שבויה שנתעברה ממחבל – האם מותר להפיל את עוברה

מתוך ספר רץ כצבי

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

פרק א: הפלת עוּבָּרים – הכרעות הפוסקים

פרק ב: הפלת העוּבָּר בתחילת ההריון

פרק ג: הפלת העוּבָּר בנסיבות של מצוקה נפשית

בהתקפת הפתע של המרצחים בשמחת תורה תשפ"ד, נחטפו לא מעט נשים. חלקן הגדול השתחרר, בעיסקה שיצאה אל הפועל כחודשיים לאחר מכן. למרבה הצער, בשעת כתיבת שיעור זה (ניסן תשפ"ד) חלקן עדיין נמצאות בשבי, בתנאים נוראיים ובשליטתם המוחלטת של פראי אדם.

מציאות עגומה זו, מעוררת שאלות שכבר נשאלו בעבר, האם מותר לנשים שנתעברו באונס להפיל את העוּבָּר שבמעיהן.

אני שב ומודיע בשער בת רבים, כי הכרעה מעשית בנושאים סבוכים ורגישים אלו, תלויה במכלול הנסיבות והמצב הרפואי של האם והעוּבָּרים ומשתנה ממקרה אחד למשנהו. לפיכך היא מסורה אך ורק לפוסקים שבידם לשקול את כל הפרטים והתוצאות הנדרשים לצורך פסיקת ההלכה בספקות אלו. ואין בדברים שלפנינו אלא הצעה לעיקרי העניינים בסוגיא זו, להלכה ולא ולמעשה.

 

פרק א

הפלת עוּבָּרים – הכרעות הפוסקים

א. ראשיתו ועיקרו של נידונינו הוא בירור איסור הפלת עוברים – האם עובָּר נחשב 'נפש' [וההורגו כאילו רצח נפש]. בספרי רץ כצבי – כהונה (ח"ג סימן סט), עסקנו בנושא בהרחבה, והנני מציין בקצרה לעיקרי השיטות:

  • בדברי התוספות בנדה (מד א, ד"ה איהו) בגירסא שלפנינו נאמר במפורש, כי מותר להרוג עוּבָּר. וכך הבינו בדעת התוספות: מהר"ץ חיות בחידושיו למסכת נדה (שם), רבי שלמה כהן, מו"ץ וילנא, בספרו מלאכת שלמה על מסכת נדה (שם), רבי ברוך פרנקל תאומים (בעל הברוך טעם), בשו"ת עטרת חכמים (אבן העזר סימן א). ואם כך, לפנינו מחלוקת בין דיבורי התוספות, האם מותר להרוג עוּבָּר. במסכת סנהדרין כתבו לאסור, ומנגד, במסכת נדה כתבו להתיר.

אלא שרבים מהפוסקים כתבו כי דברי התוספות במסכת נדה "דמותר להרוג" עוּבָּר, לא נכתבו בדקדוק, כפי שכתב היעב"ץ (בהגהותיו עמ"ס נדה, שם) "אינו מדויק, דמאן הוא דשרי להרוג את העוּבָּר בלי טעם, אע"ג דאין נהרג עליו". וכן כתב באגרות משה (חו"מ ח"ב סימן סט) על דברי התוספות: "ואין לטעות מלשון התוספות נדה שכתבו שני פעמים לשון "מותר להרגו", דפשוט וברור הוא שהוא טעות סופר וצריך לגרוס "דפטור ההורגו". בנוסף, נציין לדברי רבי שלמה קלוגר בספרו מי נדה על מסכת נדה (שם); רבי יצחק אלחנן בשו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"ב סימן קסב); הגאון מטשעבין בשו"ת דובב מישרים (ח"א סימן כ); בספר ברכת אהרן (מסכת ברכות פרק חמישי מאמר רפו), שכתבו כי דברי התוספות בנדה אינם בדקדוק אלא נקטו "שיגרא דלישנא בעלמא", וכוונתם שאינו חייב, אך ודאי שאין היתר להרוג עוּבָּר.

  • בדעת הרמב"ם (הלכות רוצח פ"ט הלכה ח-ט) בהסבר הדין שמותר להרוג עובָּר המסכן את אמו, ביאר רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק (חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות רוצח שם) כי עוּבָּר נחשב כ"נפש", ולכן יש צורך בטעם של "רודף", כי בדין פיקוח נפש של כל התורה לא היה מותר לחתוך את העובר, כי גם עוּבָּר בכלל נפש הוא וגם בו מתייחס הכלל של "אין דוחין נפש מפני נפש" [הגר"ח הוכיח כי עוּבָּר נחשב כ"נפש" גם מדברי הראשונים שסברו כי פקוח נפשו של עוּבָּר דוחה איסורי תורה].
  • בדברי הריטב"א במסכת נדה (מד, ב) מפורש כי "עוּבָּר לאו נפש הוא". וכן מפורש בדברי הרמב"ן (שם) שכתב: "הדבר ברור שאינו בכלל נפש אדם עד שיולד כדאמרינן"

 

•   •   •

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל ביררו הפוסקים את ההלכה, האם יש היתר להפיל עוברים.

דברי הפוסקים בנדון הפלת עוּבָּר בארבעים הימים הראשונים של ההריון, המוגדר כ"מיא [מים] בעלמא" (יבמות סט, ב), קובעים מקום לעצמם, בפרק הבא. לפיכך, המקובץ בפרק זה, אינו אלא בנדון הפלת עובר לאחר ארבעים יום מתחילת ההריון. בשאלות של הפלה בתוך ארבעים הימים הראשונים, יש שיקולים נוספים, כפי שיבואר לקמן.

במרוצת מאות השנים האחרונות, פוסקים רבים נחלקו האם יש איסור בהפלת עוּבָּר, או לא. ואם יש איסור, האם האיסור מדאורייתא או מדרבנן. בפרק זה, נתמקד בפסקיהם המנומקים של רבי משה פיינשטיין [אגרות משה], רבי אליעזר יהודה ולדינברג [ציץ אליעזר] ורבי עובדיה יוסף [יביע אומר], שעסקו בהרחבה בסוגיא זו, ובדבריהם נכללו עיקרי השיטות בזה.

אגרות משה

ב. רבי משה פיינשטיין כתב תשובה מקיפה "בענין הפלת עוּבָּר, לברר שאסור אף בשביל צער האם", אשר נדפסה סמוך למועד כתיבתה, באסרו חג הסוכות תשל"ז, בספר הזכרון שיצא לאחר פטירתו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, ולאחר מכן בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סט). רבי משה נימק את החשיבות והצורך שראה בכתיבת התשובה ובירור חומר איסור הפלת עוּבָּרים: "כתבתי כל זה לענין הפירצה הגדולה בעולם, שהמלכויות של הרבה מדינות התירו להרוג עוּבָּרים, ובתוכם גם ראשי המדינה במדינת ישראל. וכבר נהרגו עוּבָּרים לאין מספר. שבזמן הזה יש עוד צורך לעשות סייג לתורה, וכל שכן לא לעשות קולות באיסור רציחה החמור ביותר".

רבי משה הוסיף: "לכן השתוממתי בראותי תשובה מחכם אחד בארץ ישראל הנכתב למנהל בית החולים שערי צדק (ונדפס בחוברת אסיא יג) המתיר להפיל הולדות שעל ידי בחינות הרופאים הם חולים במחלת הטיי-סקס, אף אם גיל העוּבָּר יותר משלשה חדשים [מחלה תורשתית, וסימניה המובהקים הם התפתחות לקויה של היילוד תוך שנת חייו הראשונה, המובילה למוות עד גיל ארבע. ניתן לגלות אם התינוק לוקה במחלה זו בבדיקת מי השפיר רק לאחר שלשה חודשים מתחילת ההריון].

ומצד זה הקדים, שעצם הריגת העוּבָּרים הוא להרבה פוסקים רק מדרבנן, ואף אם הוא מדאורייתא, הוא רק משום גדר בנינו של עולם, אבל מחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל, והביא ממהרי"ט (סימן צט) המתיר, ולא הזכיר שבסימן צ"ז אוסר, ואדרבה הוא כתב שגם בתשובה צ"ז מתיר, וגם כתב שהשאילת יעב"ץ מתיר אף שאסר בפירוש, בשביל לשון "וגם בעוּבָּר כשר יש צד להקל לצורך גדול", אף שברור ופשוט דלשון "יש צד להקל" הוא כאמור שיש שיותר צדדים איכא לאסור וכדמסיק היעב"ץ על זה בלשון "וצ"ע". וסמך גם כן על שו"ת רב פעלים, אף שגם כן היה ירא לפסוק בזה. ולכן מסיק החכם ההוא להתיר בטיי-סקס להפיל עד שבעה חדשים, ולא מובן זמן זה שלא מצינו כלל".

רבי משה סיים בדברים נחרצים: "וברור ופשוט כדכתבתי הלכה הברורה על פי רבותינו המפרשים והפוסקים ממש, שאסור בדין רציחה ממש כל עוּבָּר, בין כשר בין ממזר, בין סתם עוּבָּרים ובין הידועים לחולי טיי-סקס, שכולן אסורין מדינא ממש. ואין לטעות ולסמוך על תשובת חכם זה, ושרי ליה מריה בזה".

שש שנים קודם לכן, בשנת תשל"א, כבר התייחס רבי משה לענין איסור הפלת עוּבָּרים, בתוך דבריו בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן עא) בתשובה לשאלה האם מותר לאשה שנולד לה ולד חולה שלא יוכל לחיות אלא עד גיל שנתיים, לערוך בדיקה לאחר שנכנסה להריון, ויש סיכוי של אחד מארבעה שתלד עוד הפעם ולד כזה "שהוא צעד גדול מאד, ויש גם לחוש שתחלה האשה מרוב הצער ורוב הטירחה והעגמת נפש". והשאלה היתה, אם יש להתיר לעשות בדיקה זו מאחר "ואם יראו לפי הבדיקה שגם עוּבָּר זה הוא ולד כזה יעשו הרופאים שתפיל עוּבָּר זה".

כבר בתשובה זו נקט רבי משה כדבר פשוט שבהריגת עוּבָּר יש איסור רציחה גם לישראל [וההבדל בין בן נח לישראל הוא, שישראל אינו נהרג על רציחה זו, ובן נח נהרג]. ורק כאשר האם מקשה ללדת ואי אפשר שיחיו שניהם, גם האם וגם הולד, אז "מחתכין את הולד במעיה", כי חייה קודמים לחייו, כדברי המשנה באהלות.

רבי משה הביא את דברי הרמב"ם בהלכות רוצח [לעיל אות א] שהוצרך לטעם רודף אפילו באופן שהאם מקשה לילד ומסתכנת, כדי להתיר להרגו, ולמד מדבריו "שהרמב"ם סובר שלהרוג עוּבָּר הוא איסור רציחה ממש, אף שאין נהרגין עליו. ולא היה מותר להרוג העוּבָּר להצלת האם אי לאו שהעוּבָּר נחשב כרודף, שהתורה התירה להציל הנרדף אף בנפשו של הרודף, אף אם הרודף קטן כדאמר רב הונא בסנהדרין דף ע"ב ע"ב".

את תשובתו סיים רבי משה בקביעה: "באופן כללי יש לידע כי הכל הוא מן השמים ולא שייך להתחכם להמלט מעונשין ח"ו בדברים שמסיתים הרופאים, כי הרבה שלוחים למקום, ולכן צריך לקבל באהבה כל מה שהשם יתברך עושה, ויש לקוות כי בזכות זה והבטחון בו יתברך ובבקשה ממנו, יברך את האשה שתלד ולד קיים ובריא ושלם לאורך ימים ושנים".

 

ציץ אליעזר

ג. רבי משה פיינשטיין לא פירש בדבריו מיהו אותו "חכם אחד בארץ ישראל" שכתב תשובה למנהל בית החולים שערי צדק להתיר להפיל הולדות שנמצא על ידי בחינות הרופאים שהם חולים במחלת הטיי-סקס. אולם ידוע כי חכם זה הלוא הוא רבי אליעזר יהודה ולדינברג, חבר בית הדין הגדול בירושלים, בתשובה שנדפסה בספרו שו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן קב).

השאלות שנשאל הרב ולדינברג היו:

[א] זוג צעיר העומד להתחתן מגלה בבדיקות דם את הגנים המזיקים האלה, האם ההלכה מאפשרת הודעה לזוג שיתחתנו אבל שלא יקימו משפחה.

[ב] האם לראות במחלה זו אשר כה חמורות וכה ודאיות תוצאותיה, מצב מספיק חמור בכדי לאפשר הפסקת הריון גם אחרי שלשה חדשים. או האם התקופה הזאת של שלשה חדשים היא מוחלטת, ואין שום סיבה פרט לסיבה של פיקוח נפש ישיר באם, אשר מאפשר הפסקת הריון אחרי שלשה חדשי עיבור.

תשובתו היתה: "אחרי העיון בדבר בכובד ראש בכל צדדי הנתונים שבבעיה האמורה, נלפע"ד על יסוד הבירורים הנרחבים שכתבתי בדבר הפסקת הריון בספרי שו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן נא שער ג) על שלושת פרקיו הארוכים, כי במקרה המיוחד הזה אשר תוצאות כה חמורות בכנפיו עם המשכת ההריון והלידה, אפשר להתיר הפסקת הריון עד שבעה חדשים. ובאופן שביצוע הפסקת ההריון לא יהא כרוך בשום סכנה לאם. משבעה חדשים והלאה הדבר כבר יותר חמור [והחומרא בזה אז כבר היא יותר "מדעת נוטה וסברת הכרס" כביטויו של החות יאיר שמובא להלן]. מכיון שבמלאת שבעה חדשים בא כבר הולד בהרבה מקרים לידי גמרו".

הציץ אליעזר ביסס את תשובתו על היסודות הבאים: "דעת הרבה פוסקים שהאיסור [להפיל עוּבָּר] רק מדרבנן, אבל מחמת איבוד נפשות אין כאן נדנוד כלל. ומשום כך מתיר בשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן צז), ועיין עוד שם (סימן צט), לסדר בישראלית הפלת ולד בכל היכא שהדבר נחוץ משום רפואת אימו, אפילו באין סיבה של פיקוח נפש לאם. ובכזאת ויותר מזאת צידד להתיר בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א סימן מג) וכותב בלשון "וגם בעוּבָּר כשר יש צד להקל לצורך גדול [ובעוּבָּר ממזר מאשת איש כתב שם בשו"ת היעב"ץ שמותר להשחיתו כשהוא עודנו עוּבָּר לכתחילה, ואפשר שיש גם מצוה בזה], כל זמן שלא עקר אפילו אינו משום פיקוח נפש אמו אלא להציל לה מרעתו שגורם לה כאב גדול". הרי בהדיא שהצעת ההיתר של היעב"ץ היא אפילו כשליכא כאן שאלת פיקוח נפש של האם והמדובר רק כדי להצילה מכאב גדול שיש לה בגללו, ושבכל זאת יש להקל בזה לצורך גדול. ואם כן הגע עצמך, האם יש צורך צער וכאב יותר גדול מזה של נידונינו, אשר יגרם לאם בהוולד לה יצור שכזה שכולו אומר יסורים ומכאובים ומיתתו בטוח במשך מספר שנים ועיני ההורים רואות וכלות ואין לאל ידם להושיע, ומתווסף לזה פיתולי היסורים והמכאובים של הילוד עצמו שלא עלינו כל מום בו. ולכן אם יש להתיר הפלה על פי ההלכה בגלל מכאובים ויסורים לצורך גדול, נראה שזהו המקרה הקלאסי ביותר שיש להתיר".

כאמור, גיל ההריון שבו מותרת ההפלה, קובע הציץ אליעזר הוא עד שבעה חדשים ולא יותר, וכך כתב בטעמו: "וזאת לדעת, כי בדבריהם של המהרי"ט והיעב"ץ לא נזכר כלל שישנו כאילו הפרש בין תוך שלשה חדשים לבין לאחר שלשה חדשים, וההגבלה הסתמית היא רק שיש חילוק בין עקר לצאת לבין לא עקר לצאת, ואדרבה, היעב"ץ כתב בהדיא בלשון "כל כמה דלא עקר", ומינה דהא כל כמה דלא עקר אין חילוק באיזה חודש שהיא נמצאת".

ומוסיף שם: "ופוק חזי בספר שו"ת רב פעלים (ח"א אבן העזר סימן ד) שפתח פתח להתיר בנידונינו [השאלה שם באשת איש שזינתה ונתעברה אם מותרת לשתות דבר שתפיל העוּבָּר שהיה כבר בן חמשה חדשים] לסדר הפלה, הגם שהמדובר הוא כשכבר הוכר עוּבָּרה ונגמר בבטנה חמשה חדשים. וזאת בהסתמכו על הכתוב בשו"ת מהרי"ט ושאילת יעב"ץ הנזכרים לעיל, ובנימוק לנידונינו מפני "שיש פתחון פה לבעל דין לומר היכא דאיכא פגם משפחה ובזיון וחילול ה' אם ישאר העוּבָּר ולא תפיל אותו, חשיב זה צורך גדול".

ומסיק מכך הציץ אליעזר: "הרי תרתי שמעינן מזה. [א] שצורך גדול בזה נקרא לא רק משום צורך גופני של האם אלא גם לרבות משום צורך ופגם רוחני. [ב] להתיר משום זה גם לאחר שלשה חדשים. ואם כן איפוא ברור הדבר שהפגם הצער והבושה, והכאבים והיסורים הרוחניים והגשמיים גם יחד שבנידונינו שיהיה להורים בהוולד להם וולד בלתי קיימא שכזה, המה לאין ערוך בהרבה מאשר בנידונו של הרב פעלים, והמה ממושכים וגלויים באין אפשרות להסתירם ובאין אפשרות להתגבר על המתח הנפשי הגדול [ורק הבושת שבנידונו היא הרבה יותר גדולה, אבל משום זה בלבד נראה דלא משנה, והנימוקים האחרים מכריעים את הכף להיתר] ואם כן הדעת נותנת ללמוד משם להתיר בנידונינו להפיל אפילו אחרי שלשה חדשים להריונה מקל וחומר".

הלכה ולמעשה, הכריע הציץ אליעזר: "נראה לפענ"ד דיש להתיר בכגון נידונינו לסדר הפסקת הריון מיד עם היוודע המבחן הברור והוודאי שאכן ילד ילוד כזה אפילו עד שבעה חדשים להריונה" [וראה עוד בספרי רץ כצבי – כהונה (ח"ג סימן סט אות ל) במה שהערנו על דברי הציץ אליעזר].

 

ד. כפי שהוזכר, על תשובה זו של הרב ולדינברג יצאה מחאתו החריפה של רבי משה פיינשטיין, שכתב על דברי הציץ אליעזר "ואין לטעות ולסמוך על תשובת חכם זה, ושרי ליה מריה בזה".

תגובתו של הרב ולדינברג לדברי רבי משה נדפסה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן ק): "הראו לי והמציאו לידי מאמרו של הגר"מ פיינשטיין (שליט"א) [זצ"ל] מה שבירר והעלה בדין הריגת עוּבָּר, עברתי עליו פעמיים ושלש, והגם שיש לי להשיב באריכות על כל פרט ופרט מדבריו, בכל זאת אני בוחר לי לשם התועלת לא להיות בזה סופר מאריך בדרך של משא ומתן בפלפולא של תורה, אלא אבוא בקצירת־האומר ואצטמצם להשיב רק בנוגע לשרשי הדין, ולא ברעש כי אם בדממה דקה, ובתנא ואייתי מתניתא בידיה, והבוחר יבחר".

לאחר משא ומתן נרחב בטענותיו של האגרות משה, סיים הציץ אליעזר את דבריו בקביעה נחרצת: "לזאת משנתינו לא זזה ממקומה, הן מה שכתבתי להתיר הפסקת הריון בגלל המחלה הנקראת טיי-סקס עד שבעה חדשים להריונה, וכפי שנימקתי הטעם לזה בספרי ציץ אליעזר (חלק יג) שם וכפי התנאים שהתנתי בזה, והן ביתר דרכי ואופני ההיתר לצורך גדול אחר".

עם זאת, הוסיף אזהרה חמורה "שלא לנהוג קלות ראש בהפסקת ההריון, משום איזה נוחיות מדומה או לא מדומה. וציטטתי מדברי הזוהר הקדוש בזה, וגם לא להיות גרועים מהמתוקנים שבאומות העולם שגדרו עצמם בזה ותיקנו תקנות ועונשים חמורים על העוּבָּרים והמסייעים לסידור הפלות עוּבָּרים, וישראל קדושים הם, וד' יצילינו משגיאות ויאיר עינינו בתורתו הקדושה".

כאמור, דברים אלו כתב הרב ולדינברג בספרו ציץ אליעזר בחלק י"ד. בספרו ציץ אליעזר (חלק כ סימן נו) הוסיף לחזק את שיטתו, וכתב: "חשבתי לא למנוע מלהעתיק בזה מכתב שקבלתי על כך בזמנו מרב אחד מארצות הברית, וזה נוסח המכתב: "לכבוד הרב הגאון הגדול והקדוש שר התורה מוהר"ר אליעזר יודא וולדינברג (שליט"א), בעל מח"ס ציץ אליעזר וכו'… נפשי עגומה עלי זה שנים רבות שתשובה אחת מיוחסת להרה"ג ר"מ פיינשטיין זצ"ל הופיעה בספר הזכרון להרב יחזקאל אברמסקי שנת תשל"ח, ובה כאילו כתב הגרמ"פ לסתור מה שמפורש בראשונים ובאחרונים בהבנת התוספות נדה מ"ד ובהבנת דברי הרמב"ם הלכות רוצח וכו', וגם לחלוק בזה על פסק הציץ אליעזר בענין הפלת עוּבָּר לטובת האם. אני הקטן ולא אני בלבד, יש בידי הוכחות ברורות שדברים אלה אינם דברי הגרמ"פ, ואין לחשוד אותו בנקיטת דרך לא נכונה בלימוד ובהוראה, וביחסו ההגון והמעריץ לכבוד מרן (שליט"א), ואתו הסליחה, כי כל כוונתי למען האמת והשלום. הכותב וחותם לכבוד התורה ולומדיה, הרב דוד מיכאל בהרב יעקב משה זצ"ל פלדמן, בעמח"ס "משיבת נפש". הציץ אליעזר חתם את דבריו: "העתקתי זאת רק לרווחא דמילתא, אבל למעשה איך שלא יהיה, לפענ"ד משנתינו לא זזה ממקומה".

יביע אומר

ה. הגר"ע יוסף נשאל בשו"ת יביע אומר (ח"ד אבן העזר סימן א) האם לאשה הנמצאת בחודש השני להריונה, שהרופאים "דורשים ממנה במפגיע לעשות הפלה בהקדם, כי אחרת נשקפת סכנה לחייה", מותר לבצע הפלה.

בתשובתו הביא את דברי הרמב"ם בהלכות רוצח [לעיל אות א] וכתב: "וצריך לומר דמשום שבהריגת העוּבָּר יש עכ"פ איסור תורה, משום הכי צריכים לטעמא דהוי כרודף, דדווקא משום פקוח נפש מותר להרגו. והכי מוכח בסנהדרין (נט, א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. והקשו התוספות, לרבי ישמעאל דאמר בן נח נהרג על העוּבָּרים (סנהדרין נז, ב), וישראל פטור. ותירצו, אף על גב דפטור מ"מ לא שרי, ע"כ. ופשוט שכוונתם דלישראל אסור מהתורה, דהא אקרא קיימינן, ואם כן הכוונה שיש בו איסור תורה. וכן ראיתי בשו"ת חקרי לב (או"ח סי' נח דף ק"ב ע"ד ד"ה אך), שהוכיח כיוצא בזה, וכן מוכח יותר בתוספות חולין (לג, א סוף ד"ה אחד)".

בהמשך דבריו הביא את דברי הפוסקים שסברו שאיסור הפלת עוּבָּר הוא מדרבנן: "ועיין עוד בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז (ס"ס קע) שג"כ כ' שיש כמה שיטות הסוברים שאיסור הפלת עוּבָּר אינו אלא איסור דרבנן. וע"ע בשו"ת אחיעזר ח"ג (ס"ס סה). ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (ס"ס רמח), ולאחר שדן בדבריהם כתב: "מן האמור תשובה מוצאת למה שכתב ידיד נפשי הגרא"י ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' מח), שבהיות ואליבא דכולי עלמא אין בהפלת עוּבָּר משום רציחה ממש, וגדולי הפוסקים מבארים שאין האיסור בזה אלא מדרבנן. עי' שו"ת בית יהודה אה"ע סי' י"ד, וחיים ושלום סי' מ', לכן כל שרופאים נאמנים אומרים שיש צורך רפואי לאם בהפלה, והיא ג"כ מרגישה הרבה סבל מההריון בכל כה"ג נ"ל להקל בדבר, עכת"ד. אולם מכל מש"כ לעיל המעיין ישר יחזו פנימו ששיטת התוס' (סנהדרין נט, א וחולין לג, א) וסיעתם דהוי איסור תורה ממש בהפלת העוּבָּר. ואין מקום להסתמך ע"ד הבית יהודה והחיים ושלום להתיר לעשות הפלה שלא במקום סכנה. וכמ"ש האריה דבי עילאי והדברי יששכר, ושכן דברי המהרי"ט. וכבר הבאנו לעיל דברי החקרי לב והבית יצחק שמעלקיס, והמהר"ם שיק, והצפנת פענח, והאור שמח במשך חכמה, ועוד אחרונים, שכן הסכימו להלכה שיש איסור תורה בהפלת עוּבָּר, ואם כן אין להתיר הפלה אלא במקום סכנה. ומיהו בשתיית סם יש מקום להקל כדעת הבית יהודה".

ומסקנתו: "מעתה בנדון דידן, שהרופאים טוענים שנשקפת סכנה לחיי האם, נראה בודאי שיש להקל לעשות הפלה מכל הני טעמי תריצי, כי חייה קודמין לחייו, וגם מפני שנחשב העוּבָּר כרודף בגרמו לה סכנה".

מדבריו אנו למדים, כי לדעתו יש איסור תורה בהפלות. עם זאת, לא נתפרש בדבריו שהאיסור הוא רציחה בגלל שעוּבָּר נחשב נפש, אלא כדברי הרא"ש "דחשיב מיהא כספק נפש". ועל כן רק במקום סכנה לאם, הותר לעשות הפלה.

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם יש איסור בהפלת עוּבָּר, או לא. ואם יש איסור, האם האיסור מדאורייתא או מדרבנן.

  • רבי משה פיינשטיין קבע בנחרצות כי יש בהריגת עוּבָּר איסור רציחה, ולכן אין לעשות בדיקות רפואיות כדי לדעת האם יש מומים בעוּבָּר. וכן נקט להלכה בשו"ת תשובות והנהגות שאסור לעשות בדיקות לגילוי מחלת הטיי-זקס, היות ואפילו אם ח"ו ימצא שיש לוולד מחלה לא נתיר הפלה מפני שיהא בעל מום, והידיעה רק תעצבן את ההורים.
  • גם לדעת הגר"ע יוסף, יש איסור תורה בהפלות, ולכן התיר לאשה הנמצאת בחודש השני לבצע הפלה רק בגלל "שהרופאים טוענים שנשקפת סכנה לחיי האם, כי חייה קודמין לחייו, וגם מפני שנחשב העוּבָּר כרודף בגרמו לה סכנה".
  • מאידך, רבי אליעזר יהודה ולדינברג, פסק בשו"ת ציץ אליעזר להתיר הפסקת הריון של וולד שנמצא בבדיקות כי סובל ממחלת טיי-זקס, עד שבעה חדשים "באופן שביצוע הפסקת ההריון לא יהא כרוך בשום סכנה לאם".

 

פרק ב

הפלת העוּבָּר בתחילת ההריון

ו. בארבעים הימים הראשונים להפרייה, העוּבָּר מוגדר כ"מיא [מים] בעלמא", כדברי הגמרא במסכת יבמות (סט, ב) "בת כהן שנישאת לישראל ומת, אמר רב חסדא טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא – הא לא מיעברא, ואי מיעברא עד ארבעים מיא בעלמא היא". בת כהן שנישאת לישראל ומת, ללא שנתעברה ממנו, חוזרת לבית אביה [הכהן] ואוכלת בתרומה. וכשהעוּבָּר מת בארבעים הימים הראשונים להפרייתו, היא חוזרת לבית אביה לאכול תרומה, כאילו לא התעברה כלל, היות והעוּבָּר מוגדר "מיא [מים] בעלמא". דין זה נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות תרומות פ"ח ה"ג) "בת כהן שהיתה נשואה לישראל ומת בעלה, טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד ארבעים יום, שכל הארבעים יום אינו עובר אלא מים בעולם הוא חשוב".

בעקבות לשון זו של חז"ל, כתב רש"י במסכת בכורות (כא, ב ד"ה אמר רב חסדא) בתוך דבריו: "הרי אמרו יצירת הוולד באשה ארבעים יום, בציר מהכא מיא בעלמא הוא".

החלוקה בין הארבעים הימים הראשונים של העוּבָּר, לתקופה שמארבעים יום ואילך, מפורשת גם בדברי הגמרא במסכת נדה (ל, א) "המפלת ליום ארבעים, אינה חוששת לולד", ופירש רש"י: "המפלת שליא ליום ארבעים לטבילתה, אינה חוששת לולד, שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל ארבעים יום". ובמסכת מנחות (צט, ב) אמרו רבי יוחנן ורבי אלעזר: "תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים". ופירש רש"י "צורת הולד [נוצרה] לארבעים יום". וכן נפסק ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"י ה"א) "כל יולדת טמאה כנדה, אפילו נֶפל, והוא שתגמר צורתו, ואין צורת הולד נגמרת לפחות מארבעים יום, אחד הזכר ואחד הנקבה".

[ראה בדברי הנשמת אברהם (יורה דעה סי' קצד ס"ק ד) שני הסברים ביישוב השאלה "למה חז"ל הגדירו עובר לפני ארבעים יום כ"מיא בעלמא", הלא עינינו רואות היום בבדיקת אולטרה-סאונד שאפשר בהחלט להכיר ריקום בשר בצורת ולד מתפתח"].

על פי הגדרה זו של חז"ל שהעוּבָּר בארבעים הימים הראשונים להפרייה נחשב "מיא בעלמא", דנו הפוסקים האם יש צדדים להתיר הפלת עוּבָּר באותם ארבעים ימים.

הפלת עוּבָּר בארבעים הימים הראשונים ליצירתו

ז. בשו"ת חות יאיר (סימן לא) נשאל מה דינה של אשת איש שזנתה והרתה לזנונים, וכשהתחרטה לאחר המעשה, הלכה אל חכם ושאלה "האם רשאית לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה". וכתב החות יאיר: "ואחשבה כי עיקר שאלתך היא כללית, אם יש עוון איבוד נפש בזה, אחר שנתעברה לקלקל העוּבָּר ולהמיתו ולהפילו. ובזה היה אפשר לחלק כמה חילוקים, אם כבר עברו ארבעים יום דמקמי הכי מיא בעלמא נינהו, כמבואר בפרק המפלת (נדה ל, א) ובפרק קמא דכריתות (ז, ב). או אם כבר עברו על הריונה ג' חדשים, שהוא זמן הכרת העוּבָּר וזמן הבחנה. או אם הרגישה בבטנה תנועת העוּבָּר המאוחר קצת אחר ג' חדשים, ובפרט בנקיבה. מכל מקום אין זה מבוקשינו לדון מדעת נוטה וסברת הכרס, רק על פי דין תורה". החות יאיר כתב על החלוקה בין הארבעים הימים הראשונים של ההריון, לימים שלאחר מכן, שזו "סברת הכרס", ונראה מדבריו, שאין זו סיבה מספקת להתיר הפלה בארבעים הימים הראשונים ליצירתו.

אולם בשו"ת אחיעזר (ח"ג סוף סימן לה) כתב שבארבעים הימים הראשונים של ההריון, אין איסור מהתורה להפילו: "ומש"כ כת"ר דלפני ארבעים יום לקליטתו, דהוי כמיא בעלמא לא איקרי נפש, יעויין ברמב"ם (סוף פ"ב מהלכות טומאת מת) דבנפל אף על פי שלא נתקשרו גידיו מטמא, שנאמר "הנוגע במת לכל נפש אדם", ובמשנה למלך שם דבציר מארבעים יום אינו מטמא דלא אקרי נפש, ונראה דבן נח אינו נהרג על זה. וגם בישראל אפשר דאין איסור מן התורה".

בשו"ת שרידי אש (ח"ג סימן קכז) סיכם את דעות המקילים בהפלה הנעשית בארבעים הימים הראשונים ליצירת הוולד: "היוצא מכל השקלא וטריא להלכה, באשה שחלתה בשעת הריונה במחלת אדמת, שלפי דברי הרופאים עלול הולד להיות מחוסר אבר או מחוסר דעת, קודם ארבעים יום להריונה, מותר להפיל את העוּבָּר, שקודם ארבעים יום הוא מיא בעלמא, כמפורש ביבמות ס"ט, ואינו חשוב עוּבָּר כלל. וכן תפסו כל גדולי האחרונים, עי' בש"ך (חו"מ סי רי ס"ק ב). ובשו"ת אחיעזר ח"ג סימן ס"ה כתב בסוף התשובה "ומש"כ כת"ר דלפני ארבעים יום לקליטתו, דהוי כמיא בעלמא לא איקרי נפש, נראה דבן נח אינו נהרג על זה, וגם בישראל אפשר דאין איסור מן התורה". גם בשו"ת צפנת פענח (סי' נט) כתב דקודם ארבעים יום, אין איסור כל כך חמור לכמה שיטות. וכמה אחרונים תפסו לעיקר, דקודם ארבעים יום מותר להפיל את העוּבָּר".

גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' נא שער ג פרק ב אות ט) קיבץ את דברי המתירים להפיל עוּבָּר בארבעים הימים הראשונים של ההריון, כאשר יש סיבה לכך: "מצינו בספרי האחרונים שאימצו להם גם החילוקים בין קודם ארבעים יום לבין יותר, או בין קודם ג' חדשים לבין יותר, שהחות יאיר כינה אותם בשם "דעת נוטה וסברת הכרס". יעוין בשו"ת בית שלמה (חו"מ סימן קלב) שכותב לחלק בפשיטות בין כשעברו ארבעים יום או לא, וכותב דאם עדיין העוּבָּר הוא פחות מארבעים יום ולא נגמרה צורתו עדיין, אין בו איסור, ואף בן נח אין נהרג על זה. ובכזאת לחלק בין קודם ארבעים יום לבין יותר ולומר דלפני ארבעים יום גם לבן נח אין זה בכלל נפש, וליכא ממילא בישראל הטענה של ליכא מידעם דבן נח חייב וישראל אינו חייב, אפילו לדעת האוסרים, כותבים גם בשו"ת תורת חסד (אה"ע סימן מב אות לג) ושו"ת אחיעזר ח"ג סו"ס סה עיין שם. וגם לרבות בשו"ת צפנת פענח (ח"א סימן נט) דעתו נמי לחלק בכזאת, עיין שם. ולחלק בין קודם ג' חדשים לבין יותר כותב בשו"ת פרי השדה (ח"ד סימן נ)". ומתוך כך מסקנת הציץ אליעזר: "על כן נראה דאם יש חשש מבוסס שהילד שיוולד יצא בעל מום ובעל יסורים, יש לצדד להתיר לבצע הפלה קודם מלאת ארבעים יום מהריונה, וגם לרבות כשלא נמלאו על כל פנים שלשה חדשים והעוּבָּר עודנו לא בתנועה".

אולם באגרות משה (חושן משפט ח"ב סימן סט) בתשובתו בנדון איסור הפלת עוּבָּר [לעיל אות ב] הביא ראיה שהפלת עוּבָּר אסורה מהתורה, מכך שמותר לחלל שבת להצלתו: "דאם היה מותר להורגו איך שייך שיהיה מותר לחלל עליו שבת, וממילא ברור שאסור להורגו", וציין לדברי החות יאיר (סימן לא) שגם כתב כן: "לומר דמותר להרגו ומותר לחלל שבת להצילו ודאי אין לו שחר". ומבואר בדברי החות יאיר, שאם מותר לחלל שבת להצלת עוּבָּר, בהכרח שהטעם לכך הוא בגלל שעוּבָּר נחשב נפש שאסור להורגו – כי לא יתכן לומר שעוּבָּר אינו בגדר "נפש" ומותר להורגו, ויחד עם זאת מותר לחלל שבת להצלתו. ומאחר ולדעת בה"ג מותר לחלל שבת גם על הצלת מיא פחות מבן ארבעים יום, נמצא כי לפי החות יאיר והאגרות משה, שההיתר לחלל שבת להצלת עוּבָּר הנחשב "מיא" גם בארבעים הימים הראשונים של ההריון נובע בהכרח מכך שהוא "בכלל נפש", כי רק פיקוח "נפש" דוחה שבת – ואם כן בהפלתו יש איסור רציחת "נפש".

 

העוּבָּר אינו "נפש" ואין איסור רציחה אך ההפלה נאסרה משלושה טעמים

ח. ידידי רבי משה שטרנבוך, ראב"ד בד"ץ העדה החרדית בירושלים, כתב בתשובות והנהגות (ח"ב סימן תשלא) "הריגת עוּבָּר פחות מארבעים יום יש פוסקים שהוא רק מדרבנן, עיין בתורת חסד (אבן העזר סימן מב) דמסיק שאינו אלא מדרבנן, ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן סה) מסתפק שאולי האיסור רק דרבנן. ובתשובות בית שלמה (ח"ג חו"מ סימן קסב) מצדד גם כן שהאיסור רק מדרבנן. ברם דבריהם תמוהים, דלא גרע מהשחתת זרע לבטלה דאסור מהתורה. וגם באיסור דרבנן דרציחה יש אומרים דהוי בכלל אביזרייהו דשפיכות דמים, ויהרג ואל יעבור. ובלאו הכי כיון דהנשמה נוצרת בפקידה אין לנו להשחיתה בשביל להציל ההורים מצער גדול, וכל שכן כאן שספק אם קבעו המחלה כראוי".

טעמים אלו לאיסור, חזרו ונשנו בתשובות והנהגות (ח"ג סימן שנט) בנדון הפלה בתוך ארבעים הימים הראשונים של ההריון, במקום שיש חשש שהמעוברת תתחרש, ונתווסף שם עוד טעם לאסור הפלה בארבעים הימים הראשונים ליצירתו: "דלמאי דפסקינן דמחללים עליו שבת כדי שישמור שבתות הרבה, הרי שחשוב ענין זה שישמור עד שדוחין שבת, נראה דוודאי שאסור מהתורה לרוצחו, שהרי חשוב כל כך שדוחה שבת. ולפי זה שורש האיסור, כיון שיש בעולם שורש שיכול לצמוח וישמור שבתות הרבה אסור לעוקרו, ומסברא זה דומה לאיסור "בל תשחית", וכאן חמור טובא שקרוב לרציחה, דלאחר שיש נשמה ובעת השלמת יצירת הוולד מפסיד שלא יהא נולד, מסתברא דהוא איסור תורה, שלא הותרה אלא במקום פיקוח נפש".

יחד עם זאת, להלכה בנדון שנשאל בו, השיב התשובות והנהגות: "אף שבשו"ע מבואר שעל סכנת אבר לא מחללים שבת, מכל מקום נראה דחרשות נוגע לכל החיים, ודינו כפיקוח נפש. והלוא אמרו חז"ל (בבא קמא פה, ב) חירשו נותן לו דמי כולו, שבלי כח השמיעה נאבד לו עיקר חיות האדם. על כן נראה שנדחה מחמתה איסור הריגת עוּבָּר פחות מארבעים יום להציל אמו. ולפי זה בעוּבָּר קודם ארבעים יום דאינו נפש לגמרי, מותרת להציל עצמה. דלמבואר בפחות מארבעים יום אין זה אביזרייהו דשפיכות דמים שמסייע בזה הוא כשופך דמים ממש. אלא קודם ארבעים יום לא חשיב כשופך דם האדם. והאיסור בזה נראה שנדחה כשמאבדת כח השמיעה, שהרי אמרו חז"ל חירשו נותן לו דמי כולו. ומכל מקום ההכרעה מסורה לגדולי הוראה דווקא".

נמצאנו למדים מדבריו, כי עוּבָּר בארבעים הימים הראשונים ליצירתו "אינו נפש לגמרי", ובהפלה "אין זה אביזרייהו דשפיכות דמים" – אולם ההפלה נאסרה משלושה טעמים:

[א] הפלה לא שונה מאיסור הוצאת זרע לבטלה.

[ב] איסור איבוד נשמה, שנוצרת כבר מהיום הראשון של ההריון.

[ג] איסור מהתורה "לעקור שורש" נשמה שעשויה בעתיד לשמור שבתות, ואיסור זה "דומה מסברא לאיסור "בל תשחית", וכאן חמור טובא שקרוב לרציחה".

מכל מקום, מאחר והעוּבָּר אינו בגדר "נפש", ואין איסור רציחה בהריגתו, הורה הגר"מ שטרנבוך להתיר הפלה בחשש שהמעוברת תתחרש, וכן כאשר יש חשש שההריון יגרום למשבר נפשי העלול להסתיים בהתאבדות, כפי שיובא בפרק הבא.

סיכום השיטות

ט. בספר נשמת אברהם (מהדורה חדשה, חו"מ סימן תכה ס"ק א סע' 4) סיכם את הדעות בנדון דידן:

"ביבמות (סט, ב) אמרו, עד ארבעים יום מיא בעלמא הוא, והרמב"ם (הלכות תרומות פ"ח ה"ג) כתב, שכל הארבעים יום אינו עוּבָּר אלא מים בעולם הוא חשוב. לכן נטו להקל יותר גדולי האחרונים בהפלת עוּבָּר פחות מארבעים יום, וכן כתב הבית שלמה (חו"מ סימן קלב), התורת חסד (אבן העזר סימן מב אות לג), והשרידי אש (ח"ג סימן קכז). וכן פסק הגרש"ז אויערבך, שאם אובחן מחלת הטיי-זקס בעוּבָּר פחות מארבעים יום מותר לבצע הפלה.

ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן סה) כתב, דאפשר שאף בישראל אין איסור מן התורה.

אך הגרא"י אונטרמן (נועם ח"ו עמ' א) כתב שיש איסור בהפלת עוּבָּר לפני ארבעים יום אף במקום שחלתה האם באדמת, וכן כתב האגרות משה (חו"מ ח"ב סמן סט) שאסור להפיל עוּבָּר פחות מארבעים יום".

עוד כתב בנשמת אברהם (שם סע' א ס"ק 32) "כתבו כל הפוסקים, שהאשה שצריכה הפלה תעשה זאת ע"י רופא ישראל שאינו מצווה על העוּבָּרים, ואף שיש איסור בדבר, מכל מקום נדחה איסור זה מפני פקוח נפש. ולא תעשה זאת ע"י רופא נכרי, שהרי בן נח מוזהר ומצווה על העובָּרים, ואם כן עוברת האשה המכשילתו בזה בלאו של לפני עור לא תתן מכשול".

פרק ג

הפלת העוּבָּר בנסיבות של מצוקה נפשית

י. כאשר כניסה להריון עלולה לגרום לאשה 'טירוף הדעת', כתב בשו"ת לבושי מרדכי (חו"מ סימן לט) כי "בנדון זה אם טירוף דעת הוה בכלל סכנת נפשות, איתא בתשובת פרי הארץ (יו"ד סימן ב) דהווה סכנת נפשות, דיפיל עצמו בשגיונו או יסכן אחרים". ומבואר בדבריו כי הריון שגורם לסכנה ברורה לנפש האשה ['טירוף הדעת'] הוא בגדר סכנת נפשות שלה, המתיר הפלה.

עם זאת, במישור המעשי, יש צורך בהבחנה רפואית ודאית, שאכן מדובר במצוקה נפשית שעלולה לגרום לסכנת נפשות, וכפי שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן רח) בנדון "השאלה החמורה בענין אשה בחודש החמישי לעיבורה שנבדקה ע"י 'אולטרא סאונד' וקבע הרופא כי נראה שעוּבָּר זה לא מסוגל לחיות בגלל שהוא סובל ממספר מומים בלב, והוסיף הרופא לפי דעתו כי הסכנה העיקרית היא הסכנה הנפשית אצל האשה היודעת כי היא נושאת ברחמה ילד שלא מסוגל לחיות". וכתב השבט הלוי: "חלילה לנו למהר בזה, כפי הרגילות שיש לי בזה, למדתי שרופאים מגזימים הרבה פעמים לקבוע ספק נפשות במקום דליכא ספק כלל. ומכל שכן בנדון שלפנינו שהרופא אמר רק שסכנה העיקרית היא הסכנה הנפשית של האם היודעת כי יש ברחמה ילד בעל מום שלא מסוגל לחיות, ואם היינו מתירים עבור טעם כזה להתיר ח"ו הפלה שמא יגרום זעזוע נפש לאם וחשש לעצבים, בזה היינו נותנים יד לפושעים להקל ברציחת העוברים, כי אין שום רגלים לדבר להחשיב זה עכשיו כספק פקוח נפש, ומצוה להשקיט רוחה ועצבותה. אמנם גם במקרים חמורים כעין זה ויותר מזה יש מקום לעיין, אבל בנדון דידן יראה כל הנ"ל פשוט".

וכאשר מחמת המצוקה הנפשית הקשה, המעוברת מאיימת בהתאבדות אם לא יבצעו את ההפלה, מותר לבצע את ההפלה, בתנאי שיש לכך סימוכין על פי אבחנה רפואית מובהקת, כפי שכתב רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תשלד) "במחלת עצבים לבד ודאי אין להתיר כל איסור תורה, וכל שכן איסור הפלה שעיקרה בגדר רציחה, ולא הותר אלא במקום פיקוח נפש או עכ"פ ספק פיקוח נפש. ולפי ההיתר רק באופן שיש חשש ח"ו שתגיע למחלת שגעון אחר הלידה ועלולה לאבד עצמה לדעת. וצריך לברר אצל הרופאים אם באמת יש יסוד סביר לחשש של איבוד עצמה לדעת". ובהמשך דבריו הוסיף: "מיהו לפני ארבעים יום נראה להתיר אף בחשש בעלמא, כיון דהוכח ומאושר שקיים האי חשש. אבל מפני סתם מרה שחורה, דהיינו עצבנות, פשוט שאין להתיר. ועל כן יש לברר אצל שני רופאים מובהקים מדת הסכנה למחלה אצלה, ואין לאדם להורות ולקבוע בעצמו אלא בהכרעת גדול בתורה דווקא, כראוי לשאלה כזאת הנוגעת לחמורה שבחמורות".

רבי משה שטרנבוך חזרה על הוראה זו בתשובה נוספת (שם ח"א סימן תתפ) במעשה שהיה בבחורה שנכנסה להריון מזנות, ומחמת הפחד מהוריה ניסתה להתאבד, ומאיימת לעשות זאת פעם נוספת אם לא יהרגו את העוּבָּר: "בבדיקה שערכו פסיכולוגים טענו שהיא סובלת ממחלת נפש, וזהו כדין פיקוח נפש, והרי היא כאנוסה במעשיה, ולכאורה שוב היה מקום לדון שהעוּבָּר רודפה. אבל האמת דקשה לסמוך על דבריהם, שאינם מבוססים אלא בנוי רק על פי השערות, והיאך נתיר בזה איסור חמור דרציחה. לכן נראה שאם רואים אצלה שהיא במצב של דיכאון, וישלחו אותה מיד לבית חולים לחולי נפש. וצריכים לשקול היטב, שבדרך כלל המצב של החולים שם רק מחמיר, וקרוב הדבר שזהו פיקוח נפש, שלהציל או לרפאות שוטה מותר לעבור איסורים, אף איסור הריגת עוּבָּר שנדחה בפני פיקוח נפש". וסיים: "והכל תלוי במצבה הנפשי, ואם לדעת הרופאים אם ימנעו מהפלה מסתברא מאד שתישאר חולת נפש, ראוי להתיר הדבר מפני פיקוח נפש. אבל אי אפשר לקבוע בזה כלל, רק בכל מקרה יש למסור ההכרעה לרב מובהק".

גם רבי יצחק זילברשטיין (אסיא ח"א עמ' 205) התיר לנערה שהרתה וניסתה להתאבד, להפיל את עוברה, כאשר איימה לחזור על מעשה זה, כי "אין לה כח בחירה" ו"הרי היא בגדר אנוסה מלקיים התורה, ושוב היא בכלל וחי בהם ולא שימות בהם".

אכן, כפי שכבר נכתב לעיל, הפלה היא מוצא אחרון בהחלט, ורק כשאין כל יכולת ליישב את דעתה של המעוברת בטיפול רפואי, כמו שכתב בספר משנת אברהם (מהדורה חדשה, חו"מ סימן תכה ס"ק א סע' 12): "אמר לי מנהל מחלקה פסיכיאטרית [לא דתי], שאין הוא ממליץ כלל על הפלה באשה בשל מחלה נפשית, כי אפשר לטפל בה בכדורים ולמנוע ברובם הגדול של המקרים, את ההתקף של הדיכאון והטירוף דעת אחרי הלידה. וכן אמר לי רופא פסיכיאטרי בכיר אחר. ולפי זה אין לכאורה היתר לבצע הפלה באשה כזאת. והסכימו אתי הגרש"ז אויערבך ומו"ר הגרי"י נויבירט".

 

סוף דבר

כפי שכבר נכתב בפתיחה, הדברים דלעיל אינם אלא הצעת הצדדים והסברות בסוגיא חמורה זו, שלא על מנת לפסוק ולהכריע, כמובן. בפרט לאור המתבאר בדברי הפוסקים שהובאו בפרק זה, שכל מקרה נדון לגופו ונצרך לאבחנה רפואית מדוייקת מה מידת סכנת החיים הנשקפת לאשה שהרתה בעל כורחה, כתוצאה מהמצוקה הנפשית שבה היא נמצאת.

נמסר לי בשמו של ידידי רבי אשר וייס שהשיב לשאלה בנדון דידן: "אינני יודע את השמות ואינני מכיר את הפרטים, אך נשאלתי על ידי רב אודות נערה צעירה שנשבתה על ידי מחבלי החמאס ונתעברה מאחד מהם, האם יש היתר לבצע הפלה, והשבתי על כך בחיוב". וכך שמעתי מידידי הרב גדליה זלטוביץ, נשיא מסורה-ארטסקרול, שכן הורה רבי דוד קאהן, רב בית המדרש 'גבול יעבץ' בברוקלין, וכפי שיובא במכתב המצ"ב להלן.

 

  • •   •

להשלמת היריעה, אני מצרף את מכתבו של ידידי הרב מרדכי לבהר, מחבר ספרי מגן אבות, וראש כולל לינק (LINK KOLLEL) לוס אנג'לס, בנדון:

כ"א אדר ב' תשפ"ד

לכבוד ידיד נפשי, ליש ולביא הג"ר צבי רייזמן שליט"א

אחדשוכ"ט,

באתי בזה למלאות בקשתו אודות הפלת עוברים, שכידוע מן השאלות החמורות שיש בו חשש רציחה מן הג' חמורות. ומאידך, יש בו צער גדול במקרים רבים להאם. וכל שאלה כה"ג תלוי בדעת גדולי הדור לרחק או לקרב. ורק באתי בזה לרשום כמה מילים זעירין אם יש היתר הפלה לאשה שנאנסה ע"י גוים רשעים ארורים ונתעברה. האם יש היתר הפלה כה"ג.

והנה כידוע שהמהרי"ט (סי' צט) כתב דבישראלית אין איסור איבוד נפשות דמכין כנגד בית הריון, אינו נקרא נפש וכידוע שהאגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סט ד"ה ועיינתי) נתקשה מאד בדברי המהרי"ט עד שכתב שתשובה מזויפת היא. ברם, האחרונים דנו בדברי המהרי"ט הנ"ל, ויש שנקטו כדבריו, וכפשטות המתנ' בנדה דתינוק בן יומו נהרגין עליו ולא פחות. וע' בחות יאיר (סי' לא), שמבואר שהאיסור משום השחתת זרע, וכ"כ בשאילת יעב"ץ (סי' מג). ובשו"ת רב פעלים (אבה"ע ח"א ס' ו) לא רצה להכריע בזה אך הביא מ"מ הנ"ל ומרהיטת דבריו מובן שיש מקום להקל במקרים מסוימים. ושם איירי באשה בת ה' חדשים. והגם שרבים ס"ל שיש חשש רציחה ובפרט בשיטת הרמב"ם, וע' בשו"ת אג"מ (שם) בזה, מכ"מ עדיין תלוי במח'. וההכרעה תלויה בגדולי הוראה, ואין כוונתי ליכנס לכל המו"מ.

ולגבי מה נחשב הצורך, הגם שהשאילת יעב"ץ הקיל טובא להפיל אפ' בנואפת, וזה גם שאלת הרב פעלים שם, מכ"מ ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג ס' שנט בהפלה תוך מ' יום, ושם ציין ששמע מהשרידי אש אודות מעשה במלחמת עולם הראשונה שצורר אחד אנס בת ישראל ונודע שנתעברה ממנו, ודנו בזה הרבנים אם מותר, דעכ"פ הוי אביזרייהו דשפ"ד, ובסוף כשנודע שזה לפני מ' יום התירו בספק רציחה הנ"ל.

ובשו"ת לבושי מרדכי (חו"מ סי' לט) שנשאל ע"י מקרה שהרופא אמר שאם תתעבר תטרף דעתה, ושם כתב דטירוף דעת הוי בכלל סכנת נפשות עי"ש מה שדן בזה, ושם איירינן בסכנת נפשות, וצ"ע מה הדין כאן.

ומעתה בנידון הנ"ל, באשה שנתעברה ע"י בני עוולה תלוי מאד בנתונים, ואם רשאית אשה זו לשאול רב היורה לה להתיר. ושמעתי מהג"ר משה שטרנבוך שליט"א שכידוע דעת הציץ אליעזר (חלק י"ג סי' קב) דשרי אפ' עד חמשה חדשים בילד שיודעים שהילד לא יחיה, שעד מ' יום מיום הטבילה שרי ע"י חוו"ד שני רופאים ורוב אם יודעים שהילד ימות.

ומהגר"ד קאהן שליט"א רב ק"ק גבול יעב"ץ שמעתי, שבכל שאלה ובפרט כאן יש לשאול למורה הוראה שלו ולא לחפש פוסקים שסוברים כה וכה. שדעת הצי"א להתיר בכל צער גדול מהאשה מאחר שעובר ירך אמו התיר אפ' בשבעה חדשים, והעיר הצי"א על דברי האגרות משה שרבים מן האחרונים לא נקטו כוותיה וגם דברי התוס' בנדה דלא כדבריו. והוסיף הגר"ד קאהן שמכל האחרונים משמע שלא הבינו כדברי הגרמ"פ זצ"ל.

עכ"פ מאחר דכו"ע מודי דאין כאן הכרעה ברורה בפוסקים כהנ"ל. ויש שהתירו יותר מכה"ג כהיעב"ץ. ואם סומכת על רב אחד דקיבלו עלייהו ובפרט שאינה במקום דאתרא דמר, יש לדון לפני הגדולים.

וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות

מרדכי לבהר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים, בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

שיעורי
עולמות בעיון

חיוב שמחה ביום כיפור

א. האם יש חיוב שמחה ביום הכיפורים כבשאר הימים טובים מדברי חז"ל ורבותינו הראשונים יש משמעויות סותרות לכאורה, האם יש חיוב שמחה ביום הכיפורים, כשם

קרא עוד

מפני שיבה תקום

א. "מפני שיבה תקום" – סוגיית הגמרא וטעמי המצוה מחלוקת התנאים בדרשת "שיבה" ו"זקן" – האם חיוב הקימה תלוי בחכמה או בזקנה • שיטת איסי

קרא עוד

אכילה לשיעורים ביום כיפור

א. איסור האכילה ביום הכיפורים ודין "חצי שיעור" שיעור האכילה והשתיה ביום הכיפורים המחייבים עונש כרת • חצי שיעור אסור מהתורה • אכילת "פחות מכשיעור"

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים