רחמנא לבא בעי (עקבי דרך, אגרת הרמב”ן)

א. ענין מיוחד מודגש באגרת הרמב"ן: מקומו של הלב בעבודת ה'. הן במצוות שבין אדם למקום, והן במצוות שבין אדם לחברו.

בעבודת תיקון המידות, מוצאים אנו את הלב, בשורש מידות הכעס, הענוה, הגאוה והכבוד לזולת:

[א] הכעס – שורשו בלב: וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב, א), כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵּיהִנָּם שׁוֹלְטִין בּוֹ, שֶׁנֶאֱמַר הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ.

[ב] הענוה – קניינה דרך הלב: וְכַאֲשֶׁר תִּנָצֵל מִן הַכַּעַס תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה.

[ג] הגאוה – שורשה בגבהות הלב: וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וגו'. וּבַמֶּה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם…

[ד] הנהגת הכבוד לזולת – יסודה בלב: וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא, עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ, חֲשׁוֹב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.

ואף במצוות שבין אדם למקום, דרכי העבודה הם בלב:

[ד] היראה – מקומה בלב: וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ.

[ו] טהרת המחשבה – תלויה בלב: בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת, חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִילּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ. כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם.

[ז] התפילה  – עבודת שבלב היא: וְהָסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְטַהֵר רַעְיוֹנֶיךָ, וַחֲשׁוֹב הַדִּבּוּר קוֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָבָר וְדָבָר וְלֹא תֶחֱטָא, וּבָזֶה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים, וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶאֱמַר תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶיךָ.

ובאופן כללי, עיקרו של הכח המניע והדוחף את האדם להתעלות בתורה ויראת שמים, הוא בלב, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'":

[ח] וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה.

•  •  •

וצריך ביאור, מדוע בבואו להדריך את בנו בנתיבות היראה והמידות, הדגיש הרמב"ן דווקא את עבודת הלב.

בהטעמת הערה זו, הנה כתב הרמב"ן (שמות יג, טז) בתוך דבריו בביאור טעם מצות התפילין, שבבגוף האדם ישנם שני איברים עיקריים שהם משכנות המחשבה, וז"ל:

והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה[1].

ולכאורה דברי הרמב"ן אינם מובנים, הרי אין כל ספק כי משכן המחשבה בגוף האדם נמצא במוח, וכיצד כתב איפוא הרמב"ן, שהלב הוא משכן המחשבה. ולפי זה מתחדדת התמיהה דלעיל, אם משכנות המחשבה הם במוח ובלב, מדוע בדברי הדרכתו באגרת הדגיש הרמב"ן את הלב יותר מאשר את המוח, וצ"ב.

עבודת הלב – "שורש הכל"

ב. ואמנם עבודת הלב היא "שורש הכל", כדברי הרמב"ן בתחילת פירושו  לספר איוב (א, א; כתבי הרמב"ן ח"א עמ' כז), וז"ל:

והכיר איוב את בוראו ועבד אותו במצוות השכליות מן התום ומן היושר וסור מהרע לבני אדם, ובעבודת הלב שהיא שורש הכל, שהיה ירא אלקים.

ומבואר כי עבודת הלב היא "שורש הכל", דהיינו יסוד כל עבודת השי"ת. ויש לברר מה טיבה של "עבודת הלב", שלדברי הרמב"ן היא "שורש הכל".

עוד מבואר במש"כ הרמב"ן "ובעבודת הלב שהיא שורש הכל, שהיה ירא אלקים", שהשגת שלימות יראת השמים באה מכח עבודת הלב. ואף באגרת מפרש הרמב"ן שמקומה של היראה הוא בלב:

וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ.

ויש להבין מדוע השגת היראה תלויה בעבודת הלב, הלא ענין זה לכאורה נטוע יותר בהגיונו ומוחו של האדם, אשר צריך לצייר לעצמו מאין בא ולאן הוא הולך ולפני מי יבוא במשפט, ועל ידי זה יקבע בעצמו את מידת היראה.

הלב הוא "מקום כל הכוחות" – כי הוא השולט על הרצונות ומשפיע על הכוחות

ג. בביאור הדברים יש להקדים מדברי הרמב"ן בפירושו לאיוב (ט, ד; כתבי הרמב"ן ח"א, עמ' מח) שהלב הוא "מקום כל הכוחות", וז"ל:

דרך הכתוב לייחס החכמה ללב – כי הוא מקום הכוחות כולם, ככתוב (שמות לא, ו) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ונביא לבב חכמה (תהלים צ, יב), חכם לב יקח מצות (משלי י, ח), וכתב בשלמה (מלכים א ג, יב) נתתי לך לב חכמה, וכן בכל מקום.

מבואר בדבריו, שהלב הוא "מקום כל הכוחות", ולכן מייחס הכתוב את החכמה ללב, כי החכמה, כמו יתר הכוחות, מקומה בלב. וגם דברים אלו צריכים ביאור, הרי כוחות רבים לאדם, ולכאורה מקומם באיברים אחרים. השמיעה – מקומה באוזן. כח הראיה – בעיניים. וכיצד יתכן לומר שהלב הוא "מקום כל הכוחות", ובפרט על החכמה, שמסתבר כי מקומה בראש, ולא בלב.

ונראה ביאור הדברים, כי חוק הטבע בכוחות נפש האדם הוא שהרצון משפיע על השכל, ואפילו הרצון קטן ביותר "משכנע" את הדעת להטות את כל הכוחות לפעול כפי רצונותיו. והאיבר השולט על הרצונות ומשפיע על הכוחות – הוא הלב. דברים אלו נכתבו בהרחבה והטעמה במאמרו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל (קובץ מאמרים, מאמר על אמונה), לפנינו דבריו: "כתיב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם, אמרו חז"ל (ברכות יב, ב) זו המינות. ולכאורה סיבת המינות היא מקלקול הדעת והשכל, ומקום משכן הדעת באדם הוא בראש ולא בלב, ואם כן היה ראוי להזהיר ולא תתורו אחרי דעתכם וראשכם. ובאמת מצינו במקראות פעמים הרבה יחוס החכמה ללב, כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א, טז), חכם לב יקח מצוות (משלי י, כ). וצריך ביאור איזה שייכות יש לחכמה אל הלב.

כאשר נתבונן בזה נמצא כי האמונה שהקב"ה ברא את העולם היא מוכרחת לכל בן דעת, אם רק יצא מכלל שוטה, ואין צורך לכל פילוסופיה להשיג את הידיעה ההיא… ואם כן תמוה ונפלא מאד איך נואלו הפילוסופים הגדולים לומר שהעולם נעשה במקרה. ופתרון החידה מצינו בתורה הקדושה, והוא הכתוב "לא תקח שוחד כי השוחד מעוור עיני חכמים"… חוק הטבע בכוחות נפש האדם כי הרצון ישפיע על השכל, וגם הרצון היותר קטן יוכל להטות איזה נטיה… ומעתה אין תימה שהפילוסופים כפרו בחידוש העולם, כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר תאוותיהם להנאות העולם הזה, ושוחד כזה יש בכוחו להטות דעת האדם לומר כי שתי פעמים שנים אינם ארבע אלא חמש.

היוצא מזה, כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד מתאוות העולם הזה ורצונותיו. ומעתה מובן היטב מה שהזהירה התורה ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות, היינו שהאדם מוזהר להכניע ולשעבד את רצונותיו כדי שיהיה השכל חופשי מנטיות הרצון, וממילא יכיר את האמת המוכרחת לכל בן דעת שהקב"ה ברא את העולם. והמצוה להאמין היינו שלא יגביר תאוותיו על שכלו וממילא תבוא האמונה בהכרח", עד כאן דברי הגר"א וסרמן הנצרכים לנו, יעו"ש כל דבריו.

נמצא כי בציווי "ולא תתורו אחרי לבבכם", שדרשוהו חז"ל "זו מינות", מפורש שעיקר הציווי על האמונה הוא להסיר את הנטיות והרצונות המפריעים לכך, אשר שורשם בלב. והדברים מפורשים בקצרה בלשונו של רבנו בחיי (כד הקמח, ערך אמונה) שכתב:

עיקר התורה והמצוה היא האמונה כי מי שאין לו אמונה נוח לו שלא נברא, והיא מצוה תלויה בלב.

וכן מפורש בדברי הר"ן (דרוש החמישי) ששכתב:

האמונה במציאות השי"ת ושהוא משגיח, ואמונת גמול ועונש, וכל מה שהוא ממין אלו המצוות, אין ספק שהלב התחלה להם ושורשם.

והיינו שהלב הוא הקובע את רצונותיו של האדם לטוב או למוטב, ולכן הדרך למצות האמונה ולקיום כל התורה והמצוות עוברת בלבו של האדם, כי הלב הוא השולט להטות את דעתו וחכמתו של האדם לבחור בטוב, וכמאמר חז"ל (סנהדרין קו, א) "רחמנא לבא בעי". וכן איתא בחז"ל (ב"ר לד, י) וז"ל:

הרשעים הם ברשות לבם – אמר נבל בלבו, ויאמר עשו בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן בלבו. אבל הצדיקים לבם ברשותם – שנאמר וחנה היא מדברת על לבה, ויאמר דוד אל לבו, וישם דניאל אל לבו, דומים לבוראם ויאמר ה' אל לבו.

ומצינו תוספת לביאור הדברים במש"כ רבנו בחיי בהקדמה לפרשת בשלח, וז"ל:

מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' (משלי יז, ג).  שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה על האדם שיזכך מחשבתו ושיתקן מידות הלב… עיקר התורה כולה תלויה בלב. וכן התורה חתומה בל"ב מבראשית עד לעיני כל ישראל[2] לקוחה מן החכמה שיש בה ל"ב נתיבות פליאות חכמה, ולפי שכל פעולותיו של אדם תלויות בלב, ע"כ יזהיר שלמה שיזהר האדם במידות הלב והודיענו שכל המחשבות הנעלמות בלב, גלויות הם אצל השי"ת. כי הוא יודע המחשבות ובוחן הלבבות, איזה הוא לב טוב ואיזה הוא לב רע. וזהו שאמר הכתוב, מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה'.

ומעתה מבוארים היטב דברי הרמב"ן בפירושו לאיוב במש"כ ש"דרך הכתוב לייחס החכמה ללב, כי הוא מקום הכוחות כולם". ואף שהחכמה משכנה בראש, אולם ללא הלב, החכמה אינה שלימה ואמיתית, ואף יתרה מכך, בכוחו של הרצון השלילי לעוות ולעקל את יושר החכמה אל עברי פי הפחת. ולפיכך, הסיבה שמייחס הכתוב את החכמה ללב נעוצה בכך שמקום כל הכוחות הוא בלב, דהיינו השלטון על הרצונות נמצא בלב האדם, ולכן השגת החכמה אפשרית רק אם הלב ראוי ונכון, וכלשון הכתובים שהובאו לעיל "ולבי ראה הרבה חכמה", "חכם לב יקח מצוות", אשר מפורש בהם שמשכן החכמה הוא בלב, וכמבואר.

ועי' בדברי רבנו בחיי (ויקרא ה, ו) "שהכתוב קורא לחכמה לב, מפני שהלב סיבת החכמה, כי המחשבה והחכמה בלב". והיינו כמבואר.

הלב הוא "הרצון" ובו טמון "הכח המתאוה"

ד. ונראה את יסודות הדברים מפורשים בדברי הרמב"ן, כדלהלן.

עה"פ (בראשית כז, מא) "ויאמר עשו בלבו", כתב הרמב"ן:

כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב, אף על פי שיהיה בה דיבור בשפתים, וכן בלב ולב ידברו (תהלים יב, ג), כי הרצון יקרא "לב", וכל ישראל לב אחד להמליך את דוד (דהי"א יב לח), שהיו כלם על אותה ההסכמה והיו מדברים בה, וכן ויאמר ירבעם בלבו (מ"א יב, כו), וכן אמר אליעזר (בראשית כד, מה) אני טרם אכלה לדבר אל לבי, והיתה שם תפילה בשפתיו ויאמר ה' אלקי אדני אברהם (שם יב), אבל טרם אכלה לדבר אל לבי, טרם השלימי מה שעלה בדעתי. ויאמר כאן כי כאשר באה משטמה גדולה בנפש עשו לשטום את יעקב על הברכה, עלה בלבו שיהרוג את אחיו וכו', וכן בבראשית רבה (סז, ט). ואם כן יהיה "דברי עשו" מחשבתו עם הלב, כמו דברתי אני עם לבי (קהלת א, טז).

הרי לנו כי "רצונו" של האדם נקרא בלשון הכתוב "לב", ולכן החלטתו של עשו להרוג את יעקב נקראה "אמירה אל לבו", כי הסכים ברצונו להורגו. והדברים מבוארים כדלעיל, שהלב הוא "מקום כל הכוחות" והוא המשפיע על הרצונות. ולכן ה"הרצון יקרא לב", כי הרצון שורשו בלב, וכפי שמדוייק בכל הפסוקים שהביא הרמב"ן.

וכן מבואר בפירוש המיוחס לרמב"ן על ספר היצירה (פ"א מ"א), וז"ל:

בל"ב נתיבות פליאות חכמה ברא הקב"ה את עולמו, הן עשר ספירות וכ"ב אותיות וכו'. וכוונת החשבון הזה ללב, ולב הוא רצון, כענין שנאמר (מ"ב י, טו) היש את לבבך ישר עם לבבי כאשר לבבי עם לבבך, כי קיום כל דבר הוא בעוד הרצון בו[3].

הדברים עמוקים ואין כאן המקום לבארם, ומכל מתבאר בזה שה"רצון" לקיים דבר, נקרא "לב". והיינו כמבואר, כי הלב הוא מקום ההשפעה על הרצונות.

[וזהו גם ביאור לשון הרמב"ן בסיום האגרת:

וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה יַעֲנוּךָ מִן הַשָׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאוֹל עַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה.

כי המשאלות הם רצונותיו של האדם, אשר מקומם בלב, כמבואר].

והדברים משלימים למה שפירש הרמב"ן עה"פ (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", וז"ל:

בכל לבבך על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו) הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה, כענין תאות לבו נתת לו (תהלים כא, ג), אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו, כה). אם כן בכל נפשך, הנפש המשכלת, וכן והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים (ש"א כה, כט). ורבי אברהם אמר כי "נפשך" המתאוה – כמו כנפשך שבעך (דברים כג, כה), נפש שבעה תבוס נופת (משלי כז ז), אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז יב). "ובכל לבבך" הוא  הדעת, והוא כנוי לרוח המשכלת, כי היא המרכבה הראשונה לו, וכמוהו חכם לב יקח מצות (משלי י ח). ודברו קרוב בפירוש "בכל לבבך", ממה שאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך.

בפירוש הראשון נקט הרמב"ן, שהלב הוא "הכח המתאוה", והנפש היא הדעת.  ופירוש זה מבואר היטב לפי האמור לעיל, שהלב הוא המפתח לרצונות ולתאוות, ולכן הלב הוא "הכח המתאוה".

בפירוש השני הביא את דברי האבן עזרא, שהנפש היא "הכח המתאוה", ואילו הלב הוא הדעת. והביא הרמב"ן ראיה לפירוש האבן עזרא, מלשון הכתוב "והיו הדברים האלו אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ושם ודאי הכוונה ב"לבבך" היא, שהדברים יהיו מיושבים בדעת האדם. וגם פירוש זה מבואר לפי האמור, שהלב הוא ה"דעת", מכיון שה"דעת" תלויה בלב, כי מכוחו של הלב מושפעת הדעת לטוב או ח"ו לרע. ואילו "הכח המתאוה" נקרא נפש.

עבודת הלב היא "שורש הכל" – כי הלב השולט על הרצונות לכוונם לתורה ומצוות

ה. על פי יסוד זה ביאר הרמב"ן את לשון הכתוב (דברים יא, טז) "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", שהאזהרה לא להתפתות אחר אלהים אחרים שורשה בהטיית הלב למחוזות שאינם רצויים, וז"ל הרמב"ן (שמות כב, טו) בתוך דבריו בענין פיתוי קטנה:

כי יפתה איש, ענין הפיתוי – הטיית רצון בשקר, פן יפתה לבבכם, ויפת בסתר לבי (איוב לא, כז), אם נפתה לבי על אשה (שם לא, ט). ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר פתי יאמין לכל דבר (משלי יד, טו). והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה.

מבואר בדבריו, שהדרך ל"וסרתם ועבדם אלהים אחרים", היא על ידי פיתוי הלב שהוא "הטיית הרצון בשקר". והדברים מוטעמים על פי המבואר בדברי הרמב"ן ורבנו בחיי והר"ן, ששורש האמונה וכל התורה והמצוות הוא בעבודת הלב. ועל כן ברור שההסרה והפיתוי אחרי אלהים אחרים, שורשם בלב על ידי הטיית הרצון בשקר.

דוק היטב בדברי הרמב"ן ותשכח, שהטעיית הלב גורמת לחסרון בשלימות הדעת, כדבריו ש"האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים". והיינו כמבואר, שהחכמה והדעת משכנם בלב, כי הוא הקובע והשולט על רצונות האדם, ורק מכוחו מושלמת הדעת על ידי שאינה מתפתה לטעות אחר הרצונות והתאוות.

הדברים מפורשים גם במה שכתב בדרשות הר"ן (הדרוש החמישי) וז"ל בקיצור:

המשל שהוא ידוע, שהלב הוא מקור החיים וממנו נשפעות הכוחות כולן[4], ולכן הטבע מקפיד לשמור הלב מאד, ודוחה מעליו הדברים המזיקים, כי להיות התחלת הפגע המועט בו יזיק יותר ממה שיזיק הפגע הגדול הנופל בשאר האיברים. והנמשל הוא, שהתכונות הלביות הנקראות הפעליות הנפשיות שורש העבודות כולן ושורש העבירות כולן. אם כן מחשבת הלב היא שורש העבודה והמרי, ולזה אמר (משלי ד, כג) מכל משמר נצור לבך, כי להתפעליות הנפשיות אשר שורשם ויסודם הלב, מבוא גדול בדביקות השי"ת והקורבה אליו.

ומעתה מה נאוו דברי הרמב"ן בתחילת פירושו לספר איוב המובאים לעיל [אות ב] כי איוב עבד את בוראו "בעבודת הלב שהיא שורש הכל, שהיה ירא אלקים". ומבואר היטב כי עבודת הלב היא "שורש הכל", דהיינו יסוד כל עבודת השי"ת, משום שהשגת שלימות יראת השמים וקיום התורה והמצוות, באים מכוחו של הלב השולט על הרצונות והתאוות, והמשפיע להגביר את רצון הטוב על רצון הרע[5].

והיינו דברי הרמב"ן באגרת, שמקומה של היראה הוא בלב, כלשונו:

וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ.

ענין "ערלת הלב", ובחינת "מילת ערלת הלב"

ו. ומעתה יבוארו היטב דברי הכתוב (דברים ל, ו) ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך", וצריך ביאור מהו ענין בחינת "ערלת" הלב הטעונה "מילה". וכתב הרמב"ן שם בביאור הדברים:

זהו שאמרו (שבת קד, א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל, והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה, ערלה ללב. ומול הלב הוא, שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית[6].

ומבואר בדבריו כי "ערלת הלב" היא החמדה והתאוות הנמצאות בלב האדם, כי כאשר התאווה והחמדה שולטים בלב, הרי זה בבחינת "ערלה" הסותמת את הלב לדעת האמת, כדברי הרמב"ן (ודברים י, טז), וז"ל:

ומלתם את ערלת לבבכם – שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת, לא כאשר עשיתם עד היום, שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וערפכם לא תקשו עוד, שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה, שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם, והם קשים לעזוב דרכם.

וכדברי הרמב"ן (ויקרא יט, יג), וז"ל:

וערלתם ערלתו את פריו, ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתר מליהנות בו, לשון רש"י, ויפה פירש. ואם כן, יהיה ערל לב (יחזקאל מד, ט), סגור לב, כמו שנאמר ואקרע סגור לבם (הושע יג, ח), וכן ערלה אזנם (ירמיה ו, י) שהיא סגורה ואטומה אין הקול נכנס בה.

ועל כן ביאור "מילת הלב" שתהיה בימות המשיח הוא הסרת "ערלת הלב", דהיינו ביטול החמדה והתאוות.

הרמב"ן הוסיף לבאר לפי זה את בחינת "הלב החדש" שיתן הקב"ה בלבבות לעתיד לבוא, שהיא ביטול היצר הרע, וז"ל:

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא, ל -לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו ביטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב-לג) והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי. וכן נאמר ביחזקאל (לו, כו-כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא, ב), והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב, א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ, אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי[7], ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ[8].

והדברים מבוארים לאור האמור לעיל, שהלב הוא הקובע את "רצונו" של האדם, להיכן יכוון את דרכיו. ולכן מקום מושבו של היצר הרע הוא בלב, וכמו שהובא בנפש החיים (בהגה"ה מהרי"ץ בסוף שער א) "כי עיקר משכן היצר הרע הוא בלב", משום שבמקום זה נמצאת ההשפעה על רצונות של האדם.

ומצינו בדבריו של ירמיה הנביא (יז ט-י) "עָקֹב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו, אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו". וכתב הרמב"ן (דברים ז, יב) בביאור הדברים:

כל לשון עקיבה גלגול וסבוב, עקב הלב.

ודבריו מבוארים לפי האמור, שהלב רוחש כל העת גילגולים וסיבובים, כי הוא "מקום הכוחות כולם", בו טמונים שורשי הרצונות והתאוות, ולכן שם  הוא מקום מושבו של היצר הרע.

לעתיד לבוא, יתן הקב"ה "לב חדש", דהיינו, יפתח את הלבבות מסגור עורלתם על ידי ביטול היצר הרע, ואז יחזור הלב לעשות בטבעו את הטוב והישר בעיני ה', וזוהי ה"מילה" האמורה בלשון הכתוב "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".

ויבואר לפי זה לשון הכתוב "בכל לבבך ובכל נפשך", על פי דברי הרמב"ן [המובאים לעיל אות ד] שהלב והנפש הם "הכח המתאוה", וה"דעת", וכמבואר לעיל, שהלב הוא המפתח לרצונות ולתאוות, ועל כן גם ה"דעת" תלויה בלב, כי מכוחו של הלב מושפעת הדעת לטוב או ח"ו לרע. ונמצא שעל ידי מילת הלב מעורלתו, מתגלה האהבה להשי"ת בלב ובנפש.

השגת החכמה על ידי מילת ערלת הלב

ז. עתה נוכל להבין במקצת את דבריו העמוקים של הרמב"ן בדרשה לחתונה (כתבי הרמב"ן ח"א עמ' קלד).

דהנה מבואר בדברי חז"ל (ילקוט שמעוני תחילת ספר משלי) שנחלקו החכמים היכן מקומה של החכמה בגוף האדם: "החכמה מאין תמצא (איוב כח, יב), מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצויה. ר' אליעזר אומר בראש, ר' יהושע אומר בלב". ועל כך כתב הרמב"ן:

זה שאמר שלמה (משלי כב, יז) הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, בא להכריע בין ר' אליעזר ובין ר' יהושע, ובא לומר שדברי שניהם קיימים… שהחכמה בראש ומשם מתפשטת בלב, וזהו שכתוב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, מלמד שהחכמה באזן שהיא בראש, ומשם מתפשטת בלב. ואזנך שהזכיר אינו בלבד לשון האזנה, כדכתיב (שמות טו, כו) והאזנת למצותיו, וכתיב (איוב לד, ג) כי אזן מלין תבחן, ואין אזן הבשר מבחין אלא בהאזנת הלב, כדכתיב (קהלת יב, ט) ואזן וחקר ותקן משלים הרבה. פירשו חז"ל, למה היתה התורה דומה קודם שבא שלמה, לבור שהיו מימיו עמוקים וצנועים, ולא היה אדם יכול לשתות מימיו, מה עשה פקח אחד קשר חבל לחבל משיחה למשיחה ודלה מימיו ושתה, כך היו דברי תורה סתומים עד שבא שלמה מדבר לדבר וממשל למשל ופירש את התורה. ומי גרם לו שידע לפרשה – לב שומע, שביקש מאת המקום, ונתן לו לב מהול.

ודבריו מבוארים על פי מש"כ הרמב"ן בפירושו לאיוב הנ"ל ש"דרך הכתוב לייחס החכמה ללב, כי הוא מקום הכוחות כולם". והיינו שאמנם משכן החכמה בראש, אולם ללא הלב, החכמה אינה שלימה ואמיתית. ונתבאר טעם הדבר, כי החמדה והתאוה שהם "ערלת הלב" עלולים להטות את החכמה לכיוון בלתי רצוי. והיינו דברי הרמב"ן ששלמה המלך הכריע כדעת ר' אליעזר ור' יהושע גם יחד "ובא לומר שדברי שניהם קיימים, שהחכמה בראש ומשם מתפשטת בלב". התפשטות החכמה מהראש אל הלב פירושה, שהחכמה מקומה הן בראש והן בלב, כי הלב הוא משפיע על הרצון וקובע בזה להיכן תהיה נוטה החכמה. וביאר הרמב"ן ש"שמיעתו" של שלמה התאפשרה על ידי הלב, כי אין זו שמיעה במובן שמיעת קולות באזניים אלא "האזנת הלב", להבין ולהשיג חכמה בשלימות. וכל חכמת שלמה נבעה מחמת שהיה לו "לב מהול", כמבואר לעיל, שפירושו לב טהור ונקי מהטיית הרצון בתאוה וחמדה. ולפיכך כשלבו היה מהול, גם חכמתו ה"מתפשטת" בלב היתה ברה ואמיתית.

בהנחת התפילין – משתעבד הלב "שהוא עיקר התאוות והמחשבות"

ח. לעיל [אות א] הובאו דברי הרמב"ן (שמות יג, טז) בביאור טעם מצות התפילין, ועתה נעתיק את כל דבריו:

והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות וכו', שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השורש באמונה.

ושאלנו, לכאורה משכן המחשבה במוח, ומדוע כתב הרמב"ן, שהלב הוא משכן המחשבה. ולפי האמור דבריו מבוארים, דאמת ונכון הדבר שגם הלב הוא "משכן המחשבה", שהרי "החכמה בראש ומשם מתפשטת בלב", וככל מבואר לעיל, שהלב הוא "מקום כל הכוחות" כי הוא משפיע על הרצון ומכווין את המחשבה והחכמה אל האמת, ובשל כך עבודת הלב היא "שורש הכל", וכדברי רבנו בחיי והר"ן [לעיל אות ג] שהלב הוא "שורש האמונה".

וענין זה הוא מהות מצוות התפילין, להניח כנגד הלב והמח את הפרשיות שיש בהם "מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השורש באמונה", שעל ידי זה משעבד את כל הכוחות לעבודתו יתברך, וכמו שכתבו הטור והשו"ע בהלכות תפילין (או"ח סימן כה סע' ה) וז"ל:

יכוון בהנחתם שציוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו.

והיינו דברי הרמב"ן בעניינא דתפילין שהלב הוא "משכן המחשבה", שהרי באמת הלב הוא המשפיע על הרצון בהיותו "עיקר התאוות והמחשבות", ומכוחו נקבע הלך המחשבה[9].

טהרת המחשבה במצוות שבין אדם למקום – תלויה בלב

ט. ומאחר ומשכן המחשבה הוא בלב, מכיון שהלב הוא ה"רצון" המשפיע ומכווין את המחשבה, מבואר היטב מדוע הדגיש הרמב"ן את עבודת הלב בדבריו על טהרת המחשבה הן במצוות שבין אדם למקום, והן במצוות שבין אדם לחברו.

במצוות שבין אדם למקום, כתב הרמב"ן:

בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת, חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִילּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ. כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם.

כלומר, המחשבה לפני כל דיבור ומעשה צריכה לעבור דרך הלב, כי הלב הוא השולט על הרצון, ולכן המחשבה שהאדם עומד לפני הקב"ה, שמכוחה כל ההנהגה שונה – צריכה לקנות שביתה בלב.

ולכן דקדק הרמב"ן לומר שטהרת המחשבה שורשה בעבודת הלב:

וְהָסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָקוֹם בָּרוּךְ הוּא.

"טהרת הרעיון" והמחשבה, תחילתה בהכנת הלב כראוי מקודם לכן, וככל המבואר לעיל, שרק באמצעות לב נכון גם המחשבה נקיה מחמדה ותאווה, ועומדת בטהרתה.

טהרת המחשבה במצוות שבין אדם לחברו ובעבודת תיקון המידות – תלויה בלב

י. ומובן מדוע גם במצוות שבין אדם לחברו ובעבודת תיקון המידות, הדגיש הרמב"ן באגרת את מקומו של הלב, בשורש מידות הכעס, הענוה, הגאוה והכבוד לזולת.

בביאור הדברים נקדים מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות פרק ב משנה ט) במאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר, עין רעה. רבי יהושע אומר, חבר רע. רבי יוסי אומר, שכן רע. רבי שמעון אומר, הלוה ואינו משלם וכו'. רבי אלעזר אומר, לב רע. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם".

וכתב הרמב"ם פירוש המשניות:

והבן מכל מה שביארנוהו שלב טוב רוצה בו הפעולות הטובות והם הפעולות הממוצעות והם מעלות המידות. והוא כולל ההסתפקות ואהבת הטובים וזולת זה מן המעלות, והוא אמרו שבכלל דבריו דבריכם. וכן לב רע פחיתות המידות והוא כולל גם כן כל מה שהזהירו ממנו.

ובפירוש רבנו יונה (אבות, שם) הוסיף:

הרמב"ם ז"ל פירש שזו – לב טוב – היא מעלת תיקון המידות, לפי שדעותיו של אדם נובעות מן הלב. ובזמן שלבו טוב, כל מידותיו ישרות ודעותיו נכונות, ונמצא שמח בחלקו, ומתחבר עם הטובים ואינו חפץ אלא בדבר שיש בו תועלת ולא הפסד, וכן כתב הרמ"ה.

מתבאר בדבריהם, שהלב הטוב הוא השורש לתיקון המידות "לפי שדעותיו של אדם נובעות מן הלב". והדברים מוטעמים לאור המבואר לעיל, שהלב הוא המכריע את רצונותיו של האדם, כדברי הרמב"ן בתחילת פירושו לאיוב, ש"עבודת הלב היא שורש הכל".

ומאחר ועבודת הלב היא שורש הכל, כאשר בא הרמב"ן לעסוק בתיקון המידות, הדגיש את הלב, כי המידות הרעות, שורשן בלב, ולפיכך הדרך לתקנן על ידי הלב.

מידת הכעס, שהוא  יסוד מניעת הענוה, תיקונה נעשה בעבודת הלב:

וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב, א), כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵּיהִנָּם שׁוֹלְטִין בּוֹ, שֶׁנֶאֱמַר הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ[10].

קנין מידת הענוה, גם הוא – בלב:

וְכַאֲשֶׁר תִּנָצֵל מִן הַכַּעַס תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה.

ושורש הגאוה – אף הוא בלב:

וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וגו'. וּבַמֶּה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם.

והדברים מפורשים, במש"כ הרמב"ן (דברים יז, כ) בגנות הגאוה – שמקומה של הגאוה בלב, וז"ל:

לבלתי רום לבבו מאחיו נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו. כי הגאוה מידה מגונה ונמאסת אצל האלקים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם. כענין המבואר על יד המלך שלמה (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב (ירמיה ט, כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.

ואף קנין ההנהגה להיזהר בכבוד הזולת, תלוי בלב:

וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא, עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ, חֲשׁוֹב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.

ויסוד כל הדברים חד הוא: מכיון שהלב הוא "מקום כל הכוחות", ומתוכו ההשפעה על המחשבה והדעות, כמבואר לעיל – הרי ששורש תיקון המידות נעשה בלב, וכדבריו של רבנו יונה: "שדעותיו של אדם נובעות מן הלב. ובזמן שלבו טוב, כל מידותיו ישרות ודעותיו נכונות, ונמצא שמח בחלקו".

ודוק היטב בדברי רבנו יונה "ונמצא שמח חלקו". ובזה מבוארים דברי הרמב"ן באגרת:

וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִרְאָה… וּבְמִדּוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ.

והיינו שאף מידת השמח בחלקו, הבאה מתוך מידות הענוה והיראה[11] – יסודה ב"לב טוב". והדברים משלימים לכל המבואר, שרכישת מידות הענוה והיראה אפשרית מתוך עבודת הלב שהיא "שורש הכל", ולכן אף מידת "השמח בחלקו", נובעת ממעלת שלימות הלב.

הדביקות בה' וטהרת התפילה – מתוך עבודת הלב

יא. גם הדרך להשגת הדביקות בה' היא בעבודת הלב. יעו' בדברי הרמב"ן עה"פ (דברים יא, כב) "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", וז"ל:

ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה.

ומבואר כי הדרגה העילאית של הדביקות בהקב"ה, היא כאשר האדם דבוק להקב"ה בכל נימי לבו. והיינו שעיסוקיו בענייני העולם הזה הם בבחינת "אחד בפה ואחד בלב" – במעטה החיצוני נראה כי הוא אוכל, שותה, ישן  ומקיים דברים כדרך כל הארץ, אך בכל אותה העת, הלב נמצא לפני ה'[12]. ועי' במש"כ בדרשות הר"ן (דרוש חמישי) בתוך דבריו: "כי להתפעליות הנפשיות אשר שורשם ויסודם הלב, מבוא גדול בדביקות השי"ת והקורבה אליו".

והדברים מבוארים היטב לפי האמור, שעבודת הלב היא "שורש הכל", כי הלב הוא מקום ההשפעה על הרצון.  ועל כן פשיטא, שלא תיתכן דביקות שלימה בבורא ללא טהרת הלב והיותו בדרגת "לפני ה'".

ומאחר וכפי שרואים אנו, אגרת הרמב"ן סובבת רובה ככולה סביב ציר עבודת הלב שהוא "שורש הכל", לא יפלא שענין הדביקות בהקב"ה בכל דרכי האדם, מוזכר גם הוא באגרת, כדברי הרמב"ן:

בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת, חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִילּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ.

כי שלימות הדביקות היא חלק ממסכת עבודת הלב – הבריח התיכון של האגרת.

ואף התפילה עניינה דביקות הלב בהקב"ה, כמו שכתב הרמב"ן (דברים כג, י) וז"ל:

וטעם כיסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה, אבל אסור לראותה בעת התפילה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד. מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש, וישבשו כוונת הלב הטהור. וכאשר נעלמה מעין רואה, אין רע.

וכידוע, חז"ל הגדירו את התפילה כ"עבודת הלב", כמאמרם (תענית ב, א) "ולעבדו בכל לבבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב – הוי אומר זו תפילה". ובזה מוטעמים ומבוארים דברי הרמב"ן באגרת, בהדגשתו את מקום הלב בעת התפילה וההכנה לה:

והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפילה, והכן לבך לפני המקום ברוך הוא, וטהר רעיוניך…. ותפילתך תהיה זכה וברה ונקיה ומכוונת ומקובלת לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך.

"והשבות אל לבבך" – מקום התשובה בלב האדם

יב. עתה נבין בתוספת ביאור את מקום התשובה שהוא בלב האדם, וכדכתיב בפרשת ניצבים (דברים ל, א-ב) "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה, ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". וכתב הרמב"ן (שם פסוק יא) בביאור הפסוק "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא", וז"ל:

אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני, לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום. וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו, שיתוודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך, כמו שפירשתי.

וכוונתו לדבריו (שם פסוק ב), וז"ל:

וטעם ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך, שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כאשר עשו בגאולה השנית דכתיב (נחמיה י, ל) ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחוקיו.

ומבואר כי בסדר החזרה בתשובה, ראשית כל יש לשוב בלב, ולאחר מכן להתוודות בפיו. ועי' בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) שכתב:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו'. וכן יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו[13].

וביאור ענין התשובה, מדוע ראשיתו תלויה בלב, נראה על פי דברי הרמב"ן שהחטא גורם לפירוד והרחקה מהקב"ה, וז"ל עה"פ (ויקרא ד, א) "נפש כי תחטא בשגגה":

וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה. ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העולם זוכים לבא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן, שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.

ומאחר שהחטא גורם לאדם להתרחק מדביקות בבוראו, הדרך להשבת הדביקות למקומה הוא בעבודת הלב, וכמבואר לעיל שהשגת הדביקות בקב"ה היא בעובדת הלב, לפיכך יסוד התשובה בא מכח עבודת הלב.

נמצא לפי זה תוספת בביאור דברי הרמב"ן באגרת:

וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.

כי גם יסוד עבודת התשובה הוא חלק ממסכת עבודת הלב – הבריח התיכון של האגרת.

וכן יבוארו לפי האמור דברי האגרת:

וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְטַהֵר רַעְיוֹנֶיךָ, וַחֲשׁוֹב הַדִּבּוּר קוֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָבָר וְדָבָר וְלֹא תֶחֱטָא.

והיינו שהדרך להינצל מהחטא היא על ידי התבוננות, טהרת המחשבה והכנת הלב. וביאור ענין זה, שבהכנת הלב מתרחק האדם מחטא הוא, על פי המובא לעיל [אות ו] שרק על ידי הסרת ערלת הלב, החמדה והתאוות, מתייצב האדם על דרך המובילה אותו הרחק מן החטא.

ויגבה לבו בדרכי ה' – דרכי העליה שורשם בעבודת הלב

יג. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל בהרחבה, כי עבודת הלב היא שורש הכל, יבוארו דברי הרמב"ן באגרת:

וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה.

ונקדים מדברי הרמב"ן בביאור "נשיאות הלב" של עושי המשכן, עה"פ (שמות לה, כא) "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו", וז"ל:

על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות. וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר, וכבר הזכרתי זה בסדר האחר (שמות לא, ב). והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה.

וכוונת הרמב"ן למה שפירש (שמות לא, ב)  שבני ישראל עבדו במצרים בחומר ובלבנים ולכן, היה זה "פלא" שנמצא בהם בצלאל בן אורי בן חור, וז"ל:

כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה.

מבואר איפוא, כי בדרך הטבע, לא היתה לבני ישראל אפשרות לעסוק במלאכות הדקות והעדינות שבבניית המשכן. ואף על פי כן "נשאם לבם", דהיינו מצאו בטבעם יכולת לעשות כן, ואז "ויגבה לבו בדרכי ה'" –  ובאו לפני משה רבנו לומר לו שחפצים לעשות ככל אשר יושת עליהם.

ומכאן נלמד עומק נוסף בביאור דברי הרמב"ן באגרת – "ולבך למעלה". והיינו שהלב מגביה את האדם להשיג דברים שהם למעלה מכוחותיו, וכלשון הכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". והדברים מבוארים לאור כל האמור, שהלב הוא מפתח הרצון, ולכן מכח הלב נוצרת השאיפה להעפיל מעלה בכח רצון, גבוה מעל גבוה. ועי' בדברי רבנו בחיי (הקדמה לפרשת בשלח) שכתב:

הלב הטוב סופו שיבא לידי פעולה טובה, כשם שהכסף הנבחר סופו שיבוא לידי מלאכה טובה. והלב הרע סופו שיבוא לידי פעולה רעה, כשם שכסף הסיגים לא יצלח למלאכה.

•  •  •

והם הם דברי הרמב"ן בתחילת פירושו לאיוב, ש"עבודת הלב היא שורש הכל". שורש הכל – במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, כדברי רבנו יונה ש"בזמן שלבו טוב, כל מידותיו ישרות ודעותיו נכונות". שורש הכל -בהשגת החכמה והיראה, בדביקות בהקב"ה, בטהרת התפילה ובשלימות התשובה.

[1]דברי הרמב"ן במלואם בענין מצות תפילין יבוארו להלן [אות ח].

[2]דהיינו, אותיות תחילת התורה וסיומה הם ל"ב – בראשית ברא, לעיני כל ישראל. וכן הובא בספר מדבר קדמות להחיד"א (מערכת ל' ערך לב) ד"לכן מצינו שהתורה מתחילה ונגמרת באותיות ל"ב, דהכל תלוי בלב".

[3]כדברי הרמב"ן בכמה מקומות, שכל מציאות וקיום הדברים הגשמיים בהווית עולם הוא בחפצו ית',  יעו' בדבריו עה"פ (בראשית א, ד) "וירא אלקים את האור כי טוב", וז"ל: "כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה וכו' וקיומם יקרא ראיה וכו', והענין להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין". וכן שם (פס' י) "וירא אלקים כי טוב, הוא קיומם בחפצו, והענין כי כאשר הלבישם הצורה הזו חפץ בהם והיה הקיום כאשר פירשתי". וכן בדבריו (שם ב, יז) "והחפץ האלוקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד כמו שפירשתי וירא אלקים כי טוב".

[4]וכן הוא בדברי הרמב"ן (ויקרא יז, יד) וז"ל: "כי הדם הוא הנפש עצמו, לומר שהיו לבשר אחד לא יתפרדו לא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם כידוע ברוח אשר תחילתו מן הלב שהוא היולי [הכח היסודי] לרוחות כולן, וממנו יבא הזן שעושה הדם והדם הוא המולידו והמקיימו, כענין הגולם והצורה בכל בעלי הגוף שלא ימצא האחד בלתי האחר", עכ"ל.

[5] ועי' ברש"י (שמות טו, ח) עה"פ "קפאו תהומות בלב ים", וז"ל: "בלב ים, בחוזק הים. ודרך המקראות לדבר כן, עד לב השמים (דברים ד, יא) בלב האלה (ש"ב יח, יד), לשון עיקרו ותקפו של דבר". והדברים מתאימים למבואר, דהלב הוא "עיקרו ותוקפו" של האדם, כי הוא "מקום כל הכוחות", ועבודת הלב היא "שורש הכל".

[6]כוונתו לדבריו בפרשת בראשית (ב, ט) וז"ל: "והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע… והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מידה אלקית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה".

ולפי זה צריך ביאור מה גדר ה"בחירה" שהיה לאדם הראשון לפני החטא, וכן לפי זה, מה תהיה ה"בחירה" בימות המשיח. ועי' בנפש החיים (שער א פרק ו בהגה"ה), וז"ל בקיצור: "והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך ח"ו, כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה, וגם כי הרי אחר כך חטא, אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכוחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כוחות הקדושה לבד, וכל ענייניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטיה לצד ההיפך כלל, וכוחות הרע היו עומדים לצד וענין בפני עצמו חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן כשרצה הס"א להחטיאו הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתות. לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו, ובחטאו שנמשך אחר פתוי הס"א, אז נתערבו הכוחות הרע בתוכו ממש", עי"ש כל דבריו. ובהרחבת ביאור הענין יעו' בדעת חכמה ומוסר (ח"א סימנים כה, כח), ובמכתב מאליהו (ח"ב עמ' 147).

[7]בספר שם דרך על חומש דברים (פרשת נצבים, חלק הביאורים אות ח) ביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, שאין כוונת הרמב"ן לומר שבימות המשיח יהיה שינוי בטבע האדם, אלא שבימות המשיח הדעת תהיה בהירה וברורה, אך אין זה בגדר שינוי הטבע. וכמו שכתב הרמח"ל (דעת תבונות אות קמו) על המצב בימות המשיח. ובזה אתי שפיר דס"ל לרבנו כדעת הרמב"ם (הלכות מלכים פי"ב ה"א; הלכות תשובה פ"ט ה"ב) שפסק כשמואל (שבת סג, א; קנא, ב) שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גלויות בלבד [ולא ישתנה הטבע].

[8]ענין ה"לב החדש" שיהיה באחרית הימים הוזכר גם בדברי הרמב"ן (דברים יט, ח) וז"ל בפרשת ערי מקלט: "כאשר תגיע זכותך שתשמור כל המצוה, לאהבה את ה', אהבה שלימה קיימת לעולם, שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם, אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים והוא לימים אשר אמר (להלן ל ו) ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך, ו"לבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא, וכענין שנאמר בקבלה (ירמיה לב לט מ) ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם, וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי. ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה".

[9]במכתב מאליהו (חלק ה' עמ' 430) הוסיף לבאר על פי יסוד הדברים, וז"ל: "תפילין של יד – כנגד מעשה, התלוי בלב. תפילין של ראש – כנגד השכל. מקדימים של יד ופושטים של ראש תחילה, ללמד שצריכים להיות מעשיו מרובים מחכמתו (אבות פ"ג מ"ט), דהיינו שצריך להיות יותר בלב מאשר בשכל, כי שורש המעשים בלב". אנו מניחים תחילה תפילין של יד, ובשעת החליצה מקדימים את חליצת תפילין של ראש, כי גם סדר הנחת וחליצת תפילין נועד ללמדנו כי שורש המעשים בלב, ועל כן הלב חייב להיות משועבד לעבודתו ית'. ובשל כך משהים את התפילין של יד, שהם כנגד הלב, כל זמן שהתפילין של ראש נמצאים על הגוף, כדי שלא יהיה מצב שהמחשבה והמח – תפילין של ראש, נמצאים ללא שלטון הלב – תפילין של יד, המטה ומשעבד את הרצון לעבודת השי"ת.

[10]ועי' בפירוש רבנו יונה למשנה (אבות פ"ב מ"ט) שכתב: "כי לב טוב רצונו לומר מידת הרצון, וזהו הסבלן שאינו קצר רוח, ומתרחק ממידת הכעס ומשיב במענה רך, אף כי יעשו לו דבר רע יסבלהו ואין מר בפיהו, כי חכו ממתקים וכולו מחמדים". והיינו שמידת הלב הטוב – הסבלנות – היא הדרך להתרחק מהכעס.

[11]כפי שנתבאר במקומו (במאמר ד) "השמח בחלקו".

[12]ונתבאר ענין זה במקומו (במאמר יא) "בכל דרכיך דעהו".

[13]ויש לדון טובא בגדרי מצות התשובה ומצות הוידוי בשיטת הרמב"ן, ואכ"מ. ועי' בענין זה בספר שם דרך על מסכת יומא (סימן כה), ובספר לתשובת השנה (הלכות תשובה פ"ב ה"ב).