קריאת התורה בזמן שאין חיוב

א. מנהג קריאת התורה בליל שמחת תורה – מקור וטעמים

הרמ"א (1ב) הביא להלכה את המנהג לקרוא בתורה בליל שמחת תורה לאחר ההקפות. ויש לברר את מקורות המנהג וטעמיו, באיזו פרשה קוראים בתורה והאם מברכים על קריאה זו.

במאמר המקיף ענין זה בבטאון כנסת ישראל (2ב) מובא כי מנהג זה לא הוזכר בדברי רבותינו הראשונים, אלא רק מזמן הרמ"א והלבוש ואילך. [בדרכי משה (1א) הובא מדברי ספר המנהגים של רבי אייזיק טירנא, שהיו בליל שמחת תורה "גוללים את הספרים", דהיינו מכינים אותם לקריאה שלמחרת, אך לא קוראים בהם].

הרמ"א כתב כי נהגו לקרוא "הנדרים בתורה", וביאר המשנה ברורה (שם) שכוונתו לפרשיות שמוזכר בהן ענייני ברכה בתורה [ראה שם פירוט הפרשיות, וראה עוד פרטים בכנסת ישראל שם] וסיים: "ובימינו המנהג לקרוא שלושה גברי בפרשת וזאת הברכה". ובספר שערי אפרים (1ג) מבואר "שעושים כן לשמחת תורה מצוה".

בספר מעשה רב (1ד) מובא כי הגר"א נהג לעלות לתורה בליל שמחת תורה, ולפעמים גם בעליה הראשונה, ואף על פי שהיו נוכחים כהנים בבית הכנסת בשעת הקריאה. בספר נימוקי אורח חיים (2א) הוסיף לפרט את המקומות שנהגו בהם לקרוא בתורה בשמחת תורה, ונקט כי מפשטות דברי הרמ"א נראה שמברכים על הקריאה בתורה, וכפי שנהגו בבית הכנסת של הרמ"א עד זמנינו.

אמנם עיקרו של המנהג טעון ביאור. ראשית, מדוע מותר להוציא ספר תורה לקריאה, כאשר אין חיוב על כך. וביותר, מנין ההיתר לברך על קריאה בתורה כאשר אין חיוב קריאה.

מנהג הקריאה בתורה בליל שמחת תורה מעורר דיון על מנהגים נוספים לקרוא בתורה בזמנים שאין בהם חיוב: בליל הושענא רבה, בחודש ניסן – בפרשת קרבנות הנשיאים, ובזמן הכנסת ספר תורה חדש להיכל בית הכנסת. הן ביחס לעצם הוצאת ספר התורה והן ביחס לברכה על הקריאה, כדלהלן.

ב. חיוב וגדר ברכת התורה על קריאת התורה

לביאור הדברים יש להקדים בבירור חיוב וגדר ברכת התורה על קריאת התורה.

במסכת ברכות (3א) נלמד החיוב לברך "ברכת התורה" על לימוד התורה, מהפסוק (דברים לב, ג) "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ". רבותינו הראשונים והאחרונים דנו מהו המקור, הטעם וגדר החיוב לברך ברכות התורה על קריאת התורה בציבור, לפניה ולאחריה.

בתלמוד הירושלמי (3ב) נלמד החיוב לברך ברכת התורה "ברבים", דהיינו קודם קריאת התורה בציבור, מברכת המזון: "אם מזון שאינו אלא חיי שעה טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שהיא חיי עד, לא כל שכן".

בספר הקריאה בתורה והלכותיה (4א) סיכם את שלושת הטעמים לחיוב לברך ברכת התורה בקריאתה בציבור:

• מפני חשיבותה קובעת ברכה לעצמה – שיטה מקובצת (נדרים פא, א) בשם הרא"ם.
• מחמת התקנה לקרוא בתורה – בשו"ת הרשב"א (ח"ז סימן תקמ) כתב בתוך דבריו: "ועל התקנות מברכים לפניהם ולאחריהם כדמברכינן בהלל ומקרא מגילה".
• משום כבוד התורה – כמבואר בדברי הטור [ומקורו בדברי אביו הרא"ש], וכן נפסק בשולחן ערוך (5ג) "אפילו בירך ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרות בתורה, צריך לחזור ולברך 'אשר בחר בנו' כשקורא בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בציבור".

ומעתה יש לברר, האם החיוב לברך ברכות התורה קודם הקריאה בתורה בציבור, נאמר בכל קריאה או רק בקריאה של חובה, והאם יסוד החיוב מהתורה או מדרבנן. וכמו כן יש לברר, האם בכלל מותר להוציא ספר תורה לקרוא בציבור בזמן שאין חיוב קריאת תורה.

הבאר שבע (4ב) הוכיח מדברי הירושלמי (3ב) שחיוב הברכה על קריאת התורה בציבור הוא מהתורה, שהרי "עיקר הקרא כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ, דיליף מיניה, מיירי בציבור, כדפירש רש"י שם בהדיא. ועוד, שהרי מלשון רב יהודה מרא דשמעתא גופיה משמע בהדיא, דמיירי בציבור מדקאמר 'לפניה', דאילו ביחיד לא שייך לומר 'לפניה' כיון שאינו מברך 'לאחריה' כלל. וכיון שעיקר ברכת התורה לא ילפינן שהיא מן התורה כי אם מקריאת הציבור כמו שנתבאר, הלכך אף על גב שכבר בירך ברכת התורה שחרית ביחיד, אפילו הכי חייב מן התורה לחזור לברך ברכת התורה לפניה על קריאתה בציבור". וכן דעת שו"ת משכנות יעקב (5א) שכתב: "ודאי ברכת התורה מהתורה דווקא ברבים, דומיא דזימון. אבל ביחיד אין צריך ברכה מהתורה רק מדרבנן, דומיא דברכת המצוות".

אולם המגן אברהם (5ג) הביא את דברי הבאר שבע "דברכה שלפניה הוי מדאורייתא", אך הכריע להלכה, שחיוב הברכה על קריאת התורה בציבור מדרבנן. וביאר המחצית השקל (שם), כי המגן אברהם סבר כן "דהא הקריאה בתורה בציבור הוא מדרבנן [מלבד פרשת זכור], ואיך תהיה הברכה מן התורה".

[בשו"ת תורת רפאל (6), כתב כי מדברי הפוסקים נראה שלא הסכימו להלכה עם המתבאר בדברי הירושלמי, כי ממה שכתבו הרא"ש (ברכות פ"א סימן ז), הטור והשלחן ערוך (5ג), שמברך ברכת התורה בקריאה בציבור אף על פי שבירך ברכת התורה בשחרית "משום כבוד התורה" – מוכח כי לדעתם חיוב ברכת התורה ביחיד הוא מהתורה, ולכן כשמברך בקריאת התורה בציבור, חיוב הברכה הוא תקנה מדרבנן משום כבוד התורה].

ג. קריאת התורה בזמן שאין חיוב – דברי הפוסקים

ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם מותר להוציא ספר תורה לקריאה בזמן שאין בו חיוב, כגון בזמן של הכנסת ספר תורה חדש להיכל בית הכנסת, ולברך על קריאה זו.

• בשו"ת משיב דבר (5ג) הביא את דברי המגן אברהם (או"ח סי' קמד ס"ק ה) שדן במנהג להוציא לחתן ספר תורה, לקרוא בו בפרשת וְאַבְרָהָם זָקֵן וגו', וכתב: "מיהו אם הוא יום שבלאו הכי מוציאים שני ספרים, קורא אותה בספר תורה השני ואין מוציאים ספר תורה שלישי". ולמד מדבריו: "שמע מינה דיש איזה איסור בדבר להוציא ספר תורה ביום שאין בו קריאת התורה. אלא דלא נתבאר הנפקותא בין יום שאין קוראים מתקנת חכמים כלל [שאסור להוציא ספר תורה במיוחד ולקרוא] בין יום שקוראים בתורה ומוציאים ספר תורה אחרת [שמותר להוציא עוד ספר תורה לקרוא קריאה אחרת]". וביאר הנצי"ב כי לפי הירושלמי (3ב) שחיוב ברכת התורה בציבור נלמד "קל וחומר" מברכת המזון, החיוב מהתורה. אולם לפי הבבלי, החיוב מתקנת חכמים ומשום כבוד התורה. ולכן יש הבדל בין יום שיש בו קריאת התורה ליום שאין בו קריאת התורה. ביום שיש קריאת התורה, מותר להוציא ספר תורה נוסף [כגון לכבוד חתן], מכיוון שכבר בירכו על הספר הראשון כדין, וברכה זו פוטרת גם את הספר השני. אולם ביום שאין קריאת התורה, אסור להוציא ספר תורה ולקרוא בו, היות ולקרוא בלי ברכה אי אפשר – מחשש לשיטת הירושלמי שקריאה בציבור מחייבת ברכה מהתורה. וגם לקרוא עם ברכה אי אפשר – כי חכמים לא תיקנו קריאה ביום זה, ולכן הברכה תהיה ברכה לבטלה. מתוך דברים אלו הסיק הנצי"ב: "להוציא ספר תורה בהכנסת ספר תורה ולקרות, אף ביום קריאת התורה אך לא בעת הקריאה, כמו לאחר התפילה או בערב, יש איסור בדבר, מפני הטעם שהסברנו לעיל".
• בשו"ת תורת רפאל (6) דן לאור המחלוקת, האם החיוב לברך בקריאת התורה בציבור מהתורה או מדרבנן [לעיל אות ב], ואסר לקרוא בתורה בציבור בלא ברכות: "לדעת הבאר שבע והמשכנות יעקב, דחיוב ברכת התורה בציבור מהתורה, אם כן אסור לקרוא בציבור בתורה בלא ברכה מהתורה, דמה שבירך בבוקר ביחידות אינו פוטר קריאת התורה בציבור. ואפילו לפי מה שנתבאר שכל הראשונים חולקים, מכל מקום לפי מה שפסק בטור ובשלחן ערוך (5ג) דאפילו אם בירך ברכת התורה יברך כשעולה לתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בציבור. והיינו דאם לא יברך כשקורא בתורה בציבור, אין זה כבוד התורה. אם כן אסור לקרוא בציבור בלא ברכה, משום דאין זה כבוד התורה לקרוא בספר תורה בציבור בלא ברכה. ולטעם זה אין חילוק בין כשחייב לקרוא או אין חייב לקרוא, דמכל מקום אין זה כבוד התורה. וגם יש לחוש לדעת הבאר שבע והמשכנות יעקב, דגם יש איסור דאורייתא כשקורא בספר תורה בציבור בלא ברכה". ומכך הגיע למסקנה: "ולפי זה, מה שנהגו הסופרים בעת סיום התורה לקרוא הסיום בציבור בלא ברכה, לא יפה הם עושים"

בשו"ת מנחת יצחק (9א) כתב על דבריו: "למעשה מסיק בתשובתו רק דלא יפה עושים שקוראים בתורה שלא בזמן החיוב בלא ברכה, אבל לא החליט שיקראו ויברכו. ונראה שס"ל דיהיו בשב ואל תעשה ולא יקראו בתורה בציבור. והנראה דטעמו, כיון דדבר זה תלוי בפלוגתת הפוסקים כמו שנתבאר שם מקודם, לכן שב ואל תעשה עדיף".

• לעומתם, בשו"ת גינת ורדים (7א) כתב: "לענין קריאת ספר תורה, יש להקל שבכל עת וזמן שיסכימו עשרה לקרוא בתורה שפיר דמי, ויוציאו ס"ת ויקראו בברכות מפני כבוד הצבור, כי היא חיינו ואורך ימינו", ועוד כתב: "והלואי שיהיו קובעים לקרוא בתורה בכל יום יום, וכיון שקורין בתורה, ממילא חייבין לברך ברכת התורה, והקריאה עצמה היא מחייבת לברך ברכות הראויות לה".

ד. קריאת התורה בליל שמחת תורה – הלכה ומנהג

בשו"ת משנה הלכות (7ב) ביאר את המנהג לברך על קריאת התורה בליל שמחת תורה, משום שבשמחת תורה נוהגים להקל בהלכות הקריאה בתורה יותר מכל השנה, כמו שנהגו לכפול הקרואים. ועוד ביאר שם, כי חז"ל תיקנו קריאת התורה בשמחת תורה כל היום, ובכלל זה גם בליל שמחת תורה.

בשו"ת תשובות והנהגות (7ג) ביאר את דעת הגר"א, שבירך על הקריאה בליל שמחת תורה, על פי מה שכתב המשכנות יעקב (5א), שברכות התורה ניתקנו על כל קריאה בתורה בציבור, אף כשאין חיוב לקרוא.

• סיכום – בטאון כנסת ישראל (8ב), וראה במה שנתבאר שם סדר הקרואים – האם צריך להקפיד על קריאת הכהן ראשון, ובסיכום הדעות השונות בענין אמירת הקדיש שלאחר הקריאה.

ה. קריאת התורה בליל הושענא רבה ופרשת הנשיאים בחודש ניסן – הלכה ומנהג

בשו"ת מנחת יצחק (9א) ובספר פסקי תשובות (11ב; הערה 19) הביאו את המנהג לקרוא את ספר 'משנה תורה' בליל הושענא רבה, מתוך ספר תורה, אך בלא ברכות. בטעם מנהגם, הביא המנחת יצחק את דברי הנימוקי אורח חיים (9ב) "רק בימים דתיקנו קריאת ספר תורה בצבור תיקנו העולים בברכה". כלומר, ההבדל בין שמחת תורה לבין הושענא רבה וחודש ניסן הוא, שמחת תורה נכלל בימים שתיקנו לקרוא בהם בתורה בציבור, ולכן צריך לברך על הקריאה. מה שאין כן הושענא רבה וחודש ניסן [בקריאה בפרשת קרבנות הנשיאים], אינם ימים שתיקנו לקרוא בתורה, ולכן הקריאה היא בגדר לימוד תורה של יחיד מתוך ספר תורה בציבור, שאינו מחייב ברכה על הקריאה.

כיוצא בזה נקט החזון עובדיה (10ג), שהביא את דברי המשיב דבר (5ג) שאסר להוציא ספר תורה בימים שאין חיוב לקרוא, וכתב: "ואין דבריו מוכרחים, שהואיל ואנו תופסים לעיקר כתלמוד בבלי, שאין ברכות התורה על הספר תורה בציבור אלא משום כבוד הציבור, אין להחמיר ולהימנע מלקרות בספר תורה אפילו בציבור בלא ברכה, כל היכא דלא תיקנו רבנן מעיקר הדין". ועל פי זה הסיק: "מנהג טוב הוא לקרוא בכל יום, החל מראש חודש ניסן, פרשת הנשיא של אותו יום, ויש נוהגים לקרוא פסוקים אלו מתוך ספר תורה", וסיים: "אבל מנהגינו לקרותם מתוך החומש".

• סיכום דיני הקריאה בליל הושענא רבה – פסקי תשובות (11א).
• סיכום דיני הקריאה בפרשת הנשיאים בחודש ניסן – פסקי תשובות (11ב), וראה שם בבירור מנהגי הקריאה בחודש ניסן ביום שקוראים בתורה – מייד לאחר גמר קריאת החיוב, או שמוציאים את ספר התורה לאחר התפילה, ובנדון אמירת קדיש לאחר הקריאה.

ו. קריאת התורה בזמן הכנסת ספר תורה – הלכה ומנהג

בספר רץ כצבי (13) סיכם את המתבאר בדברי הפוסקים בנדון:

• הנצי"ב (5ג) אסר להוציא ספר תורה לקריאת התורה בהכנסת ספר תורה בזמן שאין חובת קריאה.
• בתורת רפאל (6) כתב: "מה שנהגו הסופרים בעת סיום התורה לקרוא הסיום בציבור בלא ברכה, לא יפה הם עושים". והמנחת יצחק (9א) כתב, כי לפי התורת רפאל שאסר קריאה בתורה בציבור בלא ברכות, אסור להוציא ספר תורה לקריאה בזמן שאין חיוב. מכיון שאם מוציאים את הספר לקריאה, יש מחלוקת האם מותר לקרוא בלי ברכה, ולברך גם כן לא נוכל מחמת הספק – ולכן "שב ואל תעשה" עדיף, ואין להוציא את הספר כלל.
• כך גם פסק הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש, או"ח ח"א, פרק כו סע' יח) "אין נוהגים לקרוא בספר תורה בהכנסת ספר תורה, דאינו מהימים המחוייבים, ואפילו בלי ברכה אין נוהגים לקרוא".
• מאידך גיסא, בספר נטעי גבריאל (12ב) הזכיר את המנהג לקרוא בתורה בעת הכנסת ספר תורה, בסוף פרשת וזאת הברכה בלי ברכות. מנהג זה הובא גם בספר ארחות רבנו הקהלות יעקב (12א), ושכך נהג החזון איש.
• ראה עוד ברץ כצבי, דברי האדמו"ר מטאלנא, שהביא מקורות למנהג לקרוא בתורה בברכות בזמן הכנסת ספר תורה, על פי דברי המאירי במסכת ברכות (יא, ב) שכתב: "כל קריאה שבס"ת חייב לברך כל זמן שבא לקרות, אפילו הרבה בקריאות כל היום, שכל קריאה שבספר תורה, אף ביתר מכדי תקנת עזרא, כקריאה ראשונה היא, וקובעת ברכה לעצמה כדין תפלין שכל שמניחן מברכין עליהן". ועל פי מה שכתב הגינת ורדים (7א) "יש להקל שבכל עת וזמן שיסכימו עשרה לקרוא בתורה שפיר דמי, ויוציאו ס"ת ויקראו בברכות מפני כבוד הצבור, כי היא חיינו ואורך ימינו".

שִֹישֹוּ וְשִֹמְחוּ בְּשִֹמְחַת תּוֹרָה, וּתְנוּ כָּבוֹד לַתּוֹרָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִכָּל סְחוֹרָה, מִפָּז וּמִפְּנִינִים יְקָרָה.