קיום מצות והגדת לבנך כאשר האב מתארח אצל הסב

מתוך ספר רץ כצבי

קיום מצות והגדת לבנך כאשר האב מתארח אצל הסב

שאלה המצויה בבתים רבים היא, כיצד מתקיים חיוב 'והגדת לבנך', כאשר האב מיסב בליל הסדר עם בניו על שולחן הסב [אביו או חמיו].

עוד נשאלתי על ידי סב שביקש מבתו שתשלח את בנה לשהות עמו בליל הסדר, ואז חתנו עורר את תשומת לבו לכך שלכאורה הדבר ימנע ממנו את קיום מצות 'והגדת לבנך', שכן הנכד יהיה בליל הסדר עם הסב ולא עם אביו.

לבירור הדברים נדרש עיון בנדונים הבאים:

[א] הגדרת חיוב 'והגדת לבנך' ומצות 'סיפור יציאת מצרים' – השוה והשונה ביניהם, והאם יש מעלה בסיפור יציאת מצרים לבנו.

[ב] האם מועילה שליחות במצות 'והגדת לבנך', או שזהו חיוב בגופו [כמו אכילת מצה וישיבה בסוכה] שאי אפשר לקיימו על ידי שליח. ולדוגמא, בנדון דידן: האם מותר לו למנות את חותנו [הסב] לשליח, שיקיים במקומו את מצות 'והגדת לבנך' [לנכדו – בנו של המשלח].

[ג] האם בגדר קיום מצות סיפור יציאת מצרים יש חיוב כלשהו על הקטן [השואל], או שהחיוב מוטל רק על המספר.

בתוך הדברים, נעסוק בנושא שכבר הרחבנו עליו את הדיבור במקום אחר: האם נאמר דין שומע כעונה בסיפור יציאת מצרים.

א. בפרשת בא (שמות יג, יד) נצטווינו: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". ואף שמלשון הכתוב משמע שחיוב סיפור יציאת מצרים הוא רק כמענה לשאלת הבן, דרשו חז"ל במכילתא (דרשב"י, פרשת בא) "מכלל שנאמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר, יכול אם ישאלך אתה מגיד לו, ואם לאו אי אתה מגיד לו. תלמוד לומר (שמות יג, ח) והגדת לבנך, אף על פי שלא שאלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין, תלמוד לומר, ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים".

ופשטות משמעות הדברים, שכדי לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים אינו צריך בדווקא שיהיו לו בנים שישאלוהו והוא יענה להם, אלא אפילו בינו לבין עצמו מחוייב לספר בענייני יציאת מצרים כדי לקיים את החיוב. וכן מפורש בדברי הגמרא בפסחים (קטז, א) "תנו רבנן חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלין זה לזה".

והדברים מפורשים ברמב"ם בספר המצות (עשה קנז) וז"ל: "היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר, וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו ה' ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח ה' נקמתנו מהם ולהודות לו על מה שגמלנו מחסדיו, יהיה יותר טוב, כמו שאמרו כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו יתברך והגדת לבנך ביום ההוא וגו'. ולשון מכילתא, מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו, תלמוד לומר והגדת לבנך, אע"פ שלא שאלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין, תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר, שהוא צוה לזכרו כמו אומרו זכור את יום השבת לקדשו".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"ז ה"א) וז"ל: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואף על פי שאין לו בן".

מפורש איפוא, שיוצא ידי חובת מצות סיפור יציאת מצרים גם ללא בנים, ואפילו כשמספר לעצמו.

אולם הדברים צריכים ביאור, סוף כל סוף מקרא מלא הוא "והגדת לבנך", ומשמע שיש מעלה מיוחדת בסיפור יציאת מצרים לבנו. ונשאלת השאלה, האם יש הידור ותוספת במצות סיפור יציאת מצרים כאשר לא מספר לעצמו אלא לבניו, כי בכך מתקיימת ממש מצות התורה 'והגדת לבנך', או שאין כל נפקא מינה למי מספר, ולשון הכתוב "בנך" הינה דוגמא בעלמא, ואינה מצביעה על יתרון בסיפור לבנו.

גם בדברי הרמב"ם יש לעיין מהו גדר מצות 'סיפור יציאת מצרים' ומצות 'והגדת לבנך'. מחד גיסא, בספר המצוות משמע שעיקר חיוב סיפור יציאת מצרים נלמד מהפסוק 'והגדת לבנך', כלשונו: "והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו יתברך והגדת לבנך ביום ההוא". ברם מאידך גיסא, בהלכות חמץ ומצה כתב שהחיוב לספר ביציאת מצרים נלמד מהפסוק 'זכור את היום', כלשונו: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", וצ"ע.

חיוב סיפור יציאת מצרים לעצמו ולבניו

ב. בהבנת דברי הרמב"ם, ובבירור גדרי מצות 'סיפור יציאת מצרים' ומצות 'והגדת לבנך', מצינו כמה דרכים.

המנחת חינוך (מצוה כא אות א) כתב: "עיין ר"מ פ"ז מחמץ ומצה, ומביא מפסוק זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו', ומנין שבליל ט"ו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה. ובאמת שני הפסוקים משלימים דין המצוה, דאי מפסוק זכור הוה אמינא כמו דבכל יום מזכיר יציאת מצרים בפני עצמו ואינו מודיע לבנו, הכי נמי בליל ט"ו. ואי מפסוק והגדת, הוה אמינא דוקא אם יש לו בן או אחר עמו לספר, אבל אם הוא ביחידי אינו מצווה. על כן הביא הפסוק דזכור, דגם בפני עצמו מצוה להזכיר".

ומתבאר בדבריו שאין כאן שני פסוקים ושתי מצוות נפרדות, אלא שני הפסוקים משלימים זה את זה למצוה אחת. ולכן גם הרמב"ם הביא במקום אחד פסוק אחד, ובמקום אחר פסוק שני, כי שני הפסוקים משלימים את דין המצוה, שהוא חיוב סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן. וכל אדם מישראל חייב בזה, בין אם יש לו בנים ובין אם לאו. ואפילו אין לו למי לספר, מחויב לספר לעצמו, כדברי המכילתא והגמרא בפסחים. והלימוד מהפסוק 'והגדת לבנך' הוא, שאין די בהזכרת יציאת מצרים שמחוייב בה בכל יום, אלא הזכרון צריך להיות מיוחד בדרך של "והגדת לבנך", והיינו בדרך סיפור, וכנוהג שבעולם שהאדם יושב עם בניו והם שואלים והוא עונה להם, ומספר על הנסים והנפלאות שהיה לאבותינו במצרים. ומסיים המנחת חינוך: "והרב המחבר [ספר החינוך] כלל כל הדינים בפסוק זה והגדת לבנך לחוד, ואין נפקא מינה כל כך, לא ראיתי להאריך".

ומפורש בדעת המנחת חינוך, שבאמת אין כל נפקא מינה לגדר מצות סיפור יציאת מצרים, אם למֵדים זאת מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", או מהפסוק "והגדת לבנך", כי החיוב הוא לספר ביציאת מצרים אפילו לעצמו. וממילא נראה מדבריו, שאין כל הידור ותוספת בסיפור לבניו דווקא, כי המצוה היא בעצם הסיפור.

ג. בספר הררי קדם (סימן פא) מובא בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, שהבין אחרת בדברי הרמב"ם, ולדעתו: "יש שני קיומים בסיפור יציאת מצרים, דהחיוב לספר להבן נלמד מקרא דוהגדת לבנך, ואילו החיוב לספר לעצמו או לאחרים כשאין לו בן, זה נלמד מקרא דזכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". ודברים אלו סותרים את מה שכתב המנחת חינוך ששני הפסוקים משלימים זה את זה, אלא אדרבה, לדעתו יש ללמוד מדברי הרמב"ם שיש "שני קיומים" בסיפור יציאת מצרים: האחד, חיוב לספר לבן, הנלמד מהפסוק 'והגדת לבנך'. והשני, חיוב לספר לעצמו או לאחרים כשאין לו בן, הנלמד מהכתוב 'זכור את היום הזה".

אמנם לפי הבנה זו, הסתפק הגרי"ד, מהו עיקר קיום המצוה – הסיפור לבנים או הסיפור לעצמו. מצד אחד יש לומר "דעיקר הקיום של סיפור יציאת מצרים הוא על ידי ההגדה לבנים, ורק כשאין לו בן אז הוא מחויב בסיפור לעצמו או לאחרים. ומצאנו דוגמת דבר זה בהלכות תלמוד תורה להרמב"ם (פ"א ה"א) דעיקר חיוב תלמוד תורה הוא ללמד לבנו או לתלמידים שנקראים בנים, וחיוב תלמוד תורה של עצמו הוא מדין אחר מצד שתלמוד תורה מביא לידי מעשה, עיי"ש. והכי נמי בסיפור יציאת מצרים עיקר החיוב הוא והגדת לבנך, ובדליכא בנים אז על כל פנים מחויב לקיים מצות זכור את היום הזה".

וכיצד זה מוכח לכאורה מסדר הדברים בספר המצוות, שבהתחלה כתב הרמב"ם שמצות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו נלמדת מהפסוק והגדת לבנך, ורק אחר כך הביא את דברי המכילתא שאם אין לו בנים מחוייב לספר לעצמו מדין 'זכור את היום'. משמע, שעיקר חובת הלילה הוא הסיפור לבנים הנלמד מ'והגדת לבנך'. ורק אם אינו יכול לקיים את עיקר המצוה יספר לכל הפחות לעצמו, כדי לקיים את מצות "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים".

אך מצד שני דייק הגרי"ד כי "ברמב"ם בחיבורו הסדר הוא להיפוך, יעוין בדבריו בפ"ז מהלכות חמץ ומצה ה"א שכתב מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ולהלן בהלכה ב' כתב מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. ונראה מסדר הרמב"ם דעיקר המצוה היא עצם חובת סיפור יציאת מצרים מקרא דזכור את היום הזה, אלא שיש תוספת מצוה מלבד לספר לעצמו גם להודיע ולספר לבנים מקרא דוהגדת לבנך". ולכן נשאר הגרי"ד ב"צריך עיון", שכן לפנינו סתירה בין דברי הרמב"ם בספר המצוות, שמשמע כי עיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא בסיפור לבנים, לבין משמעות דבריו בהלכות חמץ ומצה, שעיקר המצוה הוא לספר לעצמו.

מכל מקום, לפי הבנה זו בדברי הרמב"ם יוצא שבמצות סיפור יציאת מצרים יש שני חלקים: לספר לבן, ולספר לעצמו – ובזה יש ספק מהו העיקר. ואמנם לפי העולה מדברי ספר המצוות עיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא בסיפור לבנים, ורק אדם המספר ביציאת מצרים לבניו, הוא זה שמקיים את עיקר המצוה, בשונה מאדם המספר לעצמו. אך גם אם עיקר המצוה הוא לספר לעצמו, ודאי שיש מעלה יתירה בסיפור לבניו, שבזה מקיים גם את מצות 'והגדת לבנך'.

נמצא שלפי הבנת ההררי קדם, בכל מקרה, ודאי יש מעלה בקיום מצות סיפור יציאת מצרים לבניו. או בתורת עיקר קיום המצוה, או כמעלה הנוספת על עיקר קיום המצוה.

ד. מהלך נוסף ביאר הגר"נ גשטטנר, גאב"ד קרית אגודת ישראל בבני ברק (שו"ת להורות נתן ח"ט, או"ח סימן ח), אשר למד מדברי הרמב"ם שיש בליל הסדר שני חיובים נפרדים זה מזה, האחד: סיפור יציאת מצרים – המתקיים בעצם הסיפור שמוציא מפיו את סיפור הנסים, ויוצא ידי חיוב זה גם כשמספר לעצמו. והשני: והגדת לבניך – המתקיים רק כאשר מודיע לבניו דברים מחודשים מענייני יציאת מצרים.

ותוכן דבריו, שהחיוב הראשון, לספר לעצמו, נלמד מהפסוק 'זכור את היום הזה', כדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". והחיוב השני, לספר לבניו, נלמד מהפסוק והגדת לבנך, כהמשך דברי הרמב"ם שם "מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו". והנה לכשנדקדק בלשון הרמב"ם, הרי שבהלכה הראשונה כתב שיש חיוב לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. ואילו בהלכה הסמוכה, שינה מדבריו וכתב שיש "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו וכו'. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו, הכל לפי דעתו של בן". ותמוה שינוי הלשון.

ומכאן למד הגר"נ גשטטנר: "דחילוק גדול יש בין מצות זכור את היום הזה, דמזה למדינן מצות סיפור הנסים והנפלאות, לבין מצות והגדת לבנך. דסיפור שייך אף כשאומר בפה דבר הידוע לו וידוע לאחרים, דסיפור היינו ספירת דברים, ואף אם אינו מודיע בזה דבר חדש שאינו ידוע לו לעצמו או לאחרים. וכלשון הפסוק (אמור כג טו) וספרתם לכם ממחרת השבת, דהמצוה לספור בפה את הימים, ואף שידוע לו מספר הימים אף טרם שספר, מכל מקום המצוה היא בעצם הספירה בפה. וכמו כן במצות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו, המצוה היא בעצם ההוצאה בפה. וזה ילפינן מקרא דזכור את היום הזה, שצריך להזכיר בפה את הניסים והנפלאות, דומיא דזכור את יום השבת לקדשו, דבשבת איכא גם כן מצוה להזכיר את השבת בפה, ואף אם יושב בדד ואף ידוע לו שהוא שבת, אעפ"כ המצוה להזכיר את השבת ולקדשה בפה דווקא. וכמו כן זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים דקאי על ליל ט"ו, המצוה להזכיר בפה את הנסים והנפלאות. ואף אם הוא יושב בדד מצוה עליו לספר לעצמו. ועל כן כתב הרמב"ם במצוה זו, מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות, דהמצוה הוא בעצם הסיפור, דהיינו בעצם האמירה בפה ואף אם אומרו רק לעצמו.

אבל גבי המצוה השניה של והגדת לבנך, שם דקדק לכתוב דמצוה להודיע, כי הגדה פירושו הודעת דבר חדש להשומע, וכנאמר (בראשית ג, יא) מי הגיד לך כי עירום אתה, ופרש"י מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד עירום, עיי"ש. הרי דהגדה היינו הודעת דבר חדש להשומע, מה שלא ידע עד עכשיו. וכן (אסתר ב, כ) אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, שלא הודיעה ולא גילתה את עמה. וכן (ויקרא ה, א) אם לא יגיד ונשא עונו, דהגדה בעדות היינו הודעת דבר חדש להבית דין מה שאינו יודע בלא הגדת העדים. ומעתה מובן מה שהדגיש הרמב"ם גבי מצות והגדת לבנך, מצוה להודיע לבנים, וכן, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים, דלשון "והגדת" פירושו הודעת דבר חדש. ואין זה דומה למצות סיפור הנלמד מקרא דזכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. דזכירה וסיפור שייך גם כשאומר דבר הידוע לו ולאחרים, אבל והגדת היינו הודעת דבר חדש לאחרים, מה שאינו ידוע להם עד עכשיו. והמצוה היא שיודיע לבנו מענין נסי יציאת מצרים מה שאינו ידוע להבן, וכן משמע מלשון המשנה (פסחים קטז, א) "לפי דעתו של בן אביו מלמדו".

ה. לפי הגדרה זו, חידש הגר"נ גשטטנר להלכה ולמעשה, שבכדי לקיים את מצות 'והגדת לבנך' כהוגן [ולא רק את מצות 'סיפור יציאת מצרים'] – צריך האב בכל שנה לחדש ולבאר לבניו דברים שאינם ידועים להם בסיפור יציאת מצרים, וז"ל: "ואם כן היכי שיש לו בן חכם היודע הכל כמו אביו, נראה דליכא באב מצות והגדת לבנך, רק מצות סיפור גרידא, הנלמד מקרא זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. וכדי לקיים מצות והגדת לבנך, יאמר האב לבן פשטים חדשים בענין נסים ונפלאות של יציאת מצרים, מה שאינו ידוע לבן, כי רק בענין זה קיים גם מצות והגדת לבנך. אבל אם יאמר את ההגדה כפשוטה ולא יודיע לבן שום דבר חדש, לא קיים מצות והגדת לבנך, רק מצות סיפור גרידא. וכדי לקיים גם מצות והגדת, צריך האב להשתדל להודיע להבן דברים חדשים מה שאינו ידוע לו, ואז יקיים שתי המצוות בשלימות".

יש לציין, כי הלכה מחודשת זו נאמרה גם על ידי הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן קב אות ד) בתוך דבריו בנדון עד איזה גיל מחויב האב לספר לבן, והאם החיוב הוא גם כשהבן כבר גדול וחכם: "ונראה דתליא בהכי, שאם יתחדש להבן בסיפור דאביו חייב ללמדו, ואפילו הבן גדול ונשוי, וראוי לו להבן לשאול את אביו ויספר לו. אבל אם הבן כבר בקי כאביו, וכל שכן כשנתעלה יותר, תו אין חיוב על האב".

ומבואר בדבריהם, שקיום מצות 'והגדת לבנך' הוא רק כל עוד יש לאב מה להוסיף ולחדש לבנו בסיפור יציאת מצרים [על פי זה יובנו דבריו של רבי יעקב קמינצקי, המובאים בספר אמת ליעקב (או"ח סימן תעב הערה 448) כי "אינו הגון מה שעושים היום המורים והמורות בבתי ספר שמלמדים את כל סיפור ההגדה לכל פרטיה ולדקדוקיה לתלמידים קודם החג, ואחר כך בשעת הסדר הבן מלמד ומסביר לאב, היפך כוונת התורה. ומה טוב היה אילו היו בתי הספר מלמדים לתלמידים רק את פירוש המילות של ההגדה, וכל שאר העניינים היו האבות מספרים לבניהם בשעת אמירת ההגדה בליל הסדר, כפי שמחייב הדין. אבל קשה לשנות מנהג העולם, ואולי זה נכנס בגדר ואפילו כולנו חכמים וכו'"].

על כל פנים, למדנו מדברי הלהורות נתן והתשובות והנהגות, שקיום מצות 'והגדת לבנך' מותנה בסיפור דברים מחודשים בענייני יציאת מצרים לבנו. וביותר, לפי דברי הלהורות נתן, חלוקות מצות סיפור יציאת מצרים ומצות והגדת לבנך, זו מזו ביסודן. ומלבד קיום מצות סיפור יציאת מצרים בעצם הסיפור, אשר מועיל גם בסיפור לעצמו. נצטווינו במצות והגדת לבנך – שלקיומה מוכרח לספר לבנו, ולא עוד, אלא שצריך לספר לו דברים חדשים שאינם ידועים לבן.

ו. והנה חלק מרבותינו הראשונים מוני המצוות [רבנו סעדיה גאון, הבה"ג והיראים] לא מנו את סיפור יציאת מצרים כמצוה בפני עצמה.

ובביאור שיטתם הביא רבי ירוחם פערלא בפירושו לספר המצוות של הרס"ג (עשה לג) את דברי שו"ת הרא"ש (כלל כד סי' ב) שנשאל "למה אין מברכין על סיפור ההגדה". ותירץ: "הרבה דברים צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהם, אלא שצוה הכתוב לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשים לו, וזהו ההגדה לצד שזוכרים יציאת מצרים". ולמד הגרי"פ מדבריו: "דליכא מצוה בסיפור יציאת מצרים אלא על פי שאלת הבן, וכדכתיב והיה כי ישאלך בנך. ומבואר דס"ל דמאי דאמרינן בפרק ערבי פסחים חכם בנו שואלו, ואם לאו הוא שואל את עצמו עיי"ש, מדרבנן בעלמא הוא, אבל מדאורייתא ודאי ליכא חיובא אלא להשיב על שאלת הבן". והיינו שלדעת הרא"ש אין מצוה מהתורה בעצם הסיפור, ורק כשהבן שואל יש חיוב לענות לו ולספר לו הסיפור. אלא שרבנן תיקנו שגם אם אין לו בן יספר לאחרים, ואם אין לו אחרים יספר לעצמו, אבל במקרים אלו קיום המצוה הוא מדרבנן בלבד.

ולפי זה מבוארת שיטת מוני המצוות שלא מנו את סיפור יציאת מצרים כמצוה בפני עצמה, כי סברו כדעת הרא"ש שחיוב סיפור יצאת מצרים מהתורה הוא רק במקום שהבן שואל, וכפשטות לשון הפסוק "והיה כי ישאלך בנך מחר לומר מה זאת". וכנראה לדעתם, הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" שנדרש במכילתא לענין חיוב סיפור יציאת מצרים גם כשאין בן, הוא אסמכתא בעלמא, כי מהתורה החיוב הוא "כי ישאלך בנך" בדווקא, ולכן אין מקום למנות את זה כמצוה בפני עצמה.

וקצת משמע כשיטה זו מדברי הערוך השולחן שכתב (סי' תעב סעי ב) "לפי שראינו שהתורה הקפידה על שאלות הבנים בלילה הזה, כדכתיב כמה פעמים כי ישאלך בנך, וכל עיקר סיפור יציאת מצרים הוא על ידי שאלת הבנים ותשובות האב, דעל ידי זה נתבררה האמונה הטהורה לפיכך עשו כל הפעולות שהתינוקות יהיו ערים ולא ישנים בעת הסדר וכך חובה עלינו לעשות".

ז. תורת העולה מכל המבואר לעיל:

כל אדם מישראל מחוייב לספר ביציאת מצרים בליל הסדר, בין לבניו בין לאחרים ובין לעצמו.

• שיטת הרמב"ם והחינוך, וכן פשטות דברי המכילתא, שהחיוב מדאורייתא הוא גם כשמספר לעצמו בלבד. ברם לדעת רס"ג בה"ג והרא"ש [כפי שביארם רבי ירוחם פערלא] חיוב סיפור יציאת מצרים מהתורה הוא רק כאשר הבן שואל ועונים לו, שאם לא כן, החיוב הוא רק מדרבנן.

• בדעת הרמב"ם וספר החינוך, הבין המנחת חינוך, שאין כל הבדל בקיום חיוב סיפור יציאת מצרים אם יש לו בנים או שמספר לעצמו, ולעולם מקיים בזה את המצוה, כך שאין עדיפות או מעלה לספר דווקא לבניו.

• אולם לדעת הגרי"ד בהבנת דברי הרמב"ם, בכל מקרה, ודאי יש מעלה בקיום מצות סיפור יציאת מצרים לבניו. או בתורת עיקר קיום המצוה, או כמעלה הנוספת על עיקר קיום המצוה.

• וגם לדעת הלהורות נתן, שיש ב' מצות: סיפור יציאת מצרים – המתקיים בעצם הסיפור שמוציא מפיו את סיפור הנסים, ויוצא ידי חיוב זה גם כשמספר לעצמו. ומצות והגדת לבניך – המתקיימת רק כאשר מודיע לבניו דברים מחודשים מענייני יציאת מצרים. ודאי שאם לא נמצא עם בניו בליל הסדר, נמנעת ממנו האפשרות לקיים את מצות 'והגדת לבנך'.

ומעתה התשובה לשאלה האם רשאי האב להסכים לכך שבניו לא יהיו עמו בליל הסדר תלויה בשיטות הנ"ל:

לפי המנחת חינוך [בדעת הרמב"ם והחינוך], אין עדיפות או מעלה לספר דווקא לבניו. ולכן אין כל בעיה הלכתית בכך שהאב יספר יציאת מצרים לעצמו ולא לבניו.

אולם לדעת הראשונים שאין חיוב סיפור יציאת מצרים מהתורה אם אין הבן שואל, ודאי שיש להקפיד שבניו יהיו עמו בליל הסדר, בכדי שיוכל לקיים את המצוה כדינה מהתורה.

וגם לדעת הגרי"ד והלהורות נתן [בדעת הרמב"ם] צריך להקפיד שבניו יסבו עמו, כדי שיוכל לקיים את המצוה כראוי.

אלא שעדיין יש לדון, גם אם נניח שיש מעלה ועדיפות לקיים את מצות 'והגדת לבנך' בסיפור מאב לבנו, אך יתכן שיוכל האב לקיים את המצוה גם על ידי שליח – וכגון, שיבקש מהסב לקיים את המצוה לבנו [הנכד] בשליחותו.

*  *  *

מינוי שליח שיספר לבניו ביציאת מצרים [ודין שומע כעונה בסיפור יציאת מצרים]

ח. בליל הסדר, מתכנסות להן משפחות רבות לחגוג את ליל התקדש החג בשבת אחים, כאשר בראש השלחן מיסב אבי המשפחה אשר מנהל את הסדר, מקריא את ההגדה ומספר לכל הנוכחים את סיפור יציאת מצרים. ונשאלת השאלה, כיצד מתקיים חיוב 'והגדת לבנך', כאשר האב מיסב בליל הסדר עם בניו על שולחן הסב [אביו או חמיו] – בדרך כלל שומעים הנכדים את סיפור יציאת מצרים מסבם ולא מאביהם, ולכאורה לא מובן מהו ה"היתר" של האב לא לקיים את מצות 'והגדת לבנך' בעצמו.

בשו"ת בצל החכמה (חלק ו סימן סז) כתב ליישב, שהאב יוצא ידי חובת קיום מצות סיפור יציאת מצרים, כאשר הוא מאזין לדברי הסב, מדין שומע כעונה, וז"ל: "נדון שאלתנו שהבן או החתן שומע קולו של הסבא והם כעונים, נמצא מה שהנכד שומע מפי הסבא הוי כשומע גם מפי האבא, לדעת המשיב דבר, אור שמח, חזון איש והבית שלמה, מה שאין כן לדעת הבית הלוי כמובן, ויש לפלפל עוד בזה". וכוונתו, שהשאלה אם דין שומע כעונה נאמר בסיפור יציאת מצרים תלוי במחלוקת הבית הלוי והחזון איש, מהי ההגדרה של דין שומע כעונה. לפי החזון איש שגדר דין שומע כעונה הוא "התאחדות דיבור המשמיע ושמיעת השומע", ודיבור המשמיע מתייחס לשומע, עם כל תנאיו, למרות שהשומע לא קיים תנאים אלו בעצמו [כגון קול רם, וכן למאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא] – מובן שגם בדין סיפור יציאת מצרים יש לשומע דין מדבר בסיפור יציאת מצרים דהיינו הדיבור של המשמיע, משום שגדר דין שומע כעונה הוא "התאחדות דיבור המשמיע ושמיעת השומע", ודיבור המשמיע מתייחס לשומע, עם כל תנאיו. ברם לפי הבית הלוי שגדר דין שומע כעונה הוא, שהשומע נחשב כמו העונה מכיון שהשמיעה דינה כעניה, יש מקום לומר שבמצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח צריך דווקא דיבור בפה שהרי "בעינן שתהיה הגדה הראויה לאחרים", ואם כן לא יועיל במצות 'והגדת לבנך' דין שומע כעונה.

וכבר הארכנו בנדון זה לעיל בסימן ד', ואין צורך לכפול בדברים. ולהלכה פסקו המנחת חינוך (מצוה כא) ובשו"ת חתם סופר (ח"א סימן טו) שיוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים מדין שומע כעונה, ונמצא שהאב מקיים את מצות 'והגדת לבנך' במה ששומע את הסב מספר ביציאת מצרים, מדין שומע כעונה.

ט. יישוב נוסף כתב בשו"ת בצל החכמה (שם), שהאב מקיים את מצות 'והגדת לבנך' כאשר הוא מיסב עם בניו על שולחן הסב, מדין שליחות. ולא עוד, אלא שאפילו אם האב לא ממנה במפורש את הסב להיות שלוחו בקיום המצוה, נחשב כשלוחו, ויוצא האב ידי חובתו.

והיסוד לדבריו הוא על פי שיטת רש"י, שכאשר המשלח נמצא בשעת ובמקום העשיה, אין צורך במינויו לשליח, וז"ל: "והנה בסוגיא דשבת (קלג, א) מקשה ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד ליה, אר' מאיר האומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין. ומקשה ואי איכא אחר ליעביד אחר, ופרש"י ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעביד אחר ולא ליקו אב להתם, עכ"ל. וראיתי בספר משנה למלך (הלכות טומאת צרעת פ"י ה"א סוף ד"ה ומ"ש רבינו) שמוכיח מדברי רש"י אלו, דאי קאי אב התם אף שהמל אינו מכוין לטהרו אפילו הכי עובר בלאו. וטעמא דמילתא דכיון דהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותיה דהאב קא עביד וכיון דכוונת האב הוא לטהרו הרי הוא עובר בלאו, עכ"ל". ביאור הדברים, במשנה נאמר שתינוק שיש לו בהרת במקום מילתו אסור למולו בשבת. ואם מינה האב אדם אחר שימול את התינוק, והשליח אינו יודע שיש בהרת, אף על פי שהאב יודע, האב אינו לוקה, כי כוונת המוהל היתה למול ולא לקוץ את הבהרת. ודייק המשנה למלך מרש"י, שאם האב עומד במקום המילה ואומר למוהל למול, אפילו שהמוהל אינו יודע שיש בהרת, עובר האב בלאו ולוקה, כי כאשר נמצא המשלח במקום עשיית השליחות, חשיב כמותו ממש וממילא עובר בלאו. והביא בשו"ת בצל החכמה, כי גם בשו"ת שערי דעה (ח"ב סי' רנד) כתב "דלפי הנראה מדברי רש"י שבת קל"ג כל שהמשלח עומד בשעת עשיית השליח עדיף טפי משלוחו כמותו והוי ליה כעין ידו".

ולפי זה מסיק בצל החכמה: "ולכן גם בנדון שאלתנו, אם כי הסבא הוא העורך הסדר והוא האומר ההגדה בקול רם בפני המסובין, והוא מכוון להוציא ידי חובה בסיפור יציאת מצרים. מכל מקום הרי גם אביהם של נכדי הסבא, דהיינו בנו או חתנו של הסבא, יושב שם על יד הסבא בעת אמירתו את ההגדה. ונמצא אלים שליחות זו משליחות דעלמא, כפרש"י בשבת. ואם כן כשאבי הבן מכוין כדינא לצאת ידי חובת מצות סיפור יציאת מצרים וגם לקיים מצות והגדת לבנך, אז גם אם אינו עושה את אביו או את חותנו שליח להוציאו ידי חובת והגדת לבנך, ממילא הוא נעשה בהכרח שליח שלהם גם לכך, דכיון שהאב עומד התם בעת אמירת ההגדה דהיינו קיום השליחות, בהכרח נעשה הסבא שליח גם למחשבת וכוונת משלחו אבי הבן כפרש"י הנ"ל".

י. בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן קב) ביאר באופן נוסף, כיצד מתקיים חיוב 'והגדת לבנך' כאשר האב מיסב בליל הסדר עם בניו על שולחן הסב:

"היה אפשר לומר דהרי מצינו במצות מילה ותלמוד תורה דהאב מצווה על בנו, ויכול לשכור אחר למולו וללמד את בנו ויוצא בכך גם לכתחילה. והכא נמי במצות סיפור יציאת מצרים, שעיקרה שהבן ישמע וידע ענין יציאת מצרים, הרי הסבא הוא שליח של האב, שהרי למטרה זו הגיע אליו לחג. ואף שבמילה לדעת הש"ך (חו"מ שפב) לא מהני שליחות, כבר ביארנו במקום אחר שבמילה איכא שתי מצות, מעשה המילה גופא וזוהי מצוה בגופו של האב דוקא ולא מהני שליחות, ותו איכא מצוה שיהא נימול, ולזה שפיר מהני שליחות. מה שאין כן בתלמוד תורה והגדה דליל פסח גדר המצוה הוא כמו שכתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, שמצוה לספר לו שידע ויוכל לומר גם כן, וזה אינו מצוה שבגופו דווקא, על כן שפיר מהני שליחות בזה".

מבואר בדבריו שמצות והגדת לבנך אינה נחשבת ל'מצוה שבגופו' המוטלת על האב שהאב יגיד בעצמו, כקריאת שמע ותפילין – שבהן לא מועילה שליחות. אלא המצוה היא שהבן ידע את הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בצאתם ממצרים, כשם שיש מצוה שילמד תורה. ובשל כך, אין כל חיוב על האב ללמד את הבן בעצמו תורה או לספר לו ביציאת מצרים, ורשאי למנות שליח.

וכן מובא בספר הליכות שלמה (סדר ליל פסח, מגיד אות לא) בשם הגרש"ז אויערבך, כי "רבים המסובים יחד, אין חיוב על כל אחד מהם לספר סיפור יציאת מצרים לבניו בעצמו, אלא די בכך שאחד המסובים מספר לכולם". וזאת משום "שעיקר החיוב על האב הוא שישמעו בניו בלילה הזה סיפור יציאת מצרים, וכיון ששומעים הסיפור כראוי סגי, ואף אין צריך למנות את המספר כשלוחו על כך, אלא ממילא נפיק ידי חובתו" [ובהערה הוסיפו, שכן נהג הגרש"ז בביתו, כשהסבו עמו צאצאיו, שהיה לבדו מרחיב בסיפור כפי הצורך].

ממוצא הדברים למדנו, שאם גדר מצות 'והגדת לבנך' הוא שהבן ישמע סיפור יציאת מצרים, הרי שאין חיוב שדווקא האב הוא זה שיספר לו. וממילא אין זו 'מצוה שבגופו', ורשאי האב למנות שליח שיספר לבנו. ובנדון דידן זהו הסב, שהוא שלוחו של האב לקיים את מצות 'והגדת לבנך', ושפיר יוצא האב ידי חיובו לספר לבנו ביציאת מצרים גם בשעה שמיסב על שלחן אביו או חותנו.

יא. לפי התירוצים שהאב מקיים את מצות 'והגדת לבנך' על ידי שליח, נשאלת השאלה, והרי קיימא לן "מצוה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא, א) – מדוע כאשר הבן מיסב אצל אביו [הסב] אין הבן מקפיד לקיים את המצוה בעצמו, אלא מקיים את המצוה על ידי שלוחו, הסב.

תירץ בשו"ת בצל החכמה: "ומשום מצוה בו יותר מבשלוחו לא שייך כאן לענ"ד, דזהו רק במצוה המוטלת על היחיד והוא אינו מקיים אותה בעצמו, אלא ממנה ליחיד לשליח לעשותה במקומו. אבל מצוה המוטלת על יחידים רבים והם ממנים אחד לשליח להוציאם ידי חובה, אין בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו. אדרבה יש בזה משום מעלת ברוב עם הדרת מלך. ועיין ט"ז (או"ח סימן קפג סק"ו) ובמשנה ברורה (שם ס"ק כז) דמעיקר הדין הנכון שישמעו המסובין כל ברכת המזון מפי המזומן והוא יוציאם בברכתו, עי"ש. ועיין בט"ז בשם הרא"ש. ולא אמרינן דאדרבה, כל אחד יברך לעצמו דמצוה בו יותר משלוחו, אלא ודאי כמו שכתבנו". כלומר, כאשר בליל הסדר ממנים כל הבנים את אבי המשפחה לספר את סיפור יציאת מצרים, לא נפגמת המצוה שמוטלת עליהם, ואדרבה יש בזה מעלת 'ברוב עם הדרת מלך'.

ובתשובות והנהגות תירץ: "ואף שמצוה בו יותר מבשלוחו, כבר כתבו האחרונים דהיינו דוקא באופן שעל ידי השליחות נראה כזלזול בהמצוה, אבל דרך כיבוד מותר. ועיין פלתי יורה דעה (סימן כח) במצות כיסוי הדם, דאף שמוטלת על השוחט יכול לכבד אחר. והכא נמי כשמכבד אביו או חותנו והם שלוחיו, אין בזה זלזול להמצוה".

יב. אמנם בסיום דבריו כתב בתשובות והנהגות: "מיהו למעשה אין דעתי נוחה בכך, דהא דמצינו ששליחות מועיל כמו עשה המשלח היינו דוקא בגוונא דהשליח עשה אותו מעשה ממש כמו המשלח, אכן בנידון דידן שהסבא מספר לכולם כחדא, ודאי אין זה כמו שאבא מסביר לכל ילד באופן מיוחד, והיינו שמצוי שהאבא משפיע יותר והשליח הסבא אינו כמוהו. לפיכך נלע"ד שהתחלת הסיפור יציאת מצרים יספר האב בעצמו. ועל כן נכון שהבן ישאל מה נשתנה את אביו דווקא, ובעבדים היינו יסביר לו האב שבמצרים ראינו נסים ונפלאות".

וכעין זה הסיק גם בשו"ת בצל החכמה, שכתב בסוף דבריו: "כתבתי כל זה ליישב מנהגן של ישראל, אבל בודאי כל אב ההולך ללילי הסדר אל אביו, או אל חותנו, אם ישתדל להגיד שם לבניו לפי הסדר, באמצעו, באמצע הסעודה או לאחריה מניסי יציאת מצרים ונפלאות ה' עמנו כמבואר ברמב"ם ובפוסקים, לית טב מיניה".

וכן מסקנת רבי מרדכי גרוס, אב"ד חניכי הישיבות בני ברק (הובא בתל תלפיות, קובץ סא, עמ' צה) וז"ל: "מי שאוכל אצל הוריו, ובדרך כלל האב מנהל את הסדר, יוצאים בזה מצות והגדת לבנך. ומכל מקום מן הראוי שגם הוא יספר לבנו, כדי לקיים המצוה בשלימות. ואף שכתוב "והגדת לבנך ולבן בנך", ואם כן אף הסבא בכלל המצוה, והתקיימה המצוה כתיקונה, ואין חיוב לאבא להוסיף. אולם החתם סופר מבאר שאין הכוונה שהסבא חייב לספר לנכד, אלא זה צורת הסיפור. שהסיפור לבן יעשה באופן כזה, שיחקקו הדברים בלבו, עד שהבן יוכל לספר זאת לבן בנך. וכן כשנמצאים אצל אחרים, גם כן ודאי שראוי שגם האבא ישתדל לספר לבן את הסיפור".

מתוך דברי הפוסקים בענין קיום מצות 'והגדת לבנך' כאשר האב מיסב על שולחן הסב בליל הסדר – נראה לדון לענין קיום מצות 'והגדת לבנך' כאשר האב אינו מיסב עם הסב בצוותא בליל הסדר, אלא ממנה את הסב להיות שלוחו לקיים את מצות 'והגדת לבנך'.

והנה דין 'שומע כעונה' כמובן אינו שייך כאשר האב והסב אינם מסבים ביחד בליל הסדר, שהרי האב אינו שומע את סיפורו של הסב.

וגם דברי בצל החכמה שהסב שליחו של האב מכיון שמספר בפניו של המשלח, אינם שייכים כאשר אין הסב והאב מסבים בצוותא.

אלא אם כן נאמר שדברי בצל החכמה היו לחדש שבמקום שלא היה מינוי שליחות מפורש, נחשב הסב שליח של האב גם ללא מינוי מפורש כיון שהמצוה מתקיימת בפניו. אבל ודאי שאם ימנה האב במפורש את הסב כשלוחו לספר ביציאת מצרים לבנו – נכדו, שפיר יהיה שלוחו, ומקיים בזה האב את המצוה.

וכמו כן, לדעת התשובות והנהגות, שגדר מצות 'והגדת לבנך' הוא שהבן ישמע סיפור יציאת מצרים – נמצא שאין חיוב שדווקא האב הוא זה שיספר לו. וממילא אין זו 'מצוה שבגופו', ורשאי האב למנות שליח שיספר לבנו, ופשיטא שאין כל מניעה לשלוח את הנכד לשהות במחיצת הסב בליל הסדר, והסב יהיה שלוחו של האב לקיים את מצות 'והגדת לבנך'.

* *

מצות 'והגדת לבנך' – גם על הבן או רק על האב

יג. בספר מאור המועדים (בריסק) הביא שאלה שנשאל רבי משולם דוד סולובייצ'יק, בנו של הגרי"ז מבריסק: "בן חו"ל שבא לארץ ישראל, דחייב ביום טוב שני, ובניו תושבים בארץ ישראל [ואינם חייבים ביו"ט שני] – אי חייב במצות 'והגדת לבנך' היות וחייב ביום טוב שני, או כיון דבניו בני ארץ ישראל ואצלם אינו יום טוב, לא שייך לקיים בהם מצות סיפור יציאת מצרים.

ותירץ הגרמ"ד: "מצד הסברא נראה, דמצות 'והגדת לבנך' אינו קיום הנעשה בבן. אלא מוטל על האב לקיים מצוה זו על ידי הבן, אבל המצוה היא של האב, והבן הוא רק חפצא של מצוה שעל ידו מקיים האב סיפור יציאת מצרים לבנו, ועל כן פשיטא שחייב אף ביו"ט שני אע"ג שבניו בני ארץ ישראל". והביא ראיה לזה מדתניא בקידושין (כט, א) האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, ולכאורה קשה מדוע לא נקט התנא נמי את מצות סיפור יציאת מצרים דאיכא מצוה של והגדת לבנך, ויהא נמי מהחיובים של האב על הבן. וע"כ צ"ל כמשנ"ת, דחלוקה מצות והגדת לבנך, ממצות מילת בנו ופדיונו. דהתם הקיום נעשה בבן, שהבן צריך להיות נימול ולהיות פדוי, אלא שהתורה הטילה את מעשה המצוה על האב. אבל במצות והגדת לבנך אין הקיום כלל בבן, דאין הבן אלא כחפצא של מצוה של האב. ולכן לא מנאה התנא בין הני מצות הבן על האב, ופשוט".

ומבואר בדבריו שגדר מצות 'והגדת לבנך' הוא, שהאב חייב לספר לבנו, והבן נצרך לאב בבחינת "חפצא של מצוה" – כדי שהיה לאב למי לספר. אבל המצוה מוטלת רק על האב ולא על הבן. ולכן השיב הגרמ"ד, שהקובע בקיום המצוה הוא האב, ואם אצל האב יו"ט שני שמחוייב לקיימו, חייב לספר ביציאת מצרים לבניו, ואף שאצלם זה לא יום טוב.

יד. והנה לעיל [אות י] נתבררה דעת הגר"מ שטרנבוך [תשובות והנהגות] והגרש"ז אויערבך [הליכות שלמה] שמצות סיפור יציאת מצרים אינה 'מצוה בגופו' של האב, אלא היא כמצות תלמוד תורה שאחריות האב שבנו ידע את סיפור יציאת מצרים, כדברי הגרש"ז: "שעיקר החיוב על האב הוא שישמעו בניו בלילה הזה סיפור יציאת מצרים, וכיון ששומעים הסיפור כראוי סגי". וכדברי שו"ת תשובות והנהגות: "משא"כ בתלמוד תורה והגדה דליל פסח גדר המצוה הוא כמו שכתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, שמצוה לספר לו שידע ויוכל לומר גם כן, וזה אינו מצוה שבגופו דוקא, על כן שפיר מהני שליחות בזה".

אולם מדברי הגרמ"ד סולובייצ'יק מתבאר שעיקר מצות 'והגדת לבנך' הוא שהאב יספר, והבן הוא רק 'היכי תימצי' – ה'חפצא של מצוה' לשמוע את הסיפור, ואינו שייך כלל למצוה. ומשמע לפי זה, שלדעתו, מצות 'והגדת לבנך' היא 'מצוה שבגופו' על האב. וחלוקות בזה מצוות מילה ותלמוד תורה, שהקיום נעשה בבן, ממצות והגדת לבנך שאין הקיום כלל בבן, אלא באב – ולכן המצוה נחשבת כ'מצוה שבגופו'.

ונפקא מינה:

[א] לענין השאלה שנשאל רבי משולם דוד סולובייצ'יק, אם בן חו"ל מחוייב ביו"ט שני במצות 'והגדת לבנך' לבניו תושבי ארץ ישראל. לדעת הגרמ"ד שהחיוב מוטל על האב, מכיון שהוא מחוייב לספר, מקיים את המצוה. אבל לפי הגרש"ז אויערבך והגר"מ שטרנבוך, שהחיוב הוא שהבן ידע את סיפור יציאת מצרים, נראה שהמצוה לא מתקיימת ביו"ט שני, כאשר הבנים תושבי ארץ ישראל, ולא מוטל עליהם חיוב 'והגדת לבנך' ביו"ט שני.

[ב] לדעת הגרש"ז אויערבך והגר"מ שטרנבוך, גדר מצות 'והגדת לבנך' הוא שהבן ישמע סיפור יציאת מצרים, וממילא אין זו 'מצוה שבגופו', ורשאי האב למנות שליח שיספר לבנו. מה שאין כן לפי הגרמ"ד סולובייצ'יק, שהחיוב הוא על האב לספר לבנו, המצוה היא 'בגופו' של האב, ואינו יכול לקיימה על ידי שליח.

מצות 'והגדת לבנך' – בדרך של סיפור לאחרים בשאלה ותשובה

טו. בספר פחד יצחק (פסח מאמר ד) כתב רבי יצחק הוטנר, שבמצות סיפור יציאת מצרים, מלבד עצם חובת הסיפור, יש שני תנאים בצורת קיום הסיפור, המבדילים בין סיפור יציאת מצרים לכל סיפור דברים בעלמא, ואין שני תנאים אלו קשורים זה בזה בהכרח:

"מצינו במצות סיפור יציאת מצרים שני תנאים: [א] חובת ההגדה לאחרים. [ב] דרך שאלה ותשובה. ושני התנאים הללו אינם תלויים כלל זה בזה, דהרי יתכן דיספר לבנו מבלי שתוקדם שאלה לסיפור. וכמו כן יתכן דישאל את עצמו, וכדרך שמבואר בברייתא בגמרא דאם אין לו למי לשאול, הוא שואל לעצמו. דשפיר מתקיים בזה התנאי השני דדרך שאלה ותשובה, ומכל מקום חובת ההגדה לאחרים לא קיים".

והיינו שיש תנאי במצות סיפור יציאת מצרים, שהסיפור לא יהיה כסיפור דברים בעלמא אלא בדרך של "שאלה ותשובה", ואין זה משנה אם בן שואל ואב עונה, או אדם פלוני שואל ואדם אחר עונה, אלא גם כשמספר לעצמו צריך הסיפור להיות בדרך של שאלה ותשובה, [והטעם, משום שרק בדרך זו, הסיפור ברור ובהיר בכל פרטי הפרטים]. והתנאי השני הוא, שאין די במה שיודע ומספר לעצמו, אלא צריך לפרסם את הניסים בסיפורם לאחרים: "ויעויין ברמב"ם דמוכר כסותו לנר חנוכה, וכתב המגיד משנה דיליף ממוכר כסותו לארבע כוסות דאידי ואידי פרסומי ניסא הם. ובודאי דענין פרסומי ניסא דארבע כוסות היינו משום דמספרים עליהם יציאת מצרים. והיינו כנ"ל, דמצות סיפור יציאת מצרים היא דרך הגדה לאחרים, דרק משום זה הוי לה מצות סיפור יציאת מצרים מצוה של פרסומי ניסא". כלומר, קיום ה'פרסומי ניסא' במצות סיפור יציאת מצרים יכול להעשות רק כאשר מספר לאחרים, כי כשמספר לעצמו אין כל פרסום לנס.

ולפי דברים אלו יוצא, שאם האב יתיר לבנו לא לשהות עמו בליל הסדר, הגם שמקיים את התנאי הראשון – סיפור בדרך "שאלה ותשובה", אך נחסר בקיום התנאי השני – כי הוא ממעט מקיום ה'פרסומי ניסא' בסיפור יציאת מצרים. וסברא זו היא לכאורה גם כאשר מתיר לאחד מילדיו לא לשהות עמו ושאר הילדים מסבים עמו, והוא מספר להם ביציאת מצרים – מכיון שהוא ממעט את פרסום הנס שהוא חלק מתנאי קיום מצות סיפור יציאת מצרים, שהרי ככל שיהיו יותר אנשים בזמן שיספר את הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו, יפרסם את הנס יותר.

* * *

מסקנת הדברים:

נתבאר לעיל, כי לדעת המנחת חינוך [בדעת הרמב"ם והחינוך], אין עדיפות או מעלה לספר ביציאת מצרים דווקא לבניו. ולפי זה רשאי האב להסכים לכך שבניו לא יהיו עמו בליל הסדר.

ובספר הר המוריה (אות נט) מובא שכן הורה להלכה ולמעשה האדר"ת, בנדון דידן, וז"ל: "ירא ה' אחד שאלני על דבר בנו הילד בן שמונה שנים שהוא אצל זקינו, מי שהיה חותנו הראשון, וכבר הגיע למצות סיפור יציאת מצרים, איך יעשה בחג הפסח, שרוצה לקיים בו מצות והגדת לבנך, אבל הזקן עם זקינתו, הילד להם כל שעשועיהם, וחלילה ישבית מהם שמחת יום טוב כשלא יהיה הילד אצלם, ועל כן מסתפק ושואל איך יעשה.

השבתיו: שלפי הנראה מלשון הרמב"ם וכל דברי הראשונים כלשון רבותינו חז"ל, שאין חובה דווקא להגיד לבן, אלא שדיבר הכתוב בהווה שיספר לבנו, ואם לאו יוצא באשתו, וגם לעצמו. ואם כן יש לומר דמצות שמחת יום טוב שיש להזקנים בנכדם עדיף מהידור מצוה שהוא יקיים בבנו והגדת" [ועם כל זה לא ברור מדוע מחוייב האב לדאוג לשמחת היום טוב של חותנו לשעבר, וצ"ע].

אמנם כפי שנתבאר לעיל [אות ו] לדעת הראשונים שאין חיוב סיפור יציאת מצרים מהתורה אם אין הבן שואל, לכאורה יש להקפיד שבניו יהיו עמו בליל הסדר, בכדי שיוכל לקיים את המצוה כדינה מהתורה.

ולדעת הגרי"ד ולהורות נתן [לעיל אות ג-ד] שצריך להקפיד שבניו יסבו עמו כדי שיוכל לקיים את המצוה כראוי – עדיין יש לדון האם רשאי האב לקיים את המצוה בשליחות על ידי הסב. ונתבאר כי הדבר תלוי ועומד במחלוקת האם מצות סיפור יציאת מצרים היא מצוה שבגופו, שלא מועיל בה שליחות, או לא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

ברכות המגילה עובר לעשייתן

ברכות המגילה עובר לעשייתן בערב פורים תשס"ח: חותנתי שתחי' לא חשה בטוב, ומפאת חולשתה לא היה באפשרותה לבוא לבית הכנסת לקריאת המגילה בלילה [לאחר צאת

קרא עוד

הזמנת מחלל שבת לסעודת שבת

הזמנת מחלל שבת לסעודת שבת בשיחות רבות שקיימתי עם רבנים העוסקים שנים רבות בפעילות "קירוב רחוקים" [הרב מרדכי פרקש, שליח חב"ד בסיאטל; הרב יהושע קווין,

קרא עוד

קידושין בשבת

קידושין בשבת בקובץ דרכי הוראה (חלק ט סימן ז) הופנתה שאלה לידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה בירושלים "מדייני עיר התורה ליקווד במעשה שהיה,

קרא עוד

אכילה לפני התקיעות

אכילה לפני התקיעות בקהילות ישראל יש מנהגים שונים בענין האכילה לפני התקיעות, ואף אני במשך חיי, התפללתי בכמה מקומות, שבכל אחד מהם נהגו באופן אחר:

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.