכל שהוא שבע בשעת הקידוש, נחשב הקידוש במקום עונג, אף שהאכילה היתה בחול. ומזה יש ללמוד קצת גם לאידך גיסא, שאם הוא לא שבע, כגון שהקיא, אף על פי שאכל, לא נקרא קידוש במקום עונג, ואין כאן קידוש במקום סעודה".

– ז –

ונראה כי נדון זה תלוי בהבנת תקנת דין "קידוש במקום סעודה", והכרעת הגרצ"פ שרק כאשר המקדש שבע נחשב הקידוש במקום עונג, מובנת אם נאמר שקידוש במקום סעודה הוא דין ב"סעודה", שבמקום העונג צריכים לעשות קידוש, אז יש לומר שאם הקיא אין סעודה זו נחשבת כסעודת שבת מתוך עונג, וממילא גם אין קיום לתקנת חז"ל של "קידוש במקום סעודה". אולם אם "קידוש במקום סעודה" הוא דין ב"קידוש", והיינו שהקידוש צריך להיות במקום של העונג, הרי סוף סוף אכל בעת שעשה קידוש, וכבר יצא ידי חובת דין "קידוש במקום סעודה", אע"פ שאחר כך הקיא את האוכל, וברור שאינו חייב לאכול ולקדש בשנית.

וגם נראה כי מחלוקת המחבר והרמ"א האם נחשב קידוש זה "במקום סעודה" כשסעד מבעוד יום וקידש בשבת, תלויה בהבנת תקנת חכמים בגדר "קידוש במקום סעודה". כי לכאורה על שיטת המחבר [שמקורה בדברי הרי"ף בפסחים] ש"אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שברך ברכת המזון, מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קידוש היום על כוס שני", יש לתמוה [כפי שהקשה הרא"ש (פסחים פרק עשירי סימן ז) על הרי"ף] "דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש אליבא דשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה, דסעודה שאכל אינה מועלת להחשיב קידוש במקום סעודה".

אמנם טענת הרא"ש צודקת ונכונה אם נאמר שתקנת "קידוש במקום סעודה" נובעת מהלכות ה"סעודה", והיות והסעודה היתה קודם כניסת השבת היא לא נחשבת כ"סעודת שבת", ולכן יש כאן חסרון שהקידוש לא היה במקום סעודת שבת. אך אם תקנת "קידוש במקום סעודה" נובעת מהלכות ה"קידוש", ראוי לומר שהיות וקידש מיד כשנכנסה שבת, אז הסעודה שלפני שבת יכולה להתמזג עם הקידוש שלאחריו, כי הקידוש שהוא העיקר, נעשה בשבת עצמה.

– ח –

מנהג העולם לקדש ולאכול מיני מזונות ויותר מאוחר לאכול סעודה ללא שקידש קודם לכן

על פי האמור, יובן פסק המג"א (סימן רעג ס"ק ט) בנדון מי שקידש על היין ולאחר מכן שתה כוס של יין נוספת, כדי שיהיה הקידוש במקום הסעודה, שיוצא ידי חובת קידוש, וגומר סעודתו במקום אחר, וכתב המג"א: "ונ"ל דאין צריך לברך על הכוס קודם סעודה האחרת, מידי דהוי אסעודה שלישית". וביאר בלבושי שרד כוונתו, שהיתה הוה אמינא למג"א שאמנם יצא ידי קידוש, אולם מכיון שאוכל במקום אחר יצטרך לברך על כוס קודם האכילה. קא משמע לן שאינו צריך, כמבואר בסימן רצ"א ס"ק ד' לענין סעודה שלישית שאין צריך כוס, ובטור שם כתב הטעם דכמו בלילה אין צריך יין אלא פעם אחת, כך ביום, עכ"ד.

וביאור הדברים, בתחילה סבר המג"א שקידוש במקום סעודה הוא דין בהלכות סעודה, ולכן הוה סלקא דעתיה שאפילו אם כבר שתה רביעית יין אחרי הקידוש, בכל אופן לפני הסעודה יצטרך לשתות כוס נוספת לקידוש, כי סוף סוף הסעודה היתה בלא קידוש. אך במסקנא המג"א סבר שזהו דין בהלכות קידוש, וכיון שלאחר הקידוש שתה רביעית יין נוספת, שוב אינו צריך לקדש על יין לפני הסעודה.

ומכאן מובן מנהג העולם לעשות קידוש בבית הכנסת לאחר תפילת השבת ולאכול מיני מזונות, וכאשר שבים לביתם אוכלים את סעודת השבת ולא מקדשים פעם נוספת. ולכאורה עצם העובדה שבביתם אוכלים סעודה עיקרית מהווה הוכחה שהאכילה הקודמת בשעת הקידוש, איננה נחשבת כסעודה ממש, ועם כל זה, מנהג העולם הוא שאין צורך לעשות קידוש נוסף. ומוכח ממנהג זה כי תקנת חכמים שהקידוש יהיה "במקום סעודה" הוא דין בהלכות קידוש, שהרי הסעודה העיקרית נאכלת אחר כך ללא קידוש כלל. ואילו היתה תקנת "קידוש במקום סעודה" מחיובי הסעודה, היה צריך לקדש פעם נוספת בעת אכילת הסעודה ה"עיקרית".

– ט –

דין "קידוש במקום סעודה" בחולה האוכל ביום הכיפורים

רבי עקיבא אייגר כתב בהגהותיו לשו"ע (או"ח סימן תריח), כי לדעת הסוברים שחיוב "קידוש במקום סעודה" הוא מדאורייתא, גם חולה הנצרך לאכול ביום הכיפורים שחל בשבת, חייב לקדש לפני כן.

והקשה באגרות משה (חו"מ ח"א סימן לט) על דברי רעק"א, שלכאורה אין קיום לדין "קידוש במקום סעודה" ביום הכיפורים שחל בשבת, כדבריו: "תמוה, דהטעם דצריך במקום סעודה הוא משום קרא דוקראת לשבת עונג כמפורש בפסחים בדף ק"א ברשב"ם ותוספות ורא"ש. או כטעם שני של הרשב"ם, דסברא היא מדאיקבע קידוש על היין, מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע. ושני הטעמים לא שייכי בשבת שחל ביום הכיפורים". כלומר, חולה הנצרך לאכול ביום כיפור שחל בשבת אינו יכול לקיים את תקנת חכמים שהקידוש יהיה "במקום סעודה", שהרי אין חיוב סעודה ביום הכיפורים "ולכן ברור שאין בו דין דקידוש במקום סעודה לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ויוצא ממילא בקידוש דתפילה, ודברי רעק"א צע"ג".

לפי המבואר, יובנו דברי האגרות משה, דאם "קידוש במקום סעודה" הוא דין ב"סעודה", ובשל כך היות וביום הכיפורים אין חיוב סעודה, אין גם צורך לקדש. אבל רעק"א כנראה סבר כי "קידוש במקום סעודה" הוא דין בהלכות "קידוש", שבמקום הקידוש צריך שיהיה עונג, דהיינו סעודה, ולכן החולה שיש לו צורך לאכול, יש לו לקדש אע"פ שאין חיוב סעודה ביום הכיפורים.

– י –

עמידה או ישיבה בשעת הקידוש

בשו"ע (או"ח סימן רעא סע' י) הובאו שלוש שיטות ומנהגים בענין זה.

[א] "אומר ויכלו מעומד, ואחר כך אומר בורא פרי הגפן, ואחר כך קידוש".

[ב] והרמ"א כתב: "ויכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב".

[ג] ועוד כתב הרמ"א: "ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו, רק כשמתחילים עומדים קצת לכבוד ה', כי מתחילים יום הששי ויכלו השמים, ונרמז השם בראשי תיבות".

וביאר המשנה ברורה (ס"ק מו) שעדיף לשבת בשעת הקידוש "דבכי האי גוונא מקרי טפי קידוש במקום סעודה, כיון שיושב במקום סעודתו בעת הקידוש. וכן הסכים בביאור הגר"א, ומטעם אחר דכיון שאחד פוטר חברו בעינן קביעות שיקבעו יחד, ובישיבה מקרי קביעות".

ונראה כי השאלה האם עדיף לעמוד או לשבת בקידוש, תלויה בהבנת תקנת חז"ל שהקידוש יהיה "במקום הסעודה", האם יסוד התקנה מחיובי הסעודה או מחיוב הקידוש. אם התקנה היתה מחיובי ה"סעודה", יותר מסתבר לומר שצריך לשבת כמו בעת הסעודה, וכפי שהביא המשנה ברורה "דבכי האי גוונא מקרי טפי קידוש במקום סעודה, כיון שיושב במקום סעודתו בעת הקידוש". אבל אם התקנה היתה מחיובי ה"קידוש", אין סברא לומר שיש עדיפות לישיבה על פני עמידה.

– יא –

המקדש על היין ב"קידושא רבא" – האם צריך לשוב ולקדש על היין קודם סעודת השבת

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן קס) מובא כי הגר"מ פינשטיין קידש בפסח בבית הכנסת ולא אכל מזונות אלא רק פירות, ואחר כך כשבא לביתו, קידש שוב לפני הסעודה. וכעין זה מסופר בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן ב) שהגה"צ בעל נאות דשא גאב"ד נייטרא "לפעמים בשבת דריגלא לא רצה לאכול בבוקר אחר התפילה, רק לשתות מעט חמין, אז שמע קידוש מאחד מן המסובין, ועל סמך זה שתה החמין. ואחר הדרשה קודם הסעודה, קידש עוד הפעם".

גם בשם הגרי"ד סולוביצ'יק מובא (בית יצחק כרך כב עמ' רו) שעל פי דעת הגר"א [המובא לעיל אות ג] כדי לקיים את תקנת חכמים שהקידוש יהיה "במקום סעודה", יש צורך באכילת פת ולא באכילת מיני דגן ובודאי לא בפירות וכמש"כ "אם עשו קידוש בש"ק ביום ואכלו מזונות וכד', הרי לפני הסעודה ממש, צריך שוב לקדש על היין, שיהיה סמוך לאכילת הפת של הסעודה, שרק באופן זה נחשב לקידוש במקום סעודה".

וביאור הדברים הוא, שאם קידוש נעשה על דעת שלא לאכול סעודה [פת] אחרי הקידוש, אלא לשתות או לאכול פירות [או אפילו מיני מזונות לפי הגר"א], הקידוש "מתיר" את האכילה והשתיה, ולכן יכול לשתות או לאכול פירות אף שלא היה זה במקום סעודה, ורק אחר כך כאשר ירצה לסעוד יצטרך לעשות עוד פעם קידוש כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. ובמקרה זה גם לא יעבור על תקנת חז"ל של "קידוש במקום סעודה", כי כל כוונתו היתה רק לשתות או לאכול פירות ולא לסעוד סעודה. וכל התקנה של "קידוש במקום סעודה" נתקנה רק כאשר רוצה לסעוד סעודת שבת, ואז יש צורך בסמיכת הקידוש לסעודה שאחריו.

ולכן נהג רבי משה פיינשטיין לקדש בפסח בבית הכנסת ולאכול רק פירות, ואחר כך כשבא לביתו, קידש שוב לפני הסעודה. וכן נהג הגה"צ מנייטרא, כשלא רצה לאכול בבוקר לאחר התפילה, שמע קידוש מאדם אחר ושתה מעט חמין, ולפני שסעד את סעודת השבת קידש פעם נוספת – ולא היתה כוונתו כלל לסעוד לאחר הקידוש הראשון, ולכן הקידוש "התיר" לאכול אחריו גם ללא סעודה, וברור שלפני אכילת הסעודה יש צורך לקדש שוב, כדי לקיים את תקנת חז"ל של "קידוש במקום סעודה". וכן לשיטת הגר"א, יש צורך לקדש שוב סמוך לאכילת הפת, כדי שהקידוש יהיה סמוך לאכילת הפת.

ומעתה נראה כי הנוהגים לעשות קידוש בשבת בבוקר בבית הכנסת לאחר קריאת התורה, קודם תפילת מוסף. אינם מחוייבים לאכול מיני מזונות מדין "קידוש במקום סעודה", ורשאים לשתות שתיה קלה או לאכול דג מלוח, וכפי שנהגו הגר"מ פיינשטיין והגה"צ מנייטרא ע"פ דברי הגרי"ד, כי הרי כל כוונתם היתה שהקידוש יהיה "מתיר" לאכול ולשתות, ולא לסעוד סעודה. ואמנם כאשר ירצו אחר כך לסעוד יצטרכו לעשות עוד פעם קידוש כדי שיהיה קידוש במקום סעודה.

אלא שמסתבר כי הלכה זו מתקבלת על הדעת רק אם תקנת "קידוש במקום סעודה" היא מחיובי הלכות הסעודה, ולכן יש צורך לקדש פעם נוספת סמוך לסעודת הפת, כי הקידוש הראשון היה רק "מתיר" לשתות או לאכול פירות, ולמעשה עדיין לא נתקיים דין "קידוש במקום סעודה". אבל אם "קידוש במקום סעודה" הוא דין בהלכות "קידוש", הרי כבר קידש כתיקונו, ואין צורך לשוב ולקדש.

 

הרב אהוד רקובסקי ראש כולל בישיבת שבות עמי ירושלים, כתב:

בחקירה שנתבארה היטב בסימן זה יש גם לתלות מחלוקת הראשונים האם מהני תנאי בשעת קידוש שיאכל במקום אחר. אם הוא דין בסעודה, שבמקום הסעודה יהיה הקידוש, אם כן אין יכול בדעתו לקדש במקום אחר שהרי מקום הסעודה קובע. אבל אם זה דין בקידוש, אם כן יש לומר שלחשיבות הקידוש במקום סעודה סגי בזה שאמרינן לקדש ע"מ לאכול במקום אחר. ע"כ.

לאחר שיצא השיעור לאור בספרו רץ כצבי, התפרסם בקובץ הערות וביאורים (ג' תמוז תשע"א), מאמרו של הרב שמואל ביסטריצקי, בעמח"ס "המבצעים כהלכתם", בענין הבדלה על הפת, ובתוך הדברים דן במה שכתבנו לעיל:

א. צריך לדון האם יהיה מותר לעשות הבדלה על הפת, כשם שבקידוש מותר לקדש את השבת על הפת, כך (לכאורה) יהיה ניתן לעשות הבדלה על הפת, הרי ישנם שלומדים מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" – זכרהו בין בכניסתו ובין ביציאתו, בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה, ולכאורה הם גם שווים בדינם.

והנה בשו"ע אדה"ז (סימן רצו, ז) כתב: "אין מבדילין על הפת אפילו אין לו יין ולא שאר משקים ואינו דומה לקידוש שמקדשין על הפת לפי שהקידוש יש לו ענין להפת שאין קידוש אלא במקום סעודה אבל הבדלה אין לה ענין כלל להפת". ובסדר רב עמרם גאון (ח"ב סי' לט) ביאר מדוע ישנו חילוק בין ההבדלה לקידוש: "דהכי אמר רב עמרם ריש מתיבתא, אין מבדילין על הפת כל עיקר, מה טעם שאין דומה הבדלה לקידוש, מפני שבקידוש אי אפשר לו שלא לסעוד, דקאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, וכיון ששולחן קבוע וסעודתו קבועה, ואי אפשר לו שלא לסעוד מקדש על הפת. במוצאי שבת כלום סעודתו קבועה, ושולחנו קבועה ופת לפניו, שנוטל פת ומבדיל עליה, הלכך אין מבדילין על הפת", עכ"ל.

ובספר 'שמירת שבת כהלכתה' (ח"ב, עמ' רמג) כתב: "אין לו לא יין ולא כל משקה אחר, לא יבדיל על הלחם, גם אם יבטל מצות הבדלה לגמרי". ובמשנה ברורה (רצו, סק"ז) ביאר: "דלא דמי לקידוש, דשאני קידוש שהוא במקום סעודה והוי מעניין הצריך לקידוש, משא"כ הבדלה".

ב. וכדי להבין מדוע אין נוהגים להבדיל על הפת, יש להרחיב את הביאור והחילוק בין קידוש להבדלה – מדוע בקידוש מתירין לקדש על הפת רק בגלל שהוא במקום סעודה, משא"כ בהבדלה אוסרים.

דהנה, איתא בגמרא (פסחים ק, ע"ב) "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת, רב אמר ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו. ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו", וברשב"ם איתא "אף ידי קידוש לא יצאו, כדפרשינן טעמיה לקמיה אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת עונג", במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג, ומדרש הוא. אי נמי סברא היא, מדאיקבע קידוש על היין כדתניא לקמן (פסחים קו, א) זוכרהו על היין, מסתמא על היין שבשעת הסעודה הוקבע דחשיב", עכ"ל.

וב'רץ כצבי' (ח"א, סימן יא) חילק יפה בדין קידוש במקום סעודה, והביא בעיקרי דבריו, שמהגמרא הנ"ל מבואר שני טעמים לדין שצריך קידוש במקום סעודה: א) מהכתוב "וקראת לשבת עונג" נלמד שבמקום שקורא לשבת, כלומר במקום שעושה שם את הקידוש, שם צריך להיות העונג – הסעודה. ב) סברא מדאיקבע קידוש על היין, מסתמא על היין שבתוך הסעודה נקבע, כי יין זה חשוב הוא.

והנה יש לתלות את יסוד החילוק בין שני הטעמים, בחקירה בדין "קידוש במקום סעודה" האם הוא דין בקידוש או דין בסעודה. מצד אחד אפשר להבין שעניין "קידוש במקום סעודה" הוא דין בקידוש עצמו, כלומר יש עניין שבמקום הקידוש יהיה העונג – הסעודה, וזהו דין בקידוש ולא בסעודה, כלשונו של הרשב"ם – "קרייה דקידוש שם תהא עונג". ומצד שני אפשר ללמוד שדין 'קידוש במקום סעודה' הוא דין בסעודה, כלומר התורה מצווה "זכור את יום השבת לקדשו", ודרשו חז"ל "זוכרהו על היין", ומלבד זאת אמרו רז"ל שסעודת שבת אינה כסעודה רגילה באמצע השבוע, אלא היא דבר מיוחד הקשור לקדושת השבת, ולכן "במקום עונג שם תהא קריאה", ואם כן, עניין "קידוש במקום סעודה" אינו דין בקידוש, אלא הוא דין בסעודה שסעודת שבת צריכה להיות עם קידוש.

ועוד מוכח, מלשון הרשב"ם הנ"ל משמע שהוא מדגיש את נושא היין שבתוך הסעודה דווקא.

ג. מכאן מובן מנהג העולם שעושים קידוש בבית הכנסת ואוכלים מיני מזונות, וכאשר מגיעים הביתה אוכלים את סעודת השבת מבלי שעושים מקודם לכן שוב פעם קידוש. ולכאורה עצם העובדה שבאים הביתה ואוכלים סעודה עיקרית, מהווה הוכחה שהאכילה הקודמת בשעת הקידוש איננה נחשבת כסעודה ממש, ועם כל זה, אין צורך לעשות קידוש נוסף. ואם כן הנוהגים כן נראה שסוברים שקידוש במקום סעודה הוא דין בקידוש ולכן מכיוון שלגבי הקידוש זה נחשב כסעודה אין צריך לקדש פעם נוספת, ורק אם הקידוש במקום סעודה הוא דין בסעודה צריך שיהיה הקידוש סמוך לסעודת הפת.

ממילא, מובן ש"אין קידוש אלא במקום סעודה" הוא דין בקידוש שצריך להיות יחד עם הסעודה ולכן יהיה מותר לקדש על הפת, אבל הבדלה שאין עניין לחברה לסעודה לא יכולים להבדיל על הפת.

ואפשר להוסיף על דברים מיוחדים אלו של בעל ה'רץ כצבי', שלפי זה ניתן להבין מדוע אין להבדיל על הפת, כי לשיטתו מקדשים על היין בשבת רק בגלל הסעודה, ובאם אין חיוב לסעודה אין חיוב על היין. וממילא אפשר לומר שלשיטת רב עמרם גאון דין קידוש במקום סעודה הוא דין בסעודה עצמה, והיות ואין סעודה לטעמו במוצ"ש ממילא לא מבדילים על הפת אלא רק על היין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

שליחות לדבר עבירה

שליחות לדבר עבירה מסקנת הגמרא במסכת קידושין (מב, א) שבכל התורה כולה "אין שליח לדבר עבירה", כלומר אם ראובן שלח את שמעון לעשות דבר עבירה,

קרא עוד

טיסה בחנוכה 

טיסה בחנוכה ביום שלישי, ערב נר שישי של חנוכה תשע"א, בשעה שלוש אחר הצהרים, המראתי בטיסה מלוס אנג'לס לטורונטו, לרגל שמחה משפחתית, בצוותא עם אשתי

קרא עוד

השתלת רחם

השתלת רחם א. הרֵחֶם (Womb) הוא אחד האיברים במערכת הרבייה של האשה, ומשמש להתפתחות העובר בתוכו במהלך ההריון. אל חלקו העליון של הרחם מתחברות שתי

קרא עוד

בעלות על תינוקות "פונדקאות"

בעלות על תינוקות "פונדקאות" פתיחה א. כפי שהוסבר לעיל בפרקי המבוא [פרק ד], לנשים שאינן יכולות להרות בעצמן מסיבות שונות, האפשרות היחידה העומדת בפניהן להביא

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.