חז"ל אמרו (נדרים ז, ב) "סומא חשוב כמת", והדברים כפשוטם. המוגבלות של עיוור שאינו רואה, בלתי נתפסת בשום פנים ואופן אצל אדם הרואה בזוג עיניים בריאות.
את סבלם של מיליוני העיוורים שלאורך אלפי שנים לא זכו לראות, אם מלידה ואם כתוצאה ממחלה או תאונה, לעולם לא נוכל להבין ולתאר.
בשל כך, פריצת הדרך מרחיקת הדרך, עליה התבשרנו בתקופה האחרונה, בתחום פיתוח מכשירים אלקטרו אופטיים, המסייעים לעיוורים לראות, הינה התגשמות של חלום בהתגלמותו.
מדובר במערכת של מכון "דובל" (dobelle) הכוללת מצלמת וידאו דיגיטלית המורכבת על משקפיים ומשדרת תמונות למחשב קטן הנישא על החגורה, המעבד נתונים ומשגר אותם באמצעות אלקטרודות המושתלות בראש למרכז הראיה שבמוח, שם נוצרות נקודות הנקלטות בשחור-לבן וגורמות לאדם לראות את התמונה הנצפית במצלמה.
בעזרת פיתוח מדהים זה, חוואי קנדי עיוור הצליח לנווט בין חדרי ביתו, ואף לנהוג ברכב זעיר.
מחקרים אחרים מתמקדים בהחלפת רשתיות פגומות, באמצעות שבבים אלקטרוניים "המחליפים" את פעולת הרשתית, ומאפשרים ראיה כמעט ברורה לחלוטין.
בשעת כתיבת שיעור זה, קיץ תשע"ז, פיתוחים אלו נראים מציאותיים יותר מתמיד.
לאחרונה התבשרנו על פיתוח אמצעים מתקדמים שיאפשרו לרכבים לנסוע ללא צורך בנהג, באמצעות מצלמות שיציגו תמונה מלאה ושלמה של המרחב, ויתורגמו להוראות שיקבל הרכב ממערכת המחשב בזמן אמת. פריצת דרך מדהימה זו, מצביעה בבירור שהיום שבו כבדי ראיה ועיוורים יוכלו לראות כאחד האדם, באמצעים אלקטרוניים מגוונים, קרובה מתמיד.
מכאן החובה לברר מה דינו של "סומא" הרואה באמצעים טכנולוגיים אלו.
חיוב סומא במצוות
א. במסכת בבא קמא (פו, ב) הובאו דברי רבי יהודה "סומא, אין לו בושת. וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה".
הבית יוסף (או"ח סימן תעג) הביא מדברי רבינו ירוחם "שסומא פטור מלומר הגדה, כמו שפטור מכל המצוות". אלא שרבנו ירוחם סיים "מכל מקום חייב בכל מדרבנן". ותמה עליו הבית יוסף שהרי "לא פטרו מכל המצוות אלא רבי יהודה בפרק החובל (ב"ק פז, א) ולית הלכתא כוותיה". והרדב"ז בתשובה (ח"ד סי' נט) כתב: "בדקתי בפוסקים והמפרשים הנמצאים אצלי, ולא מצאתי לרבינו ירוחם חבר שיאמר בהדיא דסומא פטור מן המצוות".
ואכן, להלכה פסק מרן השו"ע (או"ח סימן נג סעיף יד) שסומא חייב בכל המצוות ככל אדם, ולפיכך "סומא יורד לפני התיבה", כפי שביאר המשנה ברורה (שם ס"ק מא) "סומא, אפילו בשתי עיניו חייב בכל המצוות מן התורה, דקיימא לן כרבנן דרבי יהודה", ולכן סומא ראוי להיות שליח ציבור, להוציא אחרים ידי חובתם.
יחד עם זאת, למרות שלהלכה סומא חייב בכל המצוות, יש מצוות והלכות רבות שנתבארו בדברי הגמרא והפוסקים, שהסומא בכל זאת פטור מהן, וכפי שיפורט לקמן בהרחבה. ולפיכך יש לברר מה דינו של סומא הרואה באמצעים אלקטרוניים – האם הוא עדיין נקרא ונחשב סומא בהלכה, או שהוא חייב באותן מצוות שסומא [הרגיל] נפטר מהן, בשל אותם אמצעים אלקטרוניים שמאפשרים לו ראיה ככל אדם.
בשנים האחרונות התפרסמו בנושא זה מאמריהם של הרב שלומי רייסקין (תחומין כרך כו (תשס"ו) עמ' 410), והרב מאיר צוריאל (קובץ אסותא חלק א עמ' תנב), אך שני הכותבים המכובדים לא הגיעו למסקנה ברורה.
ולענ"ד נראה, כי גם אם אין לסומא עיני בשר, ועתה הוא אינו יכול לקיים את הדינים והמצוות התלויות והנלמדות מגזירת הכתוב כי נדרשת עין לקיומן ויש צורך לקיימן בראיה, אך כאשר בעתיד יוכל הסומא לראות באמצעים אלקטרוניים ככל אדם, ברור שיהיה חייב בכל המצוות, וזאת מהנימוקים הבאים:
דין ראיה באמצעות משקפיים כדין ראיה בעיני הבשר
ב. כאשר הומצא זוג המשקפיים הראשון המאפשר ראיה לקצרי ראיה, דנו הפוסקים, האם הרואה באמצעותם נחשב כאדם הרואה ללא משקפיים.
בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן קכו) דן, האם דיין רשאי לשבת בבית הדין בשעת החליצה ולראות את מעשה החליצה כשהוא חובש משקפיים, היות ונפסק להלכה בשו"ע (אבן העזר סי' קסט סע' לח), שמצות חליצה לא מתקיימת כאשר בבית הדין מכהן דיין סומא, ומסקנתו למעשה להכשיר את החליצה הנראית על ידי הדיין באמצעות המשקפיים. וכן מבואר בתפארת ישראל (נגעים פ"ב מ"ג בועז ס"ק ד) שראיה באמצעות משקפיים הרי היא כראיה לכל דבר וענין, ולכן "כהן זקן שעיניו חלשים ואינו יכול לראות יפה רק ע"י עששית שקורין בריל [משקפיים], ורק על ידה יראה יפה, רשאי לראות הנגע". וסיים: "וכן מעשים בכל יום, שמברכין על התורה וקורין בה דרך הבריל". וכן כתב רבי יעקב חאגיז בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן צט) לענין קריאה בתורה באמצעות משקפיים. וכן העלה בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן יח אות ו) שמברכים בורא מאורי האש במשקפיים. וכתב עוד (ח"ד או"ח סי' מ אות ד) שאפשר לבדוק חמץ במשקפיים, והביא את דברי המהרש"ם (דעת תורה סימן א ס"ק נ) ש"אם רואה על ידי בריל [משקפיים] בטוב, כמו שרואים בחוש בזמן הזה על ידי בתי עינים טובים, אין חשש בזה".
ולענ"ד נראה מסברא, שאין כל סיבה לחלק בין ראייה של אדם אשר אינו יכול לראות כראוי ללא משקפיים, והמשקפיים מסייעות לו לראות, לבין סומא שמצליח "לראות" באמצעות מיכשור אלקטרוני המשדר למוחו את התמונות מהמצלמות המותקנות על ראשו. בשני המקרים מדובר על מום בעין, הבא לתיקונו באמצעי עזר. מה לי מום בקרנית, ברשתית או בעצבי הראיה אחרים, הגורם לחוסר יכולת לראות, שעליו ניתן להתגבר באמצעות משקפיים. ומה לי מום של סומא שאינו יכול לראות כלל, ש"מתרפא" ממומו באמצעים אלקטרוניים. ואכן יש תמימות דעות בין כל הפוסקים, שראיה באמצעות משקפיים נחשבת כראיה של אדם בריא ללא משקפיים. ולכן נראה לענ"ד שגם סומא הרואה באמצעות מיכשור אלקטרוני המשדר תמונות למוחו, נחשב כאדם הרואה בעיניו הבריאות.
שמיעה באמצעות מכשירי שמיעה וראיה באמצעים אלקטרוניים – השווה והשונה
ג. אנשים רבים הסובלים מליקויי שמיעה, נעזרים במכשירי שמיעה הנמצאים מחוץ לאוזן או במכשירים המושתלים באוזן או בסמוך לה, המאפשרים להם לשמוע צלילים וקולות. הפוסקים דנו האם באמצעות שמיעה במכשירים אלו יוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר ומקרא מגילה.
בדרך כלל, מכשירי שמיעה הנמצאים מחוץ לאוזן, קולטים צלילים מהסביבה באמצעות מיקרופון, מגבירים אותם ומעבירים אותם אל האוזן באמצעות רמקול או אלקטרודה המוכנסת לאוזן הפנימית. בספר הליכות שלמה (חודש תשרי פרק שני סע' יח) מובא בשם הגרש"ז אויערבך, כי "השומע קול שופר על ידי מכשיר שמיעה לא יצא ידי חובתו". ובטעם הדבר נכתב בהערות (דבר הלכה שם) "משום דדוקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר ע"י קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול, אז חשיב כשומע קול שופר. משא"כ במכשיר שמיעה שהאוזן שומעת רק תנודות של הכלי הנקרא "ממברנה", אע"פ שגם אותן התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר, אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר, כיון שקול האדם או השופר רק משנה זרם אבל הקול עצמו כבר עבר ובטל מן העולם. לכן מסתבר דאין זה חשיב כלל קול שופר כי אם קול תנודות ממברנה".
ובהערות (ארחות הלכה שם הערה 72) הובאו דברי הגרש"ז שכתב: "מצטער אני שלפי זה נמצא שאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאוזנם, אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה, ועל כל פנים אינם רשאים לברך על שמיעה זו".
מאידך, בשו"ת יביע אומר (ח"ז או"ח סימן יח) הביא מדברי שו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' מה) "שדן בדבר חרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי כלי כמין חצוצרות אצל אזנו, האם חייב במצות שמיעת קול שופר ומוציא את אחרים ידי חובתם. והשיב, נראה פשוט שחייב במצות שופר, דלא אמרו שחרש פטור אלא כשאבד ממנו חוש השמע מכל וכל. וכיוצא בזה אמרו (סוכה לז, א) לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ואף אנו נאמר שמיעה ע"י דבר אחר שמה שמיעה. וכן פסק מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סימן נ) כשם שראיה על ידי בתי עיניים [משקפיים] חשיבא ראיה גמורה, כך שמיעה על ידי חצוצרות נחשבת שמיעה, ונקרא פקח, וחייב במצוות, ומוציא אחרים ידי חובתם". ומכאן הסיק הגר"ע יוסף: "ולפי דרכנו למדנו ששמיעה ע"י כלי חשיבא שפיר שמיעה לדונו כפיקח בכל דבריו. ומכאן יש ללמוד למי שאינו יכול לשמוע אלא על ידי מכונת שמיעה חשמלית, שאין דינו כחרש, ורשאי לקרות המגילה ולתקוע בשופר להוציא את הרבים ידי חובתם".
במושכל ראשון, יש לדמות את דינו של הסומא הרואה באמצעים אלקטרוניים, לדין החרש השומע באמצעות מכשיר שמיעה. ולדעת הגרש"ז אויערבך, שהשומע קול שופר על ידי מכשיר שמיעה, לא יוצא ידי חובת קיום המצוה לשמוע קול שופר, וגם הסומא לא יוכל לקיים מצוות של ראיה באמצעים אלקטרוניים. אולם לדעת הגר"ע יוסף, דינו של הסומא כדין החרש, ואם רואה באמצעי עזר אלקטרוניים "דינו כפיקח בכל דבריו".
אולם במחשבה נוספת נראה, שאפילו לדעת הגר"ע יוסף, יש לחלק בין חרש לסומא. חרש יוצא ידי חובה במצוות התלויות בשמיעה כמקרא מגילה וכתקיעת שופר, מאחר ולמעשה הוא שומע את מקרא המגילה ואת קול השופר באמצעות מכשיר השמיעה. אולם עיוור אמנם יוצא ידי חובת קיום מצוות שעיקרם הצורך בראיה כאשר בפועל הוא רואה באמצעים אלקטרוניים, אבל בדינים ובמצוות שצריך לקיימן על ידי עין רואה [שפרטיהן יבוארו להלן] יתכן שלא יצא ידי חובה, שהרי בפסוק מוזכר שהקיום הוא על ידי עין, וסוף סוף אין לו עין רואה.
הסומא מברך על ראיה כאשר הוא מרגיש בחושיו האחרים מה היה ביכולתו לראות
ד. במסכת ברכות (נח, א) מסופר על רב ששת שהיה סגי נהור, וכאשר יצאו כולם לראות את בואו של המלך כדי לברך "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם", הקניט אפיקורס אחד את רב ששת ואמר לו, מדוע הנך הולך להקביל את פני המלך כאשר אינך יכול לראותו. השיב לו רב ששת, שהוא יודע מתי המלך מגיע גם בלא לראות זאת בעיניו. ומסופר שכאשר חלף הגדוד הראשון שליווה את המלך, והיה רעש, אמר האפיקורס לרב ששת: "אתא מלכא" [בא המלך], ורב ששת השיב: "לא קאתי [לא בא]. חלף גונדא תניינא [חלף הגדוד השני], כי קא אוושא [כאשר היה רעש] אמר ליה ההוא מינא [אפיקורס], השתא קא אתי מלכא [עכשיו בא המלך]. אמר ליה רב ששת, לא קא אתי מלכא. חליף תליתאי [חלף הגדוד השלישי], כי קא שתקא [ונהיה שקט], אמר ליה רב ששת, ודאי השתא אתי מלכא" [עכשיו בא המלך]. וכאשר שאל האפיקורס את רב ששת, מנין ידע שעכשיו המלך בא, אמר לו רב ששת: "דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, דכתיב (מלכים א, יט יא-יב) צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה', וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ומסיימת הגמרא "כי אתא מלכא, פתח רב ששת וקא מברך ליה".
מהמפגש של רב ששת והאפיקורס, חידש המגן אברהם (או"ח סי' רכד ס"ק ו) להלכה, שגם סומא מברך את ברכות הראיה על מלכי ישראל ומלכי אומות העולם, כדבריו: "משמע בגמרא אפילו סומא שיודע שהמלך עובר, מברך". ומכאן נראה שהמג"א נקט שאפשר לברך ברכת ראיה אף על פי שהאדם אינו רואה בעיניו [בגלל עיוורונו].
ובשו"ת קרית חנה דוד (או"ח ח"ב סי' נ) למד מהמעשה עם רב ששת, שסומא יכול לברך על ראיה כאשר הוא מרגיש בחושיו האחרים מה שהיה ביכולתו לראות: "דהא דנקט בברייתא 'הרואה' מלכי ישראל מברך, לאו דווקא, אלא העיקר היא הידיעה וההרגשה שירגיש במה שלפניו, הגם שאינו רואה בעיניו. וכך כוונתם במה שנקטו רואה סתם, וכן על כל דבר שהוא מרגיש בו בעצמו שהוא הוא ואין צריך לאחרים שיאמרו לו ויעוררוהו על הדבר ההוא, אלא הוא בעצמו מרגיש ומשכיל על דבר, כגון הא דרב ששת דהוא בעצמו הרגיש במלך בעוברו לפניו. וכן אם הלך סמוך לים ושמע קול גליו, והרי הוא מרגיש מעצמו, צריך לברך [את הברכה "עשֶֹה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל"], הגם שאינו רואה בעיניו, מכל מקום הרי מרגיש בעיני שכלו שכך הוא. ולכן בברכת הלבנה ובברכת החמה, וכן על הנר במוצאי שבת שאינו מרגיש מעצמו, בהם אינו מברך. וכן כל ברכות הראיה המוזכרים בשו"ע (או"ח סימן רכד), נראה דהעיקר בזה הוא ההרגש מעצמו, אם הוא מרגיש מעצמו, יברך עליהם. ואם לאו, לא יברך".
ומבואר בדבריו, שהסומא רשאי לברך את ברכות הראיה גם כשאינו רואה בעיניו, אלא מבין "בעיני שכלו" משאר חושיו, את מה שאחרים רואים בעיניהם. הוא רשאי לברך על ראיית הים, כאשר שומע את המיית גליו. וכן רשאי לברך על ראיית מלך, כאשר מבין מתוך השקט שבא לאחר הרעש, שהמלך הגיע [ולכן בראיית החמה, הלבנה והנר, שהסומא לא מרגיש בהם בשאר חושיו, אינו מברך].
ומכאן נוכל להסיק לנדון דידן, כי למושג "ראיה" יש הגדרה רחבה יותר מאשר ראיה באמצעות חוש הראיה בעיניים. וגם אם התמונה מצטיירת "בעיני השכל" של הסומא באמצעות חושים אחרים, הרי זו ראיה לכל דבר וענין. ואי לכך אם סומא מברך "ברכת ראיה" על ראיה באמצעים אלקטרוניים, הוא בוודאי מבין ב"עיני שכלו" את מה שהיה יכול לראות בעיני בשר. ויתירה מכך, סומא נחשב רואה ממש ב"עיני שכלו" – כי עצבי מוחו מקבלים את המסרים שמשדרים להם המצלמות המורכבות על משקפיו, ומבין בדומה לכל אדם המבין ורואה בעיניו הבריאות.
כאן המקום להזכיר את מה ששמעתי מידידי ד"ר ארני אגטשטיין שראה "עין אלקטרונית" הגורמת לעיוור להבחין אפילו בצבעים שונים באמצעות חושי השמיעה. לפי האמור לעיל, ברור שמכשיר זה מסייע לאדם להיות "רואה" אודות להרגשתו.
ויש בנותן טעם להסמיך לדברים אלו, את המובא בשם החיד"א לבאר את דברי המדרש (ויקרא רבה פרשת אמור פרשה ל), שהלולב דומה לשדרה של אדם, ההדס דומה לעין, הערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. ולכאורה מובן מדוע נוטלים לולב אחד – כשדרה אחת, שתי ערבות – כשתי השפתיים. אתרוג אחד – כלב אחד. אך לסיבת נטילת ג' הדסים לכאורה אין לנו טעם, שהרי לאדם שתי עיניים בלבד. וביאר החיד"א, כי מלבד שתי העיניים יש לאדם עין נוספת והיא העין השכלית שנתונה במוח, והיא העיקרית והקובעת מה האדם מבין ממה שראה בשתי עיני הבשר שלו, ולכן בסוכות נוטלים שלושה הדסים.
ולפיכך בנדון דידן, אף מי שהוא סומא בשתי עיניו, עדיין אינו נחשב כסומא בעין ה"שכלית", וכאשר עין זו מקבלת מאמצעים אלקטרוניים את המראות שעין הבשר רואה, גם ראייתו של הסומא, נחשבת כראיה של כל אדם.
• • •
ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, עלה בידינו כי ראיה המתאפשרת באמצעים אלקטרוניים דינה כראיה טבעית.
ומכאן נראה לכאורה לחלק בין דינים והמצוות שצריך לקיומן את האיבר "עין", לבין דינים ומצוות שיש צורך לקיימם בראיה. ואף אם נאמר שכל הדינים וההלכות לקיומם נצרכת ראיה, גם ראייתו של הסומא באמצעים אלקטרוניים נחשבת ראיה. אך את הדינים והמצוות שמגזירת הכתוב נדרשת לקיומן עין, הסומא שאין לו עיני בשר, אינו יכול לקיים.
על פי חלוקה זו נראה לפרט, בראשונה, את הדינים והמצוות שמגזירת הכתוב סומא אינו יכול לקיימם בגלל שאין לו את האיבר "עין". ולאחר מכן נפרט את הדינים והמצוות שנצרכת לקיומן ראיה, ונדון בכל אחד ואחד מהם, האם הסומא הנעזר באמצעים אלקטרוניים חייב או רשאי לקיימם, ככל אדם.
מצוות שיש גזירת הכתוב שסומא אינו יכול לקיימן
ה. להלן רשימת מצוות ודינים שסומא אינו יכול לקיים בגלל גזירת הכתוב:
- ראיית נגעים על ידי כהן סומא – במסכת נגעים (פ"ב משנה ג) מבואר ש"כהן הסומא באחת מעיניו, או שכהה מאור עיניו, לא יראה את הנגעים, שנאמר (ויקרא יג, יב) לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן". וביאר התפארת ישראל (בועז אות ד) "דמדכתיב עיני, משמע שיש עכ"פ בכל אחת מעיניו קצת ראיה, דאם לא כן, לא נקרא עין". ולכן כהן סומא אינו רשאי לראות נגעים בגלל גזירת הכתוב, המצריכה "עין" כדי לראותם.
- אשת סומא או אשה שהיא סומא אינה שותה מי סוטה – במסכת סוטה (כז, א) רב ששת אמר: "כשם שאם הוא סומא לא היה משקה, דכתיב (במדבר ה, יג) "וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ", כך היא אם היתה סומא לא היתה שותה". וכן פסק הרמב"ם (הלכות סוטה פ"ב ה"ב) "ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אף על פי שהיא רוצה לשתות ובעלה רוצה להשקותה, וחמש עשרה נשים הן", ובכללם ואשת הסומא, והסומא". ונראה כי דין זה נלמד מגזירת הכתוב בפרשת סוטה שהוזכרה בה ה"עין", כאמור בפסוק: "וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ".
מסתבר שבדינים אלו לא יועילו לסומא אמצעים אלקטרוניים המאפשרים לו לראות. כי גזירת הכתוב במצוות ודינים אלו שרק אדם שיש לו עיניים שהוא רואה בהן יכול לקיימם, ואמצעים אלקטרוניים משוכללים ככל שיהיו, אינם תחליף לעין טבעית.
דינים ומצוות שנצרך לקיומן ראיה
ו. לעומת זאת, מצאנו דינים ומצוות שאינם תלויות באיבר ה"עין" אלא הסומא אינו יכול או אינו רשאי לקיימם כי הוא אינו רואה בעיניו, ובמצוות ודינים אלו נראה לומר שאם בעתיד הסומא יוכל לראות באמצעים אלקטרוניים, אין כל מניעה שיהיה רשאי לקיימם.
- סומא בברכת פוקח עיוורים – המגן אברהם (או"ח סי' מו ס"ק יד) פסק ש"סומא לא יברך פוקח עיוורים, כיון שהדבר חסר בגופו". והסביר המחצית השקל: "דברכת פוקח עוורים נתקנה על הנאת עצמו, שפקח עיניו שהיה כל הלילה כסומא וכעיוור. ולכן, כיון שהוא סומא, לא יברך. משא"כ ברכת נותן לשכוי בינה [שמברכים גם אם אינו שומע את קול השכוי] כי נתקן על הנאת העולם".
אולם הפרי מגדים (ס"ק יד) כתב "טעות סופר הוא, וצריך לומר סומא יברך, שנהנה מן המאורות שאחרים יצילו". וכן נקט להלכה בהגהות רבי עקיבא איגר, שסומא מברך פוקח עיוורים כשם שנפסק בשו"ע (או"ח סי' סט סע' ב) שמברך ברכת "יוצר המאורות" על הנאתם של הרואים, וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק כה).
ואילו בהגהות יד אפרים הצדיק את פסק המג"א ודחה את שיטת הסוברים שהסומא יברך פוקח עיוורים "דאין מסתבר לומר כן, והחילוק מבואר, דהתם מברך [ברכת יוצר המאורות] על יצירת האור שמגיע לו טובה מזה ע"י אחרים. משא"כ כאן לא מסתבר שיאמר פוקח עיוורים, שהברכה על פתיחת עיניים, והוא עצמו לא נפתחו עיניו". הרי לנו מחלוקת האחרונים אם הסומא יכול לברך "פוקח עיוורים".
ונראה שהן לדעת המג"א והן לדעת היד אפרים שסומא כיום לא מברך פוקח עיוורים, בעתיד אותו סומא לכשיראה באמצעים אלקטרוניים, יהיה רשאי לברך, שהרי אז "יפקח עיוורונו" באמצעים אלו.
- סומא בברכת מאורי האש ובהבדלה – בשו"ע (או"ח סי' רחצ סעיף יג) נפסק: "סומא אינו מברך". וביאר המג"א (ס"ק יז) הטעם, משום "דבעינן שיאותו לאורו", ודייק מלשון השו"ע שדווקא על הנר אינו מברך, אבל שאר ההבדלה אומר. ואילו בפרי מגדים (ס"ק יז) הביא את הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א (סימן תשלט) ש"סומא אין מבדיל, ודי לו בתפילה". ותמה בערוך השלחן (שם) "ואינו מובן כלל למה הוא פטור מהבדלה שעל הכוס. ואולי קבלה ביד הגאונים דלא תקנו הבדלה שעל הכוס אלא כשיש גם ברכת הנר, וצ"ע". ולדינא סיים ערוך השלחן: "ויש לחוש לדבריהם והסומא לא יעשה הבדלה בעצמו אלא ישמע מאחר".
ונראה כי בעתיד, כשסומא יראה ב"עין" אלקטרונית, יהיה רשאי לברך על הנר ולהבדיל, שהרי יוכל "לראות" לאורו של נר ההבדלה.
- סומא בברכת הלבנה וברכת החמה – המהרש"ל (סימן עז) כתב: "ברכת הלבנה יכול שפיר הסומא לברך, ואף שאמרו גם כן בה עד שיאותו לאורה, מכל מקום לא אמרו שהוא יראה לאורה, אלא שהעולם יאותו לאורה, כי ברכה זו על בריאת עולמות וחידושו קאי, ודומה לסומא שיכול לברך יוצר המאורות". וכדבריו פסקו הט"ז (סימן תכו ס"ק ד) והמגן אברהם (שם ריש הסימן).
אולם המהריק"ש בערך לחם (סימן תכו) כתב: "מדקדוק אומרם (ברכות נט, ב) נראה דסומא אינו מברך". שהרי בגמרא אמרו "הרואה חמה בתקופתה, לבנה בגבורתה", הרי שבראיה תליא. וציין לדברי השו"ע (או"ח סי' רחצ ס"ג) שאין הסומא מברך בורא מאורי האש. וכן מתבאר מדברי שו"ת הרדב"ז (ח"א סימן שמא) שכתב בתוך דבריו "שצריך להביט בלבנה" בשעת ברכת הלבנה. וכדבריו נפסק בביאור הלכה (סימן תכו סוף ד"ה ונהנין) "לענין סומא, יותר טוב שלא יברך בעצמו ויבקש לאחר שיוציאנו בברכה אשר במאמרו ברא שחקים [ושארי האמירות שאומרים בעת קידוש הלבנה יכול לומר בעצמו]".
ולענין ברכת החמה, כתב החיד"א במחזיק ברכה (סימן רכט ס"ק ו) היות ולגבי ברכת הלבנה משמע מדברי הרדב"ז שסובר כמהריק"ש, הוא הדין שאין לסומא לברך ברכת החמה, שהרי אמרו בגמרא (ברכות נט, ב) "הרואה חמה בתקופתה מברך עושה מעשה בראשית" – "תלו ברואה, וכל שכן דיש צד לומר דהכא גם מהרש"ל ודעימיה יודו בברכה זו דאינה מפורשת על החמה כמו ברכת הלבנה, דדווקא גבי ברכת הלבנה סברי מהרש"ל וסיעתו דדמיא ליוצר המאורות, מה גם דאעיקרא יש מקומות שנהגו שאין מברכים ברכה זו".
אולם ברור לענ"ד שאין ספק כי סומא שיראה באמצעים אלקטרוניים יוכל לברך הן ברכת הלבנה והן ברכת החמה, שהרי יראה אותם.
- סומא בעליה לתורה – מרן השלחן ערוך (או"ח סימן קלט ס"ג) פסק: "סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב". ובהלכות ברכות (או"ח סימן נג סעיף יד) ביאר: "סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה, משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה". וכוונתו לדין הנלמד במסכת גיטין (ס, ב) מהפסוק (שמות לד, כז) "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", ולמדנו מכאן כי דברים שבכתב אסור לאמרם על פה ודברים שבעל פה אסור לכתבם. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן קמד סעיף א) "אסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת". ולכן סומא שאינו רואה את האותיות ואינו יכול לקרוא, אינו רשאי לומר בעל פה פסוקים.
אמנם הרמ"א (סי' קלט שם) כתב: "ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ". וביאר המשנה ברורה (ס"ק יב) טעמו: "דכיון שאנו נוהגין שהש"ץ קורא והוא קורא מתוך הכתב, שוב לא קפדינן על העולה דשומע כעונה". ולכן הב"ח כתב (סי' קמא) "וכבר נהגו לקרות סומא לס"ת בפני גדולי עולם ולא מיחו, כי סמכו על מהר"י מולין (קריאת התורה עמ' קכב) שפסק כך ודלא כהסכמת בית יוסף דאוסר, וכך נראה עיקר לפענ"ד. אלא מיהו נראה לי דוקא סומא תלמיד חכם, אבל סומא עם הארץ אין לקרות כלל. דאפילו אינו סומא לא היה ראוי לקרותו לכתחילה, אלא כיון שנהגו לקרות עם הארץ אין לנו לבטל המנהג כי היכי דלא ליתו לאינצויי, אבל סומא עם הארץ אין לקרותו לספר תורה כלל".
ובשו"ת יביע אומר (ח"ט או"ח סימן פג אות ז) דן במנהג הרווח במקומות רבים להעלות סומא לקריאה בתורה, והסיק: "הואיל ואין מנהג ברור בירושלים ובשאר ערי ארץ ישראל להעלות סומא לספר תורה, ודברי האחרונים סותרים זה את זה, יש להעמיד הדבר על עיקר הדין, והואיל ואנו קבלנו הוראות מרן שפסק שאין להעלות סומא לספר תורה, אפילו כשהשליח צבור מקרא אותו, שב ואל תעשה עדיף. וכיון שהוא שומע ברכות העולים לספר תורה וקריאת התורה מפי הש"צ ומכוון לבו אליהם, הרי הוא יוצא ידי חובתו כאילו עלה בעצמו. ומכל מקום אם עלה לספר תורה, לא ירד, ואין גוערים בו, כיון שיש לו על מה שיסמוך".
אכן נראה לענ"ד לפי שיטת מרן השו"ע ופסק ההלכה של הגר"ע יוסף, שהסומא שיראה באמצעים אלקטרוניים את הכתב, ודאי יהיה רשאי לעלות לתורה לכולי עלמא, שהרי יוכל לקרוא מן הכתב, כדת וכדין.
- סומא אינו שוחט – כדברי המשנה במסכת חולין (פ"א מ"א) "הסומא ששחט, שחיטתו כשרה". מדקדוק לשון המשנה למדו הפוסקים, שדוקא בדיעבד שחיטתו כשרה, אבל לכתחילה לא ישחוט, כפי שנפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן א סעיף ט) "סומא, לא ישחוט לכתחילה, אלא אם כן אחרים רואין אותו. ואם שחט, שחיטתו כשרה".
משמע שהחסרון הוא בגלל שהסומא אינו רואה בעצמו, ולכן כשיוכל בעתיד לראות באמצעים אלקטרוניים, נראה שלכתחילה יהיה רשאי לשחוט.
- סומא בשתי עיניו פסול לעדות – במסכת גיטין (כג, א) תנן: "הכל כשרים להביא את הגט, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וסומא". וביאר רב יוסף את הסיבה לדין זה: "הכא בחוצה לארץ עסקינן, דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם, ולא מצי למימר". שליח המביא גט, מלבד היותו שליח, צריך להיות גם עד על כתיבתו וחתימתו של הגט בפניו. והיות וסומא אינו יכול להעיד, הוא פסול להיות שליח להבאת הגט.
וכן פסק הרמב"ם (הלכות עדות פ"ט הי"ב) "הסומים אף על פי שמכירים הקול וידעו האנשים, הרי אלו פסולים מן התורה, שנאמר (ויקרא ה, א) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה. מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד, והסומא באחת מעיניו כשר להעיד". והשלחן ערוך (חו"מ סימן לה סי"ב) גם כן פסק "סומא בשתי עיניו, אף על פי שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו, פסול".
מדברי הרמב"ם משמע שסומא פסול לעדות כי הוא אינו רואה. ובדברי הרמב"ן (גיטין כג, א ד"ה אלא מעתה) והר"ן (גיטין יא, ב בדפי הרי"ף) מבואר "דסומא אינו פסול הגוף כלל, אלא דלא מצי מכוון לה", כלומר, היות והסומא אינו רואה הוא לא יכול להעיד במדוייק, כדברי רבנו תם בספר הישר (שו"ת סימן לה) שסומא פסול לעדות "משום שהבחנתו אינה אלא על ידי סימנים, וסימנים לא מהני מדינא".
ומעתה נראה שהסומא שיראה באמצעים אלקטרוניים יהיה רשאי להעיד, שהרי אם פסולו לעדות נובע מחמת שאינו רואה, כאשר חסרון זה אינו קיים, אין כל מניעה שיוכל להעיד על מה שראה.
- סומא בדיני חליצה – מהפסוק (דברים כה, ט) "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו", נלמד במסכת יבמות (קג, א) שהסומא אינו חולץ, וכפי שנפסק בדברי הרמב"ם (הלכות יבום פ"ד ה"ח) "הסומא אינו חולץ, שנאמר וְיָרְקָה בְּפָנָיו, ואין זה רואה הרוק".
ועוד למדו בגמרא (שם קא, א) כי דיין סומא אינו רשאי לשמש בבית דין של חליצה, בגלל שאינו רואה את יריקת החלוצה. וכן נפסק ברמב"ם (הלכות יבום פ"ד ה"ז) "ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים, שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדים בשעת קריאה ובשעת רקיקה, וצריכים הדיינים לראות הרוק היוצא מפיה".
גם כאן משמע שהחסרון לפסול הוא כי הסומא אינו רואה את יריקת החלוצה, ולכן אם בעתיד יתאפשר לו לראותו באמצעים אלקטרוניים, ודאי יוכל לחלוץ בעצמו או לשמש כדיין בבית דין של חליצה.
- סומא בברכת 'אשר יצר אתכם בדין' בבית העלמין – בספר גשר החיים (ח"א פרק כט סע' יז) כתב: "סומא אינו מברך ברכת אשר יצר אתכם בדין [בשם ומלכות], גם כשניגש וממשמש בידיו את הקברות", משום שבגמרא (ברכות נח, ב) אמרו: "הרואה קברי ישראל מברך אשר יצר אתכם בדין וכו'". והוסיף בביאור הדברים: "שכן הוא בכל הדברים שאמרו בהם "הרואה", שהברכה היא דוקא על הראיה ולא על הידיעה". וכתב עוד, דאף לדעת המהרש"ל (סימן עז) והמג"א (ריש סימן תכו) שסומא מברך ברכת הלבנה וברכת החמה, אף שגם שם אמרו חז"ל (ברכות נט, ב) הרואה חמה בתקופתה ולבנה בגבורתה, היינו משום ששם הברכה אינה על הראיה אלא על "הנאת המאור", מה שאין כן ברכת 'אשר יצר אתכם בדין' נתקנה על ראיית קברי ישראל.
ונראה כי סומא שיראה באמצעים אלקטרוניים יהיה רשאי לברך 'אשר יצר אתכם בדין', שהרי יראה את הקברים.
- סומא בקריעה על חורבן ירושלים – בגמרא (מועד קטן כו, א) מובא: "אמר רבי אלעזר, הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר (ישעיהו סד, ט), וקורע. ירושלים בחורבנה, אומר: צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה (שם), וקורע. בית המקדש בחורבנו, אומר: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה (שם, י), וקורע. קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן תקסא ס"ב).
ובספר עיר הקודש והמקדש (ח"ג פי"ז ס"ק ה) כתב שמאחר ואמרו חז"ל שדינים אלו נאמרו על "הרואה", סומא שאינו רואה, אינו חייב לנהוג כן.
אך בעתיד אם הסומא יראה באמצעים אלקטרוניים עוד בטרם יבנו בית המקדש וירושלים, ינהג בראותו את ירושלים ובית המקדש ככל אדם.
- סומא אינו חייב גלות – לדעת רבי יהודה (מכות ט, ב) "הסומא אינו גולה", כפי שנלמד מהפסוק (במדבר לה, כג) "אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ", ודרש רבי יהודה "בְּלֹא רְאוֹת, פרט לסומא". ופירש רש"י: "דמשמע, כאן לא ראה, אבל רואה במקום אחר, פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום". וכן נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות רוצח פ"ו הי"ד). ומבואר כי הסומא אינו גולה כשהרג בשגגה, וזה נלמד מגזירת הכתוב שרק מי שרואה גולה, ולא סומא שאינו יכול לראות.
ואם כן יתכן שהסומא שבעתיד יוכל לראות באמצעים אלקטרוניים, יהיה חייב גלות, כי גזירת הכתוב שנאמרה בו בסומא לא מתייחסת אליו כי הרי יכול לראות.
- בן הסומא אינו נעשה בן סורר ומורה – במסכת סנהדרין (עא, א) דרשו חז"ל את הפסוק (דברים כא, יט-כ) "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ, וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא" – "ואמרו, ולא אלמים, בננו זה, ולא סומין". וכן פסק הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ז ה"י) "היה אחד מהן גדם או חגר או אלם או סומא או חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה. וזוהי גזירת הכתוב שבן הסומא אינו נעשה בן סורר ומורה".
אך יתכן כי בעתיד, כשסומא יוכל לראות באמצעים אלקטרוניים, כבר לא יהיה בגדר "סומא", שנאמרה בו גזירת הכתוב שבן הסומא אינו נעשה בן סורר ומורה.
- סומא פטור מקרבן ראיה – כפי שנלמד במסכת חגיגה (ב, א) מהפסוק (שמות כג, יז) "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ", ודרשו חז"ל: "כדרך שבא לראות, כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו, אף לֵירָאות בשתי עיניו". ופירש רש"י: "יִרְאֶה כתיב, וקרינן יֵרָאֶה, יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה, יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך, הקיש הכתוב ראייתך לראייתו". וכן פסק הרמב"ם (הלכות חגיגה פ"ב ה"א) "כל האנשים חייבים בראייה חוץ מחרש ואלם ושוטה וקטן וסומא". גם דין זה גזירת הכתוב הוא, שכל מי שאינו רואה אינו חייב לעלות לרגל.
גם בנדון זה יש לומר, שבעתיד כשסומא יוכל לראות באמצעים אלקטרוניים, כבר לא יהיה בגדר "סומא", שנאמרה בו גזירת הכתוב שכל מי שאינו רואה אינו חייב לעלות לרגל, מכיון שהוא יוכל "לראות", וממילא יהיה חייב "להיראות".
- סומא אינו סומך בקרבנות – כפי שנלמד במסכת מנחות (צג, א) גזירה שווה "סמיכה סמיכה מזקני עדה". ופירש רש"י: "אתיא סמיכה לכל קרבן, מסמיכה דזקני עדה בפר העלם דבר של ציבור, מה להלן סומא לא, דאמרינן (סנהדרין יז, א) "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם" (במדבר יא, יז), אתך – בדומין לך". ויש שלמדו גזירה שווה "סמיכה סמיכה מעולת ראיה". ופירש רש"י: "דהתם כתיב יִרְאֶה [וקרינן] יֵרָאֶה, ואמרינן (חגיגה ד, ב) פרט לסומא". וכן פסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ג ה"ח) "הכל סומכים, חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד ואשה וסומא ונכרי". גם דין זה גזירת הכתוב הוא, הנלמדת בגזירה שווה.
ואף כאן יתכן כי סומא שיוכל לראות באמצעים אלקטרוניים, כבר לא יהיה בגדר "סומא", שבו נאמרה גזירת הכתוב שאינו סומך בקרבנות, וברור שיהיה רשאי לסמוך בקרבנות.
כהן שאינו רואה פסול מעבודה בבית המקדש
ז. כתב הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ו ה"א): "כל כהן שיש בו מום, בין מום קבוע בין מום עובר, לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים, שנאמר (ויקרא כא, כג) אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ. ואם עבר ונכנס, לוקה אף על פי שלא עבד. ואם עבד במקדש, פסל וחילל עבודה ולוקה אף על העבודה, שנאמר (שם יז) אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב, מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה". ולהלן (שם פ"ז ה"ה) פירט הרמב"ם את המומים הפוסלים, ובתוכם "העוור, בין באחת מעיניו בין משתיהן".
עוד מצאנו במשנה בבכורות (פ"ז משנה ג) בכלל פסולי המומים של הכהנים: ה"רואה את החדר ואת העליה כאחת". ופירש הרמב"ם בפירוש המשניות: "והוא הפוזל, והוא אמרם שמדבר עם חברו ואחר אומר בי רואה, וזה הוא מצב הפוזל". וכן פסק בהלכותיו (ביאת מקדש פ"ח ה"ו) בכלל הפסולים: "מי שראיית עינו מעורבבת עד שרואה את החדר ואת העלייה כאחת, ויודע דבר זה בעת שידבר עם חברו ונראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר".
פסול נוסף הקשור לראיה מבואר בגמרא בבכורות (מד, א) "תני רב יוסף, סני שמש". ופירש רש"י: "ששונא את השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם". והרמב"ם בפירוש המשניות (שם) כתב: "שכאשר רוצה לראות את השמש או דברים המאירים מיצר את עפעפיו ומצמצם את עיניו, ודבר זה יארע למי שנתרחבו אישוניו". וכן פסק בהלכותיו (ביאת מקדש שם) "מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן מעט בשעה שרואה אור או בשעה שהוא רוצה לדקדק בראיה". ["לדקדק" בראיה, דהיינו לראות בצורה ברורה].
והנה הרמב"ם הוסיף על דברי רש"י, במה שכתב שפסול "סני שמש" הוא שכדי לדקדק בראיה, צריך להתאמץ ולצמצם את עיניו. ואילו לדעת רש"י רק מי שאינו יכול לראות את המקום שחמה זורחת שם, פסול לעבודת הכהונה. אך מי שצריך להתאמץ בשעה שהוא רוצה "לדקדק" בראייתו, לכאורה אין בו שום פסול.
נפקא מינה במחלוקתם, האם כהן קצר רואי, פסול לעבודה בבית המקדש, כפי שכתב בשו"ת חבל נחלתו (ח"ח סימן ה) שלפי רש"י "ודאי מי שהוא קצר רואי, אינו פסול לעבודה, כאשר עובד ללא משקפיים. אולם לפי הרמב"ם לכאורה זהו מום ואינו יכול לעבוד". ואף כאשר ירכיב משקפיים לעיניו, לא יוכשר בזה לעבודה, שכן כשם ששאר המומים המובאים בדברי הרמב"ם שם, אף שהם מכוסים בבגדים, מכל מקום אינם מכשירים את הכהן לעבודה, הוא הדין גם כאשר יש מום בראיה, אף אם ירכיב הכהן משקפיים, לא יתוקן בכך מומו, ויהיה פסול לעבודה. וסיים: "נראה על כן, שלפי הרמב"ם קצר רואי המצמצם עיניו כדי לראות היטב, פסול לעבודה אפילו ירכיב משקפיים. אולם רחק רואי שכשר לעבודה, יהיה מותר לעבוד אף עם משקפיים. ועם זאת, לא מצאתי ראיה לכך שהתירו לכהן לעבוד בתוספת כלי אע"פ שכשר בלא הכלי. אולם אם הכלי מתקן מום, זה אסור". אמנם "אם הכהן תיקן את ראייתו ע"י ניתוח", כתב בשו"ת חבל נחלתו שם "נראה שכשר לעבודה".
ברם לענ"ד יש לחלק בין כיסוי מום לתיקון מום, וכמו שכתב החבל נחלתו בעצמו. כיסוי המום ודאי אינו מכשיר את הכהן לעבודה. מאידך, תיקון המום, מסתבר שמכשיר את הכהן לעבודה. ותיקון מום הראיה שאינה יעילה אינו רק כאשר מתבצע ניתוח בעיניים, אלא גם הרכבת משקפיים שבאמצעותם מתאפשרת הראיה גם כן נחשבת "תיקון", והכהן שב להיות כשר לעבודה. ולפי זה אפילו לדעת הרמב"ם שכהן שצריך להתאמץ בשעה שהוא מעוניין "לדקדק" בראייתו, הוא פסול לעבודה, אך אם הוא רואה באמצעות משקפיים, שוב אין בו מום, וחוזר להיות כשר לעבודה.
והנה יש לחקור האם פסול כהן שאינו רואה כראוי הוא פסול בגברא שנחשב בעל מום, ואז לא יועילו לו כל האמצעים ה"חיצוניים" שיסייעו לו להתגבר על מומו. או שפסולו נובע בגלל שאינו יכול לראות, ואז אם ישתמש באמצעי עזר שיחזירו לו את היכולת לראות ככל האדם, אינו נפסל לעבודה. חקירה מעין זו מצאתי בדברי האדמו"ר מליובאוויטש (לקוטי שיחות פרשת תזריע תשמ"ט) שהסתפק האם סומא באחת מעיניו וכהן שכהה מאור עיניו [דהיינו שאינו רואה היטב] פסול מראיית הנגע בלבד, או שנפסל גם לטמא ולטהר, וכתב: "אם הפסול בגברא [שבעל מום הוא לעבודה], מסתבר שנפקע לגמרי מכללות דין ראיית נגעים, שאינו יכול לטמא או לטהר. משא"כ אם נאמר שהוא פסול במעשה ראיית הנגע, אזי מסתבר שהסומא נפקע רק מראיית הנגע, אבל לא מלטמא ולטהר".
בחקירה זו תלוי דינו של סומא הרואה באמצעות מיכשור אלקטרוני, האם רשאי לעבוד בבית המקדש לעתיד לבוא. אם פסול הכהן הסומא נובע מכך שאינו רואה, ממילא כאשר יוכל לראות על ידי המשקפיים או כל מכשיר אחר, הוא כבר אינו "בעל מום" ויהיה רשאי לשרת בבית המקדש. אולם אם פסול כהן שאינו רואה כראוי הוא פסול בגברא, נמצא כי מי שאינו יכול לראות ככל אדם הרי הוא עדיין בעל מום ופסול לעבודה, ואז לא יועילו לו אמצעי עזר המאפשרים לו לראות, להכשירו, כי עדיין יש מום בגופו.
ענף ב – איברים ומכשירים מושתלים – האם הפכו להיות חלק מגוף האדם
לאחר עיון נוסף נראה לומר שסומא הרואה באמצעות מצלמות המחוברות באלקטרודות ישירות למרכז הראיה שבמוחו, מקיים גם את הדינים והמצוות שצריך לקיומן את האיבר "עין", כדלהלן.
ח. עם ההתפתחות הרבה של הרפואה בעידן המודרני, כאשר ניתוחים לחיבור ולהשתלת איברים או מכשירים מלאכותיים בגוף האדם, נעשים בכל יום, נדרשו הפוסקים להכריע בשאלה, מה מעמדו ההלכתי של איבר חי או מלאכותי שהושתל בגופו של האדם – האם הפך להיות חלק מגופו של המושתל. מפאת חדשנות ניתוחים מסוג זה, אין לנדונים אלו מקורות ישירים ומפורשים בדברי חז"ל, רבותינו הראשונים והפוסקים האחרונים, אלא התייחסות מועטה של פוסקי הדור האחרון בלבד.
החכם צבי (סימן עד-עז) ורבי יהונתן אייבשיץ בספרו כרתי ופלתי (יו"ד סי' מ ס"ק ד) חלקו בנדון תרנגולת שלאחר השחיטה לא מצאו בה את הלב, האם התרנגולת טריפה כדין תרנגולת שחסר לה איבר.
לדעת החכם צבי אין כל ספק שלתרנגולת היה לב, אלא שככל הנראה הלב נפל על הרצפה וחתול אכל אותו, שהרי "לא יצוייר נברא חסר הלב והוא מן הנמנע, כי כל חיות ויצירת וכח הגוף בו תלוי והוא ראשית היצירה, ולא יתכן יצירת בעל חיים זולתו", ולא עוד אלא ש"אפילו במקום שבאו עדים והעידו [שפתחו את התרנגולת ולא נמצא בה לב] נגד המסור בידינו ממהלך הטבעי, אמרינן סהדי שקרא נינהו והטבע קיים".
אולם הכרתי ופלתי חלק על החכם צבי, וכתב בתוך דבריו שאילו באו עדים שאין לתרנגולת לב, ודאי שלא נוכל להטיל ספק בעדותם ויש לאסור את אכילתה מחשש שהיא טריפה. והסביר שיתכן מצב שאכן ניטל לבה של התרנגולת, אלא שיש איבר אחר המחליף וממלא את תפקידו של הלב "ואין אנו שמים על לב להשגיח בו שהוא שהיה משמש במקום הלב ועל ידו חי העוף, ואם כן איך סלקא דעתך להתיר ניטל לב, אולי היה נמצא בו כזה ולית דמשגיח ביה". ומבואר בדבריו שהאיבר המחליף את תפקיד הלב באמת אינו הלב, ולכן התרנגולת טריפה כדין מחוסרת איבר הלב.
ועל כך כתב החזון איש (יו"ד סי' ד ס"ק יד) "והנה דברי הפלתי ז"ל תמוהים מאד, דודאי בשר זה המתפקד תפקיד הלב ומחיה את הבעל חי הוא באמת הלב, ואם נשתנתה צורתה החיצונה, לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר". ונראה ללמוד מדברי החזון איש כי לא חשיבות "שֵם" האיבר היא הקובעת, אלא התפקוד שלו. ולכן תרנגולת שאין בה לב בשמו וב"תוארו" המוכר לנו, אלא איבר אחר הממלא את תפקידו, אינה נחשבת כמחוסר לב.
ומכאן נלע"ד להסיק כי איבר מושתל הממלא את תיפקודו של איבר הטבעי, נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, והוא חלק בלתי נפרד מגופו של ה"מושתל".
וכן נקט להלכה בשו"ת חבל נחלתו (ח"י סימן ח) "שמכשיר מושתל שהופך לחלק אורגאני מהגוף, ופעילותו היא חלק מפעילות הגוף, מתבטל לחלוטין לגוף. ובניגוד לפרוטזה שאינה חלק מהגוף אלא היא מורכבת על גבי הגוף – אבר מושתל מתבטל לגוף, ולא חלים עליו איסורי שבת ויו"ט. ההתבטלות היא חיצונית ופנימית. היינו חיצונית מחמת היותו חלק מהגוף דיניו כדיני הגוף, לטומאה וטהרה, לאיסורי שבת של הוצאה וטלטול וכדומה. ופנימית לגבי מלאכות שבת הנעשות באבר או בחלק מהאבר המושתל". ולכן כתב, ששיניים מושתלות, שסתומי לב וקרנית עין "מקבלים את דין הגוף לכל דבר".
ולפי זה נראה שגם מכשיר ראיה המחובר לגוף האדם בחיבור ישיר של אלקטרודות המעבירות את הנתונים הנקלטים במצלמות ישירות למרכז הראיה שבמוח, הופך להיות חלק מפעילות הגוף, והרי הוא מתבטל לחלוטין לגוף האדם.
ט. בתחום הטיפול בליקויי שמיעה, הומצאה שיטה נוספת להביא מזור גם לחרשים אשר אינם יכולים לשמוע באמצעות מכשירי השמיעה, באמצעות "שתל שבלול" (קוֹכְליארִי), שהוא התקן אלקטרוני המושתל בסמוך לאוזן, קולט צלילים מהסביבה וממיר אותם לגירויים המועברים ישירות לעצבי השמיעה במוח האדם, ומאפשרים לחרש לשמוע צלילים וקולות.
התקן זה לכאורה פועל בדיוק כמו האמצעים האלקטרוניים המעבירים את התמונות מהמצלמות למרכז הראיה שבמוח האדם. ואם כן, לדעת החזון איש שאיבר מושתל הממלא את תיפקודו של איבר הטבעי, נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, דינו של החרש השומע באמצעות "שתל שבלול", כפיקח לכל דבר, ויוצא ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה.
אולם ידידי רבי אשר וייס בשיעורו השבועי (פרשת כי תבא) כתב בתוך דבריו: "וראיתי מי שכתב דבמכשיר זה ["שתל שבלול"] יוצאים ידי חובה לכולי עלמא. ולדעתי טעות בידו, דגם מכשיר זה מבוסס על מקלט זעיר שהופך את הקול האנושי לקול מלאכותי, אלא שתחת אשר ישמע האדם בכלי השמיעה הטבעיים עוקפים את כלי השמיעה ומעבירים את הקול המלאכותי לעצב השמיעה באופן ישיר, הרי שהנפקא מינה בין שתל ובין מכשיר שמיעה רגיל אינו אלא באופן השמיעה, אבל אין ביניהם הבדל בענין הקול הנשמע". ולכן לדעת הגר"א וייס, לדעת הפוסקים הסבורים שחרש אינו יוצא ידי חובה בשמיעה באמצעות מכשירי שמיעה רגילים, הוא הדין שאינו יוצא גם בשמיעה באמצעות "שתל שבלול".
והאמת היא, שמתחילה חשבתי שהגר"א וייס יסכים לדברי לחלק בין מכשיר שמיעה "רגיל" לבין "שתל שבלול". וזאת משום שבתשובתו בח"א (סי' מא) בנדון מכשיר שמיעה, כתב "שהשומע ע"י מכשיר שמיעה אין דינו כחרש כלל". והסקתי מדבריו, שמכשיר שמיעה נחשב כחלק מהגוף ובטל לגופו, ומשום כך נחשב החרש כאדם השומע באזניו באופן טבעי.
ולאור זאת שאלתי את הגר"א וייס, סתירה לכאורה בדבריו:
בס"ד, יום שני א' כסלו תשע"ד
כבוד ידידי הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט"א
גאב"ד דרכי הוראה, עיה"ק ירושת"ו
לאחר מבוא הברכה כראוי למעכ"ת, בימים אלו אנו עוסקים בלימוד סוגיית הגדרת אדם הרואה באמצעים מלאכותיים [שבבים אלקטרוניים זעירים המוחדרים למח האדם ומסייעים לו בראיה], הפנה את תשומת ליבי ידידינו הרב יוסף זלושינסקי, לדברי מע"כ בספרו שו"ת מנחת אשר (סימן מא אות ה) בדין חרש השומע רק באמצעות השתלת מכשיר שמיעה, שפסק באגרות משה (או"ח ח"ג סי' לג) כי דינו כחרש לכל דבריו ורק אי אפשר להחשיבו שוטה, מכיון שלמעשה מתקשר עם העולם החיצון, והרחבתם את היריעה לחלוק על דבריו, והעלתם לדינא כי השומע באמצעות מכשיר שמיעה, אין דינו כחרש כלל ודינו כפקח גמור.
ומדבריכם למדתי שאין נפקא מינה אם האדם שומע בטבעו, או מחמת מכשיר שהושתל בגופו. וכל עוד האדם שומע שמיעה פנימית, אינו נחשב חרש אלא פקח לכל דבר. ומכאן נאמר יסוד: מכשיר המושתל בגוף האדם ומשמש כתחליף לטבע האדם, אינו נחשב כדבר חיצוני שאינו חלק מגוף האדם, מכיון שלמעשה הוא זה שגורם לאדם להמשיך לחיות ולגוף לתפקד כאחד האדם.
עוד זה מדבר וזה בא, הגיע לידי מכתב שכתבתם בשבוע האחרון לידידי ושכני ד"ר שמואל ליבוביץ הי"ו בנדון השאלה האם מותר להוציא מחולה סופני את מכשיר Defibrillator הנותן מכות חשמל ללב במקרים של דום לב. ופסקתם להתיר להוציא מכשיר זה, ואחד הנימוקים היה, שיש לחלק בין אבר שהושתל בגוף האדם, לבין מכשיר מלאכותי המשמש כתחליף לאבר, אשר לעולם אינו יכול להיהפך לחלק מהגוף, כדבריכם: "אבל מכשיר מלאכותי פשוט הדבר שלעולם אינו נעשה כאחד מאברי הגוף" [לימים, תשובה זו נדפסה בשו"ת מנחת אשר ח"ב סימן קלב].
למקרא הדברים הופתעתי, ואשמח לשמוע ממעכ"ת, האין סתירה בין הדברים?
מדוע בנדון חרש נתבאר כי מכשיר מודרני יכול לשמש כתחליף לאבר טבעי, ואילו בנדון הוצאתו מגוף האדם אינו נחשב כאיבר טבעי. והרי אם המכשיר גורם לאדם לשמוע או לראות, והאדם אינו נחשב כחרש או כסומא, כדבריכם בשו"ת מנחת אשר, לכאורה היה צריך לאסור הוצאת מכשירים אלו מגוף האדם בשום מצב, כי הוצאה זו גורמת לאדם להפסיק לשמוע או לראות, והרי זה כאילו הוצאנו מגוף האדם אחד מאיבריו.
בברכה וביקרא דאורייתא
צביקה רייזמן
הגר"א וייס השיבני לבאר את דעתו (בתשובה שנדפסה לאחר מכן בשו"ת מנחת אשר ח"ב סימן קלג):
כבוד ידי"נ ויקיר לבבי, מרביץ תורה ומזכה הרבים
הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א, מעמודי התווך בלוס אנג'לס
מכתבו היקר קיבלתי, והנני במענה לשאלתו סתירה בדברי.
דברי במנחת אשר אינם מושתתים כלל על ההנחה שמכשיר השמיעה בטל לגופו ונעשה כאחד מאבריו, אלא על סברא פשוטה דאילו היה נטול כח השמיעה וכלי השמיעה שלו לא היו פועלים כלל, לא היה מועיל לו מכשיר שמיעה, דאין מכשיר השמיעה אלא מעין רמקול זעיר, אך לעולם שומע השומע בכלי השמיעה הטבעיים שלו. והלא הדבר פשוט, שהרי לא האגרות משה ולא המנחת אשר אינם עוסקים בשתל קוכליארי אלא במכשיר שמיעה פשוט שאינו אלא מעין רמקול קטן שמניחים באוזן החיצונית שמניחים ומוציאים תדיר ללא כל טורח. ובמכשיר זה לית מאן דאמר שבטל לגוף ונעשה כחלק ממנו, ומשום כך אין דברינו שם ענין כלל לשאלה אם מכשיר שמשתילים בגוף האדם בטל אליו נעשה כחלק ממנו.
אך באמת כבר דנתי במקום אחר לגבי "שתל שבלול" השונה בתכלית ממכשיר שמיעה רגיל. ומכשיר זה אכן שתל הוא שמשתילים מתחת לעור הקרקפת, והוא תחליף לאוזן התיכונה, ואף חרשים שכלי השמיעה הטבעיים שלהם לוקים שומעים על ידו, וגם במי ששומע על ידי מכשיר זה כתבתי דיש לו דין פיקח לכל דבר ואיננו כחרש ושוטה.
אך גם בזה אין שיטתי מבוססת על ההנחה ששתל זה נעשה כחלק מגוף האדם וכאילו אחד מאבריו הטבעיים הוא. אלא דנראה לי פשוט שבדין חרש אזלינן בתר טעמא, דאטו גזירת הכתוב הוא דכל שאינו שומע אינו בר קנין, הלא פשוט דאין זה אלא משום דקיימא לחז"ל דכל שאינו מדבר ואינו שומע אינו בר דעת, וכל ששומע ומתקשר עם בני אדם דרך שמיעתו, הרי הוא שומע בפועל ומשום כך כפקח הוא, דמה לן אם שומע באופן טבעי או על ידי מכשיר.
ואם כן אין כל סתירה בדברינו, ובאמת נראה פשוט דאין בין מכשיר רפואי חיצוני למכשיר דומה המושתל בגופו, דלעולם אין מכשיר מלאכותי נעשה כגוף האדם"
הרי שאמנם הסכים הגר"א וייס כי חרש השומע באמצעות מכשיר שמיעה, דינו כפקח לכל דבר, מכל מקום אין זה משום שהמכשיר בטל לגופו, אלא מטעם אחר. אך לענין זה, אף ב"שתל שבלול", דעתו שאינו מתבטל לגופו. וכן נקט להלכה רבי יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סי' כח) בנדון "שתל שבלול" שאמנם הינו חלק מהגוף, אך אין לראות את פעילותו כפעילות טבעית.
אולם אנכי על משמרתי אעמודה, על פי דברי החזון איש הנ"ל, שכל איבר חילופי הממלא ומיישם את תפקוד האיבר הטבעי, עומד במקום האיבר המקורי, וכחלק מגופו הוא. ולכן פשוט בעיני שהחרש שהושתל בראשו "שתל שבלול" שבאמצעותו מקבל מוחו את הכלים להיות "שומע", נחשב כאדם בריא השומע באופן טבעי. והוא הדין הסומא שחוברו למרכז מוחו אלקטרודות המפענחות את הצילומים עד לכדי הצגת "תמונה" הנתפסת במוח כראיה של אדם רגיל, נחשב כאדם בריא הרואה באופן טבעי.
אם כנים הדברים, נראה שאין לחלק בין דינים והמצוות שצריך לקיומן עין, לבין דינים ומצוות שצריך ראיה לקיומן, וגם במצוות ובדינים שמגזירת הכתוב נדרשת לקיומן עין, הסומא שאין לו עיני בשר, רשאי לקיימם. וזאת משום שהאמצעים האלקטרוניים מחוברים ישירות למוחו של האדם, ולכן ה"עין אלקטרונית" הממלאת את התפקיד של איבר העין בצורה טובה, נחשבת חלק מגוף האדם והרי היא כ"עין" טבעית.
על הנושאים הנדונים בשיעור זה, כתב רבי שרגא זלמנוב, אדמו"ר מאופלא:
בס"ד
להר"ץ שליט"א שוי"ר ואחדשה"ט כמשפט.
ראיתי מה שכתב ואענה כנגדו הערותיי
[א] מה שהוכיח מהחזו"א דדבר שיש בו תכונות איבר מסוים, אף אם בצורה אחרת יש לדון עליו שם אותו 'איבר'. יש לחלק, דשם בהמעשה דהעוף פשיטא לי' שנברא עם איבר הלב [היינו שיש בו תכונות ופעולות הלב] רק שאיבר זה היה בצורה אחרת מצורת לב הרגיל [וע"ז טוען דלא מצינו שבשל שינוי צורה ייחשב טריפה], אבל דבר חיצוני שאינו טבעי ונברא בהגוף, לדון עליו שם איבר מסוים, זה לא שמענו, אף שפועל פעולות של איבר פלוני.
[ב] וגם בדבר שישנו בטבע ברייתו שנברא כך, הנה מאן יימר שמה שבהלכות טריפות לא הוי טריפה איבר כזה שיש בו תכונות ופעולות האיבר רק לא צורתו, לכך גם לענין הלכות אחרות יהיה מוגדר בשם איבר פלוני אף שאין לו צורת האיבר. יתכן ולגבי טריפות שהשאלה אם יחיה או ימות מספיק 'לב' בלי צורה, אבל במקום שצריכים החפצא של שם 'עין' לא נקרא עין אלא האיבר שיש בו צורת עין. [וקצת דוגמא מאתרוג שנתנו בדפוס ונשתנה כמין ברי' אחרת, דיש מהראשונים שלמדו שאי"ז רק פסול דהדר, אלא שאין עליו שם אתרוג כלל, אף שבודאי יש לו כל תכונות פרי האתרוג].
[ג] לענין מצות ראיה שהסומא בעין אחת פטור, לא הבנתי כלל איך יעלה על הדעת לומר שעדיף הרואה באופן אלקטרוני. הרי גם הרואה בעין אחת יודע ומכיר בראייתו צורת וצבע וכו' דבר הנראה, ויש לו כח הראיה, ורק שישנו גזיה"כ לראות ליראות שצריך שיראה בב' עיניו, ומהיכי תיתי שיהא ראיתו ע"י מכשיר נידון יותר לשבח מראיתו בעין אחת. והנכון באמת שאין זה רק כרואה באחת, אלא מדובר במי שאינו רואה באף אחת מעיניו, וכח ראיתו הוא שלא על ידי עיניו, והרי זה פטור מן הראיה, שמחויב בה מגזיה"כ רק הרוא בב' עיניו.
[ד] וגם מה שהביא משו"ת חבל נחלתו לא אכיר הספר ואינו תח"י אבל נראה דדן לענין חציצה שמה שנשתל בהגוף ונעשה חלק ממנו ובטל אליו אינו חוצץ, אבל איך יש כאן ראיה שנופל עליו גדר ושם איבר פלוני, ומה ענין זה לזה. ולמשל שן מלאכותי שהשתילוה אינו חציצה כי נעשה חלק מהגוף ובטל אליו, אבל הלכך המפיל לעבדו שן כזה איני יודע אם נדונו כשן.
[ה] ובאמת שלא רק על שם 'עין' אני מפקפק, אלא אם יש לזה גדר ראיה כלל. והדימוי ממשקפים אינו עולה יפה ששם באמת כח הראיה בעיניו קיים ונמצא והוא יסוד ראייתו, אלא שהמשקפיים מחזקים ומסייעם ראית העין, אבל ראיה זו אף שמצטייר הדבר במוחו כדוגמת מה שמצטייר ע"י ראיה בעיניים, אולי אין ע"ז גדר ראיה כלל.
ומה שבירך ר"ש על כבוד המלכות ממקומו הוא מוכרע שלא נתקנה הברכה על ראיה דוקא רק על ידיעת והרגשת כבוד המלכות. [ומה שנקרא ברכת הראיה הוא כי על הרוב הרגשה וידיעה זו בא מכח ראיה].
ואשאר בשלו' ובברכת טוב
שרגא זלמנוב
• • •
על מכתב זה השבתי:
בס"ד, ט"ז תמוז תשע"ט
כבוד ידידי
הרה"צ רבי שרגא זלמנוב שליט"א
אדמו"ר מאופלא
שלום וברכה
הוקרתי וברכתי למע"כ המעיר ומאיר על מאמרי, כיד ה' הטובה עליו.
החוט השזור בהערות מע"כ הוא הקושי בהכרה כי הכוח האלקטרוני יכול להיות תחליף גמור ומוחלט לכוח הטבעי. אמנם אני בשלי, וסבורני כי מדברי החזון איש אפשר להסיק את היסוד המחודש כי לא חשיבות 'שם' האיבר היא הקובעת אלא 'התפקוד' של האיבר הוא הקובע, וכאשר התקדמות הטכנולוגיה תביא למצב שהתפקוד של האיבר יהיה תחליף גמור לתפקוד הטבעי, אזי לא רק ראיה יש כאן, אלא עין גמורה יש כאן.
ומה שכתב מע"כ שיש חשיבות בצורת העין, לא מצאנו בדומה לזה שצורת איבר תעכב.
ומה שהביא מע"כ מאתרוג, יש לחלק בפשטות, ששם בוודאות האתרוג הוא החפצא של מצוה, ואפשר שעל החפצא של המצוה יש דינים גם בצורתו של החפץ בכזה ולא אחר, אבל באיבר שהוא רק מכשיר לקיום המצוה, אין לי צד לומר שהצורה תעכב.
בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה, בברכה ובידידות
צבי רייזמן
• • •
רבי אברהם ישראל סילבצקי, ר"מ בישיבת מרכז הרב, ירושלים, כתב:
בס"ד
לכבוד הרב רייזמן שליט"א
אעיר רק מקופיא את הנראה לעניות דעתי בנוגע למאמר החשוב של כת"ר בענין ראיה ע"י עין אלקטרונית.
יש לחלק בסכינא חריפא בין תחושת והכרת המציאות, אף אם הדבר נעשה במוח ע"י אלקטרודות, לבין תהליך הראיה הכולל את המעבר דרך העין וכו'. לכן על דרך כלל אומר שלעניות דעתי, בכל מצוה הדורשת "ראיה" ולא רק הכרת המציאות לא תועיל העין האלקטרונית.
אוסיף ביאור על מנת לסבר את האוזן. לו יצוייר שלאדם יש רוח הקודש שעל ידו הוא רואה חזיונות וכו' האם יש לו דין של רואה בזה? האם אדם הרואה דברים ברוח הקדש גולה לעיר מקלט כיון שהוא מוגדר רואה בכל מקום? וודאי שלא. לא משום שהוא קולט רשמים במציאות פחות טוב מאנשים רגילים, אלא משום שקליטת רשמים אלה ברוה"ק אינה מוגדרת כראייה. באותה מידה אם יצליח סומא על ידי מישוש לדמיין היטב מקום מסוים וכך הוא מצליח לחזות בעיני רוחו את המקום, לא נאמר שרואה הוא.
פעולת הראיה לכשעצמה היא על ידי העין עד שהרשמים נקלטים במוח וכו'. כל דבר אחר, אף אם היה מביא לאותה תוצאה, איננו ראיה. אין זה דומה למשקפיים המהווים רק כלי עזר לרואה, אך בפועל פעולת הראייה היא בדיוק אותה פעולה אצל אדם המרכיב משקפיים ואצל אדם שאיננו מרכיב משקפיים. לא נוכל לחדש מעצמנו תהליך אחר ולהגדיר אותו כפעולת ראיה, אף אם מבחינת תחושת ההימצאות והכרת המציאות התהליך יביא לאותם תוצאות כמו ראיה.
לכן לענ"ד לדינא שבכל הקשור להכרת המציאות יוכל הסומא לברך וכו', אולם כאשר יש צורך ב"ראיה" לא נוכל לומר שעל ידי העין האלקטרונית הוא רואה.
הלכך למשל בברכת פוקח עוורים לא יוכל הסומא לברך, כיון שהברכה נתקנה על ידי הראיה, ואי אפשר לומר שהסומא "רואה", היינו פועל פעולת ראייה, על ידי העין האלקטרונית. הוא אכן נהנה מהרשמים שיש לו וזה חסד גדול מאת ה' שעליו הוא צריך להודות לה' איך בין זה לבין ברכת פוקח עוורים בדווקא כאשר מטבע הברכה מתייחס לפעולת הראיה, אין קשר.
האם נכון להגיד שהסומא רואה בעין אלקטרונית את החמה והלבנה ולכן יכול לברך? לעניות דעתי נכון לומר שיש לו רשמים במוח של החמה והלבנה אך וודאי שאין הוא רואה אותם. בהנחה שצריך פעולת ראייה בכדי להתחייב בברכת לבנה וחמה, נראה שסומא עם עין אלקט' איננו יכול לברך, כיון שאין כאן פעולת ראיה, בדיוק כפי שבעל רוה"ק אינו יכול לברך.
אין כאן המקום להאריך אך את הנלע"ד כתבתי.
בכל הכבוד והיקר
אברהם ישראל סילבצקי
ר"מ בישיבת מרכז הרב
• • •
על מכתב זה השבתי:
בס"ד, ט"ו תמוז תשע"ט
כבוד ידידי
הרב אברהם ישראל סילבצקי שליט"א
ר"מ בישיבת מרכז הרב, ירושלים
שלום וברכה
הוקרתי וברכתי למע"כ המעיר ומאיר על מאמרי, כיד ה' הטובה עליו.
מע"כ חילק בין תחושת והכרת המציאות לתהליך הראיה הכולל את המעבר דרך העין, וביאר זאת בדמיון לראיית חזיונות ברוח הקודש.
לענ"ד אין הנדון דומה לראיה, כי ראיה ברוח הקודש אינה דומה כלל לראיה טבעית, אלא היא ראיה רוחנית בבחינת נבואה, כפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פרק מ"ה), שרוח הקודש היא הדרגה הנמוכה של הנבואה, וכפי שמבואר בגמרא (סוטה מ"ח ע"ב) משנסתלקו נביאים אחרונים, נסתלקה עמם גם רוח הקודש.
צא ולמד ממה שאמרו חז"ל מה הם הדרכים לקנות רוח הקודש, בגמרא במסכת עבודה זרה (כ, ב) "אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות… יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש". רוח הקודש היא בחינה רוחנית לגמרי, שאין לה דבר וחצי דבר עם ראיה של איברי הגוף.
ההתפתחות הטכנולוגית בה עסקנו במאמרנו, תגרום לראיה פיזית של מה קורה עכשיו בוודאות גמורה.
אסיים בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה, בברכה ובידידות
צבי רייזמן
• • •
רבי ישראל פינחס טירנואר, ראש מוקד ה.ר.ב. למענה הלכתי רפואי בינלאומי, ירושלים, כתב:
ב"ה, ה' תמוז תשע"ט
לכבוד ידידנו וידיד כל בית ישראל, איש אשר רוח בו, תורתו מתבדרת בי מדרשא
הרב צבי רייזמן שליט"א
אחדשה"ט וכט"ס
בדבר מאמרו מלא העומק והחידוש בענין סומא הרואה באמצעים אלקטרונים, רציתי ברשותכם להעיר:
א. אשר חילקתם בכהן קצר רואי אם יוכל לעבוד בביהמ"ק, שמכיון שמדובר בתיקון המום ולא בכיסויו, הרי שיוכל לעבוד (ובהמשך הוספתם חילוק בין פסול בגברא לפסול בעצם הפעולה).
ולכאורה עדיין יש לברר האם תיקון מום לפי שעה, נחשב תיקון.
וחשבתי להביא ראיה לצדק דבריכם, משו"ת חשב האפוד (ח"ב סי' נט) המביא דיון שהיה לו עם גאב"ד טשעבין זצ"ל, בענין כהן שיש לו ריח רע מפיו ומחזיק בפיו פלפל הדוחה את הריח הרע, ומוכיח שאף שהכרת הריח הרע אינה אלא לפי שעה, בכל זאת כשר לעבודה, ע"ש אריכות דבריו.
ב. לרשימה המקיפה שערכתם בדיני ראיה, אפשר להוסיף את דין מי שלא הדליק נר חנוכה מברך על נר של אחר (שו"ע תרע"ו, ג – וזו המצוה היחידה שמברכים על מצוה של אחר), ולפי דבריכם גם אם רואה באמצעים אלקטרונים בלבד יוכל לברך שהרי מודע לפרסומא ניסא.
בברכת התורה ובידידות
ישראל פינחס טירנואר
• • •
על מכתב זה השבתי:
בס"ד, ט"ז תמוז תשע"ט
כבוד ידידי
הרב ישראל פינחס טירנואר שליט"א
ראש מוקד ה.ר.ב. למענה הלכתי רפואי בינלאומי
ירושלים
שלום וברכה
הוקרתי וברכתי למע"כ המעיר ומאיר על מאמרי, כיד ה' הטובה עליו.
בנדון ברכת הרואה בנר חנוכה באמצעות 'עין אלקטרונית', לדעת מע"כ מותר לברך, שהרי הסומא מודע לפרסומי ניסא.
ברם לענ"ד הדברים לא מוחלטים, ויש לתלות זאת בגדר מצות ברכת הרואה, שחקר בזה ידידי רבי אשר וייס שליט"א: "הדרך הראשונה היא, שהברכה זו על מצות ההדלקה היא. אף שברכה זו ברכת השבח היא במהותה וניסוחה, מ"מ אפשר שסיבת חיובה עצם ההדלקה. ולדרך זו שהברכה היא על מצות ההדלקה צ"ל שתקנה מיוחדת תיקנו שגם הרואה יכול לברך אף שאין הראיה עיקר המצוה. ואפשר שיש מצוה מסוימת אף בראיית הנר משום פרסומי ניסא ומשום כך אף הרואה מברך. דרך נוספת היא, שברכה זו לעולם על עצם הראיה היא, ואף כשמברך בשעת ההדלקה, עצם הברכה על הראיה היא, אלא שתיקנו לסדרן על הנר כדרך שמצינו בסוכה מ"ו ע"א שמסדר את הברכות כולן על הכוס. ונפקא מינה בין דרכים, אם מברכים על מצות ההדלקה – גם סומא מברך, אבל אם אינו מברך אלא על הראיה, הסומא לא יברך כיון שאינו רואה.
ויש דרך שלישית, שהברכה על 'הזמן', וכשם שמברך כשהוא רואה מקום שנעשו נסים לאבותינו, כך מברך על 'זמן' שנעשו בו נסים, אלא שלכתחילה אמרו שיברך בשעת ההדלקה או הראיה.
ודו"ק בזה לנדון דידן.
אסיים בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה
בברכה ובידידות
צבי רייזמן
• • •
רבי אהרן המניק, כתב:
רק רציתי להוסיף שלכאורה החילוקים שכתבת בין ראיה לעיין הם מוכרחים.
שהרי מעבר למה שראייה בעין הינה התרגום הפיזי של המח לתמונה, אבל עכ"פ ברור שהעין גם משמשת אבר בפ"ע (עי' שוריא דליבא בעינא תליא וכדו') – ולמה הדבר דומה לאדם קיטע שמסוגל לבצע כל פעולה עם התותבת שלו, וכי נעלה על דעתנו שלא יחשב כבעל מום?
על כרחנו כפי שכתבת, הראיה היא כלי אחד בביצועי העין, ולחלק זה אולי ניתן להציע תחליף, אך האבר עצמו לא יוחלף בשום דבר לעולם.
יישר כח גדול, יפוצו מעיינות חוצה בבריאות ושמחה.
חודש טוב.
אהרון המניק
• • •
על מכתב זה השבתי:
בס"ד, י"ד תמוז תשע"ט
כבוד ידידי
הרב אהרן המניק שליט"א
שלום וברכה
הוקרתי וברכתי למע"כ המעיר ומאיר על מאמרי, כיד ה' הטובה עליו.
מסקנתך שהראיה היא כלי אחד בביצועי העין, ולחלק זה אולי ניתן להציע תחליף, אך האבר עצמו לא יוחלף בשום דבר לעולם, לא מובנת לי.
אמנם בחלקו הראשון של המאמר הבאתי את החילוקים שבין ראיה לעין, והעין האלקטרונית לא תועיל במקום שצריך עין ממש, אולם בענף ב' נתבאר שלעין אלקטרונית יש משמעות הלכתית של עין ממש ותועיל גם במקום שאמרה תורה שצריך עין, וכפי שהוכחתי מדברי החזון איש לענין תרנגולת שלאחר שחיטה לא מצאו בה את הלב – ועולה מדבריו, שלא חשיבות שם האיבר היא הקובעת אלא התפקוד שלו.
ואין לדמות את הדברים לרגל תותבת כמבואר בדברי שם בשם שו"ת "חבל מחלתו" שרגל פרוטזה אינו חלק מהגוף אלא מורכב על גבי הגוף, לעומת אבר מושתל שמתבטל לגוף, עיין שם ותמצא נחת.
בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה
בברכה ובידידות
צבי רייזמן