קידוש במקום סעודה

תקציר השיעור

א. מהתורה יש חיוב לקדש את יום השבת [בלילה, וביום חיוב הקידוש מדרבנן], ומדברי קבלה יש מצוה לענג את השבת במאכל ובמשתה.

ובגמרא נתבאר דין "קידוש במקום סעודה", וצ"ע האם דין זה מכלל חיובי הקידוש או מכלל חיובי הסעודה, ונפק"מ כפי שיבואר.

ב. עוד יש לעיין מה נקרא "מקום הסעודה" [קידש במקום אחד ואכל במקום שני].

ג. ברמ"א נפסק: "וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר", וצ"ב מהו שיעור הזמן שצריך להסמיך את הקידוש לסעודה [השתהה מחמת אונס לצרכי הסעודה].

ד. גדר "סעודה" לקיום דין "קידוש במקום סעודה" – באכילת פת בדווקא, או שיוצא ידי חובה גם כשסועד את לבו במיני מזונות, פירות או בשתיית יין.

ה. המקדש על היין ב"קידושא רבא" – האם צריך לשוב ולקדש קודם סעודת השבת.

ו. דין המקדש לאחרים כאשר הוא אינו יוצא ידי חובתו בקידוש.

ז. האם יוצאים ידי חובת דין "קידוש במקום סעודה", כאשר רק המקדש מקיימו.

ח. מי שאינו יכול לאכול בליל שבת, כיצד יקיים דין  קידוש במקום סעודה.

ט. קידש ואכל ואחר כך הקיא – האם נחשב כקידוש במקום סעודה.

י. ההבדלים בדין "קידוש במקום סעודה" בין ליל שבת לשבת ביום.

יא. סיכום דיני קידוש במקום סעודה.

קידוש במקום סעודה

א. מהתורה יש חיוב לקדש את השבת [כדברי הגמרא בפסחים (קו, א) "זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח) – זכרהו על היין"]. ומדברי קבלה מצוה לענג את השבת במאכל ובמשתה [הנלמדת מהכתוב (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת ענג", כדברי הרמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ז) "איזה הוא עונג, זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת"].

והנה רבותינו הראשונים פסקו כדעת שמואל בסוגיית הגמרא בפסחים (1) שיש דין "קידוש במקום סעודה" [עי' רשב"ם "קא, א) ד"ה והלכה; תוספות (ק, ב ד"ה ידי); רא"ש (2)]. וכן נפסק להלכה בשו"ע (3) סי' רעג סע' א) בדין קידוש הלילה; ובסי' רפט סע' א (5) בדין קידוש היום).

ובטעם הלכה זו  פירש הרשב"ם: "אף ידי קידוש לא יצאו, כדפרשינן טעמיה לקמיה, אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג, ומדרש הוא. אי נמי סברא היא, מדאיקבע קידוש על היין, כדתניא לקמן (קו, א) זכרהו על היין, מסתמא על היין שבשעת  סעודה הוקבע דחשיב".

ומתבאר שיש שני טעמים להלכה שצריך שהקידוש בשבת יהיה במקום הסעודה.

[א] יש ללמוד מ"מדרש" הכתוב "וקראת לשבת עונג", שבמקום ש"קורא לשבת", דהיינו מקדש על היין, שם צריך להיות העונג, דהיינו הסעודה. ודין זה "ומדרש הוא".

[ב] מסברא, מאחר שקבעו חז"ל לקדש על היין, מסתמא קבעו שהקידוש יהיה בתוך סעודה, כי יין זה חשוב.

הר"ן בפסחים (2) הביא את הטעם הראשון בשם רב אחא. ואילו הרא"ש (2) כתב, וז"ל: "דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב וקראת לשבת עונג, במקום עונג, שם תהא קריאה". כשנדקדק בלשונות רבותינו הראשונים יש להבחין בשינוי הלשון בהבאת הטעם הראשון על ידי הרשב"ם ופירוש הר"ן, ועל ידי הרא"ש. הרשב"ם והר"ן כתבו: "קרייה דקידוש שם תהא עונג", ומשמע שהנושא העיקרי הוא הקידוש. והיינו שבאותו זמן ובאותו מקום שבו נאמר הקידוש, צריך שיהיה גם עונג, הבא לידיד ביטוי בסעודה.

ואילו הרא"ש כתב את הדברים בסדר הפוך: "במקום עונג, שם תהא קריאה". כלומר הנושא העיקרי הוא הסעודה, והיינו שבאותו זמן ומקום בו נערכת הסעודה, צריך גם להיאמר הקידוש. ויש להבין את הטעם לשינוי זה שבין הרשב"ם והר"ן לרא"ש.

ובעיקר הדבר צ"ע, האם דין "קידוש במקום סעודה" נכלל בחיובי הקידוש או בכלל חיובי הסעודה, ויבואר להלן.

 

ב. עוד יש לעיין מה נקרא "מקום הסעודה", ומהו  גדר "סעודה" לקיום דין "קידוש במקום סעודה".

בגדר "מקום הסעודה" – נתבאר בסוגיית הגמרא (1)  כי אצל שמואל היו עושים קידוש "מאיגרא לארעא", דהיינו עושים קידוש בקומה הראשונה של הבית ויורדים לאכול בקומה השניה, וגם זה נקרא "מקום הסעודה". ובתוספות (שם ד"ה אב) כתבו כי "מפינה לפינה [באותו חדר] יש קידוש [דהיינו זה נחשב "קידוש במקום סעודה"] כי היכי דלא חשוב שינוי מקום".  וראה בדברי השו"ע (3) סע' א-ב) ובמשנה ברורה מה נקרא "מקום הסעודה" לענין קידוש במקום אחד ואכל במקום שני, עי"ש [בחדר אחד מפינה לפינה בבנין אחד מחדר לחדר ואין רואים ממקום אחד לשני בשני בניינים].

קידוש בזמן הסעודה – נכלל בדין קידוש במקום סעודה, מה שכתב הרמ"א (3) סע' ג) "וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר, או שיהא בדעתו לאכול שם מיד, אבל בלאו הכי אפילו אכל במקום קידוש אינו יוצא", ובדבריו לא נתברר מהו שיעור הזמן שצריך להסמיך את הקידוש לסעודה.

ובמשנה ברורה (3) ס"ק יב) כתב: "ולא יפסיק אפילו זמן קצר". והביא את דברי שיירי כנסת הגדולה, שאם מאיזה סיבה קם ממקומו ויצא לחוץ ואח"כ חזר למקומו, אין צריך לחזור ולקדש מחמת שיצא לחוץ כיון שלבסוף היתה הסעודה במקום הקידוש, אך  יש חולקים בזה "ועל כן לכתחילה יזהר בזה מאד, אך בדיעבד ובפרט כשהיה צריך לעשות צרכיו, נראה ודאי דאין להחמיר לקדש שנית, דהרי זה כדברים שהם צרכי סעודה".

ועי"ש במשנה ברורה (ס"ק יג-טו) שאם  היתה דעתו לאכול מיד והשתהה מחמת אונס, יצא ידי חובה.

וראה סיכום הדינים – בספר שמירת שבת כהלכתה (12) סע' טו-כ).

 

גדר "סעודה" לקיום דין "קידוש במקום סעודה"

ג. בסוגיית הגמרא (1) כי רבה אמר לתלמידיו "טעימו מידי" בכדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה. ומצאנו בדברי הפוסקים ג' שיטות האם הכוונה באכילת פת בדווקא, או גם למיני מזונות, פירות או לשתיית יין.

[א] טעימת לחם – התוספות (1) ד"ה טעימו), וכן נקט הגר"א במעשה רב (6), ורעק"א ציין מקור לדבריו מדברי תלמידי רבנו יונה במסכת ברכות (2), ורבי יצחק אלחנן ספקטור, הביא דבריהם בשו"ת עין יצחק (6) אות ו).

[ב] שתיית יין – שיטת הגאונים המובאת בשו"ע (4) סע' ה). וכתב המשנה ברורה (4) ס"ק כב) שצריך לשתות יין בשיעור רביעית, והוסיף (שם ס"ק כה) "בחידושי הגרע"א ובתוספת שבת  הוכיחו דלכמה ראשונים אינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה ע"י כוס יין, ועל כן נראה שאין להקל בזה אלא במקום הדחק".

ועוד הוסיף  (שם ס"ק כז) "ויש אומרים שאינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה אפילו ישתה שיעור רביעית, רק צריך לשתות רביעית יין מלבד הכוס של הקידוש". וכתב בספר שמירת שבת כהלכתה (13) סע' כג) שיש להחמיר כדעה זו בקידוש הלילה וגם בקידוש הבוקר אם יש לו מספיק יין.

[ג] מיני מזונות ופירות – בשלטי גיבורים (2) מבואר שגם בסעודת פירות יוצא ידי חובה "לפי שכל סעודת שבת חשובה היא, ואפילו סעודת ארעי, סעודת קבע היא נחשבת בשבת". אולם להלכה נקט השו"ע שלא כדבריו [כמפורש בסע' ה' (4), עי"ש במשנ"ב ס"ק כו]. ברם לענין מיני מזונות, פסק המשנ"ב (4) ס"ק כה) כדברי המג"א שהסתמך בזה על שיטת השלטי גיבורים: "אם אכל מיני תרגימא מה' מינים דיצא דהם חשיבי טפי לסעודת שבת מיין",  והוסיף (ס"ק כו)  "והנה בשלטי גבורים כתב דאף בפירות די דכל סעודת שבת נחשבת קבע, אך דעת הטור ושו"ע עיקר [מג"א]. אך אם חלש לבו קצת ואין לו עתה מחמשת המינים לסעוד אחר הכוס, דעת איזה אחרונים (חיי אדם (5) דיש לסמוך על השלטי גיבורים בשחרית, אבל בלילה בודאי אין לסמוך עליו דשארי פוסקים לא סבירא ליה כוותיה".

ועי' בשו"ת בצל החכמה (8) ובשו"ת יביע אומר (9) שלימדו זכות על המקילים לצאת ידי חובת דין קידוש במקום סעודה גם באכילת פירות וממתקים, אם המקדש יצא ידי חובת הקידוש במיני מזונות . ובשו"ת תשובות והנהגות (7) ח"ב סי' קס) הביא שהגר"מ פיינשטיין קידש בפסח ואכל פירות, ולאחר מכן קידש פעם נוספת בביתו.

וראה סיכום הדינים – בספר שמירת שבת כהלכתה (12-13) סע' כא-כה).

ועי' בדברי רבי יוסף חיים זוננפלד [רבה של ירושלים] בשו"ת שלמת חיים (7) ובשו"ת תשובות והנהגות (7) שכתבו שיש לכתחילה לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה בפת, ואם קידש על היין ואכל מיני מזונות ב"קידושא רבא", ישוב ויקדש קודם שאוכל סעודת שבת עם פת.

 

"קידוש במקום סעודה" – דין בקידוש או דין בסעודה

ד. ובביאור הדברים ראה בספר רץ כצבי (10-11) שדן האם דין "קידוש במקום סעודה", נכלל בחיוב הקידוש או בחיוב הסעודה. וכתב שבזה תלויים שני הטעמים לדין "קידוש במקום סעודה".  מחד גיסא אפשר לומר שתקנת חז"ל ש"קידוש במקום סעודה" הוא דין בקידוש, כלשון הרשב"ם (1) בפירושו הראשון "קרייה דקידוש שם תהא עונג", וכדברי רב אחא המובא בר"ן (2) , שיש צורך שבמקום הקידוש יהיה העונג הבא לידי ביטוי בסעודה. ותקנה זו נובעת מדין הקידוש, כי חכמים רצו שהקידוש יהיה צמוד לסעודה הנסמכת אליו.

מאידך גיסא אפשר לומר שתקנת חז"ל "קידוש במקום סעודה" היא דין בסעודה, כחלק מדיני הסעודה וקיום מצות "עונג שבת", וכדברי הרשב"ם בטעם השני לדין "קידוש במקום סעודה" שהוא מסברא "מדאיקבע קידוש על היין מסתמא על היין שבתוך סעודה הוקבע", וכדברי הרא"ש (2) "במקום עונג שם תהא קריאה". והיינו ש"קידוש במקום סעודה", הוא חלק מדיני סעודת השבת ומצות עונג שבת, ויש חיוב לקדש על היין בסעודה.

ויסוד הדברים מבואר בשו"ת עין יצחק (6) שבזה נחלקו הפוסקים הנ"ל, האם קידוש במקום סעודה" בפת ממש או במיני מזונות ופירות. אם זהו דין מחיובי הקידוש ולא דין בסעודה, אין צורך באכילת פת כמו בסעודה שבה יש חיוב אכילת פת כדכתיב "לחם משנה", אלא די באכילת דברים שיש בהם קביעות אכילה וסעודה, ולצורך כך אכילת מיני מזונות מספקת ומועילה. אך אם התקנה היתה מדיני ה"סעודה", וקיום סעודת שבת הוא דווקא בפת, אז גם כדי לקיים את דין ה"קידוש במקום סעודה", צריך שהסעודה תהיה מיד סמוך לאכילת הסעודה בפת.

והוסיף ברץ כצבי (11) אות ו) בביאור הדברים, שאם קידוש נעשה על דעת שלא לאכול סעודה [פת] אחרי הקידוש, אלא לשתות או לאכול פירות [או אפילו מיני מזונות לפי הגר"א], הקידוש "מתיר" את האכילה והשתיה, ולכן יכול לשתות או לאכול פירות אף שלא היה זה במקום סעודה, ורק אחר כך כאשר ירצה לסעוד יצטרך לעשות עוד פעם קידוש כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. ובמקרה זה גם לא יעבור על תקנת חז"ל של "קידוש במקום סעודה", כי כל כוונתו היתה רק לשתות או לאכול פירות ולא לסעוד סעודה. וכל התקנה של "קידוש במקום סעודה" נתקנה רק כאשר רוצה לסעוד סעודת שבת, ואז יש צורך בסמיכת הקידוש לסעודה שאחריו.

ולכן נהג רבי משה פיינשטיין לקדש בפסח בבית הכנסת ולאכול רק פירות, ואחר כך כשבא לביתו, קידש שוב לפני הסעודה. וכן הגה"צ מנייטרא, כשלא רצה לאכול בבוקר לאחר התפילה, החליט לשמוע קידוש מאדם אחר ושתה מעט חמין, ולפני שסעד את סעודת השבת קידש פעם נוספת – ולא היתה כוונתו כלל לסעוד לאחר הקידוש הראשון, ולכן הקידוש "התיר" לאכול אחריו גם ללא סעודה, וברור שלפני אכילת הסעודה יש צורך לקדש שוב, כדי לקיים את תקנת חז"ל של "קידוש במקום סעודה". וכן לשיטת הגר"א,יש צורך לקדש שוב סמוך לאכילת הפת, כדי שהקידוש יהיה סמוך לאכילת הפת.

ועוד כתב ברץ כצבי (11) אות ז) "ומכאן גם מובן מנהג העולם לעשות קידוש בבית הכנסת לאחר תפילת השבת ולאכול מיני מזונות, וכאשר שבים לביתם אוכלים את סעודת השבת ולא מקדשים פעם נוספת. ולכאורה עצם העובדה שבביתם אוכלים סעודה עיקרית מהווה הוכחה שהאכילה הקודמת בשעת הקידוש, איננה נחשבת כסעודה ממש, ועם כל זה, מנהג העולם הוא שאין צורך לעשות קידוש נוסף. ומוכח ממנהג זה כי תקנת חכמים שהקידוש יהיה "במקום סעודה" הוא דין בהלכות קידוש, שהרי הסעודה העיקרית נאכלת אחר כך ללא קידוש כלל. ואילו היתה תקנת "קידוש במקום סעודה" מחיובי הסעודה, היה צריך לקדש פעם נוספת בעת אכילת הסעודה ה"עיקרית".

 

מי שאינו יכול לאכול בליל שבת – האם רשאי לקדש על היין

ה. החיד"א כתב בשיורי ברכה (5)  בשם ספר הבתים: "יש מן הגדולים שכתב מי שאין בדעתו לאכול בלילי שבת מקדש על היין, ואע"פ שאין שם סעודה, שאין מבטלין הקידוש מפני הסעודה. ויש מי שכתב שאין מקדש אלא אם כן יטעום כזית, וזה נראה עיקר".

ובספר רץ כצבי (10) הביא מחלוקת הפוסקים במי שאסור באכילה ושתיה כל השבת, האם עדיין הוא מחויב בקידוש. בשו"ת מנחת יצחק (7) נשאל בנדון "חולה שאינו יכול לאכול ולשתות כלום וניזון שלא על ידי הפה, אם חייב בקידוש". והביא את ספר הבתים שכתב שאין צריך לקדש כי "היכא דליכא סעודה לא מחייב לקדש" [והוסיף שהלכה זו דומה למקרה של יום כיפור שחל בשבת שאין חובה לקדש [באמירה] כי אין סעודה בשל הצום].

ואילו בתשובות והנהגות (7) ח"ב סימן קס) כתב: "נשאלתי מאשה יולדת שניתחו אותה, והרופאים ציוו [לה] לא לאכול ולשתות עד אחרי שבת, רק הכניסו לה אוכל [אינפוזיה] דרך הוורידים ואין הנאת גרון, מהו הדין לענין קידוש. והראתי דברי השערי תשובה (סימן ערב ס"ק ב) לא לקדש ואמרתי לומר לה שתכוון לצאת קידוש במה שתאמר "זכור את יום השבת לקדשו, זכר ליציאת מצרים", ויוצאת בכך חיובה מהתורה".

וביאר ברץ כצבי שיסוד מחלוקתם תלוי במבואר לעיל, אם קידוש במקום סעודה הוא  דין "בקידוש", שצריך לקדש במקום שיש עונג, וה"עונג" הוא פרט בקידוש, ולא עיקרו. לכן אע"פ שאינו מתענג כי "אין שם סעודה", מכל מקום "אין מבטלין הקידוש מפני הסעודה", ועדיין מוטלת עליו חובה לקדש. ברם אם "קידוש במקום סעודה" הוא דין "בסעודה", ברור שאדם אשר אינו אוכל סעודה, אין עליו כל חיוב לקדש.

 

קידש ואכל ואחר כך הקיא – האם נחשב כקידוש במקום סעודה

ו. רבי צבי פסח פרנק, הכריע בשו"ת הר צבי (7) שרק כאשר המקדש שבע נחשב הקידוש במקום עונג.

וביאר ברץ כצבי (11) שדבריו מובנים אם נאמר שקידוש במקום סעודה הוא דין ב"סעודה", שבמקום העונג צריכים לעשות קידוש, אז יש לומר שאם הקיא אין סעודה זו נחשבת כסעודת שבת מתוך עונג, וממילא גם אין קיום לתקנת חז"ל של "קידוש במקום סעודה".

אולם אם "קידוש במקום סעודה" הוא דין ב"קידוש", והיינו שהקידוש צריך להיות במקום של העונג, הרי סוף סוף אכל בעת שעשה קידוש, וכבר יצא ידי חובת דין "קידוש במקום סעודה", אע"פ שאחר כך הקיא את האוכל, וברור שאינו חייב לאכול ולקדש בשנית.

 

סיכום דיני קידוש במקום סעודה – ספר שמירת שבת כהלכתה (12-13).

כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ. כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ. שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ. אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ.

תגובה אחת

  1. למה חמור יותר השתיה לפני קידוש של הלילה שאין לשתות לפניו ובין הבדלה.
    ואותה השאלה מה ההבדל ביניהם לגבי פורס מפה ומקדש
    תודה על האתר, הוא נותן חומר לימודי מיוחד ומסודר,
    תזכו למצוות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

כל השביעין חביבין

א. השביעי – חביב בימים, בחודשים, בשנים ובשמיטין חז"ל מצביעים על חביבותם של כל ה"שביעין", דהיינו כל הדברים הקשורים למספר שבע. ויש לבאר את

קרא עוד

פתיחת חלון

א. תנן: "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין", ואמרו בגמרא שאסור לפתוח חלון גם כנגד חצר חברו, משום היזק ראיה.

קרא עוד

התעמלות ו'עובדין דחול' בשבת

א. במשנה מפורש האיסור להתעמל בשבת, ונחלקו הראשונים בטעם האיסור: לפי רש"י האיסור משום עובדין דחול, ולפי הרמב"ם בגלל שהתעמלות גורמת לזיעה שהיא רפואה שנאסרה בשבת. וצ"ע

קרא עוד

חזקת כהונה

א. בזמן שבית המקדש היה קיים נאמר במשנה: "אין בודקים [ליחוסי כהונה] מן המזבח ולמעלה ולא מן הסנהדרין ולמעלה", ודנו

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

קדושת התפילין

קדושת התפילין א. כתב הרמב"ם (הלכות תפילין פרק ד הלכה כה) וז"ל: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו,

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים