א. בדברי הגמרא מבואר ייחודו של חג השבועות, שבו ניתנה התורה, משאר החגים:
פסחים סח, ב
רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, רבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמרׂׂ רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם, רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא… רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא.
רש"י: דבעינן נמי לכם – שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו: עבדי לי – היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה: תילתא – שלישי לבטן, ומובחר הוא: אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם:
מבואר כי למרות העובדה שבחג השבועות ניתנה התורה, מכל מקום דווקא בו "הכל מודים דבעינן נמי לכם", והיינו שצריך לשמוח בו באופן מיוחד במאכל ומשתה, כדי "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה בו תורה".
להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו:
בית הלוי על ספר משלי פרק ב פסוק א
לכאורה אינו מובן הטעם דגם בפסח יש בו מעלה שיצאו בו ממצרים. וגם דעיקר הטעם אינו מובן דכי בשביל שניתנה בו תורה יהיה החיוב לאכול, ולכאורה אדרבה יותר היה צריך לקיים ביום זה הך דלה'.
ואכן פלא פלאים, וכי בשביל שניתנה בו תורה יהיה בו חיוב לאכול, הרי אדרבה, יותר היה צריך לקיים ביום זה "כולו לה'" בלימוד תורה והתעלות רוחנית, ולא בעינוג גשמי חומרי, וצ"ע.
ב. קושי דומה מתעורר בטעם המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות משום שהתורה נמשלה לדבש וחלב:
ספר התודעה, עמ' רפא
אוכלים מאכלי חלב בשבועות – שנאמר 'דבש וחלב תחת לשונך' – יש מי שאומר: לפיכך נמשלה התורה בדבש וחלב, לפי ששנים אלה רומזים על כח התורה, שכל העוסק בה יוצא מטומאתו ונטהר. שכן הדבורה – שרץ טמא, והדבש שהיא עושה – טהור. אף החלב תחילתו דם שהוא אסור, וממנו נעשה חלב שהוא מותר. שכך אמרו חכמים: 'דם נעכר ונעשה חלב".
וגם כאן תמוה, מדוע ציון ערכה המופלא של התורה צריך לבוא לידי ביטוי באכילה גשמית ולא בלימוד ועשיה רוחניים.
ג. בשמעתתא דקבלת התורה, גילו חז"ל את הדין ודברים שבין משה רבנו והמלאכים בשעה שעלה משה למרום לקבל התורה, וטענו מלאכי השרת להקב"ה שלא יעלה על הדעת למסור את התורה לילוד אשה בשר ודם, אלא יש ליתנה בשמים לשכלים הנבדלים הרוחניים:
שבת פח, ב
ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב-ה). אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה, אמר לפניו רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה… אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אמר להן למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, -תורה למה תהא לכם, שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים, בין עמים אתם שרויין שעובדים עבודת גלולים, שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות, שוב מה כתיב בה לא תשא, משא ומתן יש ביניכם, שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך, אב ואם יש לכם, שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם. מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר (שם פסוק י) ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב.
ויש להבין את תשובתו של משה רבנו, מדוע אמנם עיקר נתינת התורה נקבע לבני האדם שיש בהם קנאה ותאווה לדברים גשמיים.
• • •
ד. לביאור הדברים, הבה נראה את תפיסת העולם של הפילוסופים היוונים, לעומת השקפת התורה:
הגה"צ רבי אלי לאפיאן זצ"ל, לב אליהו, פרשת אמור
ידוע שהפילוסופים היונים אמרו שתכלית האדם הוא להדבק בשכל הפועל, ולשם כך עליו לסטות לגמרי מחלקי החומר שבו ולסגף את גופו, שעל ידי זה יוכל להגיע לפעול בשכלו. אולם לא כן תלמדנו התורה הקדושה כי לא הצומות והסיגופים הם הדרך להגיע אל הנקודה הרוחנית באדם, כי אם להתבונן הרבה ולהתרגל בעבודה לשעבד כל הצרכים החומריים למטרת העליה הנפשית, ואדרבה כשמשתמשים בענייני העולם לשם שמים, נמצא השימוש ההוא בעצמו פועל שלימות האדם (כ"כ הרמח"ל בספרו דרך ה').
בעוד שהפילוסופים היוונים, דגלו בדיכוי החומר לשם עליה רוחנית, הרי שהשקפת התורה היא לקדש את החומר, דהיינו להשתמש בכלי הגוף הגשמי להתקדשות ועבודת ה'.
ובפירוש הרמב"ן על התורה מבואר שנצטווינו בתורה על כךציווי מפורש:
דברים י, כ
אֶת ה' אֱלֹקיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק
פירוש הרמב"ן על התורה, דברים ו, יג
לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק, וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק, אם יש לך כל מידות אלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אי אתה רשאי להשבע, עד כאן לשון אגדה זו. ויהיה פירוש "ואותו תעבוד" לדעתם, שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבוא מזה מה שאמרו (אבות פ"ב מי"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה'. כענין שאמרו (בראשית רבה ט, ו), והנה טוב מאד, זו שינה, וכי שינה טובה היא, מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה. ויתכוון בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו, ב) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי.
פירוש הרמב"ן על התורה, דברים יא, כב
ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי (מאמר ג, א).
לכאורה הרי אי אפשר לאדם להדבק בשכינה שהיא אש אוכלה. אלא הדביקות פירושה עשיית כל המעשים לשם שמים, ואפילו ענייני ממון וצרכי הגוף. והציווי "ואותו תעבוד" היינו להיות עבד המשרת לפני אדוניו תמיד, באופן שכל מעשיו יהיו לשם שמים, לרבות צרכי הגוף כגון אכילה ושינה, שתכליתם צריכה להיות לצורך עבודת ה'. עד אשר מגיעה דרגת הדבקות בה' בלבו ובמחשבתו עד למצב ש"יהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'".
ה. לאור זאת ברורה ביותר עליונות מעלתו של האדם על כל הנבראים, תחתונים ועליונים:
לב אליהו, פרשת אמור
כללו של דבר כי לא כאשר חשבו היונים שעל האדם להשתמש בשכל ערום לבד, דאם כן למה ברא השי"ת את האדם בארץ, הרי נשמתו נשמת חיים היא שכל נבדל הרבה יותר ממלאכי מעלה במרום, חצובה מתחת כסא כבודו יתברך, עוד קודם שנופחה בו באדם עפר מן האדמה, ולמה הורידוה כאן למטה, האם לייסרה ולענותה, אתמהה!
אלא ודאי מעלת האדם בחיר היצורים היא מעלה גדולה ונפלאה, אשר לו ניתן הכח והממשלה לכבוש תחת יד שכלו – היינו נשמת חיים אשר בו, את ענייני חומר גופו והיו לאחדים, כלומר: השכל הרי אינו מוחש כלל, כי הוא רוחני לגמרי, והגוף הוא בהפכו. ומעתה שנוצר האדם בהרכבה זו של חומר ורוח כאחד, נצטוה האדם בזה ויכול הוא לעשות כן להרגיש שכלו בחושי חומרו, מה שלא נמצא כן בשום בריה לא בשמים ולא בארץ. כי המלאכים בשמים כולם רוחניים.
המלחמה הניטשת בלב האדם היא בין כוחות הגוף החומריים לכוחות הנפש הרוחניים, ויכולתו של האדם לקדש את החומר איננה קיימת אצל המלאכים. רק לאדם ניתן הכח והממשלה לכבוש תחת יד שכלו, היינו נשמת חיים אשר בו, את ענייני חומר גופו ולהפכם לרוחניות.
ובכך מעלתו עליונה אף על המלאכים שמהותם רוחנית.
ו. ומבוארת תשובתו של משה רבנו לטענת המלאכים שראוי לתת את התורה לבני העולמות העליונים:
משך חכמה על שמות פרק כ פסוק יח
… ועל ידי הנהגה על פי דרכי התורה הלא גם החומר יזכה להיות אור מזהיר ואוהביו יאירו כשמש בגבורתו, ויהיה נצחיי קיים, ולכן משה טרם קבלת התורה כתיב של נעלך מעל רגליך (שמות ג, ה), וזהו התפשטיות חומרו וכוחות גופו, כי מה לחומר במקום אדמת קודש, לא כן אחרי קבלת התורה עלה בהר סיני עם חומריותו, וזהו "מה לילוד אשה" – הוא החומר – "בינינו" (עי' שבת פח, ב) וזה שהשיב להם, כלום משא ומתן יש ביניהם כו' לא תרצח, ל"ת, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, פירוש, כל אלו המה ענינים שהם מצות מעשיות, ולכן הם המעדנים הם המזככים את החומר להופיע עליו אור אלקי… וזה שלא ידע איש את קבורתו (דברים לד, ו), כי באמת אין ממשה לקבור מאומה כי גופו אינו תופס שום מקום כי הוא עצם רוחני. בינה זה…
כי אדרבה, מאחר והאפשרות לקדש את החומר לא קיימת אצל המלאכים, וכפי שנראה ממצוות התורה אשר סובבות סביב ציר הדברים הגשמיים והחומריים שיש להעלות מתוכם את הקדושה והרוחניות.
ופוק חזי ממשה רבנו עצמו שנתעלה למדרגת קידוש החומר עד שגופו הזדכך ולא תפס מקום גשמי כלל ועיקר, והיינו שלא ידע איש את קבורתו.
ז. על פי האמור מבוארים מעשיו של יעקב אבינו, שחזר כדי לקחת את הפכים הקטנים תוך כדי סיכון עצמי :
בראשית פרק לב
(כב) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: (כג) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: (כד) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:
רש"י: ויותר יעקב לבדו – שכח פכים קטנים וחזר עליהם.
והפלא עצום, מדוע הסתכן יעקב אבינו כדי ליטול את הפכים ששכח:
אסופת מערכות, סוכות, עמ' סב
לו היה יעקב חוזר על חפצי שמים, ועל פכים קטנים היה מוותר, היה מגלה בכך, שישנה בעולם ממשות שהיא נעדרת את החלק האלוקי, ולכן אינה בעלת חשיבות עד כדי לחזור אליה. במצב זה היה החלק האלוקי שבו חסר שלימות. עדיין ישנם חלקים בעולם שהרגשתו טרם חשפה בהם את הנקודה האלוקית, וטרם עלה בידו להתמזג עמם. אבל כאשר חזר על פכים קטנים, והוכיח בכך דלית אתר פנוי מיניה, ואין תפיסה אחרת, ואין ממשות בלעדי הנקודה האלוקית השופעת בתוכה, זהו הרגע הגדול של הדביקות המוחלטת ב"אין עוד מלבדו". יעקב התמזג עם עילת העילות דרך שלל חזיונות ולבושים רוחניים וגשמיים, ושוב לא נותר חלק אלוקי המסתתר מתחום השגתו. ולכן דווקא רגע שבו סיכן יעקב עצמו על פכים קטנים, הוא רגע ההתגלות האלוקית השלימה שבו. הנקודה האלוקית שבו הושלמה, והדביקות בהוויה של "אין עוד מלבדו" התעצמה כל כך עד ש"מי כא-ל – ישורון" ו"מה הקב"ה כתוב בו ונשגב ה' לבדו, אף יעקב ויוותר יעקב לבדו" (ב"ר עז, א).
היא הנותנת, דווקא ברגע שבו סיכן יעקב אבינו עצמו על פכים קטנים, גילה שהנקודה האלוקית טמונה בכל חלק מחלקי החומר, ולכן כל עוד לא מיצה יעקב את החלק האלוקי בפכים הקטנים, היה עליו לשוב ולקחתם.
יעקב אבינו חזר איפוא על הפכים הקטנים, כדי לקדש את החומר.
וזהו תפקידו של האדם עלי אדמות.
ח. כעת נמצא בידינו המפתח לביאור דברי הגמרא בפסחים- מדוע דווקא היום שבו ניתנה תורה מיוחד יותר מכל יום טוב לטובת צרכי הגוף, ופתרון הענין עולה מתשובת משה רבנו למלאכים שנתינת התורה לילודי אשה היתה בגלל שרק לבני האדם מעלת קידוש החומר. ומשום כך דווקא בעצרת, חג מתן תורה, הכל מודים דבעינן לכם, דזהו תכלית התורה לזכך את החומר ולקדשו על פי התורה אשר תיישר כל צעד בעולם המעשה.
ולפיכך אף על פי שבשאר ימים טובים, סבר ר' אליעזר שרשאי אדם להקדיש כולו לה' ולעסוק כל היום עם נשמתו, אבל בזמן מתן תורתנו מודה ר' אליעזר שחייב אדם לצרף לשמחה הרוחנית גם את שמחת הגוף, כי ביום מתן תורה יש להדגיש את השלמות האמיתית היכולה לבוא רק ע"י שילוב נכון של הגוף עם הנשמה.
דברים אלו נשנו במשנתם של רבותינו:
בית הלוי על משלי פרק ב פסוק א
והנה המלאכים ביקשו שיתנו להם התורה ואמרו אשר תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו, ומשה רבינו נצחם, ועיקר הנצחון היה במה שהמלאכים אינם יכולים לקיים מצות שבגוף, ומשום הכי בעצרת צריך לקיים המצוה דלכם, מה שאין המלאכים יכולים לקיימה, דהך דלה' הרי הם יכולים לקיים עוד יותר מבני אדם. ומעלה זו שיש באדם שיוכל לקיים מצוה שבגוף הועיל לו הרבה זה היום, דעל ידי זה נתן התורה לישראל.
משך חכמה, שם
וזה שבעצרת הכל מודים דבעינן לכם. דזהו תכלית מן התורה שכולם יזכו ויזככו החומר וכוחותיו על פי התורה אשר תיישר כל צעד בעולם המעשה.
לב אליהו, פרשת אמור
הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם – להראות כי אנו עובדים את ה' בכל הלב היינו גם באכילה ושתיה, להוציא מלבם של הפילוסופים היונים שתכלית האדם הוא להדבק בשכל הפועל כאמור למעלה, לא כן הדבר, רק שקר נחלו הם ואבותיהם, אבל תורתנו תורת אמת תלמדנו בינה כי "ויהי האדם" – עם נשמת חיים אשר נופחה בעפר אדמתו – לנפש חיה! בשותפות גמורה של שניהם ביחד. ולזאת סיימו בחז"ל מאי טעמא, כלומר: מה הטעם דבעצרת כו"ע מודו דבעינן נמי לכם ולא כולו לה', ומשיבים מפני שיום שניתנה בו תורה הוא – שעל ידי התורה שקבלנו בהר סיני – יכולים אנו לעשות שיהיה ה"לכם" גם הוא לשם השם! ואדרבה זה כל תכלית בריאת האדם.
הגאון רבי אייזיק שר, לקט שיחות מוסר, ח"ב, עמ' רלד
ולפיכך אף על פי שבשאר ימים טובים, סבר ר' אליעזר שרשאי אדם להקדיש כולו לה' ולעסוק כל היום עם נשמתו, ובזאת יקיים מצות השמחה של היום טוב, ב"פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), אבל בעצרת, בזמן מתן תורתנו מודה ר' אליעזר שחייב אדם לצרף לשמחה הרוחנית גם את שמחת הגוף, שישמח בו במאכל ובמשתה, שכן דוקא ביום הזה של מתן תורה, עלינו ללמוד ולדעת שכך הוא דרך התורה ורצון התורה, שהשלמות האמיתית יכולה לבוא רק ע"י שילוב נכון של הגוף עם הנשמה.
זאת איפוא, דרכה של תורה לקדש את החומר על ידי שימוש בכל הכלים הגשמיים לצורך עבודת ה'.
לכן מובן כי דווקא בחג מתן תורה ראוי להדגיש זאת על ידי אכילה ושתיה.
ומוטעם מנהגם של ישראל לאכול מאכלי חלב בשבועות, כדי להזכיר את הדברים שאליה נמשלה תורה – דבש וחלב הנעשים מדברים ששורשם טמא, ויש בכך רמז לכח התורה שכל העוסק בה יכול לצאת מטומאתו ולהיטהר – שכן בכח התורה ניתן להפוך גם את הטמא לטהור ולהוציא יקר מזולל, על ידי קידוש החומר.
ט. אלא שמעלה זו שבה האדם עדיף על המלאכים, "אליה שמינה היא, אבל קוץ גדול בה", כדבריו הנוקבים של הגה"צ רבי אליהו לאפיאן:
לב אליהו, פרשת אמור
אכן יש בו באדם אליה שמינה, אבל קוץ גדול בה, שכשם שיכול האדם לעלות בגופו אורח חיים למעלה למשכיל משא"כ בכל הנבראים, כך מאידך גיסא עלול להפך ח"ו הקערה על פיה ולסור לרדת שאול מטה, שיהיה גרוע מכל חיתו יער ושאר המזיקים. כי בכחו לשעבד רוחו ונשמתו אשר בקרבו להשתחוות ארצה לאליל חומרו, וללחך עפר אדמתו ביתר שאת ויתר עוז מכולם, והרי הוא בסכנה גדולה, וקל וחומר בשעה שהוא עוסק בצרכיו החומריים באכילה ושתיה וכדומה, עלול הוא לשכוח כל תכלית בריאתו על הארץ: "ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, יג).
כשם שיכול האדם לעלות בגופו אורח חיים למעלה למשכיל, כך מאידך גיסא עלול להפוך ח"ו את הקערה על פיה ולרדת מטה לשאול, אם חלילה יעשה את החומר והגשמיות לעיקר ויזנח את הרוחניות.
הבה נסיק איפוא את המסקנות המתבקשות, מהו היחס הנדרש מאיתנו לצורכי החומר, ונזכה לעשות כל מעשינו לשם שמים.
להשלמת היריעה, ראה במאמר "בכל דרכך דעהו".
