קידוש לאחר הבדלה

מתוך ספר רץ כצבי

קידוש לאחר הבדלה

ידידי רבי צבי שכטר, ראש ישיבה בישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, סיפר לי על מעשה שהיה באשה שהובהלה לבית החולים בליל שבת קודש, ובעלה שליווה אותה חזר לביתו בשעה מאוחרת, שכח לעשות קידוש. למחרת, היות ורצה להזדרז ולחזור לבקר את אשתו בבית החולים, כשהגיע פלג המנחה מיהר לעשות הבדלה, כמבואר בגמרא (ברכות כז, ב) "אמר רב יהודה אמר שמואל, מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס", ובשו"ע (סי' רצג סע' ג) "מי שהוא אנוס, כגון שצריך להחשיך על התחום לדבר מצוה, יכול להתפלל של מוצאי שבת מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד, אבל לא יברך על הנר וכן אסור בעשיית מלאכה עד צאת הכוכבים". לאחר שסיים את ההבדלה, נזכר לפתע שלא עשה אמש קידוש.

ונשאלה השאלה, האם רשאי לקדש על היין לאחר שכבר הבדיל, שכן יש בכך "תרתי דסתרי", כי ההבדלה המסמלת את יציאת שבת, סותרת את הקידוש המהווה אות וסימן לקדושת השבת. ומאחר וכבר הבדיל, והשבת "יצאה", אינו יכול כבר לעשות קידוש. מאידך, סוף סוף גם לאחר פלג המנחה בשבת, עדיין אסור לעשות מלאכות, זאת אומרת שזמן זה עדיין נחשב "שבת" על כל המשתמע מכך, ואם כן מדוע שלא יוכל גם לעשות בו קידוש.

– א –

בשאלה זו דן האדר"ת בספרו חשבונות של מצוה (מצוה לא) "קא מבעיא לי בהא דקיימא לן בברכות, מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, אם כבר עשה כן ואחר כך נזכר שלא קידש כלל עדיין, מהו". והוא מעלה ארבעה צדדים שונים בנדון:

[א] "מי נימא דכיון שכבר הבדיל, אם כן הוי ליה כחול לגביה, ואי אפשר עוד לקדש, ודמי לאם התפלל הקהל ערבית שאין לו להתפלל מנחה שם דכבר קיבלו לשבת (יעו' בשו"ע סי' רסג סע' טו).

[ב] או דשאני הכא דההבדלה שהבדיל מבעוד יום אינו מן התורהוהקידוש שהוא צריך לקדש עדיין הוא מן התורה, אם לא קידש את השבת כל עיקר עדיין.

[ג] או שיש לומר דכיון שמדבריהם כבר הוא חול, לענין זה יש כח בתקנתם לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה.

[ד] או לאידך גיסא, שכיון שבאמת עדיין הוא שבת, דהא עדיין הוא אסור במלאכה, אלא לענין ההבדלה והתפילה הקילו חז"ל שיוכל לעשותם מבעוד יום, אם כן שהוא שבת עדיין מצות קידוש עליו".

האדר"ת דן בשאלה זו גם בחיבורו עובר אורח (סי' רעא סע' ח) והוסיף בזה עוד שתי סברות:

[ה] "כיון דאסור במלאכה [מפלג המנחה, גם לאחר שהבדיל, כמפורש בשו"ע] אם כן כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה גם על זמן השמירה" [וחייב לקדש].

[ו] "עוד דנתי לומר דאם אין מצוות צריכות כוונה, יש לומר דבהבדלתו שאמר המבדיל בין קודש לחול אולי יצא ידי חובת הקידוש גם כן, וכמו שכתב הגרע"א בחידושיו לשו"ע (סי' רעא סע' א) שמהתורה יוצא [ידי חובת קידוש] גם כשאומר שבת טוב. אלא שבאמת מדברי הרמב"ם פכ"ט ה"א לא משמע כן".

לכשנסכם את דברי האדר"ת, הסיבות מדוע ניתן לעשות קידוש לאחר הבדלה הם:

חיוב הקידוש מהתורה גובר על חיוב ההבדלה מדרבנן.

מכיון שאסור לעשות מלאכה בזמן זה [מפלג המנחה], חל עליו הכלל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה", ומחוייב ל"זכור" את השבת, דהיינו לעשות קידוש.

והסיבות מדוע לא ניתן לעשות קידוש לאחר הבדלה הם:

מאחר וכבר הבדיל, ומתקנת חז"ל כבר נחשב כאילו "הוציא" את השבת [אף שכמובן אסור במלאכות] ולכן אינו יכול כבר לעשות קידוש, כי "יש כח בתקנתם לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה".

סברא נוספת שהעלה האדר"ת, שיצא ידי חובת קידוש במה שהזכיר בהבדלה את קדושת השבת באומרו "המבדיל בין קודש לחול", כדעת רבי עקיבא אייגר שחידש כי באמירת "שבתא טבא" יוצאים ידי חובת קידוש מהתורה, ולכן אין צורך לקדש לאחר ההבדלה.

– ב –

חיוב הבדלה מהתורה או מדרבנן

והנה מה שנקט האדר"ת כדבר פשוט שחיוב הבדלה מדרבנן, הוא דבר שנוי במחלוקת.

הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ט ה"א) כתב: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה". וכתב המגיד משנה: "מדברי רבינו נראה בביאור שהוא סובר שההבדלה גם כן דבר תורה, והכל בכלל זכור. וראיתי המפרשים ז"ל חלוקים בזה, יש סוברים כדברי רבינו. ואע"ג דבגמרא פרק ערבי פסחים (קו, א) אין שם אלא זכרהו על היין בכניסתו, מכל מקום ילפינן ליה מדכתיב ולהבדיל כמ"ש פרק ידיעות הטומאה (שבועות יח, ב). ויש אומרים שההבדלה אינה אלא מדברי סופרים, אבל הקידוש הוא דבר תורה".

וכוונת המגיד משנה לדברי הגמרא בשבועות: "אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול וכתיב התם (ויקרא י, י) להבדיל בין הטמא ובין הטהור".

ואילו המגדל עוז כתב על דברי הרמב"ם: "ועוד ראיתי אני כי אמרו ז"ל בפירוש זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, לשון זכור הוא מצות עשה זכרהו בכניסתו שמקדשים אותו בדברים ברמזם ז"ל שבת כלה. ולשון שמור שייך ביציאתו, שלא ינהג בקדושת קדש מנהג חול עד שיבדילנו ויקבענו ויושיבנו על כנו".

ומבואר בדעת הרמב"ם שחיוב הבדלה הוא מהתורה. לפי המגיד משנה, המקור לחיוב זה הוא מהפסוק "להבדיל בין הקודש ובין החול". ולפי המגדל עוז, מההיקש "זכור" ל"שמור", המחייב קידוש בכניסת השבת והבדלה ביציאתה. וכן מובא בקרית ספר (הלכות שבת פרק כט) על הרמב"ם: "מצוה כט, לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזוכרו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. ואית דילפי לה להבדלה, מדכתיב ולהבדיל בין הקודש ובין החול".

אמנם כפי שכתב המגיד משנה "יש אומרים שההבדלה אינה אלא מדברי סופרים". וכוונתו לשיטת הארחות חיים (הלכות הבדלה סימן יח) המובא בבית יוסף (סי' רצו סע' ח) שכתב: "נשים אין מבדילות לעצמן, דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת, אלא רבנן אסמכוה אקרא".

נמצא כי דברי האדר"ת שניתן לקדש לאחר הבדלה מכיון "דההבדלה שהבדיל מבעוד יום אינו מן התורה, והקידוש שהוא צריך לקדש עדיין הוא מן התורה", נכונים רק לדעת הסוברים שחיוב ההבדלה מדרבנן, ולכן חיוב דרבנן אינו יכול לבטל חיוב מהתורה. אבל לדעת הרמב"ם שגם חיוב הבדלה הוא מהתורה כחיוב הקידוש, אין כל סברא להצריך לעשות קידוש לאחר ההבדלה בגלל שחיוב הקידוש עדיף על חיוב ההבדלה, שהרי חיוב שניהם שווה. ושוב חזר הספק למקומו, שמא לאחר שכבר נעשתה ההבדלה והזמן אינו מוגדר כ"שבת", אין לעשות קידוש.

– ג –

קידוש לאחר הבדלה ביום טוב

עוד יש לדון על פי דברי האדר"ת מה יהיה הדין אם לאחר שנעשתה הבדלה לאחר פלג המנחה בסוף יום טוב והוא נזכר שלא עשה עדיין קידוש, האם רשאי לקדש, או לא.

והנה כתב הרמב"ם (שם הלכה יח) "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן". ועוד הוסיף הרמב"ם (שם הלכה כא) "בלילי יום טוב מקדש על היין כבשבת". וכתב המגיד משנה: "ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה".

אמנם הריטב"א (מועד קטן יט, א ד"ה ת"ר) כתב בתוך דבריו: "בימים טובים לא כתיב בהו אות אלא דאתקוש לשבת, כדכתיב אלה מועדי ה' ומדכתיב נמי את שבתותי תשמורו כי אות היא, ואלו הן ימים טובים שהם ג"כ מקודשין ומברכין בהם ברכת קידוש כעין זכור דשבת וזה נראה ברור". ומבואר בדבריו שקידוש ביום טוב הוא מדאורייתא מכיון שיש לימוד בהיקש משבת ליום טוב, ולכן גם ביום טוב יש מצות זכירה מדאורייתא [והזכירה היא על ידי הקידוש, כבשבת]. וכדבריו מפורש גם בדברי המהר"ם מרוטנבורג (הובא המג"א סי' תקצז ס"ק ג), שאפילו קידוש היום ביום טוב הוא מדאורייתא, וכל שכן קידוש ליל יום טוב [וראה לעיל סימן ה' בשיעור בענין גדרי קידוש בשבת וביום טוב, במה שנתבארו דברי המשנת יעבץ (או"ח סימן לח) שכתב כי דעת הרמב"ם, שקידוש ביום טוב הוא מהתורה, שלא כמבואר בדברי המגיד משנה].

נמצא כי נחלקו הראשונים, האם חיוב קידוש ביום טוב מהתורה או מדרבנן. והכריעו המג"א (סי' רעא ס"ק א) והמשנה ברורה (שם סוף ס"ק ב) כדברי המגיד משנה בדעת הרמב"ם: "ודע דהקידוש ביום טוב הוא דרבנן, כמו שכתב המגיד משנה, מכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת".

ומעתה נראה כי דברי האדר"ת שניתן לקדש לאחר שהבדיל בסוף יום השבת מכיון "דההבדלה שהבדיל מבעוד יום אינו מן התורהוהקידוש שהוא צריך לקדש עדיין הוא מן התורה", נכונים בנדון קידוש לאחר שהבדיל לאחר פלג המנחה בסוף היום טוב, רק לדעת הסוברים שגם ביום טוב חיוב הקידוש מהתורה [הריטב"א ומהר"ם מרוטנבורג]. ולכן גם במוצאי יום טוב, חיוב דרבנן של ההבדלה אינו יכול לבטל את החיוב לקדש ביום טוב שהוא מהתורה. אבל לדברי המגיד משנה בדעת הרמב"ם, שחיוב קידוש ביום טוב הוא מדרבנן, לכאורה כבר אין סיבה להצריך לעשות קידוש לאחר ההבדלה מחמת זה שחיוב הקידוש עדיף על חיוב ההבדלה, שהרי גם חיוב הקידוש הוא רק מדרבנן.

– ד –

חיוב ההבדלה – מחיובי השבת או חיוב בפני עצמו

עוד נראה כי השאלה האם רשאי לקדש לאחר שהבדיל, תלויה בגדר חיוב ההבדלה, האם הוא מחיובי השבת או שזהו חיוב נפרד בפני עצמו, ונבאר הדברים.

המקור לחובת ההבדלה מהפסוק "להבדיל בין הקודש ובין החול" הובא גם בזוהר (פרשת פקודי, ח"ב דף רכז) "ועל דא הבדלה בין קודש לחול, בגין דבעינן לאפרשא בין קודש לחול, ורזא דקרא הכי הוא (ויקרא י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" [ועל כן יש להבדיל בין קודש לחול, משום שצריכים להפריש בין קדש לחול, וכן הוא סוד הכתוב ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור]. וכן ברש"י במסכת חולין (כו, ב)] שכתב: "סדר הבדלות האמורות בתורה הוא מונה, ולהבדיל בין הקדש וגו', ויבדל בין האור ובין החושך, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ובין יום השביעי כו' היינו בין קדש לחול".

ונראה, שאם חיוב ההבדלה נלמד מההיקש בין "זכור" ל"שמור", כפשטות לשון הרמב"ם ש"צריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה", וכפי שביאר המגדל עוז, שההיקש "זכור" ל"שמור", המחייב קידוש בכניסת השבת והבדלה ביציאתה – הרי שחיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת לזכור אותה בכניסתה וביציאתה. אולם אם חיוב ההבדלה נלמד מהפסוק "להבדיל בין הקודש ובין החול", מסתבר שגדר חיוב ההבדלה הוא חיוב בפני עצמו, להבדיל בין יום קדוש ליום חול, ואין זה מדיני השבת. ואף מי שאינו מחויב בשמירת השבת, מחוייב להבדיל את השבת ביציאתה.

סמך להגדרה זו יש להביא מדברי הטור (או"ח סי' רצו סע' ד) שכתב "רבי צדוק אומר, כל מי שלא מבדיל על יין במוצ"ש או שומע מאחרים, לא רואה סימן ברכה לעולם. אבל המבדיל או שומע מאחרים שמבדילין הקב"ה קוראו קדוש ועושהו סגולה, שנאמר והייתם לי סגולה מכל העמים", ומבואר שההבדלה במוצאי שבת היא חלק מ"סדר הבדלות" כללי [על פי לשון הגמרא בחולין], להבדיל בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת המעשה. ולכן גדר חיוב ההבדלה הוא חיוב בפני עצמו, להבדיל בין השבת לימי החולין, ואין זה מדיני השבת.

ולכאורה נראה שאם חיוב ההבדלה הוא מחיובי השבת לזכור אותה בכניסתה וביציאתה, ושני החיובים [קידוש והבדלה] נלמדים ממקור אחד, יש מקום להסתפק שמא אין צורך כבר לעשות קידוש לאחר שנעשתה ההבדלה, שהרי ההבדלה והקידוש הם ממקור אחד, וכיון שזכר את השבת בהבדלה אין צורך לעשות לה זיכרון נוסף בקידוש. אולם אם גדר חיוב ההבדלה הוא חיוב בפני עצמו, להבדיל בין יום השבת לימי החול, עדיין מוטל עליו חיוב לקדש בשבת, שהרי עכשיו עדיין שבת והוא לא קיים את מצות הקידוש, ובוודאי יהיה חייב לקדש, אע"פ שכבר ערך הבדלה.

 

ענף ב – ההנהגה במצב של "תרתי דסתרי"

כפי שכבר נכתב לעיל, השאלה האם רשאי לקדש על היין לאחר שכבר הבדיל, מוגדרת כמצב של "תרתי דסתרי". שכן כאשר נעשית הבדלה המסמלת את יציאת שבת, פירושו של דבר שיום זה נחשב "יום חול" [למעט איסורי מלאכה]. וממילא קידוש שיֵעשה לאחר מכן המהווה סימן לקדושת השבת, יעמוד בסתירה גמורה להבדלה.

שאלה זו הינה שאלה כללית, האם אדם יכול לעמוד בזמן מסויים ולעשות בו שני מעשים שאחד מהווה סתירה למשנהו, ומצאנו לכך דוגמאות רבות כדלקמן.

ומתוך בירור הדברים נבוא לנדון קידוש לאחר הבדלה.

– ה –

תרתי דסתרי בדיני קריאת שמע ותפילה

במסכת ברכות (ח, ב) אמרו: "תניא רבי שמעון בן יוחי אומר פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה". ומבואר שפעמים וניתן [במקרה של אונס] לקרוא קריאת שמע של ערבית לאחר עלות השחר, ולצאת ידי חובת קריאת שמע של ערבית. וכמו כן, פעמים וניתן [במקרה של אונס] לקרוא קריאת שמע של שחרית לאחר עלות השחר וקודם הנץ החמה, ולצאת ידי חובת קריאת שמע של שחרית.

אמנם בשו"ע (או"ח סי' נח סע' ה) פסק את דברי הרא"ש בסוגיא בברכות: "אם נאנס ולא קרא קריאת שמע של ערבית עד שעלה עמוד השחר כיון שעדיין לא הנץ החמה, קורא קריאת שמע ויוצא בה ידי חובת קריאת שמע ערבית. ואם היה אנוס באותה שעה לצאת לדרך מקום גדודי חיה וליסטים, לא יקרא אז קריאת שמע פעם שנית לצאת בה ידי חובת קריאת שמע של יום, שמאחר שעשה לאותה שעה לילה אי אפשר לחזור ולעשותה יום". כאשר באותו הזמן, בין עלות השחר להנץ החמה, אדם מעוניין לקרוא פעמיים קריאת שמע, אחת כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע של שחרית, ואחת כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע של ערבית, הרי זה "תרתי דסתרי", ולא ניתן לעשות זאת.

ובדיני תחילת זמן תפילת ערבית נחלקו רבי יהודה ורבנן במסכת ברכות (כו, א). לדעת רבי יהודה ניתן להתפלל ערבית מפלג המנחה, אך לרבנן רשאי להתפלל מצאת הכוכבים. וכתב הרא"ש (ברכות סימן א) "ומיהו קצת קשה דלענין תפלת המנחה עבדינן כרבנן ומתפללים פעמים תפילת המנחה אחר פלג המנחה, ולענין קריאת שמע חשבינן ליה לילה כמו ר' יהודה והוי תרי קולי דסתרי אהדדי (עי' עירובין ז, א). והא דאמרינן (ברכות כז, א) דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, הכי פירושו לא אפסיק הלכתא לא כרבי יהודה ולא כרבנן, מי שירצה לעשות הכל כרבי יהודה או הכל כרבנן, ולא שיתפוס קולא של שניהם".

וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' רלג סע' א) "ועכשיו שנהגו להתפלל תפילת מנחה עד הלילה, אין להתפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה. ואם בדיעבד התפלל תפילת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא, ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יא) "אף אם דרכו תמיד להתפלל מנחה אחר פלג, מכל מקום יכול להתפלל תפלת ערבית גם כן בזמן הזה. ומכל מקום אין להקל בזה רק אם עכ"פ באותו היום התפלל מנחה קודם פלג, אבל אם באותו היום גופא התפלל מנחה אחר פלג, שוב אסור לו להתפלל ערבית קודם הלילה, דהוי תרתי דסתרי באותו יום גופא". הרי לנו שבאותו זמן שבין פלג המנחה לצאת הכוכבים, אי אפשר להתפלל גם תפילת מנחה וגם תפילת ערבית, כי זה "תרתי דסתרי".

– ו –

התפלל ערבית מבעוד יום האם רשאי להניח תפילין לאחר מכן

בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קכא) דן בשאלה: "מי שהזיד או שגג ולא בירך על הטלית או התפילין עד לאחר תפילת ערבית שהתפלל מבעוד יום, האם מותר לו להניח או להתעטף, והאם יברך או שאסור לו לברך". וכתב: "היכא דעדיין הוא יום, נראה דאינו מברך כלל, לא אציצית ולא אתפילין, אע"פ שעדיין יום. וציצית דליכא קפידא אם מתעטף בלא ברכה מתעטף אפילו הוא לילה גמורה, אבל תפילין שאסרו חכמים להניחם בלילה, אסור גם כן להניחם אחר תפילת ערבית, הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפילתו, תרי קולי לא עבדינן".

דברי תרומת הדשן נפסקו להלכה בשו"ע (או"ח סימן ל סע' ה) "ויש מי שאומר שאם התפלל תפילת ערבית מבעוד היום עד שלא הניח תפילין, אין לו להניחם אחר כך". וביאר המשנה ברורה: "ואפילו עוד היום גדול קודם שקיעה, לפי שכבר עשאו לזמן הזה לילה וזמן שכיבה בקריאת שמע ותפילה של ערבית, ואם יניח בו תפילין יחזור ויעשהו יום, והרי הן שתי קולות שסותרות זו את זו".

ומבואר שעל ידי תפילת ערבית, אפילו עדיין לא שקעה השמש, הזמן נחשב כבר "לילה", ולכן לא יוכל לעשות מעשה "סותר" כדוגמת הנחת תפילין המתבצעת רק ביום, ומהווה סתירה לכך שכעת כבר לילה מבחינתו. וכדברי האשל אברהם (בוטשאטש) שם: "תפילתו ערבית מכריע, כי נוטה שהפוסקים קבעו לגמרי שלגבי כמה הלכות שע"י תפילתו ערבית נעשה אצלו אז כלילה".

יחד עם זאת, בשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן קז) כתב: "המחבר באו"ח סימן ל' פסק כתרומת הדשן, שאם התפלל תפילת ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין, אין לו להניחם אחר כך. אבל האליה רבה חולק על המחבר בזה, ופוסק שיניח תפילין אחר מעריב. וגם הפרי מגדים פוסק שיניחם אחר מעריב רק בלא ברכה. ובוודאי כן להלכה גם בתפילין דרבנו תם, וצריך להחמיר ולהניחם אחר מעריב מבעוד יום".

– ז –

קהל שקיבלו שבת מוקדם ונזדמן להם שופר או מצות מילה

הט"ז (או"ח סי' תר ס"ק ב) דן במעשה שהיה: "קהל אחד היה להם בערב ראש השנה שופר, ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר. ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם, ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום שני, והיה ראש השנה ביום חמישי ושישי. ובשעה שבא השופר כבר התפללו של שבת, אבל עדיין היה יום גדול. מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות, דאין תוקעין בשבת".

הט"ז דן בהרחבה בשאלה וציין להלכה המפורשת בשו"ע בהלכות מילה בדין קביעות יום הלידה כדי לדעת מתי חל היום השמיני שצריך למול בו, ופסק השו"ע (יו"ד סי' רסב סעי' ז) שאין יום הלידה "תלוי בתפילה אם התפללו מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר". וביאר הט"ז: "הכי פירושו, בין להקל ולדחות שבת, דהיינו שנולד בשבת אחר תפלת ערבית, כגון שיש עוד יום אחר התפילה, לא אמרינן שכבר עשאו לילה, ויהיה נימול דווקא ביום ראשון ולא בשבת, קמ"ל דלא אזלינן בתר התפילה, וימול בשבת. ואין להחמיר, כגון אם נולד בערב שבת אחר קבלת שבת בתפילה, לא אמרינן שעשאו לילה וימול בשבת, אלא הוי כאילו לא התפלל של שבת ולא ידחה שבת. ואם כן הוא הדין ממש האי דינא דאם לא היה אפשר למול ביום שישי עד סופו, וכבר התפלל של שבת ועדיין יום הוא ואז יכול למולו, דבזה חייב למולו ולא משגחינן בתפילה שעשאו שבת, דמה לי שבת הבא לענין למולו בשבת, ומה לי בלא יכול למול עד סוף היום. והטעם דהמצוות לא תלויות בתפילתו לדחות המצוה בשעתה".

ומתוך כך הכריע את השאלה בנדון התקיעה בשופר: "כלל הדבר בזה שבמקום שיש חיוב מצוה, בההיא שעתא אין קבלת שבת של זה מועיל לבטל חובת המצוה ההיא, כיון שאי אפשר בענין אחר לקיים המצוה כדינא. נמצא בההיא דשופר ומילה [כגון, כשהקהל התפללו ערבית וקיבלו שבת, וכעת נזדמן להן למול תינוק ביום השמיני], חייב לתקוע ולימול באותו זמן שיש עוד יום, אפילו אם התפלל כבר ערבית של שבת". ומכל מקום סיים הט"ז: "אלא דנ"ל דעל כל פנים יש כאן ב' מילי דסתרי אהדדי, דהכל יודעים בינינו שאין תוקעים בשבת, והוא עשאו כבר שבת, וכיון דברכות אין מעכבין, על כן יתקע בלא ברכה".

מדברי הט"ז אנו למדים כי קבלת שבת בתפילת ערבית אינה יכולה להפקיע מהאדם מצוה שמחוייב בה. ולכן אפילו אם התפלל ערבית וקיבל עליו שבת, עדיין מוטל עליו החיוב לתקוע בשופר או למול. ולענין זה אין נפקא מינה שיש "תרתי דסתרי" במעשיו, וכמו שכתב הט"ז בהמשך דבריו: "ואין להקשות, הא גם בשופר יש סתרי אהדדי, דהא אין תוקעין בשבת. הא לא קשיא, דוודאי לא מבטלינן מצוה בזמנה בשביל סתרי אהדדי". אולם לענין הברכה, נותרה על כנה הבעיה של "תרתי דסתרי", דהיינו שמברך על תקיעת שופר בזמן שהוא למעשה שבת מבחינתו, ולכן פסק הט"ז שיתקע בלא ברכה [וברכות אינן מעכבות את קיום המצוות].

– ח –

"תרתי דסתרי" בדיני אבלות

בשו"ע (יו"ד סי' שעה סעי' יד) נפסק: "מי שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום ושמע שמת לו מת, יש מי שאומר שמונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה". וטעם הדבר מבואר בט"ז (שם ס"ק ד) "דהוה תרי קולי דסתרי אהדדי". לאחר תפילת ערבית חלף ועבר היום הקודם, ואם ירצה לנהוג בזמן זה באבלות, יש בכך סתירה לתפילת הערבית שהתפלל.

עוד נפסק בשו"ע (יו"ד סי' תב סע' יא) "מי שהתפלל ערבית מבעוד יום ושמע שמועה קרובה [שמת אחד מקרוביו, והוא מחוייב לנהוג תיכף ומיד בשבעה ימי אבלות], מונה מיום מחר, ואותו יום אינו עולה לו". וביאר הט"ז (שם ס"ק ז) "הטעם דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי, כיון דעשה אותו לילה לתפילת ערבית, אל תעשהו יום [להתחיל לנהוג בו את שבעת ימי האבלות]".

חידוש נוסף בדיני אבלות, כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סימן עג) בנדון אשה שהדליקה נרות ביום טוב שחל בשבת, ונודע לה שהיא מחוייבת לשבת שבעה, ולכן היא נהגה אבלות שעה קלה קודם החג למרות שכבר הדליקה נרות. ונשאלה השאלה, האם הזמן שנהגה בו אבלות נחשב לה כאילו ישבה שבעה שעה לפני החג, ושוב לא תצטרך לשבת שבעה לאחר החג. וכתב הנצי"ב: "מי שנוהג בהדלקת הנרות איסור מלאכה ובקדושת השבת, שלדעת הרמב"ם וסיעתו אינו מעיקר הדין, ואם כן אינו אלא מנהג טוב, ונדחית מפני מצות אבלות שחלה עליו וממילא עולה, ובאבלות הלכה כדברי המיקל". אולם הוא מוסיף: "כל זה דיברנו באם כבר נהגה אבלות, אבל אם באה לשאול אם תנהוג אבילות, יש להתיישב בדבר אם מחויבת לנהוג אבלות בשעה זו, או לא, אחרי שהלכה פסוקה כדעת בה"ג דהדלקת הנרות הוי קבלת שבת על פי דין תורה משום תוספת שבת ויום טוב, ואם כן אין מורין לה לנהוג אבלות".

גם בדין זה, יסוד הספק הוא הבעיה של "תרתי דסתרי", כי נהוגי אבלות עומדים בסתירה לקבלת שבת ויום טוב על ידי הדלקת הנרות מבעוד יום, ההופכת את היום ל"שבת" שלא נוהגים בה דיני אבלות.

אולם לכאורה יש חילוק מהותי בין נדון "תרתי דסתרי" בדיני אבלות, לנדון "תרתי דסתרי" במילה ובשופר, וכמו שכתב הט"ז בעצמו (סי' תר ס"ק ב; בתוך דבריו המובאים לעיל) "ולא דמי [שופר ולולב] למה שנתבאר ביורה דעה סימן ת"ב בשו"ע, דמי שהתפלל ערבית דלא יתחיל אז האבילות מטעם דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי, דשם הוה חומרא, דמה בכך שלא יתחיל עד יום מחר". וכוונתו לומר, שאם ה"תרתי דסתרי" נוגע לקיום מצוות "וודאי לא מבטלינן מצוה בזמנה בשביל סתרי אהדדי" (כמו שכתב הט"ז בתחילת דבריו שם). אולם בדיני אבלות כל הסיבה שהוא מעוניין "לבטל" את קבלת השבת שקיבל על עצמו מבעוד יום נובעת משיקולי נוחיות, שעדיף לו "לחסוך" יום אחד משבעת ימי אבלותו [וכשנוהג באבלות "שעה" לפני יום טוב "חוסך" את כל שבעת ימי האבלות], ומהיכי תיתי שיוכל לעשות מעשה הסותר את קבלת השבת שקיבל בתפילת ערבית שהתפלל. ולכן ודאי שצריך להחמיר עליו שלא יהיה תוקף למעשים העומדים בסתירה לקבלת השבת שלו מבעוד יום.

– ט –

התפלל ערבית ורצה לגרש אשתו

הרמ"א פסק בהלכות גיטין (אבן העזר סי' קכג סעי' ט) "אין לגרש בלילה, ואם גירש בלילה יש אומרים דהוי גט פסול, ולכן אם התפלל ערבית אע"פ שעדיין היום גדול אין לגרש". וכתב הבית שמואל (ס"ק ט) "ואם התפללו הקהל, אפילו לא התפלל, הוי לילה. והבית יוסף בסימן קל"ו כתב דאינו יודע טעם לדין זה, ויש אומרים משום דהוי דין, ואין דנין בלילה".

ומבואר גם בהלכה זו, שגירושין לאחר תפילת ערבית מבעוד יום הוא "תרתי דסתרי", משום שלאחר תפילת ערבית כבר "לילה", ובלילה אין מגרשים [כי אין דנים בלילה].

– י –

הפסק טהרה לאחר תפילת ערבית

הרמ"א (יו"ד סי' קצו סעי' א) הביא מחלוקת הראשונים: "יש אומרים אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול, אינה יכולה לבדוק אז ללבוש לבנים ולהתחיל ולמנות מיום המחרת, מאחר דהקהל כבר עשו אותו לילה (תרומת הדשן). ויש אומרים דמותר אפילו עשו הקהל שבת (אגור בשם מהרי"ל). ונוהגים לכתחילה ליזהר, ובדיעבד אין לחוש".

לאחר תפילת ערבית, היום הקודם חלף ועבר, ומתחיל היום הבא. ואם כן יש בזה סתירה לעשיית "הפסק טהרה" בזמן זה, כדי למנותו כיום שעבר. ואמנם נחלקו הראשונים, האם הדבר אפשרי, או שאין לעשותו משום "תרתי דסתרי".

– יא –

ביאור שיטת מרן המחבר בדיני "תרתי דסתרי"

ואמנם צריך עיון בשיטת מרן המחבר, שפסק בהלכות תפילין [לעיל אות ו] שאם התפלל תפילת ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין, אין לו להניח אחר כך. ומבואר שהתפילה קובעת שהסתיים היום שעבר. ואילו בהלכות מילה [לעיל אות ז] פסק שאין יום הלידה "תלוי בתפילה אם התפללו מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר".

ובשו"ת תרומת הדשן (סימן רמח) כתב בשם "אחד מהגדולים" ש"חילק יפה, דלענין מילה הספק נולד ובא מן השמים, ואין בידי אדם לשנותו. ואין שייך לומר כאן הואיל ועשהו לילה שוב אין לעשותו יום, דתרי קולי לא עבדינן, דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד. משא"כ לגבי גט ואבילות והפסק בטהרה, דכולן בידי אדם הן, ימתינו עד למחר ליתן הגט, או תפסיק למחר, או יקדימו קודם תפילת ערבית, והמגיד שמועות האבילות גם כן בידו היה להקדים או לאחר". כלומר, בכל מה שתלוי "בידי אדם", כאשר יש "תרתי דסתרי", יש להחמיר ולא לנהוג לאחר תפילת ערבית בדברים המהווים סתירה לכך שהיום הקודם כבר עבר.

ולפי זה יישב בשו"ת שרגא המאיר (ח"ו סימן מא) את הסתירה בדברי מרן המחבר, שבהלכות תפילין גם כן הדבר היה תלוי "בידי אדם" ולא "בידי שמים", ולכן אם כבר התפלל תפילת ערבית, לא יניח לאחר מכן תפילין. מה שאין כן בהלכות מילה שהספק "נולד ובא מן השמים", ואין הדבר תלוי כלל באדם, התפילה אינה קובעת שכבר התחיל היום הבא, אם כתוצאה מכך תתבטל מצות מילה בזמנה.

– יב –

"תרתי דסתרי" בדיני ברכת המזון

בהלכות ברכת המזון פסק השו"ע (סי' קפח סעי' י) "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, והוא הדין בראש חודש ופורים וחנוכה". וביאר המשנה ברורה (ס"ק לב) "וכיון שהתחלת הסעודה היה מבעוד יום, כבר נתחייב להזכיר מעין המאורע, ועל כן אפילו נמשך זמן רב בלילה, לא נפקע חיובו". והוסיף: "וכתבו האחרונים דאם התפלל מעריב קודם ברכת המזון, שוב אינו מזכיר של שבת בברכת המזון, דמחזי כסתרי אהדדי". לאחר תפילת ערבית במוצאי שבת, פירושו של דבר, שעכשיו כבר לא שבת, וממילא הזכרת שבת בברכת המזון מהווה סתירה לכך.

בהמשך דבריו (שם ס"ק לג) כתב המשנה ברורה הלכה נוספת בנדון "תרתי דסתרי" בדיני ברכת המזון. כאשר תחילת הסעודה היתה בשבת, ובמוצאי שבת יהיה ראש חודש, ולאחר השקיעה אכל כזית. יש חיוב להזכיר "שבת" בברכת המזון בגלל הסעודה שהתחילה בשבת, ובד בבד מחוייב גם בהזכרת "ראש חודש" בגלל הפת שאכל לאחר השקיעה – ומצב זה הוא "תרתי דסתרי". והביא המשנה ברורה כי נחלקו הפוסקים כיצד ינהג בזה: "אם חל ראש חודש במוצאי שבת, יזכיר בברכת המזון של שבת לבד ולא של ראש חודש [כיון דאזלינן בתר ההתחלה], אך כל זה בגמר סעודתו מבעוד יום. אבל אם אכל פת בלילה, יש עליו חיוב גם להזכיר של ראש חודש, ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי, דהיאך יאמר ביום השבת הזה ואחר כך יאמר ביום ראש חודש הזה, דהא ראש חודש הוא ביום ראשון. אם כן מוטב להזכיר של ראש חודש, דזה יש חיוב לכו"ע, משא"כ בהזכרת שבת דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במוצאי שבת. ויש אומרים (ט"ז ומגן גיבורים ובגדי ישע) דאם חל יום טוב או ראש חודש במוצאי שבת, יזכיר רצה וגם יעלה ויבוא, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וגם בתר שעה שהוא מברך בו. ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי, דברצה נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום, ואחר כך כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ראש חודש, נתווסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו".

– יג –

אכילת חמץ במוצאי פסח בתוך סעודה שהתחילה מבעוד יום

כתב המג"א בהלכות פסח (או"ח סימן תצא ס"ק א) "ומי שהתחיל לאכול במוצאי פסח מבעוד יום, ונמשך עד הלילה, ועדיין לא התפלל והבדיל, צ"ע אם מותר לאכול חמץ. דלכאורה נראה שמותר לאכול דכיון שחשכה לילה הוי חול לכל מילי, אלא שחכמים אמרו שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל בתפילה, אבל איסור חמץ אין תלוי בהבדלה, שהרי אף בחול המועד אסור לאכול חמץ, ולכן כיון שחשכה, מותר לאכול חמץ".

המשנה ברורה (ס"ק א) הביא את דברי המג"א, וכתב: "אמנם אם עדיין לא בירך ברכת המזון בוודאי אין לו לאכול חמץ, דהרי יצטרך לומר יעלה ויבוא, משום דאזלינן בתר התחלת הסעודה כדאיתא לעיל בסוף סימן קפ"ח, ואם כן יהיה תרתי דסתרי". כלומר, אמירת 'יעלה ויבוא' ביום חג המצות, סותרת את אכילת החמץ בסעודה זו, ולכן לדעת המשנה ברורה אין לאכול חמץ בסעודה זו.

אמנם מסתימת דברי המג"א משמע שלא חשש ל"תרתי דסתרי", וחולק בזה על המשנה ברורה.

דין זה נפסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק נט סע' יג) "התחיל לאכול באחרון של פסח והאריך בסעודתו עד אחרי צאת היום [ולא התפלל ערבית או הבדיל], לא יאכל חמץ, שכן יצטרך להזכיר בברכת המזון מעין המאורע". ובהערה הובאו דברי הגרש"ז אויערבך ש"המציא" פתרון לבעיית ה"תרתי דסתרי", וז"ל: "דלכאורה יש לומר דרק אם עשאו חול לענין מלאכה שהוא עיקר קדושת היום, שוב אינו מזכיר מעין המאורע, משא"כ אם עבר ואכל חמץ, אפשר שרק יאמר "חג הפסח הזה", ולא "חג המצות הזה", וצ"ע".

אולם ב"תיקונים ומילואים" לספר שמירת שבת כהלכתה, חזר וכתב הגרש"ז: "אך אפשר דמכל מקום כיון שנקרא בשם חג הפסח כך גם נקרא בשם חג המצות. ולכן למעשה שפיר מזכירים "חג המצות הזה". וכן מסר ידידי רבי אליעזר רוטר, עורך הקובץ התורני מבקשי תורה, בשם רבי עזריאל אויערבך, כי חותנו, הגרי"ש אלישיב הורה בנדון זה לברך ברכת המזון ולהזכיר "ביום חג המצות הזה". ומשמע מדבריהם שלא החשיבו את אמירת "ביום חג המצות" כסתירה לאכילת החמץ במוצאי שביעי של פסח.

– יד –

קידוש על חמץ בליל הסדר

בספר והערב נא (פסח עמ' 272) דן רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן, במעשה שהיה בימי השואה, כאשר לקבוצת יהודים שהיתה בתוככי הגיטו לא היו בליל הסדר מצות ולא יין לקיים את מצוות אכילת המצה ושתיית ד' כוסות, אלא רק חמץ, שכמובן היו מחוייבים לאוכלו מחמת פיקוח נפש, ובאמצעותו גם קיימו את מצות הקידוש על פי ההלכה שמי שאין לו יין לקידוש בליל שבת ויום טוב, מקדש על הלחם, כמפורש בשו"ע (או"ח סי' ערב סע' ט). ונתעוררה השאלה "האם יכולים לקיים את מצות קידוש החג בליל הסדר על לחם, הלא לכאורה נראה הדבר כ"תרתי דסתרי", שהיאך נאמר בקידוש "את יום חג המצות הזה", כאשר מברכים על חמץ".

הרב זילברשטיין, הביא מדברי רבי מצליח מאזוז שכתב בשו"ת איש מצליח (ח"ב סימן כז) בנדון "אחד שהיה אסור בבית הכלא ולא הניחו אצלו רק חמץ והיה מוכרח גם בפסח לאכול חמץ, והשאלה האם יוכל לקדש בליל החג על חמץ כי על דבר אחר אין לו לקדש, כי נראה כתרתי דסתרי שיאמר חג המצות ויברך על חמץ". ובתשובתו רצה לפשוט את השאלה מדין המקדש בליל סוכות בביתו מחמת שירדו גשמים: "ויש רבים וגדולים הסוברים דאפילו בלילה הראשון כשירדו גשמים פטור מן הסוכה ומקדש בבית. ואפילו להסוברים דחייב בסוכה, כתב התרומת הדשן דבליל שני אין להחמיר, ואפילו מי שירצה להחמיר על עצמו מקדש בבית וסועד, ולבסוף יאכל כזית בסוכה, ורק בלילה הראשון לא יעשה כן משום זמן, וכמבואר באוח סי' תרלט ובאחרונים שם באריכות. ושום אחד לא ערער מצד תרתי דסתרי שאומר בקידוש חג הסוכות והוא יושב בבית, והוי דומה בדומה לנדון דידן". כאשר אדם נכנס לביתו בליל סוכות כדי לעשות קידוש בגלל שירדו גשמים, לא מצינו מי שיערער איך יתכן שיאמר בקידוש "חג הסוכות" כאשר הוא יושב בביתו.

ומכאן מוכיח הרב מאזוז יסוד: "אלא ודאי שאין זה סתירה, דחג הסוכות או חג המצות היינו על הזמן שהוא באמת זמן חג זה, אבל הוא פטור מן המצוה, אם בסוכה מצד הגשמים ואם בפסח מצד פיקוח נפש".

ודברים אלו מתאימים עם המבואר לעיל בדברי הגרש"ז אויערבך ב"תיקונים ומילואים" לספר שמירת שבת כהלכתה, שאמירת "ביום חג המצות" אינה מהווה סתירה לאכילת החמץ במוצאי שביעי של פסח "דמכל מקום כיון שנקרא בשם חג הפסח כך גם נקרא בשם חג המצות". והיינו שהשם "חג המצות" הוא השם של "זמן" חג הפסח, ועל כן אם הוכרח מחמת פיקוח נפש לאכול חמץ, אין בזה סתירה לאמירת "חג המצות" בנוסח הקידוש.

– טו –

מחלוקת המג"א והמשנה ברורה בנדון "תרתי דסתרי"

והנה כאשר התחילה הסעודה ביום שישי ונמשכה אל תוך השבת, פסק השו"ע (או"ח סי' רעא סע' ו) "אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שבירך ברכת המזון, מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קידוש היום על כוס שני. וצריך להזכיר של שבת בברכת המזון, אע"פ שמברך קודם קידוש". וכתב על כך המג"א (ס"ק יד) "אע"ג דבסוף סימן קפ"ח פסק דאזלינן בתר תחילת הסעודה [ואם כן, אין להזכיר 'רצה' מכיון שתחילת הסעודה היתה ביום חול] יש לומר דספוקי מספקא ליה, ומספיקא בכל ענין צריך להזכיר, דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך, כמו שנתבאר בסוף סימן ק"ח".

ומבואר בדבריו, שבכל מקום שיש בו ספק אם להזכיר 'רצה' בברכת המזון, או לא, רשאי להזכיר משום "דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך", למרות שיש בזה "תרתי דסתרי", שהרי מזכיר "שבת" קודם שקידש.

אולם המשנה ברורה (ס"ק כט) כתב בביאור דברי השו"ע: "וצריך להזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר השתא, כיון דבשעה שהוא מברך כבר נתקדש היום. ומכל מקום פשוט דלכולי עלמא אם לא הזכיר של שבת אינו חוזר". ומשמע כי המשנה ברורה אינו סובר כדברי המג"א שבכל מקום שיש בו ספק אם להזכיר 'רצה' בברכת המזון או לא, רשאי להזכיר משום "דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך". אלא כאשר יש "תרתי דסתרי" אפילו כשדיבור אחד סותר את הדיבור השני, לא יהיה רשאי לומר [וכאן פסק השו"ע שצריך להזכיר של שבת בברכת המזון, כיון "דאזלינן בתר השתא"].

– טז –

על פי זה נראה לבאר את דברי המג"א והמשנה ברורה לשיטתם בנדון "תרתי דסתרי".

כתב הרמ"א (או"ח סי' רסג סע' יז) וז"ל: "מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחברו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל". וכתב המג"א (ס"ק לג) כי דברי הרמ"א הם "דלא כלבוש דאוסר אלא אם כן בירך והסיח דעתו מהשבת". וסיים המג"א: "וזה פשוט, [כלומר אף לדעת הלבוש], דאם אמר [המשלח] המבדיל וכו' דשרי לעשות לו מלאכה. אך צריך עיון אם יכול אחר כך לומר רצה בברכת המזון, דיש לומר דווקא כשהתפלל תפילת חול לא יאמר רצה, אבל כשאמר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה".

ומבואר בדבריו, שאם באמצע סעודה שלישית בשבת, כאשר יצאה השבת, התפלל תפילת ערבית והבדיל בה, לא יאמר אחר כך 'רצה' כשיברך ברכת המזון. אולם אם לא התפלל אלא רק אמר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', מסתפק המג"א, האם רשאי לומר אחר כך 'רצה' בברכת המזון, ולא פשט את ספקו. וכן הובא גם במשנה ברורה (סימן רסג ס"ק סז) בשם המג"א וז"ל: "ואם אמר המבדיל בין קודש לחול באמצע סעודתו, צ"ע אם יכול אחר כך לומר רצה בברכת המזון כיון שעשהו מתחילה לחול".

ובאמת יש להתפלא על המג"א שהניח את ספקו בהלכות שבת בצ"ע, ולא ציין לדבריו בהלכות ספירת העומר (או"ח סי' תפט ס"ק ז ד"ה ונראה לי) שכתב: "ונראה לי דמותר לספור אחר צאת הכוכבים אפילו לא התפלל עדיין ערבית, אף במוצאי שבת, דהא לילה הוא לכל מילי. ואפילו לקדש ולהבדיל מותר קודם תפילה, ומזכיר רצה בברכת המזון".

וכבר עמד בזה בשו"ע דעת תורה שציין המהרש"ם על דברי המג"א בסימן רס"ג, לעיין במש"כ המג"א בסימן תפ"ט. וכתב על כך העורך, נכדו של המהרש"ם, רבי שלום שבדרון: "עי' באר היטב ומחצית השקל ומשנה ברורה בסימן רס"ג, וכולם הביאו את דברי המג"א שם שנסתפק בזה, ולא הביאו מהמג"א בסימן תפ"ט שהביא אזמו"ר [המהרש"ם] דברים מפורשים שיכולים לומר רצה בכהאי גוונא, ונפק"מ להלכה. וראיתי כמה פעמים שפסקו תלמידי חכמים כן הלכה למעשה שלא יאמרו רצה בכה"ג הנזכר, וכן עמא דבר. ומכיון שגם אזמו"ר [המהרש"ם] קיצר בזה ורק ציין לעיין שם, ולא הדגיש שלפי זה הדרא דינא, איני יודע בעניותי איך נידון בה, וה' יאיר עיני".

ואמנם המעיין בדברי המשנה ברורה בהלכות ספירת העומר (סי' תפט ס"ק יח) ימצא שכתב: "כתבו האחרונים דאם יצאו הכוכבים מותר לו לספור אפילו לא התפלל עדיין מעריב, ואפילו הוא במוצאי שבת, דהא לילה הוא לכל מילי, ואפילו לקדש ולהבדיל מותר קודם תפילה אלא שאסור במלאכה עד שיבדיל", ואילו את הדין המפורש במג"א ש"מזכיר רצה בברכת המזון" השמיט המשנה ברורה. וכנראה המשנה ברורה לשיטתו בהלכות שבת, שנשאר בספק האם מזכיר רצה או לו, ולכן נקט בסתמא כי "שב ואל תעשה" עדיף.

ואולי יש לומר כי על המג"א לשיטתו אין קושיא כלל, וזאת על פי דברי המג"א שהובאו לעיל [אות יד] שבכל מקום שיש בו ספק אם להזכיר 'רצה' בברכת המזון או לא, רשאי להזכיר משום "דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך". והיינו שלפי המג"א כאשר יש סתירה בדיבור בין אמירה אחת לשניה, אין קפידא בדבר. ואם כן הוא הדין כשיש ספק אם לאחר אמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' רשאי לומר 'רצה', או לא, פסק המג"א שיהיה רשאי לומר "דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך".

ברם לשיטת המשנה ברורה, כאשר הדיבור האחד סותר את הדיבור השני, לא יהיה רשאי לומר. ולכן אינו יכול להזכיר 'רצה' לאחר אמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', או לאחר הספירה של יום המחרת.

– יז –

ואם כנים הדברים נראה לבאר בזה את מחלוקת המג"א והמשנה ברורה בנדון אכילת חמץ במוצאי שביעי של פסח בסעודה שהתחילה מבעוד יום, לשיטתם הנ"ל. המג"א התיר לאכול חמץ "דכיון שחשכה לילה הוי חול לכל מילי", ולא חשש ל"תרתי דסתרי" בכך שיצטרך לומר "יעלה ויבוא" ולהזכיר את "חג המצות", כי הוא אינו חושש כל כך ל"תרתי דסתרי", וכשיטתו שאפשר לומר 'רצה' גם לאחר אמירת 'ברוך המבדיל'.

והמשנה ברורה שכתב שאם עדיין לא בירך ברכת המזון, בוודאי אין לו לאכול חמץ "דהרי יצטרך לומר יעלה ויבוא, משום דאזלינן בתר התחלת הסעודה, ואם כן יהיה תרתי דסתרי", לשיטתו שבכל דיבור שיש בו משום "תרתי דסתרי", יש להימנע מלאומרו, ולא עוד אלא שיש גם להימנע ממעשה הבא כתוצאה מכך [אכילת חמץ, הגורמת לברכת המזון שבה יצטרך להזכיר את יום "חג המצות"].

ונראה לפי זה, כי נדון קידוש על חמץ בליל הסדר, יהיה תלוי במחלוקת המג"א והמשנה ברורה. לדעת המג"א שאם יש סתירה בדיבור בין אמירה אחת לשניה, ואפילו במעשה של אכילת חמץ הסותר להזכרת "חג המצות" בברכת המזון, אין קפידא – ודאי שיוכל לקדש בליל הסדר על לחם ולומר "ביום חג המצות". אולם לפי המשנה ברורה, שבכל דיבור שיש בו משום "תרתי דסתרי", יש להימנע מלאומרו, יתכן שלא יוכל לקדש בליל פסח ולהזכיר את "חג המצות", היות ויש בדיבורו "תרתי דסתרי".

– יח –

ועל פי זה נראה לומר שגם נדון דידן, כאשר רוצה לקדש לאחר הבדלה, ויש בכך "תרתי דסתרי", שכן כאשר נעשית הבדלה המסמלת את יציאת שבת, הרי שהקידוש שיֵעשה לאחר מכן יעמוד בסתירה גמורה להבדלה – יהיה תלוי במחלוקת המג"א והמשנה ברורה הנ"ל.

המג"א לשיטתו שהתיר לאכול חמץ "דכיון שחשכה לילה הוי חול לכל מילי", כי אינו חושש כל כך ל"תרתי דסתרי", יסבור שאין לחשוש ל"תרתי דסתרי" בעשיית קידוש לאחר הבדלה, שהרי לשיטתו כאשר יש סתירה בדיבור בין אמירה אחת לשניה, אין קפידא בדבר. אולם המשנה ברורה לשיטתו שבכל דיבור שיש בו משום "תרתי דסתרי", יש להימנע מלאומרו, יסבור שאין לעשות קידוש לאחר הבדלה מכיון שיש בדיבורו "תרתי דסתרי".

להלכה בנדון דידן: כתב הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ג) "חושבני שגם לענין הבדלה, מי שכבר הבדיל לאחר פלג המנחה, אינו יכול עוד לעשות קידוש של לילה עבור מי שעדיין לא קידש בשבת. ואע"ג שעדיין באמת ודאי שבת, מכל מקום לענין קידוש והבדלה הרי זה חשיב כעשאו לילה, אע"ג שעדיין ממש יום וכל דיני שבת עליו. ואף שאין לי ראיה לכך, מכל מקום כן נלענ"ד מסברא".

ובספר שלחן שלמה (סי' רצג סע' ג) הובא בשם הגרש"ז: "צ"ע במי שהבדיל בשבת לאחר פלג המנחה ונזכר שלא קידש בלילה, אם צריך גם עכשיו לקדש, דאפשר דאין זה כתרתי דסתרי כיון שגם הקידוש של הכניסה וגם ההבדלה של היציאה הכל נלמד מאותו הפסוק של זכור את יום השבת לקדשו. וראיתי בקונטרס עובר אורח להגאון האדר"ת שמסופק בספיקא דידן. אך צ"ע בכהאי גוונא לענין אמירת רצה בברכת המזון, וכן בכל מי שהבדיל לאחר פלג המנחה וחייב ברכה אחרונה אם צריך להזכיר בה של שבת". ולכאורה יש לתמוה מדוע לא הובאו בספר שלחן שלמה דברי הגרש"ז בספרו מנחת שלמה, שפשט מסברא את ספקו של האדר"ת, שאין לקדש לאחר הבדלה, וצ"ע.

אמנם נתבאר כי יתכן ועיקר השאלה תלוי במחלוקת המג"א והמשנה ברורה בדיני "תרתי דסתרי", לשיטת המג"א שאינו חושש כל כך ל"תרתי דסתרי", גם בנדון דידן אין לחשוש ל"תרתי דסתרי" בעשיית קידוש לאחר הבדלה, שכן לפי המג"א כאשר יש סתירה בדיבור בין אמירה אחת לשניה, אין קפידא בדבר. אולם המשנה ברורה לשיטתו שבכל דיבור שיש בו משום "תרתי דסתרי", יש להימנע מלאומרו, יסבור שאין לעשות קידוש לאחר הבדלה מכיון שיש בדיבורו "תרתי דסתרי".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

השתלת רחם

השתלת רחם א. הרֵחֶם (Womb) הוא אחד האיברים במערכת הרבייה של האשה, ומשמש להתפתחות העובר בתוכו במהלך ההריון. אל חלקו העליון של הרחם מתחברות שתי

קרא עוד

הבדלה על חמר מדינה

הבדלה על חמר מדינה [תה, קפה, מיץ טבעי, מי סודה, קוקה קולה, מים מינרלים] אבי מורי ז"ל נהג להבדיל במוצאי שבת על קוקה קולה. והנה

קרא עוד

שליחות לדבר עבירה

שליחות לדבר עבירה מסקנת הגמרא במסכת קידושין (מב, א) שבכל התורה כולה "אין שליח לדבר עבירה", כלומר אם ראובן שלח את שמעון לעשות דבר עבירה,

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.