קריאת העולה לתורה בשמו ובשם אביו
כתב המרדכי על מסכת גיטין (אות ת"ב) וז"ל: "ועיר שכולה כהנים ואין בה כי אם ב' או ג' ישראלים, לא יקראו כהנים במקום הישראלים להשלים מנין ז', דכהן אחר כהן לא יקרא וכו'. ואע"פ שאין אומר עמוד פלוני הכהן, מה בכך, וכי חובה לקרות הכהן, נהי דנהגו עתה לקרות בשם הקוראים משום דילמא אתי לאינצויי, מ"מ אין חובה להזכיר כהן. ועוד, אפילו שמו אין צריך להזכיר אלא מרמז לו שיעלה, וכן שמעתי שהיה עושה קרובי ה"ר שמואל מבייבר"ק".
והנה דברי המרדכי הנ"ל הובאו בכמה מקומות בהלכות קריאת התורה, בשו"ע ונושאי כליו. ולכאורה תמוה מאד, שכן מפורש בדבריו חידוש להלכה – שאין צריך מדינא להזכיר את שמו של העולה לתורה ומספיק לרמז לו שיעלה. ואילו בספרי האחרונים דנו בעניו זה, וכולם יצאו בחריפות נגד הנוהג כך, וכפי שיבואר להלן:
א. בשו"ת בנין ציון (החדשות, סימן קע"ב) כתב בתוך דבריו: "ומה שכתב מר נ"י שברוב גלילות אשכנז נתפשט המנהג, שאין קורין אותו לתורה בשמו, ח"ו לומר כן, שכבר נתפשט המנהג הרע שלא להזכיר שם ישראל עוד ברוב אשכנז, כי כאשר אחשוב, רק בגלילות ומקומות מעטים הוא שנהגו כן", עכ"ל. ומפורש בדבריו שהמנהג שלא לקרוא לתורה בשם העולה, הוא מנהג רע, וחלילה לנהוג כן.
ב. בשו"ת מנחת אלעזר להרה"ק ממונקאטש זצ"ל (חלק ד' סימן מ"ט) מביא את דברי הבנין ציון הנ"ל וכתב עליו: "אמנם זהו היה בדורותיו של הגמהר"י עטלינגער ז"ל (בעל בנין ציון) והוא רצה להעמיד הדת על תלה כפי האפשרי במדינתו, ולא רצה בעצמו להאמין, או באמת כן היה, שלא נפרץ כל כך במילואו, אולם מאז ועד עתה יוכלו לשער". ומבואר בדעתו, שאין לקרוא לתורה בשם העולה.
עוד הביא המנחת אלעזר (שם): "והנה ראיתי בספר צרור החיים להגאון מהר"א עמדין ז"ל נגד המתחדשים (במאמר ונגינותי ננגן) שכתב איסור לשנות מלקרוא לספר תורה בשמו עי"ש, והגאון מהר"צ חיות בספר אמרי בינה (מאמר מנחת קנאות) כתב עליו שהפריז על המידה". ומסיים המנחת אלעזר: "אמנם אין ראיה מדברי המהר"צ חיות בענינים כאלו, אשר נודע דרכו קצת נוטה לדעתם של המתחדשים ספון בקרבו", עכ"ל. וכל זה כדבריו הנ"ל וכדברי הבנין ציון הנ"ל, שיש פירצה ואיסור בענין זה.
ג. גם בדורינו נדרש לענין זה הגאון רבי משה שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ב' סימן צ"ח) וזה לשונו: "מה שמביא מכמה ישיבות שאין קורין בשם האב רק בשם הפרטי לבד, ורוצה לנהוג כן בבית הכנסת אצלו, לדעתי, יש בזה אצלו שינוי מדרכי אבותיו וצריך למנוע מכך. דשורש הדבר שצריך קריאה דוקא כמבואר ביומא דף ד' ע"ב וכו', ולכן נהגו לקרוא בשמו ושם אביו שרק זהו קריאה גמורה וכו'. אבל כשקורא שם ויש אחרים בשם זה ובא, כיון דלא היה כקוראו, אין לו לעלות וכו'. והעיקר שכל המשנה ידו על התחתונה, ומנהגי ישראל בקודש יסודם, אף שלא ידוע לנו שום טעם, וכ"ש כאן שיש לזה יסוד וכמש"כ", עכ"ד. ומסיים שם: "ועי' באגרות החזון איש לקרוא בשם האב דוקא".
וכאמור, פלא גדול דברי גדולי האחרונים הנ"ל שדנו בענין זה ולא הזכירו כלל את דבריו המפורשים של המרדכי הכותב "ועוד, אפילו שמו אין צריך להזכיר, אלא מרמז לו שיעלה", ומה גם שהביא המרדכי "מעשה רב" מקרובו שנהג כך להלכה ולמעשה. וצ"ע שלא הביאו הגדולים הנ"ל את דבריו ולא התייחסו אליהם. ועל פי דברי המרדכי יוצא שהענין שנוהגים כיום בכל תפוצות ישראל לקרוא לתורה בשמו ושם אביו כלל אינו ענין של חיוב ודין, וצ"ע בזה.