קידוש בשבת וביו"ט והדלקת נר חנוכה בבית הכנסת

מתוך ספר רץ כצבי

קידוש בשבת וביו"ט והדלקת נר חנוכה בבית הכנסת

פרק א – קידוש בליל שבת בבית כנסת

א.

בשו"ע (או"ח סימן רסט סע' א) מובא המנהג לקדש בליל שבת בבית הכנסת, וכתב המחבר: "נוהגין לקדש בבית הכנסת ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן, דאין קידוש אלא במקום סעודה, ומעיקרא לא ניתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם ידי חובתם. ועכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה, זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבית הכנסת, אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת וכן מנהג ארץ ישראל". ודברי השו"ע צריכים ביאור, דבתחילת דבריו פתח ד"נוהגין לקדש בבית הכנסת", ואח"כ כתב ש"יותר טוב להנהיג שלא לקדש", אך יחד עם זאת, לא שלל לגמרי את המנהג לקדש, אלא רק כתב בלשון "יותר טוב להנהיג שלא", וכן ביאר את המנהג לקדש גם בימינו. כדי לבאר את דבריו יש להתחקות אחר שורש המנהג לקדש בבית הכנסת, ודעות הראשונים והאחרונים בענין זה.

המנהג לקדש בבית כנסת בליל שבת מובא בגמרא במסכת פסחים (ק, ב – קא, א) "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת אמר רב ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו [רשב"ם: לפי רב אין צריכים קידוש במקום סעודה], ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו [רשב"ם: כדפרשינן טעמיה לקמיה אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג, במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש שם תהא עונג]. ומקשה הגמרא: "אלא לרב למה ליה לקדושיה בביתיה, כדי להוציא בניו ובני ביתו. ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא, לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא, ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה". ומבואר בגמרא שהטעם למנהג לקדש בבית הכנסת לפי שמואל שצריך שהקידוש יהיה במקום סעודה (וכך ההלכה, עי' בשו"ע או"ח סימן רעג סעיף א), הוא כדי להוציא ידי חובת קידוש את האורחים שאוכלים ושותים וישנים בבית הכנסת, ולכן צריכים לקדש במקום סעודתם – בבית הכנסת.

ואמנם בשל כך תמה הטור (או"ח סי' רסט) על התפשטות המנהג גם במקומות שבהם אין אורחים שאוכלים בבית הכנסת, וכך כתב בתחילת הסימן: "ואני תמה איך נתפשט זה המנהג, דהא קיימא לן כשמואל שאין קידוש אלא במקום סעודה ולדידיה אין מקדשין בבית הכנסת אלא לאפוקי אורחין דאכלי ושתו בבי כנישתא דלדידהו הוי מקום סעודה, וכיון דהשתא ליכא אורחין דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה". ובסוף הסימן הוסיף הטור וכתב: "שלא תיקנו אותו אלא משום אורחין וכיון דליכא אורחין ראוי היה שלא לקדש, ואי איישר חילי אבטליניה, וכן כתב רב האי (מובא בספר העיתים עמוד קפג) שאם אין שם אורחין אין מקדשין בבית הכנסת".

וכדעת הטור מפורש בדברי התוספות בפסחים (ק, ב ד"ה ידי קידוש) שכתבו: "והיכא דליכא אורחים סמוך לבית הכנסת אין לקדש דהויא ברכה לבטלה דקיימא לן כשמואל". וכן כתב גם הרא"ש (פסחים פרק י סימן ה) וז"ל: "וכיון דהלכתא כשמואל המקדש בבית הכנסת אי ליכא אורחין נראה דהויא ברכה לבטלה".

גם בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן לז) מבואר כדעת התוס' הרא"ש והטור, שכתב: "דעיקר קידושא דבבי כנישתא מחלוקת ישנה היא בין אבות העולם ז"ל ורבינו האי ורבינו יצחק אבן גיאת ז"ל מן האוסרין בדליכא אורחין". וכן כתב (שם סימן שכג) "בהא מילתא איסתפקא מכמה שני וצווחו כמה גאוני עולם כקורקיא אין קידוש אלא במקום סעודה ולית דמשגח בהו".

ב.

מאידך, מצאנו בדברי הראשונים כמה ביאורים להצדיק את המנהג לקדש בליל שבת בבית כנסת גם בזמנינו שאין אורחים, וכפי שכבר העיד הרשב"א בדבריו הנ"ל שאע"פ שצווחו גאוני עולם כנגד המנהג "לית דמשגח בהו".

[א] הרא"ש (פסחים שם) הביא את דברי רבינו נסים ז"ל (מגילת סתרים) שכתב שההלכה שאין קידוש אלא במקום סעודה "היינו היכא שהיה בדעתו מתחילה לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך ואכל במקום אחר אבל אם מתחילה קידש אדעתא דהכי לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש". והביא רבינו נסים ראיה לכך, מדברי הירושלמי (ברכות סוף פרק כיצד מברכין) "מי שסוכתו עריבה עליו בליל יו"ט האחרון, מקדש בביתו ועולה ואוכל בסוכתו". כלומר, לפי רבינו נסים, יכולים האורחים לקדש בבית כנסת אע"פ שלא מקדשים במקום הסעודה [בסוכה], כי אין חסרון בכך שבשעת הקידוש דעתם לאכול במקום אחר ולכן יוצאים ידי חובת קידוש אע"פ שהסעודה אינה במקום הקידוש אלא בסוכה.

אלא שדחה הרא"ש את ראיית רבינו נסים וכתב שהבבלי חולק על הירושלמי, וגם אם נאמר שאין מחלוקת, והירושלמי שכתב שיוצא ידי חובת קידוש כוונתו דווקא ממקום למקום באותו בית, כגון בנידון שמקדש בביתו ועולה ואוכל בסוכה, אבל מבית לבית, בזה גופא נחלקו רב ושמואל והלכה כשמואל שאין קידוש אלא במקום סעודה רק באותו בית, אבל מבית לבית, גם אם בשעת הקידוש היתב דעתו לשנות את מקומו, אין זה קידוש במקום סעודה. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא היאך עושים קידוש בבית הכנסת כאשר האורחים לא אוכלים וישנים בו, שכן גם אם בדעתם להיפטר בקידוש זה ולהמשיך ולאכול בביתם, אין זה מועיל כי הרי זה "מבית לבית", ואין יוצאים ידי חובת קידוש.

[ב] טעם נוסף למנהג, מבואר בדברי המרדכי (ערבי פסחים ד"ה כקולי רב; עמ' לה) שכתב וז"ל: "וה"ר שמואל היה אומר בשם השר מקוצי דמותר המקדש לשתות במקום אחר ולא חשיב כשותה קודם קידוש, וראיה מדאמרינן לעיל (דף ק, א) ידי יין לא יצאו, פירוש דצריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן משום שינוי מקום, הא ליכא שינוי מקום היה יוצא ידי יין, ועל כרחך מיירי ששתה, דאי בלא שתה האיך נפיק אף באותו מקום כיון דאיכא היסח הדעת, אלמא משמע דמותר לשתות אף כי עושה קידוש שלא במקום סעודה".

כלומר, לשיטת השר מקוצי מותר למקדש לטעום מכוס הקידוש גם אם אינו סועד במקום הקידוש. וביאור דעתו, מדוע אמנם מותר לשתות מכוס הקידוש אם לא יצא ידי חובת קידוש [שהרי הקידוש לא היה במקום סעודה], נראה על פי דברי המנחת חינוך (מצוה שכה) שכתב שהאוכל בסוכה פסולה כזית ראשון בליל יו"ט ראשון של סוכות, הגם שבוודאי שצריך לחזור ולאכול בסוכה כשרה ולא יצא ידי חובת המצוה החיובית של אכילה בסוכה, מכל מקום לא עשה עבירה כשאכל בסוכה כזו ואין זה נחשב שאכל מחוץ לסוכה, שכן במציאות אכל בסוכה. ומעתה גם בענין טעימה מכוס של קידוש במקום שאינו יוצא ידי חובת הקידוש בקידוש זה, יש לומר שלמרות שלא יצא ידי חובת מצות קידוש שכן לא היה הקידוש במקום סעודה, מכל מקום אם טעם אי אפשר לומר שהטעימה נחשבת לטעימה בלא קידוש, שהרי בכל זאת קידש על היין, והטעימה היתה לאחר ששמע קידוש. כלומר, הגם שהקידוש לא הועיל לכך שיצא ידי חובת מצות קידוש מאחר ולא היה במקום סעודה, אולם בכל זאת פעל לענין זה שהשומע יוכל לטעום מכוס של קידוש.

ויסוד מחלוקת הטור והשר מקוצי, האם הקידוש שבבית הכנסת [שלא במקום סעודה] מתיר טעימה, מבואר על פי דברינו בספרנו רץ כצבי [ח"א סימן יא] בביאור מחלוקת רבותינו הראשונים, האם ההלכה שאין קידוש אלא במקום סעודה היא דין בקידוש, שרק קידוש במקום הסעודה נחשב לקידוש, ואם אינו במקום סעודה אינו נחשב כלל לקידוש. או שזהו דין בסעודה שיש "תנאי" שצריך שיהיה הקידוש במקום סעודה, כי סעודת שבת צריכה להיות יחד עם הקידוש. ואם אין הקידוש במקום סעודה, הגם שבקידוש עצמו אין חסרון, בכל זאת כיון שלא נתקיים התנאי של מקום סעודה יש לחזור ולקדש שוב כדי שיתקיים גם התנאי של מקום סעודה.

ומעתה נראה שהטור סובר שאם הקידוש אינו במקום הסעודה ממש, יש חסרון בעצם הקידוש, ואינו נחשב כלל קידוש. ולכן לדעתו אין להתיר טעימה, כי כדי לטעום צריך לשמוע קידוש, וקידוש שאינו במקום סעודה איננו קידוש. אבל השר מקוצי סובר שקידוש שאינו במקום סעודה אינו חסרון בעצם שם קידוש אלא חסרון בהשלמת התנאי שיהיה הקידוש במקום סעודה, ומסיבה זו צריך לקדש שוב, כדי לקדש קידוש שהוא במקום סעודה. ומכיון שכן, הקידוש שמקדשים בבית הכנסת, אפילו במקום שאין אורחים ואינו במקום סעודה, בכל זאת שם קידוש עליו ומתיר טעימה, בגלל שהטועם שמע קידוש ששם קידוש עליו, ואינו נחשב לטועם בלא קידוש.

ולפי זה מבוארים דברי ערוך השלחן (סי' רסט סע' ד) שכתב: "וכתב רבנו הרמ"א דנהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבית הכנסת עכ"ל, כלומר אע"ג דבבית מקדשין מיושב כמ"ש בסי' רע"א דהמנהג לקדש מיושב, מ"מ בבית הכנסת מקדשין מעומד. והטעם מפני כבוד הציבור, וזהו להש"ץ המקדש ולא לכל הציבור וכ"כ הלבוש. ויש מי שפירש דכל הציבור צריכין לעמוד". משמע מדבריו שמאחר וביסוד ההלכה של קידוש בבית הכנסת אין דין בסעודה, אלא בדין בית הכנסת, ולכן צריך לעמוד.

[ג] טעם נוסף למנהג לקדש בבית הכנסת גם כשאין שם אורחים, מבואר בדברי רבינו יונה שהביא הרא"ש (בפסחים הנ"ל) וז"ל: "וה"ר יונה פירש דאינה ברכה לבטלה, דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן ואסמכוה רבנן אקראי וקראת לשבת עונג, ועיקר הקידוש מן התורה הוא כדכתיב זכרהו על היין בכניסה. הלכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעים לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה". והרא"ש שם חלק על רבינו יונה ומדייק מהלשון "אין קידוש אלא במקום סעודה" שאין זה קידוש כלל.

ונראה מקור לדברי רבינו יונה בספר שערי תשובה מהגאונים (סימן קיד) ובתשובת הגאונים (סימן נב) ובספר מעשה הגאונים (סימן מא) שכתבו: "הא דאמרו אין קידוש אלא במקום סעודה, שעת הדחק שאני, ונפק בההוא קידושא אי שוי רעותא למיפק ביה [אם מכוין לצאת ידי חובה]". ומסתבר שהגאונים אזלי בשיטת רבנו יונה, כי אם נאמר כדברי הרא"ש שדין "אין קידוש אלא במקום סעודה" הוא מדאורייתא, איך נוכל להבין "דבשעת הדחק שאני", הרי בדין דאורייתא "שעת הדחק" אינו מועיל. אלא נראה שסוברים הגאונים כשיטת רבנו יונה שמדאורייתא יש קידוש על היין גם שלא במקום סעודה, ולכן בשעת הדחק כשאי אפשר לקיים את הדין דרבנן של קידוש במקום סעודה, עדיף לקדש גם שלא במקום סעודה כדי לקיים לכל הפחות דין דאורייתא של קידוש, מאשר לא לקדש כלל.

[ד] בבית יוסף מובאת סיבה נוספת לקיים המנהג מדברי הר"ן (פסחים דף כ, א מדפי הרי"ף) וז"ל הב"י: "דכיון דמעיקרא איתקון משום אורחים, אמרינן ליה, שתקנות חכמים קבועות הם. וכדאשכחינן במעין שבע דמערב שבת (שבת כד, ב) דאתקון משום עם שבשדות הבאים באחרונה, ואפילו היכא דליתא לההיא טעמא כגון דאיתנהו כולהו בבי כנישתא אמרינן ליה, דכיון דאיתקן איתקן. וכן כתב הרב המגיד (פרק כט מהלכות שבת הלכה ח). וכן כתב הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן קמח) גבי שליח ציבור שצריך לחזור התפלה אפילו אין שם מי שאינו בקי מפני שכבר התקינו לחזור התפילה". ומסיים הב"י שכן כתב הרשב"א בתשובה.

וכשמעיינים בשו"ת הרשב"א (סימן לז וסימן שכג) מבואר בדבריו תוספת למה שכתבו הראשונים הנ"ל. וז"ל הרשב"א: "ואפשר לומר עוד, דמעיקרא תיקנו לקדש בבית הכנסת ועיקרה של תקנה משום אורחין הוה ומשום זימנין דאיכא אורחין תקנו לקדש בין איכא בין ליכא, דומיא דברכה מעין שבע". ולמדנו מדבריו תוספת על דברי הראשונים שעיקר תירוצם היה שלאחר שתקנו חז"ל תקנה בגלל טעם מסויים, הכלל הוא שתקנה קבועה ממשיכים אותה גם כשבטל הטעם. שכן בדברי הרשב"א מבואר שענין התקנה לקדש בליל שבת חז"ל עצמם בשעה שתקנו את התקנה תיקנו אותה באופן קבוע, שיש לקדש בבית כנסת, בין אם אורחים נמצאים ובין אם לא.

נמצא מבואר בדברי הרשב"א שגם כאשר אין אורחים בבית הכנסת הקידוש הוא מעיקר ויסוד התקנה שתיקנו לקדש בבית הכנסת. משא"כ לדברי שאר הראשונים, כשאין אורחים אין הקידוש מעיקר התקנה, כי התקנה היתה לקדש במקום שיש אורחים, אלא שאנו ממשיכים לנהוג כפי התקנה בגלל שתקנות חז"ל קבועות. ולפי הרשב"א זהו היסוד גם בשאר התקנות כגון מעין שבע וחזרת הש"ץ וכיו"ב, שכבר בשעת התיקון, תיקנו שינהגו את התקנות גם במקום שלא יהיה נוהג הטעם שבשבילו נתקנה התקנה. וזהו חידוש המבואר ברשב"א שלא כדברי הראשונים האחרים.

ג.

על כל פנים ביסוד כל המהלכים שנתבארו לעיל ליישב את המנהג לקדש בליל שבת בבית כנסת עומדת ההנחה שעיקר טעם התקנה לקדש בבית הכנסת הוא משום האורחים שהיו מצויים בבית הכנסת, וכמבואר בדברי הגמרא בפסחים הנ"ל, ומשום כך נתחבטו ליישב את המנהג לקדש בבית הכנסת גם כשאין אורחים. אולם בתשובות אור זרוע (חלק א סימן תשנב אות ט) מצאנו דבר מחודש, ולדבריו, מנהג הקידוש בבית הכנסת לא נועד לצורך האורחים, אלא הוא תקנה מיוחדת של התנאים והאמוראים לקדש קידוש היום "ברבים" ולכן אין לבטל מנהג זה, וז"ל:

"ואשר כתבתי שאודיעך סמך לאותם שוטים מקידוש של בית הכנסת אחרי שאין יכולים לצאת באותו קידוש ואורחין אין כאן. צר לי עליך והיטב חרה לי כי נתת את פיך להחטיאך, ותמיה אני על חכם ונבון כמוך שהיית רשאי להוציא דבר מפיך, הלא ידעת כמה גאוני גאונים וקדושי עליון רבותינו שבמגנצ"א ושבוורמייש"א ושבשפיר"א, הלוא משם יצאת תורה לכל ישראל, הלא נהגו מיום שנוסדו כל הקהילות שבריינוס ושבכל ארץ אשכנז ומלכויות שלנו, נהגו אבותינו ואבות אבותינו צדיקים קדושים חכמים מחוכמים, ועתה אתה כותב עליהם שוטים והלכה אומרת, ואתם מכיון שנהגו אבותינו נוחי נפש אל תשנו ממנהג אבותיכם כי לא דבר ריק הוא, ואם הוא ריק, מחסרי הבינה ומריקני המוח הוא ריק. שאבותינו נהגו כדין וכתורה, כי תקנת התנאים והאמוראים הוא לקדש בערב שבת ובערב יו"ט, לקדש את השבת ולהעיד עליו בקידוש זה שיום קדוש הוא ושיום טוב הוא, לא נתקן עיקרו כלל בעבור האורחים בין לרב בין לשמואל, אלא לקידוש היום ברבים נתקן".

ומתבאר בדבריו, שהסיבה לקדש בשבת בבית הכנסת היא תקנה מיוחדת כדי לקדש את היום ברבים. ופשיטא שלדברי האור זרוע לא קשה כלל היאך מותר לקדש גם בזמנינו כשבבית הכנסת אין אורחים הצריכים לצאת ידי חובת קידוש, שהרי לפי דבריו טעם התקנה אינו משום אורחים אלא בגלל שיש לקדש את היום ע"י קידוש ברבים, וטעם זה שייך כמובן בכל זמן ובכל מצב, גם כשאין אורחים.

וכעין דבריו של האור זרוע כתב בשו"ת מן השמים (סימן כה) וז"ל: "ועוד נסתפקנו על המקדשין בבית הכנסת, כי יש מקומות שנהגו שלא לקדש ושלא להבדיל בעבור שאין אורחין שם, ושאלתי אם הדין עמהם וטוב למנוע המקדשים, או אם טוב לקדש ולהבדיל כמנהג רוב המקומות. והשיבו. אע"פ שאין קידוש אלא במקום סעודה מצוה לקדש ולהבדיל בבית הכנסת משום ברוב עם הדרת מלך, ועוד נרות חנוכה מדליקין בבית הכנסת אע"פ שכל אחד ואחד מדליק בביתו. ועוד כי יש אנשים שאינם יודעים לקדש ולהבדיל וכששומעים בבית הכנסת נותנים אל ליבם ולומדים ומקדשים בביתם". ומבואר גם בדברי שו"ת מן השמים, שעניינה של התקנה לקדש בבית הכנסת בשבת הוא כדי לקדש את השבת ברבים, ומשום "ברוב עם הדרת מלך".

עוד למדנו מדבריו תוספת ביאור למש"כ האור זרוע – שענין התקנה לקדש בליל שבת ברבים הוא כעין התקנה להדליק נר חנוכה בבית הכנסת כל יום מימי החנוכה בין מנחה למעריב שהיא משום פרסומי ניסא [כפי שיבואר להלן בפרק ב].

ואמנם על דברי האור זרוע ושו"ת מן השמים יש להעיר מדברי הגמרא בפסחים המובאת לעיל, שמפורש בה שכל הטעם שמקדשים בבית הכנסת הוא כדי "לאפוקי אורחים דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא" וכפי שנתבאר בדברי כל הגאונים והראשונים שהבאנו, ולא כדי לקדש את השבת ברבים ומשום "ברוב עם הדרת מלך". וכמו שהעיר על טעמו של האור זרוע בשו"ת התעוררות תשובה (חלק ח"א סימן קכד) וז"ל: "יש לפקפק קצת מהא דמקשה בגמרא ריש פרק ערבי פסחים על שמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה, למה מקדש בבית הכנסת, ומתרץ להוציא אורחין ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא, ולהנ"ל [לדברי האור זרוע] מאי מקשה הגמרא הלא טעמא דקידוש אינו אלא לפרסם קדושת היום ברבים".

אמנם בהערות עקבי סופר על שו"ת התעוררות תשובה (סק"א) כתב שהמעיין בדברי האור זרוע יווכח שהרגיש בקושיה זו ומיישבה, ומביא את דברי האור זרוע שכתב בתוך דבריו שם: "והא דפרכינן אלא לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא, הכי פרושא, למה לי לקדושי בבי כנישתא כדי להוציא הואיל ואין קידוש אלא במקום סעודה ומשני לאפוקי אורחים דאכלי ושתי בבית הכנסת, ואע"ג דעיקרו לאו להכי אתי מכל מקום דאי נתכוין לצאת בו מאן דלא אפשר ליה שיהא יוצא. אבל עיקר תקנה דתקון מעיקרא לקדש בבית הכנסת על היין לא לצאת בו קידוש שבבית אלא לקידוש היום ולכבוד היום כדפרישית, כך נראה בעיני כאשר פירשתי ועיקר".

מפורש איפוא בדברי האור זרוע, שעיקר התקנה לקדש בבית הכנסת לא היתה כדי להוציא את האורחים ידי חובת הקידוש אלא תקנה לכבוד השבת לקדש השבת ברבים, וכוונת הגמרא בפסחים להקשות למה לקדש בבית כנסת כדי להוציא ידי חובה, ועל כך הגמרא משיבה: "כדי לאפוקי אורחים דאכל ושתו וגנו בבי כנישתא".

ד.

למעשה, כפי שהבאנו בתחילת הדברים, השו"ע (או"ח סימן רסט) מביא את המנהג לקדש בליל שבת בבית הכנסת, אבל מסיים ש"יותר טוב שלא להנהיגו ושכן המנהג בארץ ישראל שלא לקדש". אך המג"א (שם ס"ק ג) כתב: "המנהג לקנות בדמים את המצוה מי שיתן היין לבית הכנסת לקידוש", ומסיים: "ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו".

על סמך דברי המג"א פסק בשו"ת הר צבי (הלכות שבת סימן קנג) בשאלה "מאנשי ארץ ישראל שבעיר חולון שרוצים לחדש ולהנהיג לקדש בליל שבת בבית הכנסת" – הנה בירושלים אין נוהגים לקדש בבית הכנסת בליל שבת קודש, אבל מחוץ לירושלים יש שנוהגים לקדש על היין בליל שבת קודש, וכנגד הב"י שלא להנהיג כן הרי המג"א פוסק להנהיג כן, וכן מביאו המשנה ברורה במקומו (בסימן רסט). ולכן מחוץ לירושלים מי שרוצה להנהיג קידוש בליל שבת קודש על היין אין חשש בזה. וכדאי הוא המג"א רבן של ישראל לסמוך עליו ואין להאריך בזה".

ויש להעיר במש"כ ההר צבי בתוך דבריו: "ונגד הב"י שלא להנהיג כן הרי המג"א פוסק להנהיג כן", שלכאורה בדברי המג"א לא מצאנו שכתב להנהיג כן אלא שכתב "ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו". ומשמע מדבריו שבמקום שכבר נוהגים לקדש וקמים עוררין לבטל המנהג בגלל דעת הבית יוסף וסיעתו, להם פסק המג"א שלא יבטלו את מנהגם מאחר ו"הרבה גאונים יסדוהו", אבל לענין חידוש המנהג לקדש במקום שאין מנהג לקדש, לא נתבאר בדברי המג"א. ויתכן שבנדון זה מודה המג"א לדעת הב"י שיותר טוב שלא להנהיג לקדש בבית הכנסת.

אמנם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן כו אות ד) כתב על דברי ההר צבי: "והנה עם כל הכבוד, לפענ"ד נראה דאין להנהיג כן בשום מקום בבית כנסת בארץ ישראל, דהא הב"י בשו"ע שם כותב שם שני דברים, ראשית דיותר טוב להנהיג בכל מקום שלא לקדש בבית הכנסת, ושנית, מעיד ובא דכן הוא באמת מנהג ארץ ישראל שלא לקדש. ודברי המג"א שם אמורים רק בקשר לדבר הראשון למה שכתב הב"י שיותר טוב שלא להנהיג בכל מקום שלא לקדש בבית הכנסת, ועל זה בא המג"א ומיישב המנהג כן לקדש ושאין לבטל המנהג, וכן המה דברי המשנה ברורה בסק"ה שמעתיקו כך יעו"ש, אבל שיבטלו משום כך גם מנהג ארץ ישראל שלא לקדש זה לא עלה על דעתו כלל".

ומוסיף הציץ אליעזר ביתר תוקף: "ודבר זה שמנהג ארץ ישראל הוא שלא לקדש [ולא רק של ירושלים] מועתק ומוזכר בספרי המנהגים, יעויין בספר ארץ חיים (שער המפקד) ומנהגי ארץ ישראל, ועוד. ובשער המפקד (שם) כתב דמנהג ארץ ישראל שלא לקדש בבית הכנסת הוא משופה ומנוקה מכל ערעור".

בביאור הטעם למנהג ארץ ישראל שלא לקדש בשבת בבית הכנסת, כתב בפירוש אלף למטה על המטה אפרים (סימן תרכה ס"ק סד) על פי מש"כ השו"ע (או"ח סי' קנא סע' א) "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין אוכלים ושותים בהם". וכתב שם הביאור הלכה (ד"ה ואין אוכלין) וז"ל: "אסור לשתות מים בביהכ"נ ובביהמ"ד למי שאינו ת"ח (תשובת רשב"ש סימן רע"ד), והמנהג עתה ששותין העם מים בביהכ"נ [ברכי יוסף]. ואפשר שסומכין העולם על הסוברין דבתי כנסיות שבחו"ל על תנאי הן עשויין ומועיל אף בישובן. ולפי זה בארץ ישראל אין טעם להתיר". ומתבאר בדבריו, שמאחר ובארץ ישראל בתי הכנסת קבועים, ממילא מחמת קדושתם אין אוכלים בהם, ולכן מובן שאין לקדש בבית הכנסת בארץ ישראל, כי אי אפשר לשתות מהקידוש אחר כך.

הראי"ה קוק מבאר בשו"ת אורח משפט (או"ח סימן נח) טעם נוסף, מדוע לא נהגו בארץ ישראל לקדש בבית הכנסת. ודבריו שם נכתבו בתשובה לשאלה: "על דבר הקהל שבא מאשכנז שהם רגילים שם לקדש בבית הכנסת בשבת ויו"ט, ומתוך שחביב עליהם מנהג זה רוצים להנהיגו גם כן פה [בארץ ישראל], ואע"פ שכבר פשוט שבארץ ישראל המנהג הוא שלא לקדש בבית הכנסת, מכל מקום מאחר שישנם שם אנשים שאינם מקדשין בביתם אולי יש מקום להניח להם להנהיג לקדש בבית הכנסת".

ובתוך דבריו, מבאר הראי"ה קוק שהטעם שלא נהגו בארץ ישראל לקדש בבית הכנסת הוא "מפני שהיה לכולם יין לקדש עליו וכו', וכולם כנראה היו זהירים בקידוש, ועל כן נתבטל אז מנהג זה שהיה נמשך בהרבה מארצות הגולה כמו שהוא נמשך שם עד היום". ואמנם לפי זה יצא הרב קוק לחדש לדינא ש"אם ישנה עדה שמכירים הנמצאים בתוכה אנשים שאינם מקדשים בבתיהם וגם שיודעים שהמנהג של הקידוש בבית הכנסת מחבב קדושת השבת על הילדים הצעירים, חושב אני שאין כדאי למנוע אותם מזה".

בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן פח) מביא שאלה שנשאל הגאון בעל שרידי אש, מהרב הראשי של פינלנד, על המנהג לקדש בליל שבת בבית כנסת שהתבטל בשנות מלחמת העולם השניה מחמת חסרון יין, ולאחר המלחמה שכבר היה יין בנמצא, רצו בני הקהילה להנהיג מחדש את המנהג לקדש בליל שבת בבית הכנסת.

ודעת הגאונים השרידי אש והחלקת יעקב היתה שימשיכו בני פינלנד במנהגם לקדש כפי שנהגו מקדמת דנא. והביא החלקת יעקב ראיה לדבריו מדין הנחת תפילין בחול המועד, וז"ל: "הגע עצמך, במקום האשכנז שמניחין תפילין בחול המועד, ואם יהיה איזה מקום שבשעת המלחמה לא הניחו כלל תפילין מחמת חסרון תפילין, הכי יעלה על הדעת שלאחר כן יהיה מותר להם להתנהג כמנהג הספרדים וחסידים שלא להניח תפילין בחול המועד מחמת שכבר נתבטל מנהג שלהם, ישתקע הדבר ולא יאמר דודאי אסור להם לשנות מנהגם, וכן בנידון דידן אסור לבטל מנהג הקדום, וכמבואר במג"א שהרבה גאונים יסדוהו".

והוא מסיים את דבריו: "בהא סלקנא דיש הרבה טעמים כמובא בראשונים לקידוש בבית הכנסת, ועי' בהגהות אשל אברהם בשם שב יעקב סי' רסט דאף במקום שלא נהגו מעולם לקדש בבית הכנסת אם רוצים להנהיג שאין מוחין בידם, מכל שכן בנידון דידן שהוא מנהג מקדמת דנא בכל תפוצות ישראל בפולין וברוסיה, ודאי שמחוייבים להחזיר עטרה ליושנה, וכלשון שו"ת מן השמים וכששומעין בבית הכנסת נותנים אל לבם ולומדים ומקדשים בביתם, ועי' בשו"ע הרב סי' רס"ט".

גם בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן לד) נשאל בדבר "בית כנסת שנהגו זה שנים רבות שהשליח ציבור מקדש שם בליל שבת על הכוס, ויצאו מערערים על כך, מפני שהלכה רווחת בידינו אין קידוש אלא במקום סעודה האם ראוי להמשיך במנהג זה, או עדיף לבטלו". ומסקנתו, שלמרות דברי הב"י שהמנהג הנכון הוא שלא לקדש בבית הכנסת ושכן הוא מנהג ארץ ישראל, מכל מקום בבית הכנסת שנהגו לקדש בליל שבת יש להם על מה שיסמוכו. וחיזק את דבריו במה שכתבו האור זרוע ושו"ת מן השמים [המובאים לעיל] שעיקר הקידוש כדי לקדש ברבים וברוב עם הדרת מלך, וטעם זה שייך כמובן גם בזמנינו.

בדברי היחוה דעת לא מפורש האם השאלה היתה על בית כנסת בחו"ל ובזה פסק שימשיכו במנהגם, או שתשובתו מתייחסת גם לבית כנסת בארץ ישראל שמנהגם סותר את מנהג ארץ ישראל שלא מקדשים בבית הכנסת אולם מסתבר שמעצם העובדה שלא מחלק בין ארץ ישראל לחו"ל, שדעתו לקיים את המנהג לקדש בביהכנ"ס גם בארץ ישראל, ובפרט לאור זאת שהזכיר את דברי השו"ע שבא"י לא נהגו לקדש בביהכנ"ס, ומשמע שדעת הגר"ע יוסף לקיים את המנהג לקדש בביהכנ"ס גם בא"י. אמנם לא נתבררה בדבריו מה ההלכה בנידון שנחלקו בו ההר צבי והציץ אליעזר, כאשר רוצים לחדש מנהג זה במקום שאין כל מנהג, ובפרט בארץ ישראל.

והנה בתוך דבריו, הביא הגר"ע יוסף את דברי הגאון רבי אליהו חזן אב"ד אלכסנדריה בשו"ת תעלומות לב (ח"ג סימן כ) שכתב: "שאף על פי שלא נהגו במחנה קדשו לקדש בבית הכנסת, בראותו שרבים מקהל המתפללים אינם יודעים לקדש בביתם הנהיג לקדש בבית הכנסת, ואף שמרן כתב שהנכון כמנהג ארץ ישראל שלא לקדש בבית הכנסת, בזמן הזה שנתמעטו הדורות ואחסור דרי, אדרבה למצוה רבה תחשב לזכותם במצות קידוש מן התורה". ומבואר בדעת שו"ת תעלומות לב, שיש מקום לחדש מנהג לקדש בבית הכנסת גם במקום שלא נהגו לקדש. אמנם אין להביא ראיה מדבריו, שכן ברור הדבר, שהטעם לכך שחידש לנהוג מנהג זה היה רק בגלל שראה שרבים מהמתפללים אינם יודעים לקדש בביתם, ומסתבר מאד שבמקום שסיבה זו לא קיימת, והמתפללים יודעים לקדש, לא מתיר התעלומות לב לחדש ולהנהיג לקדש בבית הכנסת.

פרק ב – קידוש בליל שבת ביו"ט [סוכות שמיני עצרת ופסח]

א.

כתב הטור (או"ח סימן תרמב) בהלכות סוכה: "סדר היום ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין קריאת שמע בברכותיה וכו' וברכת מגן אבות בדברו וחותם בשל שבת לבד ומקדש ש"צ ונפטרין לבתיהם לשלום ואוכלין ושותין בסוכה".

ותמה המור וקציעה (שם) וז"ל: "ומקדש הש"ץ. נוראות נפלאתי שקבע הטור דבר זה להלכה כאן בפשיטות כל כך, דסתמא מקדש בבית הכנסת משמע", ואם כן קשה היאך רשאי לקדש בליל סוכות בבית הכנסת, והרי אינו מקדש בסוכה שהיא מקום הסעודה, ואין זה קידוש במקום סעודה.

ואמנם כתב המור וקציעה: "ולא מצאתי ישוב הגון והתנצלות, אלא שרצה שלא לשנות מן המנהג של כל השנה". ומוסיף: "אע"ג דבלאו הכי מנהג מפוקפק הוא ביד הפוסקים גם בכל שבתות השנה, וכמ"ש הטור גופיה דאי איישר חיליה אבטליניה, ואף רב נטרונאי גאון המחזיק במנהג הלז בשבת דעלמא, לא אמר אלא במקום שיש מן הציבור שאין להם יין לקידוש, דלא שכיחי האידנא. ומכל מקום בחג לא שמעינן בהדיא לשום אחד מהגאונים ופוסקים קדמונים שיאמר כן. אעפ"כ הקלו בה עתה כמה קולות, לקדש שלא במקום סעודה. להטעים לקטן שהגיע לחינוך גם חוץ לסוכה. ואע"ג דטעימה חוץ לסוכה שריא, איברא שניא הך טעימה דבעיא קבע כסעודה, הא ודאי תרי קולי נינהו, משום סעודה ומשום סוכה. וכללא הוא דתרי קולי לא מקלינן בשום דוכתא, כ"ש במנהג שיש עליו עוררים כל עיקרו".

ומבוארת דעתו של המור וקציעה שאין לקדש בבית הכנסת בליל יו"ט ראשון של סוכות. אולם בשו"ת באר משה (ח"ה סימן קסד ס"ק ד) נשאל אם הש"צ יקדש בליל סוכות על הכוס בבית הכנסת, והשיב שהמנהג היה לקדש.

וציין הבאר משה למש"כ המטה אפרים (סי' תרכה סע' מ) וז"ל: "מקדש הש"ץ בבית הכנסת במקום שנהגו לקדש בבית הכנסת, ובמקום שאין מנהג קבוע לקדש בליל חג הסוכות ינהגו שלא לקדש בבית הכנסת, וכן בליל שבת חול המועד וכן בליל שמיני עצרת".

עם זאת, כבר כתב שם באלף למטה (ס"ק סד) לתמוה על דעת הטור שהמנהג לקדש בבית הכנסת בליל סוכות "שאף בזמנם שהיו אורחים לא נתקן הקידוש לקדש בבית הכנסת בחג הסוכות, דהא לא מצי למיכל שם דהא חייבין בסוכה. ודוחק לומר לפי מש"כ המג"א דאכלו בבית הכנסת לאו דוקא דאסור לאכול בבית הכנסת ור"ל בבית הסמוך לבית הכנסת. ואם כן י"ל שאף בסוכות היו אוכלים שם בסוכה וכו', ודוחק לומר שהאורחים היו עושים להם סוכה סמוך לבית הכנסת ושולחנם ערוך ושומעים הקידוש בבית הכנסת ויוצאים בו כמבואר בסי' רעג, דדוקא בית רגילות הוא שיהיה סמוך לבית הכנסת מלון אורחים, אבל סוכה שהיא דירת ארעי משנה לשנה אין רגילות לעשות כן וכיון דמעולם לא ניתקנה ע"ז, גם עתה אין לקדש".

ומביא שם האלף למטה את דברי הטור והשו"ע (או"ח סי' תפז סע' ב) שבליל ראשון של פסח "נוהגין באשכנז שאין ש"ץ מקדש בבית הכנסת, לפי שאין עני בישראל שאין לו ד' כוסות, ואם כן כל אדם מקדש בביתו", וכתב: "והיינו דמעיקרא לא היתה התקנה על ליל פסח" [וכן מפורש במג"א (שם ס"ק ד) שכתב, שגם אם אין יין בעיר אלא בבית הכנסת, לא יקדש בבית הכנסת "דהא בכל השנים נמי רבים אומרים לא לקדש בבית הכנסת כמ"ש סי' רסט אלא שנוהגים מנהג ראשונים, ובפסח מעולם לא היה מנהג לקדש בבית הכנסת".

אמנם המג"א חולק בזה על הט"ז שכתב שם ש"לפי הטעם של הטור אם הוא במקום שאין יין בעיר לכל הקהל רק ליחידים יש לקדש בית הכנסת להוציא מי שאין לו יין"].

ומוסיף: "ואם כן הוא הדין בסוכות לא היה התקנה על זה. ולפי זה אפילו בשבת חול המועד סוכות אין לעשות קידוש בבית הכנסת, וכן בשמיני עצרת, כיון דמיתב יתבינן בסוכה, אם כן אין תקנה בשביל אורחים כלל. ושוב מצאתי בספר מור וקציעה שתמה גם כן על הטור".

עוד מבואר בדברי האלף למטה שם, בענין קידוש בבית הכנסת בליל ראשון של פסח, שאף שהיה מקום לומר שיש טעם לקידוש בבית הכנסת כמש"כ האליה רבה (סימן תקנט ס"ק ט) בשם הכלבו "כדי להסדיר להמון העם סדר הקידוש, דלא גרע מתפילות של פרקים שצריך להסדיר", ואם כן מטעם זה יש לקדש גם בליל ראשון של פסח. אלא שיש לדחות זאת, שכן יש חשש שמא יחשבו שכבר יצאו בקידוש בבית הכנסת, ואין צריכים בבית אלא ג' כוסות, וזו טעות, משום שהכוס של הקידוש היא הכוס הראשונה של ד' כוסות כמש"כ בשו"ע (או"ח סי' תעב). ולפיכך מכיון שכל עני יש לו ד' כוסות ואין צורך לתקן בשביל אורחים, בשביל הטעם להסדיר להמון העם את סדר הקידוש בלחוד, לא תקנו, משום חשש טעות זו.

[ובדומה לדברים אלו, מבואר בשו"ת רש"י (סימן שא) שכתב: "שני ימים טובים הראשונים של פסח אין אומרים קידוש על היין בבית הכנסת, לפי שהקידוש אחד מד' כוסות הוא, ואם שותה הוא בבית הכנסת אותו נמצא שותה ה' כוסות. ולפיכך אין מקדשין, שהרי אין כאן להוציא שום אדם ידי חובתו בפסח, מפני שאין לך עני בישראל הפוחת מד' כוסות של יין". ולהלן [פרק ג, אות ב] הבאנו את דברי שו"ת הריב"ש, וגם בדבריו מפורש שלא נהגו לקדש בבית כנסת בליל פסח].

ומסיים האלף למטה: "ולפי זה בסוכות אפשר דיש לקדש בבית הכנסת מהך טעמא כדי להסדיר. ומכל מקום צ"ע כיון דמעיקרא לא תיקנו בשביל זה רק בשביל אורחים, והכא דאזלה התקנה אין לעשות כן לקדש בבית הכנסת ולומר ברכות שלא כתקנת חכמים דהוי ברכה לבטלה. ומי שמסדיר לו תפילתו נראה שאין להזכיר שום ברכה בשם כלל וכו', אם כן אין ראוי לקדש בבית הכנסת כלל".

מכל מקום בדברי שו"ת חתם סופר (או"ח סימן קמג), מצאנו שכתב ליישב את "מנהגינו בחזנא מתא מברכים שהחיינו בקידושא ביום טוב בבית הכנסת וחוזרין ומברכין בביתם והוי כעין ברכה לבטלה" [דבריו יובאו להלן פרק ג אות ד]. והחתם סופר לא כתב שמדובר רק בקידוש של יו"ט של שבועות, ומכאן ראיה שמנהגו היה לקדש בבית כנסת בכל יו"ט וגם ביו"ט דסוכות ושמיני עצרת [וצ"ע אם נהג כך גם בליל ראשון של פסח שמפורש בשו"ע שאין נוהגים לקדש בבית הכנסת].

פרק ג – הדלקת נר חנוכה בבית כנסת

א.

בפרק א [אות ג] נתבארו דברי האור זרוע בטעם המנהג לקדש בבית הכנסת בליל שבת משום "לקידוש היום ברבים", דהיינו תקנה מיוחדת לפרסם את ענין קידוש היום ברבים. והובאו בדברי שו"ת מן השמים שכתב "מצוה לקדש ולהבדיל בבית הכנסת משום ברוב עם הדרת מלך, ועוד נרות חנוכה מדליקין בבית הכנסת אע"פ שכל אחד ואחד מדליק בביתו", ומבואר בדבריו שהשווה בין המנהג לקדש בבית הכנסת בליל שבת ובין המנהג להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, שטעמם אחד – משום ברוב עם הדרת מלך. והשוואה זו לא נזכרה בדברי האור זרוע.

וכדברי שו"ת מן השמים, מפורש גם בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן עד) שרצה ליישב את המנהג לקדש בבית הכנסת, ולא נחה דעתו מכל מה שנאמר בענין זה, וכתב בסיום דבריו: "שאין לנו שום תירוץ אלא מה שכתבו מקצת פוסקים שחכמינו ז"ל מעיקרא תיקנו אפילו אם אין אורחים שיקדשו בבית הכנסת כדי שיהא הקידוש נאמר ברבים ובפרהסיא, וכמו שמדליקין נרות חנוכה בבית הכנסת שהוא רק לפרסם הנס והאמונה בה' יתברך שמו".

ומעתה יש להבין מדוע אמנם לא השוה האור זרוע ביניהם. ודבר זה בולט מאד בדברי האור זרוע שמביא ראיות ודוגמאות ממקומות אחרים לכך שיש תקנות שניתקנומשום פרסום ברבים, כדבריו "אבל כדי להוציא אורחים לא נתקן כלל [קידוש בית הכנסת] אלא לקידוש היום, כמו קידוש דראש חדש כשהיו מקדשים החודש במסכת סופרים, וכמו ז' ברכות דחתן וכלה שתקנו על הכוס אע"ג דאינה באה לצורך אכילה כלל". ומדוע הרחיק האור זרוע להביא לחמו מדין קידוש החודש שאינו נוהג בזמנינו, ומשבע ברכות של חתן וכלה, ולא הביא ראיה פשוטה מהדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת.

ונראה, דהנה יש לתמוה מדוע השמיט הרמב"ם את המנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת ולא הזכירו כלל, ואילו את המנהג לקדש בליל שבת בבית כנסת, הזכיר בהלכות שבת (פכ"ט ה"ח) וז"ל: "אין קידוש אלא במקום סעודה וכו', ולמה מקדשין בבית הכנסת מפני האורחים שאוכלין ושותין שם".

ומעתה יש לומר, שההבדל בין המנהגים הוא, שמנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת שלא נזכר כלל בש"ס, הונהג כנראה לאחר חתימת התלמוד, ובמשך הדורות בזמן רבותינו הראשונים נתפשט המנהג לכל המקומות – וכפי שנבאר להלן את הטעמים למנהג הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת, שכולם מדברי הראשונים ואין מקור לכך שמנהג זה נהג בתקופת התנאים והאמוראים. ולכן אין פלא שלא הוזכר בדברי הרמב"ם מנהג זה, מכיון שיתכן ובמקומו עדיין לא נהגו במנהג זה, או שאולי לא התבסס כמנהג קבוע ומושרש ולכן לא הביאו הרמב"ם להלכה. אך לעומת זאת, המנהג לקדש בליל שבת בבית כנסת מוזכר בגמרא במסכת פסחים הנ"ל, ומזמן התלמוד נהגו בו, ולכן הובא להלכה בדברי הרמב"ם.

ולפי זה מובן מדוע לא הביא האור זרוע ראיה לכך שיש תקנות משום פרסום ברבים, מהתקנה להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת. שכן יתכן שבמקומו או בזמנו של האור זרוע לא נהגו במנהג זה, שכאמור, אינו מזמן הגמרא אלא מתקופה מאוחרת יותר, או שעדיין לא השתרש מנהג זה עד כדי כך שיכל להוות ראיה לקידוש שבת בבית הכנסת.

ב.

המנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת נפסק בשו"ע (סימן תרעא סעיף ז) וז"ל: "ובבית הכנסת מניחו בכותל דרום כנרות המנורה מסדרן ממזרח למערב, ומדליקין ומברכין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא". וברמ"א: "ואין אדם יוצא בנרות של בית הכנסת וצריך לחזור ולהדליק בביתו. ונוהגין להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב".

המקור לדברי המחבר שטעם הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת הוא "משום פרסומי ניסא", הוא דברי הריב"ש (בתשובה סי' קיא). וכך נשאל הריב"ש: "מה שנהגו כל ישראל להדליק ש"צ או השמש בבית הכנסת, למה. אי לפרסומי ניסא, כל אחד חייב להדליק בביתו. ואי להוציא עניים ידי חובה כמו קידוש, הרי העני המתפרנס מן הצדקה חייב להדליק בביתו. וכמו שבליל פסח אין מקדשין בבית הכנסת, כמו כן ראוי לעשות בנר חנוכה, אם כן הברכה שמברך המדליק בבית הכנסת יראה שהיא לבטלה". הרי לנו, ששאלת השואל בשו"ת הריב"ש דומה לתמיהת הראשונים על מנהג הקידוש בבית הכנסת, שמכיון שאין בברכת נר חנוכה שבבית הכנסת כדי להוציא אף אחד ידי חובתו, לכאורה יש בזה חשש ברכה לבטלה.

השיב הריב"ש: "המנהג הזה להדליק בבית הכנסת מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתיקונה כל אחד בביתו שהיא להניחה על פתח ביתו מבחוץ, כדתנן (ב"ק פ"ב מ"ו) בההיא דגמל טעון פשתן וכו'. וכיון שעתה שיד האומות תקפה עלינו ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתיקונה, ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו בלבד, לזה הנהיגו להדליק בבית הכנסת לקיים פרסומי ניסא".

ומבאר הריב"ש היאך מברכים על ההדלקה ולא חוששים לברכה לבטלה, שהרי הדלקה זו איננה מעיקר תקנת חז"ל להדליק נר חנוכה: "ואע"פ שאין מברכין על המנהג, זהו במנהג קל, כמו מנהג של ערבה שאינו אלא חבטא בעלמא, אבל בזה שהוא לפרסם הנס בבית הכנסת ברבים מברכין עליו, כמו שנהגו לברך על ההלל של ראש חודש ואע"פ שאינו אלא מנהג, ואין בזה משום ברכה לבטלה כלל, וכדעת רבינו תם ז"ל (בתוספות ברכות יד, א ד"ה ימים). ומכל מקום באותה הדלקה של בית הכנסת אין אדם יוצא בה, וצריך לחזור ולהדליק כל אחד בביתו, דמצות חנוכה נר איש וביתו" [דברי הריב"ש הובאו בקיצור בבית יוסף].

והנה בשו"ת התעוררות תשובה (או"ח ח"ג סימן תס) כתב בתוך דבריו בביאור טעם המנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת: "ועוד י"ל כיון דאנו מדליקין בפנים ממש, ואין אנו מקיימים עיקר תקנת חכמים בפרסומי ניסא לרבים, רק הבני בית רואים אותם וכו', לכן מדליקים בבית הכנסת במקום שרבים נמצאים שם ומקיימים עיקר פרסומי ניסא, והוא כמו מעיקר תקנת חכמים לקיים פרסומי ניסא, ומברכים". ובהשקפה ראשונה נראה שדבריו הם ממש דברי הריב"ש שגם כתב כן בטעם ההדלקה בבית הכנסת. אולם כשנדייק בדברי ההתעוררות תשובה, נראה שיש בדבריו תוספת על דברי הריב"ש.

והדברים יבוארו בהקדם קושית החכם צבי (סימן פח) על דברי הריב"ש שהכלל שאין מברכים על מנהג "זהו במנהג קל כמו מנהג של ערבה שאינו אלא חבטא בעלמא, אבל בזה שהוא לפרסם הנס ברבים מברכין עליו", והביא הריב"ש ראיה לכך ממה "שנהגו לברך על ההלל של ראש חודש ואע"פ שאינו אלא מנהג". ומעתה יקשה סתירה בדברי המחבר שפסק בהלכות ראש חודש (או"ח סימן תכב סע' ב) שעדיף שלא לברך על קריאת ההלל בראש חודש. ולפי זה גם אין לברך על הדלקת נר חנוכה של בית הכנסת.

ובשו"ת התעוררות תשובה תירץ את קושית החכם צבי, וז"ל: "לכן מדליקים בבית הכנסת במקום שרבים נמצאים שם, ומקיימים עיקר פרסומי ניסא, והוא כמו מעיקר תקנת חכמים לקיים פרסומי ניסא ומברכים". ולפי זה נראה שיש חילוק בין ברכת הלל בראש חודש לבין ברכת נר חנוכה בבית הכנסת, כי המנהג לומר הלל בראש חודש הוא מנהג חדש שבא כתוספת לימים שגומרים בהם את ההלל, כלומר, מנהג זה אינו בא לקיים את עיקר התקנה לומר הלל, אלא תוספת של ימים שהונהג גם בהם לקרוא את ההלל. מה שאין כן מנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת שאינו תוספת למנהג הדלקת נר חנוכה בבית, אלא חיזוק הדין להדליק נר חנוכה, שנבצר כעת מלקיימו כתיקונו בפרסום הנס כתקנת חז"ל בגלל שאנו מצויים בין הגויים ומדליקים בפנים, ומטעם זה אנו מדליקים בבית הכנסת בפרסום הנס כדי להשלים ולקיים את עיקר התקנה הראשונה שתקנו חז"ל להדליק נרות חנוכה בפרסום הנס.

ומעתה שפיר מיושבת קושית החכם צבי, ויש לומר שגם אם פסק השו"ע בברכת ההלל בראש חודש כדעת הפוסקים שאין מברכים על הלל בראש חודש, אין זה אומר שאין לברך על הדלקת נר חנוכה בבית כנסת, שכן כמו שנתבאר, יתכן שדוקא קריאת ההלל שהוא מנהג חדש בתוספת לימים שקוראים בהם את ההלל, בזה שייך הכלל שאין לברך על מנהג, ברם הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת שבאה בכדי לקיים את עיקר תקנת חז"ל להדליק נרות חנוכה בפרסום הנס, שפיר אפשר לברך כשם שמברכים על עיקר הדלקת נר חנוכה בבתים, מכיון שההדלקה בבית הכנסת היא כמו ההדלקה בבתים מאחר ובאה להשלימם.

ובשו"ת יביע אומר (ח"ז או"ח סימן נז) כתב באופן דומה ליישב את דעת מרן השו"ע שפסק שיש לברך על מנהג הדלקת נר חנוכה בבית כנסת למרות שדעתו שאין לברך על קריאת הלל בר"ח מכיון שהוא מנהג. ותוכן דבריו, שאמירת הלל בראש חודש לא היתה על פי חכמי ישראל שהנהיגו כן את העם אלא העם מעצמו נהגו כן, וכמו שכתב המאירי (ברכות יד, א) "ומגדולי המחברים כתבו שאין לברך על ההלל של ר"ח אף בציבור משום שלא תיקנו חכמים את קריאתו אלא העם נהגו כן מאליהם". אבל את המנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת הנהיגו חכמי ישראל משום פירסומי ניסא, כמשמעות דברי הראשונים [שהבאנו לעיל], ולפיכך שפיר אפשר לברך על זה בלשון "וצוונו" כיון שגם המנהגים שהנהיגו חכמי ישראל הם בכלל "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך".

ג.

מלבד הטעם להדלקת נר חנוכה בבית כנסת משום פרסומי ניסא, המבואר בריב"ש ובשו"ע, מביא הבית יוסף טעם נוסף, וז"ל: "ומה שכתב [הטור] שמניחין נר חנוכה בבית הכנסת, נראה שתקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו, וכמו שתיקנו קידוש בבית הכנסת משום אורחים דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא, וכן כתב הכל בו (סימן מד)".

טעם זה מובא גם בספר התניא (לאחד מהראשונים; סימן לה) וז"ל: "כתב בעל עשרת הדברות (ספר העיטור בהלכות חנוכה) נהגו להדליק נר חנוכה בבית הכנסת, ויש מקומות שמניחים אותה באמצע בית הכנסת. ושמא נהגו להדליקה בעבור האורחים, ובעבור מי שלא היה לו שמן להדליק נר חנוכה" [ולהלן נבאר דבריו].

וקצת יש להעיר על הבית יוסף שהביא את הטעם להדליק בבית כנסת מפני האורחים, וציין ש"כן כתב הכלבו", שלכאורה בספר כלבו לא נזכר כלל טעם זה, וז"ל: "ונהגו בכל המקומות להדליק נר חנוכה בבית הכנסת להוציא מי שאינו בקי ואינו זריז בזאת. כי גם הוא הידור מצוה ופרסום הנס וזכר למקדש", ולא מפורש בדבריו שהטעם הוא משום אורחים אלא מטעם דומה "להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת", וכן מטעם אחר, שזהו "הידור מצוה ופרסום הנס וזכר למקדש".

ובשו"ת מנחת אליעזר (ח"ב סימן סח) שהרגיש בהערה זו, וז"ל: "והנה מה שכתב שיש להדלקת נ"ח בבית הכנסת ג' טעמים בפוסקים, אבל באמת מצאתי בזה ד' טעמים. [א] טעם הב"י סימן תרע"א לאפוקי אורחים. [ב] טעם הכלבו שכתב להוציא מי שאינו בקי ואינו זריז בזאת. [ג] טעם השני של הכלבו משום הדור מצוה ופרסום הנס זכר למקדש. [ד] טעם הריב"ש משום פרסומי ניסא מפני שאין יכולים לברך כי אם על פתח ביתו מבחוץ מפני שיד העכו"ם תקיפה ע"כ מברכין בבית הכנסת לפרסומי ניסא".

ומוסיף המנחת אלעזר: "והנה הרואה בב"י שכתב שתקנו כן מפני האורחים וכו' וכן כתב בכלבו וכתב טעם אחר וכו', משמע לכאורה מלשון הב"י שבכלבו כתב גם כן כטעם הראשון הנזכר מפני האורחים. ובאמת בכלבו כתב רק להוציא מי שאינו בקי וזריז כנזכר. וכבר עמד ע"ז הגאון מהר"ש הכהן מווילנא בספר שו"ת בנין שלמה (סימן נג). והגאון בספר שדה חמד (סוף מערכת חנוכה סימן כד) יישב זה עי"ש. וגם זה כמה תמהתי ולא הבנתי כי מה מהני להוציא האורחים הא צריכין להשתתף בפרוטה מדינא דגמ'" [ובאמת כבר הקשה בספר התניא (הנ"ל) על הטעם שההדלקה היא משום האורחים: "אבל אם היו אורחים יישנים בבית הכנסת היו אורחים עצמם צריכים להדליקה, דקיימא לן אכסנאי חייב בנר חנוכה", וכיוון המנחת אלעזר לקושית ספר התניא].

אולם כשנדקדק היטב בדברי הכלבו נראה שדבריו בטעם ההדלקה "כי גם הוא הדור מצוה ופרסום הנס וזכר למקדש" הם לכאורה שני טעמים נפרדים להדלקת נר חנוכה בבית כנסת: [א] משום הדור מצוה ופרסום הנס. [ב] זכר למקדש. ואין זה רק טעם אחד כפי שהבין המנחת אלעזר בדבריו הנ"ל "טעם השני של הכלבו משום הדור מצוה ופרסום הנס זכר למקדש".

ולפי הטעם שההדלקה בבית הכנסת יש בה משום זכר למקדש, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן קנח) שלכתחילה אין לכבות את הנרות בבית הכנסת כשאין סיבה לכך, כי לפי הטעם שההדלקה בבית הכנסת היא זכר לנרות המקדש, הרי את נרות המקדש לא היו מכבים.

עוד מבואר לפי הטעם שההדלקה בבית הכנסת יש בה משום זכר למקדש, המנהג שנוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת ביום [מנהג זה מוזכר בשו"ת שב יעקב (או"ח סימן טו) ובפמ"ג או"ח סימן תער], וכבר תמה בשו"ת בנין שלמה (סימן נג) מאין יצא מנהג זה.

וכתב הבנין שלמה: "אולי יצא המנהג כדי לצאת דעת הרמב"ם דס"ל (הלכות תמידין ומוספין פ"ג הלכה י-יב), דגם בבוקר היה צריך להדליק נרות המנורה [בבית המקדש] אם מצאן כבויות, ועל זה כתב קרא בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וכו'. ועל פי זה עולה נכון המנהג להדליק בבית הכנסת גם בבוקר, משום שבמנורה נמי היה ניכר הנס גם בבוקר בעת ההטבה, דלא היה בו רק להדליק ולהיטיב רק ליום אחד והדליקו בו שמונת ימים. והא דאין מדליקין בבית בבוקר היינו משום דביום ליכא פרסומי ניסא כלל דשרגא בטיהרא מאי אהני, אבל בבית הכנסת דהוא מקדש מעט שפיר נכון להדליק במנורה נר חנוכה כדי לעשות זכר לנס ההטבה". ומבואר בדבריו שהמנהג שמדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת בשחרית, נובע מכך שבמנורת המקדש היה הכהן מדליק בבוקר את הנרות שכבו בלילה, ומשום כך הונהג המנהג להדליק נרות חנוכה בשחרית בביהכנ"ס [וראה עוד במה שנתבאר להלן פרק ד אות ג בענין זה].

[ומסיים שם הבנין שלמה בדבר מעניין: "וכן המנהג בכמה בתי כנסיות להדליק נר תמיד שדולק תמיד בלי הפסק כדי לעשות זכר לנס של נר מערבי שלא כבה לעולם בזמן שמעון הצדיק". וכן מיישב שם לפי דבריו את קושית הבית יוסף הידועה (או"ח סי' תער) שהקשה דהלוא ביום הראשון של חנוכה לא היה נס כלל דהרי היה בו להדליק יום אחד. אכן לפי הרמב"ם הנ"ל מיושב, כי הגם שהיה בו להדליק ללילה אחד, מכל מקום לא היה בו שיעור להדליק גם בבוקר ונעשה נס והדליקו גם בבוקר ונמצא שהיה הנס גם ביום הראשון].

וכן מבאר הבנין שלמה שם מדוע בבית הכנסת מניח את המנורה בצד דרום (שו"ע סימן תרעא סע' ז) כמו שכתב הטור "ובבית הכנסת מניחה בדרום זכר למנורה שהייתה בדרום". והיינו כי עיקר ההדלקה בבית הכנסת הוא משום זכר למקדש, ולכן צריך שההדלקה תהיה במקום הדומה למקום הדלקת המנורה בבית המקדש שהיתה בדרום.

עם זאת, בדברי אחד מן הקדמונים, ספר המנהיג, מצאנו שצירף את הטעם של פרסום הנס לטעם של זכר למקדש, וכללם ביחד, וז"ל בהלכות חנוכה: "ויראה לי שאין חיובא בבית הכנסת להדליק נר של חנוכה, כי אם בבית שאדם דר בו מדאמר כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ובית הכנסת פטור מן המזוזה כדאמר בפ"ק דיומא, אלא א"כ יש שם בית דירה לדור בבית הכנסת. אלא נהגו כך על זה שהנס בא במקדש בית עולמים, ועושים כמו כן במקדש מעט בגולה לפרסם הנס לפי שכולם מתקבצים שם". ומבואר בדבריו שהטעם משום זכר למקדש ומשום פרסום הנס הם דבר אחד, שהנהיגו לפרסם הנס דווקא בבית הכנסת שהוא בית מקדש מעט זכר למה שהנס היה במקדש בית עולמים. ולפי זה מובן מדוע צירף המנחת אלעזר את שני הטעמים ביחד.

* * *

נמצאנו למדים מהאמור לעיל חמישה טעמים למנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת:

[א] כדי להוציא ידי חובת הדלקה את האורחים שאוכלים ומתגוררים בבית הכנסת, טעם זה מבואר בב"י, ונמצא גם בדברי ספר התניא.

[ב] דברי הכלבו, כדי להוציא את מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת. [ונראה, שטעם זה מבואר בדברי ספר התניא (המובא לעיל) במש"כ בסוף דבריו "ושמא נהגו להדליקה בעבור האורחים, ובעבור מי שלא היה לו שמן להדליק נר חנוכה", ומי הוא זה "מי שאין לו שמן להדליק", והרי ההלכה ש"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק" (שו"ע סימן תרעא סע' א), ומוכרח מזה שהכוונה למי "שאינו זריז" הנזכר בכלבו, שמתוך שאינו זריז אינו משתדל להכריח את עצמו לשאול על הפתחים או למכור כסותו ולכן אין לו שמן להדליק].

[ג] פרסומי ניסא, המוזכר בכלבו, וכפי שמביאו הבית יוסף "שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם שיש בזה פרסום גדול להשי"ת וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות". ופירוש זה במובן "פרסומי ניסא" משמעותו לעשות פרסום נוסף מעבר לתקנת חז"ל להדליק נר חנוכה, ואין זה "במקום" פרסום הנס שתקנו חז"ל.

[ד] פרסומי ניסא המבואר בדברי הריב"ש, שפירושו להשלים את חסרון פרסום הנס שנתהווה מאחר ואי אפשר להדליק נרות מבחוץ כפי תקנת חז"ל, וכדי להשלים חסרון זה הנהיגו להדליק בבית הכנסת לפרסומי ניסא.

[ה] הטעם המוזכר בכלבו שההדלקה בבית הכנסת היא "זכר למקדש".

ולפי המבואר בספר המנהיג, טעם זה זהה לטעם משום פרסומי ניסא, והיינו שהנהיגו לפרסם הנס דווקא בבית הכנסת שהוא בית מקדש מעט זכר למה שהיה הנס בבית המקדש.

ד.

למרות שמנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת הובא בשו"ע כדבר מוכרע, קמו עוררין על מנהג זה.

בספר התניא (דבריו הובאו לעיל) כתב בסוף דבריו: "אבל מורי חביבי היה נמנע מלהדליקה בבית הכנסת כדי שלא לברך עליה" ["ומורי חביבי" הוא ר' יהודה ב"ר בנימין שהיה רבו של שבלי הלקט]. דעה זו הובאה בדברי הברכי יוסף (סימן תרעא אות ו) שכתב: "אין לחוש למה שכתבו בספר תניא שיש שנמנע מלהדליק בבית הכנסת כדי שלא לברך עליה. וכמה רבנים ש"ץ היו מדליקין ומברכין בבית הכנסת ואחר כך מברכין כל הברכות ומדליקין בביתם".

עם זאת, המהר"ם שיק (שו"ת חיו"ד סימן שעד) כתב בד"ה והנה אמת הדבר: "ואעפ"י ששמעתי שמרן הגאון בעל חתם סופר מנע את עצמו מלברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, מכל מקום כן הוא המנהג וסוגיא דעלמא בלי פקפוק".

והנה המהר"ם שיק לא העיד על מנהגו של רבו החתם סופר על פי ראיית עיניו אלא מפי השמועה. ונראה לדון בדעת החתם סופר מדברים שכתב בענין אחר (שו"ת חתם סופר או"ח סימן קמג) בסוף דבריו: "ומה שכתב להקשות על מנהגינו דחזנא מתא מברכים שהחיינו בקידושא ביום טוב בבית הכנסת וחוזרין ומברכין בביתם והוי כעין ברכה לבטלה, דהכא לא שייך לאפוקי בני ביתם ידי חובה, דשהחיינו הוי ברכת הנהנין, וכיון שהוא כבר יצא בבית הכנסת דאפילו אומרו בשוק יוצא בו ואפילו אומרו בחול וכמו"ש תוספות בסוכה (מו א, ד"ה נכנס לישב בה), אם כן שוב אינו מוציא בני ביתו, אלו דברי מעלתו, וגם בעיני יפלא".

ומתוך כך כתב החתם סופר: "אך אמרתי כי הש"ץ מכוין בתחלה שלא לצאת בשהחיינו דבית הכנסת ואיננו מברך אלא שלא לבטל תקנה ראשונה הקבועה אבל לא לצאת בו, וממילא אינו יוצא ידי חובה, וחוזר ומברך בביתו וכמ"ש מג"א (סי' תפט ס"ק ז), וידוע דלענין כוונה אין חלוק בין מצות לברכת הנהנין, כדמוכח ממ"ש והאריכו הפוסקים ורבינו יונה מכללם גבי פתח בחמרא וסיים בשיכרא ע"ש, ואם כן כי היכא דבספירת העומר אם מכוין שלא לצאת מהני וה"נ דכוותיה".

ומביא החתם סופר מדברי שו"ת שב יעקב (או"ח סי' יד) שרצה להוכיח נגד דעת הר"ן הסובר שהקידוש בבית הכנסת היא תקנה קבועה בכל מקום, מדברי הגמרא (בפסחים הנ"ל) "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת", דמשמע שישנם מקומות שאין מקדשים בבית הכנסת, ונלמד מזה שלא נתפשטה התקנה בכל מקום. וכתב החתם סופר על דבריו: "ואני אומר אי כדברי הגאון ה"ל למימר אותם "בתי הכנסת" שמקדשים בהם ולא אותם "בני אדם" שמקדשים בבית הכנסת. אבל האמת יורה דרכו דפשטה התקנה בכל מקום ורק היו בני אדם שרצו להוציא בני ביתם ידי חובה, ולרב לא הוי מצי לאפוקי י"ח מפני שכבר שמעו בבית הכנסת, ואע"ג דבברכת המצות אע"ג שיצא מוציא, מ"מ לכתחלה לא שפיר דמי למיעבד הכי בלא אונס והכרח, על כן היו מכוונים שלא לצאת בבית הכנסת, והם אנשים שלא קידשו בבית הכנסת. אך אותם שאין להם בני בית והם מכוונים לצאת י"ח בבית הכנסת, והם אותם שקידשו בבית הכנסת ועליהם פליגי רב ושמואל, ולעולם פשטה התקנה בכל מקום".

ומסיים החתם סופר: "והא דרצו תוס' לומר בזמן הזה דליכא אורחים בבית הכנסת הוי ברכה לבטלה, לא משום דס"ל דהתקנה לא הוי קבועה מתחלה, אלא אע"ג דהוי קבוע מתחלה לא דמי לחזרת ש"ץ התפלה דמייתי ר"ן, משום דהתם אין ברכה לבטלה דהלואי שיתפלל כל היום, משא"כ בברכה דקידוש. ומ"מ הרי כמו שכתבתי שיתכוין שלא לצאת".

נמצאנו למדים מדברי החתם סופר: [א] שדעתו שעיקר תקנת הקידוש בבית הכנסת בשבת וביו"ט היא משום האורחים. [ב] ואע"פ כן זוהי תקנה קבועה בכל מקום. [ג] הש"ץ שמקדש ביו"ט בבית הכנסת ומברך שהחיינו, צריך לכוין בתחילה שלא לצאת בברכת שהחיינו של בית הכנסת כדי שלא יהיה חשש ברכה לבטלה כשאחר כך יקדש בביתו, וברכתו היא רק כדי שלא לבטל את התקנה הקבועה אבל לא לצאת ידי חובה, ואחר כך יכול לקדש ולברך בביתו.

ה.

השערי תשובה (סימן תרעא ס"ק יא) הביא את דברי המחזיק ברכה (שם אות ט) שהביא בשם שו"ת זרע אמת (ח"א או"ח סימן צו) שאם הדליק נר חנוכה בלילה הראשון בביתו, ואחר כך הדליק בבית הכנסת יברך שוב שהחיינו. אבל אם הדליק קודם בבית הכנסת לא יברך בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק להוציא גם כן את אשתו ובני ביתו[1].

ולכאורה לפי דברי החתם סופר יש לדון האם יוכל הש"ץ להשתמש בעצה הנ"ל שיכוין שלא לצאת ידי חובתו בברכת שהחיינו אלא יברך את הברכה כדי לקיים את המנהג להדליק בבית הכנסת, ושוב יוכל לברך אחר כך שהחיינו בביתו. וביותר צ"ע, לפי השמועה שמביא המהר"ם שיק שהחתם סופר נמנע מלברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת מחשש כפילות הברכות כשידליק אחר כך בביתו, מדוע לא השתמש החתם סופר בעצה שהוא עצמו נתן לגבי ברכת שהחיינו בקידוש יו"ט בבית הכנסת, וגם בברכה להדליק נר חנוכה בבית כנסת שהש"ץ יכוין שלא לצאת בברכות אלא רק יכוין לקיים את התקנה הקבועה להדליק בבית הכנסת, ואחר כך יוכל לברך את ברכת להדליק נר חנוכה וברכת שהחיינו בביתו, ויכוין אז לצאת בשתי הברכות.

אכן לפי מה שנתבארו לעיל [פרק זה אות א] דברי הרמב"ם והאור זרוע, שמנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת לא נזכר כלל בש"ס, ולכן לא הזכירו הרמב"ם, לעומת המנהג לקדש בליל שבת בבית הכנסת שמוזכר בגמרא במסכת פסחים ולכן הובא להלכה בדברי הרמב"ם – יבוארו דברי המהר"ם שיק ששמע על רבו החתם סופר שנמנע מלברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת. ויתכן שטעמו של החתם סופר היה שלמרות שמנהג זה כבר נהג בזמנו, אך מכיון שלא נזכר בש"ס [וגם לא נזכר ברמב"ם] אין זה מנהג ותקנה קבועה, ולכן נמנע מלברך עליו.

ובכך מתבארים היטב דברי המהר"ם שיק, דהנה הנידון שבו עסק המהר"ם שיק היה במעשה בחנוכת בית כנסת חדש שהרב הדליק את "הנר תמיד" ובירך עליו "וציוונו להדליק נר תמיד" בשם ומלכות וגם שהחיינו. ודן המהר"ם שיק אם ברכתו של הרב היתה ברכה לבטלה, אמנם במה שכתב השואל שיש לומר שרק על מנהג שמוזכר בש"ס מברכים, העיר המהר"ם שיק שהגם שסברא זו הוזכרה בשו"ת רמ"א (סימן לה), אולם מנהג העולם לברך גם על מנהג שאין לו מקור בש"ס ופוסקים, והביא לכך ראיה מהמנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת כפי שנפסק בשו"ע הנ"ל, ובתוך כך גם הזכיר ששמע שהחתם סופר "מנע את עצמו מלברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת", משמע שהבין שהסיבה שנמנע החתם סופר מלברך היתה בגלל שמנהג זה אינו נזכר בש"ס כתקנה קבועה ועם זאת הכריע "שכן הוא המנהג [לברך על הדלקת נר חנוכה בבית כנסת] וסוגיא דעלמא בלי פקפוק".

ו.

אולם עדיין יש לדון בדעת החתם סופר בענין המנהג להדליק נר חנוכה בבית כנסת, ממה שכתב החתם סופר (שו"ת יו"ד סימן קצא; והזכירו המהר"ם שיק בתשובתו הנ"ל) להכריע מהו מנהג המחייב ברכה ונכון לברך עליו "וציוונו", ואימתי המנהג איננו חשוב דיו כדי שיברכו עליו. ודבריו נסבו אודות השאלה, האם יולדת שטובלת ביום מ' לזכר ופ' לנקבה שאין זה אלא מנהג שנהגו להחמיר שלא לבעול על דם טוהר, יכולה לברך על טבילתה.

והביא שם את דברי הרמ"א (בשו"ע או"ח סוף סי' תצ) שלא לברך על קריאת המגילות כיון שאינם רק מנהגא, וכתב: "ומה שנלע"ד בזה לחלק בין קריאת הלל למגילות הללו, לפי מה שנתבאר לעיל דמשמע מתוס' דסוכה דלא ברירא להוא שיהיה קריאת הלל מעשה רבה לברך עליו אם לא משום שהוא כקריאת התורה. והנה בשלמא הלל שעיקר קריאתו לשיר לא איכפת לן במה שאינו כתוב על הספר ובדיו על הגליון וכו', ולפעד"נ דכל שירי תהילות נאמרים בעל פה, דמעיקרא הכי נתקנו דלא נראה שהיו הלוים משוררים בבהמ"ק מתוך הספר או שיהיו עושי הפסח קוראים הלל מתוך הספר וא"כ מעיקרא הכי אתקין, ושפיר מברכים על ההלל כקורא בתורה וכו'. משא"כ המגילות הללו אילו היו מברכים עליהם היו צריכים לכותבו בגליון, ומעיקרא לא הנהיגו כך שלא להטריח על הציבור. וחילוק זה רמוז בתוך דברי רמ"א בתשו' הנ"ל אלא שלא ביאר כל צרכו".

ועוד כתב החתם סופר בהמשך דבריו שם, שבמנהג של "שב ואל תעשה" כגון שלא לעשות מלאכה בערב פסח, העובר על מנהג זה ועשה את מה שנהגו לאסור ממנהג, הרי זה עובר על לאו מדברי קבלה "אל תטוש תורת אמך". אולם בקיום עשה כגון מנהג נביאים לחבוט בערבה, אם ישב ולא חבט ערבה אינו נקרא עבריין ולא נאמר על זה "אל תטוש", ולכן המקיים מנהג שכזה אינו מברך "וציוונו". וכל זה רק בדבר שאין ניכר עשיית המצוה כל כך, כגון טלטול ערבה, אבל מנהג שניכר מצוותו "ואיכא מעשה רבה" יש בו משום "אל תטוש" ומברכים "וציונו". ולפי זה מסיים החתם סופר: "ואם כן בנידון דידן נמי, כיון שהנהיגו איסור לבעול על דם טוהר והעובר על זה עובר על בל תטוש תורת אמך בלי ספק א"כ הטבילה היא מדינא ובעי ברכה באמת והכי נהוג".

נמצא שלפי החתם סופר יש לברך גם על מנהג מאוחר שאין לו מקור בש"ס כדוגמת המנהג שלא לבעול על דם טוהר, והמנהג של קריאת המגילות, שעליו כתב הרמ"א (בתשובה סימן לה) שאין לברך עליו משום שאינו נזכר בש"ס, ואילו לדעת החתם סופר היה צריך לברך על קריאת המגילה [אם היו צריכים מצד המנהג לכותבו על קלף]. וכן יש לברך אפילו על מנהג של קום ועשה אם יש בו "מעשה רבה" שאינו רק טלטול בעלמא.

ומעתה צ"ע מה שהביא המהר"ם שיק שהחתם סופר נמנע מלברך על הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, שהרי לפי המבואר כאן מדברי החתם סופר יוצא שבודאי יש לברך על המנהג שנהגו להדליק נר חנוכה בבית הכנסת, כי ללא ספק מנהג זה הוא "מעשה רבה", ושייך לברך גם על מנהג מאוחר שאין לו מקור בש"ס, וצ"ע.

ז.

בשו"ת תשובות והנהגות (או"ח ח"א סימן שצז) כתב בענין מנהג המקומות שקטן מדליק נרות חנוכה בבית הכנסת ומברך, וז"ל: "ונראה דאלו שנהגו בקטן הוא, כיון דעיקר ההדלקה בבית הכנסת בברכה רפיא בידן, שאין לזה מקור מהגמרא והרמב"ם, אלא שמכל מקום כן מנהג ישראל וכדאיתא בשו"ע (סי' תרעא), וידוע שהגאון החתם סופר זצ"ל מנע עצמו מלברך, כמובא בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן שעד), אבל בברכי יוסף (סוף סימן תרעא) כתב שכמה רבנים נהגו בעצמם להדליק בברכה בבית הכנסת ולברך בביתם וכדאיתא בשו"ע שמדליקין ומברכין בבית הכנסת. אבל כיון שבעיטור כתב בטעם המנהג שהוא עבור האורחים או מי שאין לו שמן, לכן יש שפקפקו לענין ברכה היום בבית הכנסת כיון שכל אחד מדליק בביתו, וחששו לברכה לבטלה, ולכן יש שנהגו להדליק בקטן שאין בו איסור ברכה לבטלה כשמכוין למצוה, כמבואר בתוספות (פסחים פח, א). ואם כן לדבריהם יש קפידא שקטן ידליק ויברך, ונסמוך על דעת הפוסקים שמוציא כאשר הגדולים מונעים עצמם מליכנס לחששות בזמן הזה. ומיהו אם גדול רוצה להדליק ולברך פשיטא שאין מונעין אותו שיש לו על מה לסמוך כיון שכן הוא המנהג".

ומעתה היה מקום לומר, שאולי טעמו של החתם סופר שנמנע מלברך הוא בגלל שסובר כדעת בעל העיטור כי סיבת ההדלקה בבית הכנסת היא בגלל האורחים ומי שאין לו שמן, וזה לא שייך היום, וכפי שכתב בתשובות והנהגות לבאר בזה את כוונתם של הנותנים לקטן לברך על הנרות.

אולם זה אינו, שכן לפי המבואר בדברי החתם סופר בענין קידוש וברכת שהחיינו ביו"ט בבית הכנסת, שיש לכוין שלא לצאת בברכת שהחיינו בבית הכנסת על עצם היום אלא יכוין בברכה כדי לקיים את התקנה הקבועה מפני האורחים, מדוע שלא נאמר כן גם במנהג הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת – שהמדליק יכוין שלא לצאת בברכות אלא רק לקיים את התקנה הקבועה להדליק בבית הכנסת, ואחר כך יוכל לברך בהדלקה בביתו.

ויש להעיר, שהגר"מ שטרנבוך מצדד שלא לנהוג לתת לקטן להדליק נר חנוכה בבית כנסת, כדבריו שם: "מבואר בב"י הטעם שתיקנו כן כדי להוציא האורחים שאין מדליקין, ולפי זה ודאי מעיקר התקנה הוא שגדול ידליק. ולכן לדעתי ראוי להשתתף ולשמוע הברכה בהדלקת נרות בבית הכנסת בחנוכה, שזוכה להשתתף במצות פרסומי ניסא. ולכתחילה נראה שאין להקל בהדלקת קטן, אף שנהגו כן, ויש גם פוסקים דס"ל דיכול קטן להדליק". וכן כתב בתשובות והנהגות (ח"ב סימן שלה) "ולא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי הנוהגים לבקש קטן להדליק, וכמו שהבאתי בתשובות והנהגות ח"א, רק ראוי לבקש אדם נכבד שאינו מדליק בדינא דגמרא שיברך בכוונה ויוציא הקהל, וזהו כיבוד חשוב וראוי לרדוף אחריו מלבד שכר ברכות זוכה בכך".

[מש"כ שראוי לבקש ממי שאינו מדליק בדינא דגמרא שיברך, כוונתו לדבריו באותה תשובה לבאר מדוע נוהג שלא לברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, וכתב שם: "לא באתי ח"ו לפקפק על המנהג, דמנהג כל ישראל להדליק בברכה בבית הכנסת וח"ו להרהר אחרי מנהגי ישראל, ואני לעצמי מדקדק לא לברך מפני שאני נוהג גם כאן להדליק בחוץ כדינא דגמרא או בלילה בחלון, ולכן אין שורש להדליק בבית כנסת ולברך שיסודה שמדליקים בפנים שאין פרסומי ניסא כמבואר בתשובת ריב"ש שלכן מדליקים בבית הכנסת שיש פרסומי ניסא, אבל מאחר ואני נוהג כדינא דגמרא חוששני שאני פטור ולכן אני נוהג שלא לברך בבית הכנסת"].

וכן כתב הגר"מ שטרנבוך בספרו ליקוטי הערות למועדים וזמנים (חלק ו סימן פט): "וראיתי מקומות שנוהגין שקטן מדליק הנרות בבית הכנסת, ואתי שפיר לפי המג"א (תרעא ס"ק י) שמדליקין בבית הכנסת אם יבואו שם אח"כ עשרה ויהיה פרסומי ניסא, הרי שבזה הנחה עושה מצוה ולכן מועיל גם בקטן, ובחרו בקטן שאין לחוש לברכה לבטלה. ולענ"ד נראה דאין לחוש לברכה לבטלה, ואדרבה אם קטן מברך מדליק ומניח יש לחוש שאינו מוציא את הקהל, וזהו עיקר שורש המנהג להוציא את האורחים, ושפיר נהגו שהשמש מדליק ומברך ואין לחוש בזה כלל".

ומבואר בדבריו שבגלל הטעם שיש להדליק בבית כנסת כדי להוציא את האורחים ואת מי שאין לו שמן עבור נר חנוכה – אין לתת לקטן להדליק, מאחר והקטן אינו יכול להוציא את האורחים הגדולים.

אמנם בעיקר הלכה זו של הדלקת נר חנוכה בבית כנסת על ידי קטן שהגיע לגיל חינוך כבר כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן סה), שדין זה תלוי בטעם ההדלקה בבית הכנסת: אם הטעם הוא משום פרסומי ניסא, כשרה ההדלקה גם על ידי קטן שהגיע לחינוך, אבל אם הטעם הוא מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו, ודאי שקטן, אפילו הגיע לחינוך, לא ידליק, משום שלא אתי "תרי דרבנן" ומוציא "חד דרבנן". וטעם נוסף כתב המנחת יצחק שקטן לא ידליק משום "כבוד הציבור".

[ואף שהמנחת יצחק אינו דן אם עדיף שקטן ידליק כדי שגדול ימנע מלברך על נרות בית הכנסת מחמת פקפוק בעצם חובת הברכה בהדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, אלא שאלתו היתה באופן הפוך, כלומר האם מותר לקטן להדליק נרות בבית הכנסת או שרק גדול ידליקם. מכל מקום הצד השוה שבין דבריו לדברי התשובות והנהגות, שלדעת הסוברים שטעם הדלקת הנרות בבית הכנסת הוא כדי להוציא האורחים, אין להדליק על ידי קטן אפילו הגיע לחינוך. ואם הטעם הוא משום פרסומי ניסא, ודאי שגם על ידי הדלקת קטן מתקיים פרסומי ניסא].

ובאמת לפי דעת הפוסקים שאין לתת לקטן להדליק נר חנוכה בבית כנסת, נמצא שגם בדבר זה שונה המנהג להדליק נר חנוכה בבית כנסת מהמנהג לקדש בליל שבת בבית כנסת, שמפורש בשו"ע (או"ח סימן רסט סע' א) ש"אין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן". ומתבאר, כי בקידוש על ידי קטן הטועם מהיין ניתן לקיים את מנהג הקידוש בבית הכנסת, לעומת הדלקת נר חנוכה שאין יכולים להוציא את האורחים ידי חובה על ידי הקטן.

ח.

ונראה בביאור דעת החתם סופר, מדוע נמנע מלברך על הדלקת נר חנוכה בבית כנסת, על פי המבואר לעיל [סימן ב] שיש בגדר מצות הדלקת נר חנוכה "חובת בית", כלומר, חיוב הדלקת נר חנוכה הוא על "הבית", וכפי שמפורש גם בדברי הריב"ש (הובאו לעיל) שכתב "ומכל מקום באותה הדלקה של בית הכנסת אין אדם יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כל אחד בביתו [ופסק כן הרמ"א בסי' תרעא סע' ז] דמצות חנוכה נר איש וביתו".

ואין לומר שהחיוב "נר איש וביתו", הוא חיוב על הבית בלבד ואין בזה חובת הגוף כבכל שאר מצוות, שכן לפי זה יוצא שאדם חסר בית שגם איננו אכסנאי אצל בעל בית אחר, לא יתחייב להדליק נר חנוכה בברכה, ובודאי שלא מסתבר לומר כן. אלא על כרחנו, שבגדר מצות הדלקת נר חנוכה יש גם חובת הגוף שנתחייב כל אחד ואחד להדליק נר חנוכה [בין אם יש לו בית ובין אם אין לו בית], וגם חובת בית, שתקנו חז"ל שמקום ההדלקה יהיה בבית. ויש לדקדק בדברי הריב"ש שרמז להגדרה זו בדבריו שגדר חיוב נר חנוכה הוא "נר איש וביתו", רצה לומר "איש" – דהיינו חובת הגוף, "וביתו" – היינו חובת הבית.

ולפי זה, בהדלקת נר חנוכה בבית כנסת שיש בה רק קיום חובת הגוף בהדלקה ולא חובת הבית, נמצא שהמדליק בבית הכנסת מכיון שיצא רק ידי חובת הגוף ועדיין לא קיים את חובתו שבביתו ידלק נר חנוכה, צריך להדליק בביתו וגם צריך לברך [ופשוט שיוצא ידי חובת הגוף, מכיון שהדליק את הנרות ברשות, בגלל המנהג והתקנה להדליק, ואין זה דומה למי שהדליק סתם [שלא בביתו] שלא ברשות, שלא יצא כלל אף ידי חובת הגוף].

וכעין זה כתב הגאון רבי ברוך פרנקל בהגהותיו לשו"ע (או"ח סימן תרעא סע' ז) על דברי הרמ"א בשם שו"ת הריב"ש שאין אדם יוצא ידי חובה בנרות בית הכנסת, וכתב הגר"ב פרנקל: "נ"ב, בריב"ש מבואר הטעם דאין יוצאים בנרות המדליקים בבית הכנסת, דמצוות חנוכה נר איש וביתו. ולפי זה יש לכאורה לומר דאם אורח מדליק בנרות בית הכנסת אין צריך להדליק באכסניא, דגופיה נפטר במה שהדליק בעצמו בבית הכנסת, ובביתו מדליקין עליו" (דברי הגר"ב פרנקל הובאו בשער הציון, שם ס"ק נב). ומפורש בדבריו כמובא לעיל, שיש בהדלקת נר חנוכה שני חלקים: חובת הגוף וחובת בית, ולכן האכסנאי האורח יצא ידי חובת הגוף במה שהדליק בבית הכנסת, וידי חובת הבית יצא במה שמדליקים עליו בביתו.

ומעתה יתכן שהטעם לכך שהחתם סופר נמנע מלברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, מאחר וסבר שהיות וביסוד חובת הדלקת נר חנוכה יש גם חובת הגוף וגם חובת הבית, גם הברכה היא על שני חיובים אלו. נמצא שאמנם המדליק בבית הכנסת יכול לברך וכמו שמפורש בדעת החתם סופר שמברכים על מנהג שיש בו "מעשה רבה", אולם מכיון שבהדלקה זו שבבית הכנסת יצא ידי חובת הגוף, אם כן אחר כך כשמדליק בביתו, הגם שבוודאי מחוייב להדליק בגלל שעדיין לא יצא ידי חובת הבית, אך יתכן שלא יוכל כבר לברך על הדלקה זו מכיון שלא מצינו שחז"ל תיקנו שתי ברכות על אותה מצוה. וכאשר חז"ל תיקנו לברך "להדליק" כוונתם היתה שבברכה אחת יצא הן ידי חובת הגוף והן ידי חובת הבית. ולכן סבר החתם סופר שאולי באופן זה יש להסתפק אם רשאי לחזור פעם נוספת על הברכה בהדלקה בבית, ולכן נמנע מלברך על ההדלקה בבית הכנסת, כדי שיוכל להדליק ולברך בביתו ללא כל חשש, [וכל הפוסקים שלא נמנעו מלברך בבית הכנסת, לא חששו לפקפוק זה, כי אפילו אם יצא ידי חובת הגוף עדיין נשאר עליו חיוב הבית, ועל חיוב זה יכול לברך].

ומיושב מה שהערנו לעיל, כי לפי דברי החתם סופר שיש לכוין שלא לצאת בברכת שהחיינו בקידוש ביו"ט בבית הכנסת על עצם היום, מדוע שלא נאמר כן גם במנהג הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, שהמדליק יכוין שלא לצאת בברכות אלא רק לקיים את התקנה הקבועה להדליק בבית הכנסת, ואחר כך יוכל לברך בהדלקה בביתו. שכן לפי המבואר, יש לחלק בין קידוש בבית כנסת, שאם מכוין שלא לצאת ידי חובת היום, כיוון שלא יצא ידי חובתו מוטל עליו חיוב לקדש בביתו, ואין כל פקפוק שחייב ויכול לקדש בביתו. משא"כ בהדלקת נר חנוכה שעיקר תקנת חז"ל להדליק נר חנוכה ולברך הוא על קיום חובת הגוף וחובת בית, גם אם נאמר למדליק לכוין שלא לצאת בברכות אלא רק לקיים את התקנה הקבועה להדליק בבית הכנסת, אולם סוף סוף יצא ידי חובת הגוף בהדלקה ברשות שבבית הכנסת, ומתעורר פקפוק על חובת הברכה בהדלקה בביתו.

* * * 

ממוצא הדברים נתבארו המנהגים בכלל ישראל בענין קידוש בבית הכנסת בליל שבת והדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת:

[א] המנהג שלא לקדש בליל שבת בבית כנסת אך כן להדליק נר חנוכה בבית כנסת. וכמו שנתבאר, שטעם המנהג לקדש בשבת בבית הכנסת לפי רוב שיטות הראשונים והאחרונים הוא מפני האורחים הנמצאים בבית הכנסת שתיקנו להוציאם ידי חובת הקידוש, ולכן בזמנינו, שאין האורחים אוכלים ולנים בבית הכנסת, נטו הפוסקים לבטל את המנהג כיוון שעיקר טעמו התבטל, ומשום כך תוקפו רופף מאד, ובארץ ישראל כמעט ואין נוהגים בו, הגם ששורשו בדברי חז"ל בפרק ערבי פסחים. אולם מנהג הדלקת נר חנוכה, אף שאין לו שורש בש"ס וברמב"ם, מתקיים גם בזמנינו, מאחר ועיקרו פרסומי ניסא, וטעם זה שייך כמובן גם בזמנינו. ואדרבה, כמו שנתבאר לעיל, יש בו ענין מיוחד דוקא בזמן הזה שאין מדליקים בחוץ בגלל הסכנה ולכן יש ענין לפרסם הנס בציבור כדי להשלים את המצוה.

[ב] המנהג לקדש בליל שבת בבית כנסת וכן להדליק נר חנוכה בבית כנסת. כמובא לעיל בדעת שו"ת מן השמים שהשווה בין המנהג לקדש בבית הכנסת בליל שבת ובין המנהג להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, וכתב שטעמם אחד – פרסום הנס וברוב עם הדרת מלך [ובשבת היינו ענין פרסום קידוש היום].

[ג] מנהג החתם סופר, לקדש בליל שבת ויו"ט בבית הכנסת, אך להדליק נר חנוכה בבית כנסת ללא ברכה.

[ד] יש נוהגים שלא לקדש בבית הכנסת, וגם לא להדליק נרות חנוכה בבית כנסת. וכפי שאמר לי האדמו"ר ממודז'יץ זצוק"ל בעל הנחלת דן, שבפולין לא נהגו להדליק נר חנוכה בשטיבלאך [חוץ מחסידי רוז'ין]. וידידי רבי דוד מנדלבוים מסר לי, שבבית המדרש הגדול של ויז'ניץ בבני ברק, מלבד ההדלקה המרכזית של האדמו"ר, היה ממונה חסיד מיוחד (הרה"ח רבי דוד לייב ז"ל) להדליק נרות בבית המדרש. בבית המדרש של חסידי אלכסנדר בבני ברק, מקפידים שקטן ידליק את הנרות בבית הכנסת. ומנהג אדמו"רי בית גור הוא: האדמו"ר הבית ישראל הדליק בפתח שבין דירתו לבית המדרש, מאחר והתפלל ודר שם כידוע. האדמו"ר הלב שמחה לא הדליק בבית המדרש אלא בביתו ברחוב אלפנדרי בירושלים. והאדמו"ר הפני מנחם, ולהבחל"ח האדמו"ר מגור שליט"א, שאינם דרים בבית המדרש כל השנה, היו באים לימי החנוכה להתגורר בבית המדרש, והדליקו שם].

פרק ד – מהות הדלקת נר חנוכה בבית כנסת

א.

בספרנו רץ כצבי (ח"א סימן לו) בענין שומע כעונה במצות ספירת העומר, הבאנו את מש"כ בספר נפש הרב (ליקוטי הנהגות, חנוכה, אות א) על דעות האחרונים שרשאי ש"ץ להדליק נר חנוכה בבית הכנסת בערב שבת בברכה אפילו קודם תפלת המנחה, ואפילו אם עדיין לא התקבץ מנין בבית הכנסת. ואמר בזה הגאון רבי משה סולובייצ'יק שאין זה נכון "דהמנהג להדליק בבית הכנסת הוא שתהיה ההדלקה בתורת הדלקת הציבור, ואם אין שם עשרה נמצא שאין כאן הדלקת הציבור. ואפילו אם יש שם עשרה אלא שעדיין לא התפללו מנחה בציבור, גם כן נראה שאין המנהג מתקיים בהדלקה זו, דלקיום המנהג בעינן שתהיה ההדלקה מתקיימת על ידי ציבור של תפילה".

ומטעם זה בספר נפש הרב יצא חוצץ כנגד הנוהגים במקומות רבים בארה"ב להדליק נר חנוכה בברכה במסיבות חנוכה ציבוריות של המענ"ז קלו"ב [מועדונים]. וכתב שנראה "שאין בזה הקיום של מנהג הקדמונים והברכה תהיה ברכה לבטלה. ולא מקרי ציבור של תפלה אלא אם כן נצטרפו מקודם להתפלל מנחה, ועדיין נשארו במקומם בבית הכנסת מוכנים ועומדים להתפלל מעריב. אבל לאחר שגמרו מעריב, או לפני שהתפללו מנחה בציבור, אין עליהם חלות שם "ציבור של תפלה" שנאמר שבהדלקתן יקיימו את מנהג הקדמונים להדליק בציבור".

ולפי זה ביאר בספר נפש הרב את הפשרה שנוהגים בה רבים במוצאי שבת חנוכה, שבבית מבדילים קודם להדלקת נר חנוכה, ואילו בבית הכנסת מדליקים נר חנוכה לפני ההבדלה, מכיון דבבית הכנסת אם יבדילו תחילה, הרי על ידי זה יצא שהדלקת הנר חנוכה תהיה אחר גמר תפילת הציבור, ונמצא שכבר "פקע שם ציבור של תפלה", ולא יהיה בהדלקתם משום קיום המנהג הנ"ל. ומוסיף הנפש הרב: "ואף שבמוצאי שבת אי אפשר להדליק קודם מעריב, דאין עושין מלאכות קודם אמירת אתה חוננתנו, מכל מקום בבריסק דקדקו להדליק קודם ויהי נועם, כלומר, קודם גמר תפלת הציבור, דאמירת קדיש תתקבל היא היא גמר התפילה בציבור. ואפילו לפי המנהג הפשוט הנזכר בפוסקים שמדליקים בבית הכנסת אחר קדיש תתקבל קודם ויתן לך, נמי נראה לומר, דבמוצאי שבת הציבור של תפילה נשאר עומד בצירופו עד לאחר אמירת ההבדלה מדין תוספת שבת"[2].

ב.

אמנם בדעת המשנה ברורה מפורש שלא כדברי הגר"מ סולובייצ'יק. שכן על דברי הרמ"א (או"ח סי' תרעא סע' ז) "ויש נוהגין להדליק בערב שבת קודם מנחה", כתב המשנ"ב (ס"ק מז) "וכן כתב רש"ל, אבל בדרכי משה כתב שאין אנו נוהגין כן אלא אף בערב שבת מדליקין בבית הכנסת בין מנחה למעריב בשעה שהעולם מתחילין להתקבץ ואיכא פרסומי ניסא. אכן אם העולם מתאחרין לבוא וטרם שיבוא מנין לבית הכנסת יתקדש היום, לא ימתין כלל אלא יברך וידליק מיד אפילו קודם מנחה דמכל מקום איכא פרסומי ניסא כשבאים אחר כך לבית הכנסת ורואים הנרות".

ובביאור הלכה (שם ד"ה ויש) הביא את דעת המור וקציעה (המובא בשערי תשובה שם) שמכיוון שההדלקה בבית הכנסת היא כדי לפרסם הנס ברבים צריך שיהיו דוקא עשרה בשעת הדלקה "דכוותה אשכחן נמי בכל פרסומי מילתא בעלמא דלא סגי בלאו עשרה, כדאשכחן בפ"ק דכתובות וכדאשכחן דאמר לו שמואל לר"י זיל אייתי לי בי עשרה ואימא באנפייהו המזכה לעובר וכו'. וע"כ דעתו דצריך קהל ממש ואין עדה פחותה מעשרה והנה היחידים יוצאין לעצמן כ"א בביתו ולא נתקנו הנרות לשנותן בבית הכנסת אלא בצבור בלבד". וכתב על כך הביאור הלכה: "ולענ"ד פרסומי ניסא דחנוכה אינו תלוי כל כך בזה, דעצם הדלקה הוא בכלל פרסום הנס וכו' ולא אשכחן חד דאמר דוקא כשיש בי עשרה בשעת הדלקה. אלא ודאי דעצם הדלקה שציוו חכמים על כלל ישראל הוא נקרא פרסום הנס. ונהי דהדלקה זו של בית הכנסת הוא אינו מצד תקנת חכמים רק ההנהגה שהנהיגו כל ישראל כדי לפרסם הנס ברבים, כמו שכתבו הפוסקים, הרי על ידי זה גם כן יתפרסם הנס כשיבואו אחר כך כל הקהל בבית הכנסת ויראו נרות המנורה דלוקין כמו שכתב המג"א".

ומפורש בזה דעת המשנה ברורה, שהימצאות עשרה בשעת ההדלקה בבית כנסת כלל איננה מעכבת, אלא העיקר שיראו את הנרות, וזה מתקיים גם אם באים לאחר ההדלקה. ופשוט לפי זה, שאין למהות הדלקת נר חנוכה בבית כנסת כל שייכות לענין תפילה בציבור כמו שסבר הגר"מ סולובייצ'יק, אלא עיקר מהות ההדלקה הוא ענין פרסום הנס. ולכן לדעת המשנ"ב אין צורך שיהיה ציבור של עשרה בשעת ההדלקה, וכפי שמסיים הביאור הלכה בסוף דבריו שם: "כשבאין אחר כך כל הקהל ורואין הנרות דלוקין במנורה אין לך פרסום הנס גדול מזה".

ועוד כתב שם הביאור הלכה: "וגם במהרי"ל איתא בהדיא שהדליק שמש העיר בערב שבת טרם בוא הקהל לבית הכנסת וכן מאבודרהם ומכל בו ומהרש"ל, שכולם דעתם שידליקו קודם מנחה ולא אישתמיט אחד מהם לומר דוקא כשנתקבץ שם עדה. ומה שכתב המור וקציעה דאפשר שהדליק השמש בלא ברכה, זהו דוחק, דאם כן היה להם לפרש דבאופן זה דוקא בלי ברכה. וע"כ נלענ"ד דהמדליק בברכה יש לו על מי לסמוך וכן העתיק החיי אדם דצריך להדליק בברכה. ואם בנקל לו להשיג מנין בשעת ברכה מה טוב". הרי לנו מבואר גם בדעת כל הפוסקים הנ"ל דלא כסברת הגרמ"ס, שכתב על מנהג זה "שאין זה נכון דהמנהג להדליק בבית הכנסת הוא שתהיה ההדלקה בתורת הדלקת הציבור".

עוד הביא בשער הציון (שם ס"ק נד) שלפי דברי המג"א שבערב שבת לא ימתין כלל אלא יברך וידליק מיד אפילו קודם מנחה [כי מכל מקום יש פרסומי ניסא כשבאים אחר כך לבית הכנסת ורואים הנרות] – הוא הדין ביום חול אפילו אין מנין רשאי לברך כשמדליק אחר מנחה [בנדון זה הסתפק גם המנחת אלעזר (ח"ב סימן סח) והכריע שידליק ללא ברכה].

וגם כאן מפורש שלא כדברי הגר"מ, כי לדעת הגר"מ ההדלקה "מתקיימת על ידי ציבור של תפילה", וכמו שכתב שם בנפש הרב שהבאנו לעיל ש"לא מקרי ציבור של תפלה אלא אם כן נצטרפו מקודם להתפלל מנחה, ועדיין נשארו במקומם בבית הכנסת מוכנים ועומדים להתפלל מעריב. אבל לאחר שגמרו מעריב, או לפני שהתפללו מנחה בציבור, אין עליהם חלות שם "ציבור של תפלה" שנאמר שבהדלקתן יקיימו את מנהג הקדמונים להדליק בציבור".

במקום נוסף בדברי המשנה ברורה מפורש שלא כדברי הגרמ"ס, שכתב על דברי השו"ע (או"ח סי' תרעא סע' ז) שמדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת מניח בצד בדרום – "בבית הכנסת או בבית המדרש". ולכאורה לא מובן פשר הדברים, מה ההוספה במילים "או בבית המדרש". ונראה, שכוונתו לומר שאין להדלקת נר חנוכה שייכות עם בית כנסת וענין התפילה אלא שייכת לכל מקום התכנסות של ציבור שיש בו פרסומי ניסא, ולכן בכלל זה גם בית מדרש. ולכאורה לדברי הגרמ"ס מהיכי תיתי שמותר להדליק נר חנוכה בבית מדרש במידה ואין ההדלקה "מתקיימת על ידי ציבור של תפילה".

בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סימן סב) נשאל האם ההלכה שצריך לומר בפני עשרה שמבקש ממנו מחילה ולא רצה חברו למחול לו כדי שלא יחשדוהו (שו"ע או"ח סי' תרו) – מתקיימת כשאומר כן בפני עשרה נשים. וכתב בתוך דברי תשובתו: "ועוד אני אומר, שספק זה יש להסתפק בו בדין אחר, והוא דאיתא בשו"ע (סי' תרעא) בדין נר חנוכה דמדליקין ומברכין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא, וכתב המג"א (שם ס"ק י) דאם הוא סמוך לחשיכה בליל שבת, וטרם שיבואו מנין לבית הכנסת יתקדש היום, יברך וידליק מיד, דמכל מקום איכא פרסומי ניסא כשבאים אחר כך לבית הכנסת וכו'. וכתב הרב שערי תשובה בשם מור וקציעה כיון שהוא משום פרסומי ניסא צריך שיהיה עדה בשעת מעשה, ורק אם השעה דחוקה לא יבטל ההדלקה אלא ידליק בלא ברכה. וגם בזה יש להסתפק אם נמצא עשרה נשים ידליק בברכה ואפילו דאין השעה דחוקה, או דלמא אין מועיל פרסום אשר בפני נשים דאין נחשבים עדה כמ"ש רז"ל בדין הקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ולא בנות ישראל". ומסקנתו שגם בפני עשרה נשים נחשב פרסום, ולכן יוכל להדליק בפניהן.

ופשוט שלדעת הגרמ"ס אין כל מקום לספקו של הרב פעלים וכל שכן להכרעתו, שהרי לפי הגרמ"ס שגדר הדלקת נרות בבית כנסת הוא ענין השייך לציבור של תפילה, ודאי אין קיום דין זה יכול להעשות על ידי נשים, ופשיטא שלא יכולים לקיים את ההדלקה על ידי הצטרפות עשרה נשים שעל ידן מתפרסם הנס.

ג.

ונראה נפק"מ נוספות בין דעת המשנ"ב שסובר שאין גדר הדלקת נר חנוכה בבית כנסת שייך לדין ציבור של תפילה, לבין דעת הגרמ"ס שסובר שקיום ההדלקה "מתקיימת על ידי ציבור של תפילה".

[א] הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת ביום. לעיל [פרק ג אות ג] הבאנו את המנהג להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת ביום, והמקור למנהג זה נובע מכך שבמנורת המקדש היה הכהן מדליק בבוקר את הנרות שכבו בלילה, ואגב כך נשאר המנהג להדליק שוב את הנרות חנוכה בשחרית.

ונראה, שלדעת הגרמ"ס גם המנהג להדליק נרות חנוכה בבית כנסת בבוקר שייך לציבור של תפילת שחרית, ואם עדיין לא התקבץ ציבור של עשרה לבית הכנסת, אין להדליק נרות, וכפי שסבר לענין הדלקה בערב שבת [וכמו שהבאנו לעיל, המנחת אלעזר (או"ח ח"ב סימן סח) הכריע שאם בשעת ההדלקה בבית הכנסת לא שהו עשרה, יש להדליק ללא ברכה].

ברם לדעת המשנה ברורה שאין ההדלקה שייכת לדין התפילה, כבר נתבאר לעיל בשער הציון שגם ביום חול אפילו אם אין מנין כשמדליק אחר מנחה יכול לברך, ולפי זה הוא הדין בבוקר, אם מגיע לבית הכנסת ואין עשרה רשאי להדליק [אלא אם כן בנקל לו להשיג מנין בשעת ברכה, שבודאי עדיף, כמבואר לעיל בביאור הלכה לענין ההדלקה במנחה בערב שבת].

[ב] "שיעור הדלקה" בהדלקת נרות חנוכה בבית כנסת. בשו"ת מלמד להועיל (ח"א סימן קכא) נשאל האם צריך שידלקו נרות חנוכה בבית הכנסת שיעור הדלקה, והעיר השואל שבדברי האשל אברהם (סי' תרעה ס"ק ב) משמע שצריך שיעור, ומדברי המג"א (סי' תער ס"ק ב) והפמ"ג שם, משמע שהיו הנרות דולקים עד חצות הלילה.

וכתב המלמד להועיל, שבמקומות שנוהגים להדליק נרות עד חצות הלילה הם דולקים עד כלותם, אך במקום שמדליקים גם בבוקר, מכבים את הנרות לאחר תפילת ערבית כדי שישאר להדליק מהם בתפילת שחרית. ועדיף לצרף הדלקת שחרית שהעם מתאספים גם בבוקר להדלקת ערבית, מלהניח את הנר דולק בערבית ואין שם איש. והוסיף המלמד להועיל, שקשה להנהיג שהנרות ידלקו בבית הכנסת שיעור חצי שעה "דהיכי נעביד, ימתין השמש אחר תפילת ערבית עד חצי שעה, אם כן יאחר הדלקתו בביתו יותר מן הראוי, ואם יקדימו להדליק בבית הכנסת קודם הלילה, הא תינח בחול, במוצאי שבת מאי איכא למימר, ומעתה נצטרך להטריח את השמש לילך אחר חצי שעה לבית הכנסת ולכבות את הנרות כדי שידלקו גם בבוקר, או לבטל את המנהג של הדלקת הבוקר ולהניח את הנרות דולקות עד כלה. ובשני האופנים האלו אין דעתי נוחה".

ולכן הוא מסיק ש"במקום שאין עושין כמנהג פראנקפורט דמיין לעשות נרות גדולות שידלקו עד הבוקר, אין למחות לכבות הנרות אחר תפילת ערבית ולהדליקן שוב בבוקר". וכתב המלמד להועיל שם, שכן המנהג בברלין בכל בתי הכנסיות.

וכדברי המלמד להועיל כתב גם בשו"ת שרגא המאיר (ח"ו סימן פו) שלאחר תפילת ערבית אין צריך להשאיר את הנרות דולקים בבית הכנסת "כי לא מצינו בשום מקום שיעור הדלקה בבית הכנסת, וכיון דעיקר הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת הוא רק משום פרסומי ניסא וכמבואר בבית יוסף (סי' תרעא) בשם הריב"ש וכו', וכיון שאין אדם שם נראה לפענ"ד שמותר לכבותו".

ולכאורה יש מקום לתלות נדון זה בדברי המשנ"ב והגרמ"ס. לפי המשנה ברורה שעיקר גדר ההדלקה הוא משום פרסום הנס, יש מקום לומר שלפרסום נס נקבע שיעור של חצי שעה, ולכן נצטרך תמיד לדאוג לכך שהנרות ידלקו במשך חצי שעה, וגם לאחר שנסתיימה התפילה. אולם לפי הגרמ"ס שעיקר דין ההדלקה הוא ענין השייך לתפילה, מסתבר שאין זה משנה מה שיעור ההדלקה, אלא צריך שידלק כל זמן התפילה, ולאחר שהסתיימה התפילה בודאי שיכול לכבות הנרות.

[ג] הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת על ידי קטן. לעיל [פרק ג אות ז] הבאנו את דברי שו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן שלה) שכתב: "ולא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי הנוהגים לבקש קטן להדליק [נרות חנוכה בבית הכנסת], וכמו שהבאתי בתשובות והנהגות ח"א, רק ראוי לבקש אדם נכבד שאינו מדליק בדינא דגמרא שיברך בכוונה ויוציא הקהל, וזהו כיבוד חשוב וראוי לרדוף אחריו מלבד שכר ברכות זוכה בכך".

ונראה שגם דין הדלקת נר חנוכה בבית כנסת על ידי קטן יהיה תלוי בדברי המשנ"ב והגרמ"ס. דלפי המשנה ברורה שעיקר גדר ההדלקה הוא משום פרסום הנס, יש מקום לומר שמכיון וגם בהדלקה על ידי קטן יש פרסום נס, אין בעיה לבקש מקטן שידליק. אולם לפי הגרמ"ס שעיקר דין ההדלקה הוא ענין השייך לתפילה וחלק ממנה, כשם שקטן איננו מצטרף להשלמת מנין ואיננו שייך לתפילת הציבור, כך גם אינו יכול להדליק נרות חנוכה שהם מדין "ציבור של תפילה".

[ד] הדלקה במקום ציבורי ללא קשר לתפילה. כפי שהזכרנו לעיל [אות א], בספר נפש הרב יצא כנגד הנוהגים להדליק נר חנוכה בברכה במסיבות חנוכה ציבוריות על סמך חידושו של הגרמ"ס, מכיון שבאופן זה "אין עליהם חלות שם "ציבור של תפלה" שנאמר שבהדלקתן יקיימו את מנהג הקדמונים להדליק בציבור".

גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן שלו) נוטה שלא להדליק בברכה במנין שאינו קבוע, וז"ל: "וחוששני שאין להדליק בברכה אלא במנין קבוע, וכמו מגן אבות שתיקנו הברכה בליל שבת במנין קבוע דוקא, ולשון הירושלמי התם בבית הכנסת. ועיקר הברכה בחנוכה בבית כנסת הוא חידוש שלא נמצא כן בש"ס ורמב"ם, הבו דלא להוסיף עלה, להדליק בציבור לא קבוע. אבל כמדומני שאין נוהגין כן, וצ"ע". וכן כתב בתשובות והנהגות (שם סימן תצח) שבחתונה שהתפללו שם מעריב אין להדליק בברכה, מכיון שאין זו הדלקה בציבור קבוע בבית כנסת. ומבואר בדבריו כסברת הגרמ"ס, שרק במנין קבוע יש להדלקה שייכות עם התפילה, ורק בזה מקיים את התקנה של ההדלקה בבית הכנסת שעניינה חלק מהתפילה, ולכן במנין שאינו קבוע אין להדליק נרות חנוכה.

וכן פסקו המנחת יצחק (ח"ו סימן ס"ה), שבט הלוי (ח"ד סימן סה) ובשו"ת דברי יציב (או"ח ח"ב סימן רפו), שאין להדליק נר חנוכה אלא בבית כנסת, אבל באסיפות ועצרות עם ומסיבות חג וכדומה המתקיימות בין באולמות ובין ברחובה של עיר, אין צריך להדליק נרות חנוכה, ובוודאי שאין לברך על הדלקה זו ואף אם מתפללים שם מנחה וערבית. אולם בילקוט יוסף (דיני חנוכה עמ' רד) מתיר להדליק באולמות שמתפללים בהם מנחה וערבית.

אמנם לפי דעת המשנה ברורה שעיקר גדר ההדלקה הוא משום פרסום הנס, יש מקום לומר שמאחר וגם בהדלקה באולמות ומקומות שאינם בית כנסת יש פרסום נס, יכול להדליק שם ולברך. וכן מובא בספר פסקי תשובות (סימן תרעא אות טו) בשם שו"ת אז נדברו, שבעצרות עם גדולות ובמקומות שמן הסתם נמצאים שם יהודים אשר לא הדליקו ולא שמעו הדלקת נר חנוכה, מותר להדליק בברכה, ובפרט אם הוא ברחובה של עיר שאין לך פרסום הנס גדול מזה.


  1. על דברי השערי תשובה כתב ראש הכולל רבי יוחנן העניג: הוקשה לי, דלכאורה אנו דנוהגין כהרמ"א (או"ח תרצב סע' א) לברך בפורים ביום שהחיינו על המגילה, ואי נימא דהטעם הוא "משום דעיקר מצות קריאתה ביום" כלשון המג"א, בחנוכה ודאי עיקר המצוה היא הדלקה בביתו כי בביהכ"נ אינו אלא מנהג, וא"כ ודאי דהי' צריכין עוד, ולדבריך שם דשהחיינו ביום בפורים לא כ"כ משום המצוה דקריאת המגילה אף דלשון המג"א לא משמע כן ניחא דבחנוכה לא שייך טעם זה, ובאמת בתוס' מגילה דף ד' והיא מקור השיטה הזאת עי' בלשונם "דעיקר פרסומא ניסא הוי בקריאה דיממא" ומשמע דהפרסומא ניסא דהיום דעדיף הוא המחייב שהחיינו חדש, ולכן בחנוכה ודאי דמצד פרסומא ניסא הי' לו יותר בהדלקתו של ביהכ"נ אף דעיקר מצות ההדלקה היא בביתו, ולפי"ז ג"כ מובן דין השני שבשערי תשובה דאם הדליק בביתו קודם ואח"כ מדליק בביהכ"נ מברך שהחיינו עוה"פ, ולכאו' הלא כבר קיים עיקר המצוה וכ"ש שלא יברך, אלא לפי הנ"ל כיון שהדלקת ביהכ"נ איכא פרסומא ניסא טפי ממילא צריך לברך שהחיינו דעיקר פרסומא ניסא בביהכ"נ כלשון התוס' לגבי מגילה שם. למעשה הדין הזה היה נוגע לי למעשה כל שנה בנר א' של חנוכה, כי אנו מתפללים בכולל כשלש שעות אחר צאה"כ ואני שהדלקתי כבר בביתי בזמן נסתפקתי כיצד עלי לנהוג בהדלקתי בביהכ"נ אם לברך שהחיינו כהשע"ת או אולי לא מוסכם חידוש זה בהלכה, וגם המשנ"ב אינו מעתיק כי אם הדין הקודם שאם הדליק קודם בביהכ"נ ואח"כ בבית דמברך, (ועי' בשעה"צ שם אות נ"ג דאולי רמז לזה הדין). ושלחתי לשאול להגרי"ש אלישיב ופסק שלא לברך.
  2. רבי דוד פלק, מחבר הספרים בתורתו יהגה ועניינו של יום הוסיף: מצינו שויהי נועם ונר חנוכה הולכים בצותא בכל מקום, גם כשהוא מדליק בביתו, כמובא בספר מועד לכל חי (להגר"ח פאלג'י זצ"ל, כ"ז י"ז) שהביא בשם ספר הזכירה שאחר הדלקת נ"ח י"ל ז' פעמים ויהי נועם ה' עלינו וגו', עד אורך ימים אשביעהו, ובסדור רבי שבתי הביא סגולה זו בשם הרמב"ן, ויש שכתבו דמצינו דגם משה רבינו בירך ברכה זו לישראל בכ"ה בכסלו, כמובא ברש"י (פקודי ל"ט מ"ג) על הפסוק ויברך אותם משה, אמר להם יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' עלינו, שמסדר הפסוקים שם מוכח שהיה זה בגמר מלאכת המשכן והוא כ"ה בכסלו, וכמו שכתב בשו"ת חת"ס או"ח סוס"י קנ"ו, ובבאור פנימיות הענין (עי' ענינו של יום ח"ד עמוד מ"ו).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

קריאת המגילה מבעוד יום

קריאת המגילה מבעוד יום בשנות השואה, היו מקומות שנאסר על היהודים לצאת מפתח ביתם לאחר השעה שמונה בערב. בפרוס ימי הפורים בשנת תש"ב, נשאל רבי

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.