רוח רעה בזמנינו

א. שום בצל וביצה קלופים שעבר עליהם לילה – מקור האיסור

בדברי הגמרא במסכת נדה (1א) מבואר כי האוכל שום בצל וביצה קלופים "מתחייב בנפשו ודמו בראשו", בגלל הרוח רעה אשר שורה עליהם ומזיקה. מימרא זו הובאה גם בברייתא "מעשה התורה" (1ב) לרבינו הקדוש.

עניין ה"רוח רעה" מובא בש"ס במקומות נוספים, ויש לפרש את מהותה, והאם ענין זה קיים גם בזמנינו.

המהרש"א (1ג) פירש את כפילות לשון הגמרא "מתחייב בנפשו ודמו בראשו", שמתחייב בנפשו – על נפש עצמו כשמזיק לעצמו, ודמו בראשו – אם הזיק בדברים אלו לאחרים. אבל בערוך לנר (1ה) כתב שאין משמעות דברי רש"י כן, ופירש הכפילות: שגורם לעצמו מיתה, ועוד דמו בראשו – כמאבד עצמו לדעת [הרש"ש (1ד) העיר בדברי רש"י שלא הזכיר ביצה, ולקמן יובא מדברי הפוסקים שעמדו על דיוק זה].

בביאור ענין הרוח הרעה, כתב רש"י (1ו) על "יחיד הנרדף רוח רעה – שנכנס בו רוח שדה". אמנם בשו"ת התעוררות תשובה (1ז) הסתפק לחלק בין שדים לרוח רעה, כי שדים אינם שולטים במאכלים "ציירי וחתימי", משא"כ רוח רעה.

ב. רוח רעה בזמן הזה

המרדכי (2א) כתב שאין לחשוש לרוח רעה בביצה קלופה "דדילמא לא שכיח ביננו" [ראה בדברי מהר"ם שפירא (2ב) על מה נשאל המרדכי, ומה שביאר את סוף דבריו: "אי נמי כתבי הקודש שעליהן מצילין"]. וכדבריו מבואר בתוספות ביומא על דברי הגמרא (2ג) שהתירו ביום כיפורים לאשה להדיח ידה ולתת פת לתינוק, משום "שיבתא". ופירש רש"י "לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידיים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא". אולם תוספות פירשו כי "שיבתא" היינו רוח רעה השורה על האוכל כאשר רוצה ליתנו לתינוק אף אם נטל שחרית, "ומה שהעולם אין נזהרים בזה היום לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכויות כמו שאין נזהרים על  הגילוי ועל הזוגות". ודבריהם מיוסדים על המובא בגמרא בפסחים (2ד) שכמה אמוראים מיעטו כוחם של המזיקים.

גם בפסקי רבותינו האחרונים ניתן למצוא הוראות שיסודן בכך שהרוח רעה בטלה בזמן הזה – כדברי המהרש"ל (3א) שרוח רעה של שחרית אינה מצויה בזמננו, וכדברי המגן אברהם (3ב) בנדון נטילת ידיים בין בשר לדגים.

בשו"ת רב פעלים (3ג) כתב שהתמעטות הרוחות והשדים נגרמה בעקבות התמעטות הסיטרא אחרא, אמנם בבן יהוידע כתב (3ד) על הגמרא (1א) "חמשה דברים הן" – שהודגש כי דברים אלו קיימים בהווה ואינם עתידים להתבטל ביום מן הימים.  ובדברי יציב (3ה) ביאר שבסילוק נבואה ורוח הקודש נתמעט כח הסטרא אחרא והרוח הרעה המזיקה.

כמו כן, מקובלת מסורת בשם הגר"א מוילנא, כי בעקבות עלותו על מוקדש של הגרף פוטוצקי הי"ד שנתגייר על קידוש השם "יצאה שלהבת אש ממערת המכפלה, והסטרא אחרא אבדה מכוחה, ונחלשה רוח הרעה הגורמת לטומאת ידיים של  שחרית" – כמובא בספר הליכות שלמה (4א) מהגרש"ז אויערבך, ובספר הגאון (4ב). אולם בשו"ת    משנה הלכות (4ג) תמה מדוע לא הוזכרה מסורת זו במשנה ברורה, ולכן כתב שאין להקל בנטילת ידיים של שחרית. ובספר דעת נוטה (4ד) כתב שהדברים הנ"ל נאמרו רק כלפי רוח רעה של שחרית [לא בשאר ענייני הרוח הרעה].

ג. שום בצל וביצה קלופים שעבר עליהם הלילה – נאסרו בדיעבד או שרק נאסר להשהותם

בשו"ת בית שלמה (5א) נשאל, האם ביצים שעבר עליהם הלילה נאסרו בדיעבד. והשיב, שאף שלגבי משקין שתחת המיטה כתב השבות יעקב להקל בדיעבד, ברם משמעות הגמרא בנדה (1א) לאסור שום ובצל גם בדיעבד.

אבל בשו"ת קרן לדוד (5ב) הביא את דברי התוספות, שהתיר לדוך בצל ושום ביום טוב משום שלא ניתן לעשות זאת מערב יום טוב מפני שיפוג טעמם, וגם רוח רעה שורה עליהם. ודייק שאינם נאסרים בדיעבד, משום שאילו נאסרו, פשיטא שלא ניתן לעשות זאת מערב יום טוב. אך כתב כי אמנם מלשון הגמרא משמע שאסור אף בדיעבד, ואם כן על כרחך שדברי תוספות להקל בדיעבד נאמרו משום שבזמננו אין רוח רעה מצויה.

בספר ארחות רבינו (5ג) הביא בשם החזון איש שאסר להשליך לאשפה ביצה שהיתה מגולה בלילה. אולם הגר"ח קנייבסקי (5ד) אסר גם בדיעבד. ובילקוט יוסף (5ה) כתב כי אין לאסור בדיעבד.

ד. שום בצל וביצה קלופים – דעת הרמב"ם והשולחן ערוך

הרמב"ם והשולחן ערוך השמיטו את האיסור לאכול שום בצל וביצה קלופים שעבר עליהם לילה.

למעשה, הרמב"ם השמיט עוד הלכות הנוגעות לרוח רעה: במסכת פסחים (6א) מובא: "אוכלין שתחת המיטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן". ואילו הרמב"ם (6ב) פסק: "לא יתן תבשיל תחת המיטה שמא יפול בהם דבר מזיק", והשיג הראב"ד: "גם זה בירושלמי ומפרשים משום רוח רעה", וצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם טעם זה.  וכתב הברכי יוסף (6ד) "לכי תדוק אתה מוצא שהרמב"ם לא זכר מכל הדברים שאמרו בש"ס משום רוח רעה".

מאידך גיסא, הרמב"ם (6ג) פסק את דברי הגמרא ביומא (2ג) להתיר לאשה להדיח ידה כשנותנת אוכל לתינוק, ומבואר שם שהוא משום "שיבתא", והיינו רוח רעה. ואכן הקשה הלחם משנה (6ג) כי בהלכות תפילה כשהזכיר הרמב"ם את נטילת ידיים שחרית לא הזכיר שיש ליטול ג' פעמים, ומשמע שלא סבר את החשש של רוח רעה של שחרית. וכיוצא בזה דייק בארץ יהודה (6ה) בדעת הרמב"ם שלא נקט שטעם נטילת ידיים שחרית משום רוח רעה, ויתכן משום שנשתנו הטבעיים לפי טבע האקלים והמדינות והמזגים.

ולכאורה שיטת הרמב"ם מתאימה עם דבריו בפירוש המשניות (7א) כי כל סוגי העבודות הרוחניות והכשפים והמזלות אינם אלא כזב, וכמו שפירש במשנה בשבת (7ב) "מפני רוח רעה", כי לדעתו אין אמת ברוחות רעות ושדים וכדומה.  ברם כבר כתב על כך הרשב"א בתשובותיו (7ג) "ושמעתתא כולא ליתא הכי". גם (7ד) הגר"א בביאורו לשולחן ערוך תקף שיטה זו בחריפות: "כל הבאים אחריו חלקו עליו, והוא נמשך אחר הפילוסופיה הארורה" – יעויין בכל דבריו, ובמה שנכתב בקובץ אסיא (7ה) על אמיתות לשון זו של הגר"א.

מהר"ץ חיות כתב בחיבורו מבוא לתלמוד (8א) כי דברי חז"ל על רוחות ושדים הם כפשוטם. וגם בדעת הרמב"ם אומרים בשמו של הרבי מקוצק (8ב), כי הרמב"ם פסק שאין שדים, כדי שעל פי פסקו זה יפסיקו השדים מלפעול, ומאז בטלו השדים אף שקודם לכם היו קיימים. ובספר אמת ליעקב (8ג) ביאר בדעת הרמב"ם כי היו שדים בתקופות קדומות, כמבואר בסוגיות הש"ס, אלא שמשנעלמו ונמוגו הכוחות הרוחניים, אין אחיזה במציאות גם לשדים.

וראה עוד במה שכתב בשו"ת בית שלמה (8ד) על השמטת הטור והשולחן ערוך דינים אלו.

ה. שום בצל וביצה קלופים – דברי הפוסקים האחרונים

עם זאת, למרות השמטת הטור והשולחן ערוך, רבים מהפוסקים האחרונים החמירו בזה, ובהם: הפרי חדש (9א), שולחן ערוך הרב (9ב), ערוך השולחן (9ג) – שהביאו איסור זה להלכה. וכן החפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות (9ד) על מסכת נדה, העתיק את דברי הגמרא, וכתב שאף שלא נמצא דין זה ברמב"ם, מ"מ ודאי צריך להיזהר בזה.

בתשובת המהרש"ם (9ה) הביא דברי המרדכי (2א) שיתכן ורוח רעה לא שכיחא בזמנינו, וכתב כי למעשה אין לסמוך על זה להקל, משום שהמרדכי רק הסתפק בדבר. אולם בכף החיים (9ו) כתב שהעולם אין נזהרים, ואפשר שסמכו על דברי הים של שלמה (3א) שרוח רעה של שחרית אינה מצויה בזמננו.

• האדמו"ר מצאז-קלויזנבורג בספרו שפע חיים (10א) עורר בחריפות על הזהירות מאכילת שום בצל וביצה קלופים שעבר עליהן לילה, וכתב כי לדעתו המחלה הידועה רח"ל נגרמת בעקבות דברים אלו.
• בשו"ת אגרות משה (10ב) כתב בנדון מאפיות שמשתמשים בביצים קלופות קפואים, להתיר משום שעשאום לכך. עוד כתב בנדון השמטת השו"ע והרמ"א, שאולי סברו שדעת רשב"י, דעת יחיד היא וחכמים חולקים על כך, וגם דייק מדברי רש"י שלא נקט בדבריו ביצה קלופה, כפי שדייק הרש"ש (1ג) – ראה שם כל דבריו.
• בשו"ת ביביע אומר (11א) דן בשימורי ביצים, והביא דברי הפוסקים המקילים בדברים אלו בתערובת,  וכן מקילים בביצה מבושלת. עוד הביא להתיר כאשר מייבשים את הביצים משום שלא ראויים לאכילה והוי כעפרא דארעא.

ו. שום בצל וביצה – הלכה למעשה

סיכום – בספר שמירת הגוף והנפש (11ב, 12א) ובספר כושרות (13).

על מה חל האיסור • הדין בדיעבד • האם הרוח הרעה חלה על קלופים לגמרי או גם אם נותרה עליהם מעט מקליפתם • ביצה שקליפתה נסדקה • לינת לילה – במהלך כל הלילה, מתחילתו [צאת הכוכבים] ועד סופו [עלות השחר], או שהאיסור חל בשעת עלות השחר בלבד, ואם בזמן זה היו מקולפים – נאסרים • פיזור מעט מלח, שמן, או תבלינים • ביצה, בצל ושום מבושלים • מוצרים תעשייתיים • שימוש ב'נוזל ביצים' או 'אבקת ביצים'.