רפואת הנפש בשבת
חילול שבת לצורך טיפול בנפגעי חרדה ופוסט-טראומה
א. חילול שבת עבור ישוב דעת היולדת והחולה המסוכן – מקורות
במשנה במסכת שבת (1א) נאמר כי מותר לחלל שבת עבור יולדת., ובדברי הגמרא (1ב) התבאר כי מותר אפילו להדליק בשבת נר בשביל יולדת עיוורת, משום שיש בכך כדי לישב את דעתה.
והנה בדברי הראשונים מצאנו כי ההיתר לחלל שבת עבור ישוב דעת לא נאמר דווקא בעניינה של היולדת, אלא אף עבור חולים מסוכנים אחרים:
- הרמב"ם (1ג) פסק: "מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה. אע"פ שאין הדבר מועיל כלום, כדי שלא תיטרף דעתו עליו". מבואר מדבריו כי מותר לעבור על איסור דאורייתא "מְנַחֵשׁ וְחֹבֵר חָבֶר", ואף לכפור בתורה (כמבואר בהלכה יב), בכדי ליישב את דעתו של החולה המסוכן.
- הרמב"ן (1ד) הביא את דברי הגמרא במסכת שבת (1ב), אך הוסיף עליה שתי מילים: "קמ"ל יתובי דעתא דחולה בעלמא מחללינן שבתא במלתא דמסתכנא בה".
- הרשב"א (1ה) התיר לכתוב בשבת קמיע לחולה שיש בו סכנה או ליולדת, בכדי ליישב את דעתם.
- התשב"ץ (2א) כתב כי מותר וראוי לחלל שבת לצורך ישוב דעתו של חולה שיש בו סכנה, הן במלאכות דרבנן והן במלאכות דאורייתא, והוכיח כן מדברי הגמרא במסכת שבת (1ב).
- הרדב"ז (2ב) התיר לחלל שבת לצורך הכנת תרופה לחולה שיש בו סכנה, אע"פ שהרופא אומר שאין צורך בתרופה זו. והוכיח כן מדברי הגמרא במסכת שבת (1ב), שהתירה לחלל שבת לצורך ישוב דעת היולדת, כך גם מותר לחלל שבת עבור חולה שדורש תרופה, כדי שלא תטרף דעתו.
ב. חילול שבת עבור ישוב דעת החולה שיש בו סכנה – במלאכה דאורייתא או דרבנן
מעיון בדברי הראשונים הנ"ל נראה לכאורה, כי כשם שהותר לעבור על איסורים מדאורייתא בכדי ליישב את דעתה של היולדת [כמבואר בדברי הגמרא בשבת (1ב)], כך גם הותר לעבור על איסורים מדאורייתא לצורך ישוב דעתם של חולים מסוכנים. אמנם נראה כי יש מקורות אחרים בהם מבואר כי הותרו רק איסורים מדרבנן:
- במסכת בבא בתרא (2ג) מבואר כי מותר לעשות קנין מ'שכיב מרע' בשבת, אף על פי שיש בכך איסור דרבנן של קנין בשבת, מחשש שמא תטרוף דעתו עליו.
- במסכת גיטין (3א) מסופר על אדם שכיב מרע, שכתב גט לאשתו בערב שבת ולא הספיק למוסרו לה, ובשבת החמיר מצבו, והוא פחד שימות ואשתו תיפול ליבום [ולא היה אפשרות למסור את הגט בשבת, משום איסור טלטול], ומחמת פחדו התירו לה לעבור על איסור דרבנן, ולקנות את מקום הגט בשבת ולהתגרש בכך. והרא"ש (3ב) כתב במפורש: "דנהי דהתירו לקנות משכיב מרע בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו, תיקון מנעול שהוא איסור דאורייתא לא התירו".
- המרדכי (3ג) הוכיח מסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (2ג) כי כאשר אדם גוסס מבקש בשבת שיקראו לקרוביו, מותר להגיד לנכרי שיצא מחוץ לתחום, וילך לקרוא לקרוביו, מחשש שמא תיטרף דעת החולה. דבריו נפסקו בשולחן ערוך (3ד), ומדברי המשנה ברורה מבואר, כי ההיתר הוא רק באיסור דרבנן של אמירה לעכו"ם, אך אסור ליהודי ללכת בעצמו לקרוא לקרובי החולה, משום שהדבר כרוך באיסור דאורייתא.
ומעתה יש ליישב את המקורות הסותרים, ולברר האם הותרו דווקא איסורי דרבנן או גם איסורי תורה.
ג. ההבדל בין ישוב דעת לצורך טיפול הרפואי לבין ישוב דעת שאינו קשור לרפואה
בשו"ת ציץ אליעזר (3ה) כתב כי הישוב לסתירות בדברי חז"ל והפוסקים, האם מותר לחלל שבת לצורך רפואת הנפש באיסור דאורייתא או רק באיסור דרבנן, נעוץ ביסוד החילוק בין חילול שבת לצורך פחד לצורך טיפול הרפואי עצמו לבין פחד שאינו לצורך טיפול הרפואי.
כאשר החולה מפחד שלא ממלאים רצונו בדבר שחושב שאם ימלאו רצונו ויתנו לו דבר מסוים, זה יביא לו את רפואתו – באופן זה חשש הטירוף והעדר ישוב הדעת יכול לגרום לסכנה ממשית, ובשל כך התירו חילול שבת גם במלאכות האסורות מהתורה. אמנם כאשר חשש הטירוף וחוסר ישוב הדעת של החולה נובע מפני שאין ממלאים רצונו בדבר שאינו נוגע לטיפול הרפואי בו. כגון, שמונעים ממנו נחת רוח לגרש את אשתו, או להקנות דבר פלוני לפלוני, וכן שאין מביאים לו את קרוביו – באופנים אלו אין חוסר ישוב הדעת יוביל לסכנת נפשות, ומשום כך לא התירו באופנים אלו לעבור על איסורי תורה אלא רק על איסורי דרבנן.
אמנם סיים הציץ אליעזר, כי באופנים שרואים כי אי מילוי רצונו בדברים שאינם נוגעים לטיפול הרפואי, עלול להביאו לידי פקוח נפש, הרי הוא ככל חולה שיש בו סכנה, ומותר לעבור על איסורי תורה לשם כך.
חילוק זה הובא להלכה גם בספר שמירת שבת כהלכתה (4א), ובהערות שם תמה הגרש"ז אויערבך "וכי מותר להביא לחולה עיתון או ספר קריאה במקום שאין עירוב כדי להפיס את דעתו".
גם בספר חוט שני (4ב) נקט חילוק זה להלכה לענין היתר חילול שבת עבור ישוב דעת היולדת, וכתב כי היתר זה לא כולל כל דאגה שהיא של היולדת, אלא רק בעניינים הנוגעים לטיפול בה. אך כאשר היולדת דואגת מכל מיני דברים שאינם נוגעים ממש לטיפול בה, אין הדבר בכלל פיקוח נפש, אלא אם כן רואים לפי הענין שזה פיקוח נפש. ועל פי זה כתב, כי כאשר התינוק הנולד נחלה והועבר עקב כך לבית חולים אחר, אסור לאמו [היולדת], המודאגת ממצבו, לחלל שבת עבור התעניינות במצבו של בנה, אלא אם כן יש בכך תועלת לטיפול בו. כמו כן באופן שכמה בני משפחה נפגעו בתאונת דרכים, והינם בגדר 'חולה שיש בו סכנה', וכל אחד מהם מאושפז בבית חולים אחר, אין להתיר להם לחלל שבת לצורך התעניינות גרידא במצבם של שאר בני משפחתם, אף שהדבר יגרום לישוב דעתם. כמו כן, אסור לחלל שבת ולנסוע בשבת לצדיק לבקש ברכה קודם הלידה, אף אם היולדת מבקשת לעשות כן.
רבי עמרם פריד (4ג) הביא את הוראת החזון איש "מזרז אני שיסעו עם היולדת בשבת [לבית החולים]", ואת דברי רבי חיים קניבסקי שאפילו איסור דאורייתא הותר לשם כך [וכגון לנסוע במיוחד להביא את הבעל, את אמה של היולדת, או את תומכת הלידה], ותמה מה מקור דבריו.
ולאחר שיישב את הסתירות בדברי חז"ל והפוסקים על פי החילוק הנ"ל, בין חילול שבת לצורך פחד הנוגע לטיפול הרפואי עצמו לבין פחד שאינו לצורך טיפול הרפואי – התיר לעבור על איסור תורה בכדי ללוות את היולדת בשבת, דווקא באופן שהיולדת מרגישה שהיא צריכה אותם ללידה. וכן מותר ליולדת לעבור על איסור תורה ולנסוע לבית חולים המרוחק מביתה בשבת, דווקא אם סומכת על בית חולים זה. אך אם מעדיפה את בית החולים המרוחק מסיבות צדדיות, וכגון שההורים שלה גרים באותה עיר, אין היתר לעבור על איסורים דאורייתא לשם כך.
ד. חילול שבת עבור ישוב דעתו של אדם בריא
עד עתה עסקנו בחילול שבת עבור ישוב דעתם של יולדת ושאר חולים שיש בהם סכנה. ויש לעיין האם מותר לחלל שבת, גם לצורך ישוב דעתו של אדם בריא.
בדברי הגמרא במסכת יומא (5א) נתבאר כי מותר לחלל שבת עבור חילוץ תינוק מבור או מחדר נעול. ויש לעיין בטעם ההיתר – האם הוא מחשש שהתינוק ימות או שמא רק ייבהל [ואולי אף ישתגע] גרידא.
מדברי רש"י שם (ד"ה ננעלה דלת) נראה כי טעם ההיתר הוא, כי "התינוק נבעת". גם הראבי"ה (5ג) כתב שטעם ההיתר הוא "משום דמבעית". אמנם הרמב"ם (5ב) כתב שטעם ההיתר הוא "שמא יבעת התינוק וימות", וכן פסק המשנה ברורה (5ד) על פי דברי המגן אברהם.
יתכן לומר כי הרמב"ם יסבור שבאופן שתינוק נופל לבור, ואין כל חשש שימות מחמת פחדו, אין להתיר לחלל שבת לצורך חילוצו, מפני שאין בכך סכנת נפשות. אך לדעת רש"י והראבי"ה, אף באופן זה מותר לחלל שבת, מכיוון שגם בהלה של תינוק מתירה חילול שבת, ויש לעיין בטעמם.
[בשו"ת שבט הלוי (5ה) דן האם ההיתר אמור רק באופן שהתינוק שלפנינו מבועת, או אף כאשר אינו מבועת, מותר לחלצו מחשש שמא יבעת. ומדקדוק לשונות רש"י והרמב"ם, נראה כי הם נחלקו בכך. עוד דן השבט הלוי, מהו גיל ה'תינוק' שהותר לחלל שבת עבור חילוצו. וסיים: "ולמדנו כי הבעתה גדולה ספק פיקוח נפש הוא, ופשיטא דזה גם בגדולים. ומצינו כמה עובדות בחז"ל כי התרגשות פתאומי גרם למיתה"].
בדברי חז"ל מצאנו מקורות נוספים להיתר חילול שבת עבור ישוב דעתו של אדם שאינו חולה מסוכן:
- בדברי המשנה במסכת שבת (6א) נאמר "המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שיישן, פטור". ופירש הרמב"ם כי 'רוח רעה', הכוונה לחולי נפשי המתבטא בכך שהאדם נהנה רק בחושך או בהתבודדות [מעין דכאון], ולפיכך מותר לחלל בשבילו את השבת ולכבות את הנר. ויש לעיין האם ההיתר נובע מכך שיש חשש מוות ב'רוח רעה', או אף כשאין חשש מוות, מותר להוציאו מ'רוח רעה' זו.
- במסכת תענית (6ב) מבואר כי מותר להתענות בשבת עבור יחיד הנרדף מפני רוח רעה. ופירש רש"י: "מפני רוח רעה, שנכנס בו רוח שידה [שֵד נקיבה], ורץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות". ומפורש בדבריו, כי ההיתר נובע מחשש שהחולה ב"רוח רעה" ימות.
- בדברי האגרות משה (6ג) מבואר שהיתר חילול שבת עבור הסובל ממחלה נפשית נאמר רק באופן שיש חשש מוות, וכפי שנראה מדבריו בנדון אישה שחלתה בדיכאון לאחר הלידה והחלימה, והרופאים חששו שאם תתענה ביום כיפור תחזור "לשטותה", כי פשוט שמותר לה לאכול, מפני "דשטות הוא סכנה. ואף שהמחלה עצמה לא תמיתנה, אבל כיון שמצד המחלה אפשר שתמית עצמה ואת אחרים, הוא גם כן פיקוח נפש".
- לעומת זאת, בספר נפש הרב (6ד), הביא את דברי האגרות משה, וכתב כי דעתו, ששיגעון דינו כסכנת נפשות רק כשקיימת אפשרות מוות, מתאימה לפירוש רש"י במסכת תענית (6ב). אך דעת רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, כי אף באופנים שאין חשש מוות, נחשב השיגעון גרידא כסכנת נפשות, וכל הגוף מוטל בסכנה, ולכן מותר לחלל שבת כדי להציל אדם משיגעון.
- בספר שיעורי תורה לרופאים (6ה) הביא את דעת האגרות משה, שההיתר לחלל שבת ויום כיפור על חולה נפש הוא מחשש שימית את עצמו או את אחרים. והוסיף בשם רבי יוסף שלום אלישיב, כי אף שהמשוגע לא "מוחזק" להרוג את עצמו או את אחרים, בכל זאת מסוכן הוא ומותר לחלל עליו שבת, כי אין לו חוש ודעת לשמור על חייו ועל בריאותו, ומסוגל הוא לעבור ברמזור אדום מבלי לשים לב שיכול להיהרג.
וראה בדבריו מה שהקשה על דעת רבי חיים מבריסק, ומה שביאר בדעתו, ויבואר בהמשך.
ה. חילול שבת כדי למנוע מאדם להיכנס לגדר "שוטה" הפטור מהמצוות
לעיל נתבאר כי יתכן שניתן למצוא מקור מדברי המשנה במסכת שבת (6א), וכן מדברי הגמרא במסכת יומא (5א), לפי חלק מרבותינו הראשונים – להתיר חילול שבת לצורך אדם שנתקף ב'רוח רעה' או בחרדה, גם באופנים שאין כל חשש מוות, ויש פוסקים שנקטו כן להלכה [הגר"ח מבריסק]. ויש לעיין מהו טעם ההיתר [ובספר שיעורי תורה לרופאים (6ה) כתב כי השיגעון פוגע בכל הגוף, והופך את האדם לבעל חי "והרי זה כאילו האדם שבו מת"].
ונראה לבאר טעם הדבר על פי דברי הגמרא במסכת יומא (7א) שהביאה את דעת רבי שמעון בן מנסיא הסובר כי המקור להיתר חילול שבת מחמת פיקוח נפש הוא "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, אמרה תורה, חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" [וראה בדברי שבט הלוי (7ב) ומשפטי הדעת (7ג), האם מקור זה נפסק להלכה, או שרק המקור הראשון המובא בגמרא "וחי בהם, ולא שימות בהם" נפסק].
ועל פי זה השיב השבט הלוי על מה שנשאל: "בענין אדם גדול שעלול לאבד צלילות דעתו ולחיות כשוטה שיפטר מן המצות, וניתן להצילו אם יחללו עליו שבת, האם חייבים להצילו", והוסיף כי "תמצית שאלתו, האם קיום מצוות של כל ימיו, שעלול אדם לאבד, הוא בגדר פיקוח נפש ומותר לחלל עליו". והסיק להתיר מפני שני טעמים:
[א] מותר להציל אדם שלא ייהפך להיות שוטה, וכפי המבואר במסכת תענית (6ב), ובכל שוטה יש חשש שמא יטבע או יפול וימות. [ב] מותר לחלל שבת על אדם כדי שלא יהיה פטור ממצוות התורה כל ימיו.
כדברים הללו כתב גם בספר משפטי הדעת (7ג), כי יתכן להתיר חילול שבת עבור חולה שמפאת מחלתו הגיע לכלל שוטה הפטור מהמצוות, ויש סיכוי שיחלים על ידי טיפול מסוים הכרוך בחילול שבת, וכתוצאה מכך אולי יוכל לקיים את המצוות. וכן כתב בספר שיעורי תורה לרופאים (7ד), והוסיף כי על פי זה יוצא, שלדעת הגר"ח מבריסק מותר לחלל שבת לרפואת השוטה, רק באופן שהטיפול הרפואי יביאו לידי פקחות שתחייבו במצוות. אולם לדעת האגרות משה, מותר לחלל שבת עבור רפואת שוטה גמור ולהצילו מחשש סכנה, אף כאשר ידוע שהוא יישאר שוטה הפטור מהמצוות.
וראה עוד בדברי התשובות והנהגות (7ה) שכתב כי בהיתר פיקוח נפש יש לקחת בחשבון את הפחד, וכפי שאירע במלחמת המפרץ שיהודי אחד בלבד נהרג מהטילים, אך נשים רבות הפילו, ויהודים אחרים מתו מהתקפת לב. אמנם כאשר מפיחים בעם אמונה שלכל פצצה יש כתובת, ומחזקים ומעודדים את רוחם, ומביאים אותם לכדי ביטחון בחסדי השם וברחמיו, אזי משתנים דיני פיקוח נפש.
ו. חילול שבת למניעת חרדה [הפעלת מרפאות לבריאות הנפש בשבת]
בספר שיעורי תורה לרופאים (8) מובא כי הרב יצחק זילברשטיין נשאל מאת המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בימי מלחמת המפרץ, כיצד צריך לנהוג בשבת כאשר מתקבלת שיחה במרכז לבריאות הנפש, והאם מותר לנהל שיחה טיפולית בטלפון.
עוד נשאל, האם מותר לאנשי הצוות במרפאות לבריאות הנפש לנסוע בשבת למרפאה, כאשר יש מתקפת טילים בשבת. השואל מציין כי ידוע לו שקרו מקרי מוות מהתקפי לב שנגרמו כנראה מלחץ נפשי גבוה.
הרב זילברשטיין, בתשובתו, הרחיב והביא מקורות לכך שפחד נחשב לסכנת נפשות, והוא עלול להביא לידי מחלת נפש, ומותר לחלל עליו את השבת. ולפיכך כתב כי "אם הרופאים יחליטו שבימינו קיים חשש של פיקוח נפש לאותם אנשים הנתקפים בפחד, מותר לחלל שבת כדי להצילם". והוסיף כי "מכיון שרבים הם הנתקפים בפחד, יש יותר לחוש לסכנה". אמנם על הרופאים לעשות את המלאכות בשינוי [דהיינו, שירים את שפופרת הטלפון מאחורי ידיו] בכדי שלא לעבור על איסור תורה. וכן ראוי שיתאמצו הרופאים למעט בחילול שבת ככל האפשר בנסיעתם למרפאה, מבלי לפגוע בזריזות הנדרשת.
ז. חילול שבת ואכילה ביום הכיפורים לחולים במחלות נפש ולחולי טראומה
בשיעורי מנחת אשר (9) דן האם הסובלים ממחלות נפש מותרים ליטול את תרופותיהם בצום יום כיפור, והאם מותר להם לאכול או לשתות בצום. ובתשובתו האריך האם מחלות נפש מוגדרות כחולי, והאם יש בהם דין "חולה שיש בו סכנה". וכתב כי בימי קדם התייחסו לכל מחלות הנפש ב"חדא מחתא", ולא ידעו לחלק בין סוגי המחלות, אולם בימינו רפואת הנפש התקדמה ללא היכר, ויש לדון כל מחלה לגופה, ולקבוע אם יש בה חשש סכנה. וראה דבריו בענין חלוקת מחלות הנפש לשני סוגים: מחלות פסיכוטיות, ומחלות נוירוטיות. ותלה בכך את מחלוקת רש"י והרמב"ם בביאורם מאי ה'רוח רעה'.
וראה עוד בדבריו בנדון טיפול בחולי טראומה בשבת, כי הדבר מוגדר כספק פיקוח נפש הדוחה את השבת, אך מאחר ומדובר בחשש רחוק, יש להשתדל למעט בחילול שבת דאורייתא.
גם בספר רץ כצבי (10-11) דן בהיתר חילול שבת לצורך טיפול בנפגעי חרדה ופוסט טראומה, בעקבות אסון מירון, מבצע 'שומר החומות' בעזה, ואסון קרלין. וכתב כי יש להוסיף לדיון את החשש לחולי מסכן חיים העלול להיגרם מחמת שברון לב. והביא את דעות הפוסקים בנדון היתר כיבוי שריפה בשבת לצורך הצלת כל רכושו של עשיר מופלג, או לצורך הצלת כתבי יד של חידושי תורה עליהם עמל האדם במשך כל חייו, מחשש שמא מרוב צער יחלה האדם ויסתכן.
ומבואר בדבריו, כי בנדון חילול שבת לצורך רפואת הנפש, יש לדון בכל מקרה לגופו, ולנהוג לפי הוראות הרופאים המטפלים. ובשעת חירום, כדוגמת אסון רב נפגעים או אירוע טרור, מותר לחלל שבת כאשר יש חשש, ולו קל שבקלים, לסכנת נפשות.
ח. נסיעת עובדת סוציאלית ומנהיג ציבור בשבת באירוע טרור
בקובץ תחומין (12-13) דן הרב ישראל רוזן האם הותר לעובדת סוציאלית ומנהיג ציבור לנסוע בשבת למקום שבו אירע פיגוע. בדבריו סקר את הפעילות המקצועית של העובדים הסוציאליים, והביא ראיות מההיתר האמור לחלל שבת עבור הצלה רוחנית, וכן מהיתר חילול שבת עבור טעמים מוראליים, וכן מההיבט הציבורי האומר כי כאשר יש אירוע טרור יש לדון כי יש "חולים לפנינו", ואין זה רק עבור פיקוח נפש עתידי.
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב משֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַחוֹלֶה
רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף
הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן
