רפואת הנפש – רפואת הגוף (עקבי דרך, מצורע)

מתוך ספר עקבי דרך

תורת המצורע – תורתו של המוציא שם רע

א. לפנינו הפסוקים הפותחים את פרשתנו (ויקרא יד, א-ג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ".

עיון בפסוקים אלו, מעורר את השאלות הבאות:

  • מדוע סדר טהרת המצורע נקבע בנפרד בפרשה זו, ולא במקומו הראי בפרשת תזריע – היכן שנתבארו דיני טומאתו.
  • מדוע נצרכה ההקדמה "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע", לפני פירוט סדר הטהרה.
  • מהכתוב "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן", משמע כי המצורע צריך לבוא אל הכהן, ולכאורה זה סותר את מה שנאמר אחר כך "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", שמשמעו כי הכהן הוא זה שבא אל המצורע.
  • בלשון הכתוב נאמר "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ", וצריך ביאור מה ייתור הלשון "מִן הַצָּרוּעַ" בא ללמדנו.

לביאור הדברים נסכם בקצרה את דברי חז"ל במסכת ערכין (טו, ב) אודות חומר עוון לשון הרע, ועל כך שנגע הצרעת נגרם בעוון לשון הרע והוצאת שם רע:

  • אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר.
  • ואמר ר' יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו.
  • אמר ריש לקיש, מאי דכתיב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.
  • אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור בעולם.

עוד מובא שם: "אמר רבי חמא ברבי חנינא, מה תקנתו של מספר לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו. רבי אחא ברבי חנינא אומר, סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב, ג) (ד) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת. אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו".

בהמשך הסוגיא בערכין (טז, ב) מבואר טעם עונשו של המצורע לשבת בדד מחוץ למחנה, וטעם כפרתו בהבאת ציפורים: "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב. אמר רבי יהודה בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו, אמר הקב"ה, הוא עושה מעשה פטיט [לשון קול היוצא בחשאי], לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט [שהצפרים צועקים בכל שעה]".

על פי דברי חז"ל שנגע הצרעת בא כתוצאה מעוון לשון הרע, ביאור האור החיים הקדוש (ויקרא יג, ב) מה נרמז בשמות הנגעים: "הנה האומר דבר גנאי על חברו, הגם שאומר אמת, נקרא בעל לשון הרע. והאומר שקר, נקרא מוציא שם רע. וכנגד ב' אלו אמר שְׂאֵת אוֹ בַהֶרֶת. שְׂאֵת כנגד מוציא שם רע, ואמר שְׂאֵת, על דרך (שמות כג, א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא. בַהֶרֶת כנגד לשון הרע, ואמר לשון בַהֶרֶת, בהירות, שיורה הצדקת הדברים הנאמרים כי כנים הם, ואף על פי כן מאוסים הם ויסובבו הצרעת".

בהמשך דבריו הוסיף האור החיים הקדוש (שם פסוק ו) לבאר: "מִסְפַּחַת הִוא, פירוש אינו צרעת, ואף על פי כן צוה ה' לכבס בגדיו, שגם בחינה זו היא ענף מענפי הטומאה, אלא שטומאתה קלה. ואולי שזה ירמוז לאבק לשון הרע, כרמוז בדבריהם ז"ל (ערכין טו, ב) שאפילו לומר נורא בבית פלוני, הוא אבק לשון הרע".

 

"תורת המצורע" – רפואת הנפש היא השורש לרפואת הגוף

ב. על פי ההקדמה, שנגע הצרעת נגרם בעוון לשון הרע והוצאת שם רע, נבוא ליישב את השאלות דלעיל.

ראשית כל, יבוארו דברי חז"ל "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע – תורתו של המוציא שם רע" – מדוע נרמז ענין זה דווקא בזמן טהרתו, על פי היסוד שרפואת הנפש היא השורש לרפואת הגוף. ומאחר וחולי הצרעת בגוף נגרם כתוצאה מחולי הנפש בעוון לשון הרע, הרי שרפואת הגוף מנגע הצרעת תלויה ברפואת הנפש על ידי חזרה בתשובה מעוון זה. וכפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשתנו (ויקרא יד, ב) וזה לשונו: "להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם, ועושה רושם בבשרו, ודבר זה יסובבנו העצבון וצרות הלב ושממון השכל. והרפואה הטבעית לזה, היא הרחקות העצבון, ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו. והנה בבוא נגע צרעת על האדם, יכול אדם לומר, כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם. ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים. לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבה יולידו הנגע מחדש. וכאשר יראה האדם, שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים, אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתוודה חטאתו כי בעוונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו, וישוב מחטאתו ויטהר לשונו, ויראה כי הפך הנגע את עינו. בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה, שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע. והוא אומרו זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ. שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר, אף על פי כן נטהר. בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה, ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און, וישמור פיו ולשונו". כלומר, "תורתו" של המצורע שהיא "רפואת הנפש" שלו, דהיינו החזרה בתשובה מעוון לשון הרע שגרם לו לצרעתו, נאמרה דווקא בזמן טהרתו, כדי ללמדנו כי רפואתו הגופנית של המצורע, יסוה ברפואתו הנפשית, כשיפשפש במעשיו ויתקנם.

על פי דרכו, יישב האור החיים הקדוש שאלה נוספת: "והוא מה שגמר אומר נרפא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ, פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו". כלומר, ייתור הלשון "מִן הַצָּרוּעַ" בא ללמדנו, שנגע הצרעת נרפא מן המצורע בעצמו, ולא באמצעות רופא או אדם אחר. כי רק על ידי שהמצורע עצמו שב בתשובה, נרפא הנגע.

בספר נועם מגדים (פרשת מצורע) הביא את יסודות הדברים בשם האריז"ל, אשר יישב לפי זה את לשון הכתוב "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", שמשמעו כי הכהן הוא זה שבא אל המצורע: "על פי הטבע, הצרעת בא מתגבורת המרה השחורה, והרפואה לזה מהטבע לשבת בהתחברות בני אדם. והתורה הקדושה צוותה בדד ישב, למען הראות, כי אין הדבר מצד הטבע, רק בהשגחה פרטית והחטא גורם. ואם ישוב בתשובה ושב ורפא לו גם בשבתו בדד. וזהו כוונת המקרא וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כי שם משכנו של המצורע שנידון בשילוח. והטעם, כי מתוך זה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת, אינו מן הטבע אלא מִן הַצָּרוּעַ, מעשיו רחקוהו ומעשיו יקרבוהו"[1].

 

תשובתו השלימה של המצורע – שמחה מתוך הכנעה גמורה

ג. על פי דברי האור החיים הקדוש ביאר בספר מאור ושמש (ויקרא יד, ב) את לשון הכתוב "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ", ולכאורה המלה "וְהִנֵּה" מיותרת, והיה לו לומר וְרָאָה הַכֹּהֵן שנִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת". וביאר על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל:

"בוודאי מדרכי תשובה להיות לבו נשבר מאד מחמת מרירות החטא. אבל קשה על זה, כי על ידי שבירת לבו ועצבון על עוונו יגבר החולי יותר, כי כן מדרך הטבע כנ"ל. אבל זאת הוא באמת מי שמשבר לבו לגמרי בהכנעה גמורה לפני הבורא יתברך, בודאי יבוא לו שמחה גמורה מזה העצבות, כידוע מזוהר הקדוש (ויקרא דף ח' ע"א) על הפסוק (תהלים ק, ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה".

ולפי זה: "פירוש הפסוק כך הוא, וְיָצָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה, ואין וְהִנֵּה אלא לשון שמחה, כידוע במדרש (במדבר רבה ג, ד) על פסוק (שמות ד, יד) הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ וגו' וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וזהו הפירוש שראה הכהן וְהִנֵּה, דהיינו זה המצורע נשבר לבו בקרבו כל כך, עד שבא גם כן לשמחה מחמת תשובה. אז נרפא הנגע בודאי שמחל לו הקב"ה, כי בודאי עשה תשובה נכונה כתיקונו כמובן".

 

"ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים"

ד. ונראה כי ליסודות הדברים דלעיל, שרפואת הנפש היא שורש רפואת הגוף, יש "בית אב" בפירוש הרמב"ן בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, יא) על מנהג הצדיקים שהיו הולכים בעת מחלתם אל הנביאים, בכדי לברר מהו העוון שגרם למחלה: "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך ה' לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם. עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו, כו) כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו, ואמר הכתוב (דברי הימים ב טז, יב וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרוֹפְאִים. ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש ה'. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש ה' בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח (שמות כג, כה) וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו".

בהמשך דבריו, הוסיף הרמב"ן בטעם הדבר, היות ו"האדם יחלה כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון השי"ת" – כאשר יחזור בתשובה שלימה, וסיים: "אבל ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

והיינו ככל המבואר לעיל, שלכל מחלות הגוף יש שורש בנפש – העוונות הגורמים להם. ולכן רפואתם היא בעשיית רצון ה', ומשכך, אין לרופאים "חלק" ונחלה במקומם של עושי רצונו יתברך.

 

נגע הצרעת בזמן הזה

ה. בזמן הזה אין צרעת כפי שהיה בעבר, אולם נתבאר בדברי הכהן הגדול בספרו שמירת הלשון (ח"א, שער הזכירה פ"ו), כי גם עתה יש לחטאי הלשון עונש בבחינת "צרעת".

ראשית, יש מציאות של צרעת ה"דבוקה בנפש". ומשמעות ענין זה היא, שאם לא ישוב החוטא בתשובה, בעולם הזה אמנם קלונו מכוסה, אך לאחר שתצא הנפש מהגוף, תתגלה זוהמתה לעין כל, ותצטרך לישב בדד למעלה מחוץ למחנה ישראל, כדבריו: "עתה, בעוונותינו הרבים, שאין לנו לא מקדש ולא קרבנות ולא כהן מטהר, אם היה הקדוש ברוך הוא מביא את הנגעים על גופו, היה נשאר בטומאתו לעד, ולא היה אפשר לו להינקות מזה, על כן נשארה טומאת הנגע שבא על ידי חטא זה דבוקה רק בנפשו ואין בולטת על גופו מבחוץ. וזהו כוונת המדרש (ילקוט פרשת מצורע בשם ר' ינאי) שומר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו – מצרעת נפשו, כי הנגע והצרעת דבוקה בנפש".

ומכאן החובה המוטלת על האדם המורגל בחטאי הלשון: "להתאונן תמיד על נפשו, כי אף שמחפה עליו הקב"ה בזה העולם ואינו מראה קלונו לכל, על כל פנים אחר פטירתו, שתצא הנפש מהגוף, תתגלה זוהמת צרעתו לעיני הכל, וכל עוד שתהא דבוקה חלאת הזוהמא הזו בנפש, בודאי לא יבוא מנגע בהיכל ה' בגן עדן. ויצטרך לישב בדד למעלה חוץ למחנה ישראל, שהוא מקום הקליפות והחיצונים, אם לא עשה תשובה כראוי".

בהמשך דבריו, מבואר הסבר נוסף, מהי בחינת עונש הצרעת בזמן הזה, שאי אפשר להוציאו את המצורע אל מחוץ למחנה: "בספר דבר שבקדושה בשם "ספר הקנה", כתב וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו נדון בצרעת וגו', אמר לו רבי, אם כן, כל ישראל יהיו מצורעים, שהרי בעוון לשון הרע גלו ישראל וכו'. אמר לו, שקולה העניות כצרעת, והרי הוא עני, הנמסר בידי אדם [פירוש, ועל ידי זה תוסר ממנו הגאווה, שהיא על פי רוב הסיבה העיקרית ללשון הרע, כמו שכתב רבנו יונה בשערי תשובה] ועיין שם עוד ענין נורא בזה. וכן איתא בתיקוני זוהר, דעוון זה גורם, חס ושלום, לעניות. על כן, מי שרוצה לחיות בטובה ישמר עצמו".

 

חומר עוון לשון הרע יותר משאר האיסורים – והדרכים לתיקונו

ו. הנתיבות שלום (פרשת תזריע) ביאר את חומר עוון לשון הרע [ראה לעיל אות א], מפני חביבותם של ישראל שנקראים "בנים" למקום "וכביכול אין הקב"ה סובל שמדברים סרה בבניו, כשם שאין אב יכול לסבול שמדברים רעה על בנו. וזהו חומר הפגם של לשון הרע, לא רק בעצם הפגיעה בחברו על ידי שמספר לשון הרע, שלגבי חלק זה מה שייך לומר שאין לו תקנה, הרי יכול לפייס אותו. אלא עיקר הפגם הוא כלפי שמיא, שגרם צער למעלה, בעצם העובדה שדיבר סרה על בניו של הקב"ה. וגם אם יפייס את חברו ויתקן את החלק שבין אדם לחברו, לא מתקן פגם חמור זה". ולכן יש בעוון לשון הרע כפירה בעיקרי האמונה [כדברי הגמרא בערכין [אות א] "כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר"], כי "בנים אתם לה'".

אשר על כן, הדרכים לתיקון עוון לשון הרע, הם:

  • קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" – "לפי שהנחת רוח הגדולה ביותר לפני הקב"ה היא, כאשר ישראל בניו אוהבים זה לזה. ולכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה יותר משאר המצוות, מפני שזהו יסוד כל התורה לעשות נחת רוח למעלה. וכלשון תנא דבי אליהו רבה (פרק כח) "בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה.
  • עסק התורה – "ענין המספר לשון הרע, שיוצר פירוד בין יהודים, וגורם בזה צער למעלה וכאילו כפר בעיקר. ועל פי זה יש לבאר את מה שאמרו בגמרא בערכין [אות א], מה תקנתו של מספר לשון הרע, יעסוק בתורה. ומדוע דווקא עסק התורה הוא תקנה למספר לשון הרע, מפני שהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ומבין המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, נאמרו אוהב את המקום ואוהב את הבריות וכו' ומעמידו על השלום. דההכנות לתורה הם על ידי השלום. כח התורה פועל ביהודי לאהוב כל אחד מישראל, ועל ידי זה התורה מתקנת פגם הפירוד של מספרי לשון הרע".

[1] גם בדברי האלשיך הקדוש (תורת משה, שם) ביאר את פרשת המצורע, בדרך זו: "כי בראות כי טמא הוא יסגירנו הכהן, למען יתן אל לבו כי לא בדרך טבע נסגר, כי הלא את המצורע בדרך טבע יצוה הרופא לטייל ולצאת במקום ירחב לבו לתקן עיפוש דמו, ושלא יסגר כי שם יתעפש אז יותר. אך בראותו כי אדרבה יאסר, אז יתן אל לבו ואמור יאמר, אין זה כי אם רוע לב אשר הרעותי, ותייסרני רעתי כי שמו אותי בבור למזכיר עון תחת היותי משלח מדנים בין אחים, בהתערב דעתי עם בני אדם בשוט לשון, תחבא עתה למען תקן את אשר עותה, במקום שאין אנשים, ותאנק דום תחת היות מדברת גדולות. ועל פי הדברים האלה יכוין לבו, יקשיב אזנו, וישוב אל ה' וירחמהו. וכי יראנו הכהן והנה נרפא נגע הצרעת, כי מן השמים הסירו המסובב בהסיר הסבה ורפאוהו פעם בהסגר אחת אם רבתה תשובתו בימים ההם, ופעם בשני הסגרים כי ישוב לאטו. אז ידון דינו למזור כי רפואות תעלה העלה". וראה בדבריו ישוב נפלא לשבע ההערות שהעיר בדיוק הכתובים בפרשה זו.

וראה גם בדברי הכלי יקר (ויקרא יד, ב) שכתב: "לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע, להודיעו כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה. ואם כן בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה, ונגע שם העוון שהוא נוגע בכבוד שמים כביכול או בכבוד הבריות. והצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל. כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן, ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו, אז לא היה בא לידי צרעת זה. ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא, הנה עכשיו והובא אל הכהן בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי
עקבי דרך

עבודת הקרבנות בזמן הזה (עקבי דרך, צו)

העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם א. "מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ, וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשֹוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ, מִפְּנֵי הַיָּד

קרא עוד

הנשמה – פיקדון (עקבי דרך, משפטים)

הנשמה – פיקדון שצריך להחזירו בשלימות א. הנשמה שבקרבינו היא פיקדון שבבוא היום נידרש להשיבו לבעליו בשלימות, כאמור בתפילה: "אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא,

קרא עוד

כוחם של הצדיקים (עקבי דרך, וילך)

הצדיקים יכירו בסילוק הנשמה קודם פטירתם א. המפרשים התחבטו בביאור הכתוב (דברים לא, א-ב) "וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" – להיכן

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

שיעורי
עולמות בעיון

חיוב שמחה ביום כיפור

א. האם יש חיוב שמחה ביום הכיפורים כבשאר הימים טובים מדברי חז"ל ורבותינו הראשונים יש משמעויות סותרות לכאורה, האם יש חיוב שמחה ביום הכיפורים, כשם

קרא עוד

אכילה לשיעורים ביום כיפור

א. איסור האכילה ביום הכיפורים ודין "חצי שיעור" שיעור האכילה והשתיה ביום הכיפורים המחייבים עונש כרת • חצי שיעור אסור מהתורה • אכילת "פחות מכשיעור"

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים
לוגו עולמות
✔

ההרשמה שלך נקלטה!

תודה על הצטרפותך לרשימת התפוצה של עולמות.
אנו שמחים לצרף אותך לקהילת הלומדים שלנו.

אנו מתחייבים לא להעביר את פרטיך לצד שלישי.