שבת – סוד קיום העולם (עקבי דרך, בראשית)

שבת – העדר עשיה או בריאה מחודשת

א. בפרשת השבת בבריאת העולם נאמר (בראשית ב, א-ב) "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה".

על פסוקים אלו, הנראים כסותרים זה את זה, הקשו חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה י, ט) "רבי שאלו לרבי ישמעאל ב"ר יוסי, אמר לו שמעת מאביך מהו ויכל אלקים ביום השביעי, בתמיה". כלומר, מלשון הכתוב "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" משמע שסיום המלאכה היה בשבת עצמה ולא מקודם. וזאת בניגוד למשמעות לשון הכתוב "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה", שכל מלאכת הבריאה הסתיימה קודם השבת[1].

• בעיקר מהות השבת יש להתבונן, האם השבת היא יום מנוחה ושלילת מלאכה, או מציאות חיובית מחודשת של בריאה ושמה "שבת", וכפי שנראה משירת הזמירות בשבת "תְּנוּ שֶׁבַח וְשִׁירָה לָאֵל אֲשֶׁר שַׁבָּת בָּרָא", שהשבת היא בריאה מיוחדת שברא השי"ת, ויש לבאר מה פשר "בריאה" זו.
• בדברי הגמרא (שבת סט, ב) נקבע דינו של התועה במדבר ואינו יודע אימתי שבת: "אמר רב הונא, היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים [מיום ששם אל לבו שכחתו], ומשמר יום אחד [ומשמר השביעי]".

וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (הלכות שבת, סימן שדמ סע' א) "ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה".

ותמוה ביותר, מה פשרה של קדושת היום השביעי במניינו של התועה במדבר, הרי "שבת קביעא וקיימא" (פסחים קיז, ב), ואף אין בכח בית דין [שלא כבקדושת המועדים] לשנות זמן המיוסד וקדוש עוד מששת ימי בראשית – ואם כן כיצד איפוא "מתקדש" יום השביעי במניינו של התועה, וצ"ע.

• עוד מובא בדברי הגמרא (שבת קיט, ב) "אמר רב המנונא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר וַיְכֻלּוּ, אל תקרי וַיְכֻלּוּ, אלא ויכלו". דברי הגמרא מרפסין איגרא כמובן, ואילולא דברי חז"ל, וכי יעלה על הדעת שהאדם נעשה כביכול "שותף" להקב"ה במעשה בראשית, ויש לבאר פשר הענין.

השבת – סוד קיום העולם

ב. כדי לעמוד על סוד הדברים, ניכנס לפני ולפנים ממחיצת הבנת עומק מהות השבת וקדושתה, המתבארת בדברי חז"ל, ומוסברת בדברי האור החיים הקדוש.

בדברי המדרש (בראשית רבה, פרשה י, ט) ניתנה תשובה, מה "נברא" בשבת – השבת: "רבנן אמרי, משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסרה, חותם. כך מה היה העולם חסר, שבת". ומבואר שהעולם היה "חסר" עד שנבראה השבת. אך הדברים עדיין סתומים, מהי בריאה זו ששמה "שבת", שעל ידה הושלם מה שהיה חסר בבריאה.

כעין זה מפורש בדברי הזוהר הקדוש (פרשת קורח, דף קע"ו ע"ב), שלא היה קיום לבריאה עד שבאה השבת: "תָּא חֲזֵי, לֵית עָלְמָא קָאִים אֶלָּא עַל שָׁלוֹם, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, לָא יָכִיל לְאִתְקַיְּימָא, עַד דְּאָתָא וְשָׁרָא עָלַיְיהוּ שָׁלוֹם. וּמַאי הוּא. שַׁבָּת, דְּאִיהוּ שְׁלָמָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וּכְדֵין אִתְקָיָּים עָלְמָא" [פירוש הסולם: בא וראה, אין העולם עומד אלא על שלום. כשברא הקב"ה את העולם, לא היה יכול להתקיים, עד שבא והשרה עליהם שלום. ומה הוא, הוא שבת, שהוא שלום של העליונים והתחתונים. ואז נתקיים העולם].

בביאור הדברים כתב האור החיים הקדוש (בראשית ב, ב), כי השבת היא סוד קיום העולם, ובריאתה השפיעה את "נפש" העולם, והאפשרות להעמדתו ולקיומו: "ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל, כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת, ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה הוא, כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמות לא, יז) הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים".

על פי האמור ביאר האור החיים הקדוש (שם פסוק ג) את הפסוק הבא: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת", וזה לשונו: "צריך לדעת כוונת הכתוב במאמר זה. ונראה לפרש לפי מה שכתבנו למעלה, כי העולם היה חסר הקיום, עד שבאתה שבת ועמד העולם. ויש להעיר בזה, שאותם ימים קודם שבאה שבת, במה היה העולם עומד, וכשם שהספיק לחיות באותם ימים בלא נפש השבת, היה מתמיד והולך.

אכן מצינו כי הקב"ה גילה הדבר במה שאמר בעשרת הדברות (שמות כ, יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וגו'. הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם, זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו, גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה' וברא יום אחד הוא יוודע לה', ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששה ימים, וכן על זה הדרך. וזולת זה היום, היה העולם חרב בגמר ששת ימים, וחוזר לתוהו ובוהו, וצריך ה' להכינו פעם ב', ובאמצעות שבת העולם עומד. והוא אומרו "כִּי בוֹ", פירוש באמצעות יום זה, שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ. ופירש מה היא המלאכה, היא הבריאה עצמה, כי לא מהתיקון שהוא המעשה לבד שבת, אלא גם מהבריאה. וכבר כתבתי למעלה, שהבריאה היא יש מאין, והוא מה שנברא ביום ראשון בדיבור אחד, והמעשה הוא התיקון אשר תיקן דבר יום ביומו. ובאמצעות יום שבת משפיע בכללות העולמות רוח, המקיימת עוד ששת ימים".

על פי זה ביאר האור החיים הקדוש את דברי הגמרא [אות א] "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", דהיינו: "להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים יבוא שבת אחרת, ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים. ולזה כל המקדש את השבת וכו', פירוש מקיים ושומר קדושתו, באמצעות זה ישנו לשבת, ובאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת כי הוא המקיים העולם, ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה"[2].

לפי האמור ביאר הנתיבות שלום (חלק ב, שבת, מאמר ששי, שבת יומא דנשמתא) את מטבע זמירות השבת "תְּנוּ שֶׁבַח וְשִׁירָה לָאֵל אֲשֶׁר שַׁבָּת בָּרָא": "השבת קודש היא עצמה בריאה, והיינו בריאה רוחנית הנותנת נשמת חיים בכל העולם. כי בכל ששת ימי המעשה נבראו רק בריאות גשמיות, השמים והארץ, הים וכל אשר בם, ועדיין היו כל חלקי הבריאה בלא חיות. עד שבאה שבת קודש, הנותנת בכל הבריאה נפש ונשמה, ומשפיעה לכל חלקי הבריאה כח קיום וחיות חדשה לששה ימים נוספים".

השבת בעולם "כנפש בגוף" – ולכן בזכות שבת מתברכים ששת ימי המעשה

ג. יסודות הדברים שנתבארו לעיל, עומדים בהדרכת האלשיך הקדוש (שמות כ, יא), להיזהר בעבודה הגשמית בששת ימי המעשה שתהיה בדרך ארעי – ואז בזכות השבת תתברך כל מלאכת ימי השבוע: "כי הנה היה ראוי העולם להיותו חומרי, מעותד להיות נפסד וכלה, כגוף משולל נפש. והיותו נפסד ומתמוטט הוא היפך הנייחא. ובבוא שבת באה נייחא וקיום, כי שפע קדושת השבת היה לעולם כנפש לגוף לקיימו. ובזה נבוא אל הענין, אמר, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת מתחילת השבוע לְקַדְּשׁוֹ. שהוא להשפיע בו קדושה על קדושתו ושפע לבא בעולם. וזה במה שתקדש עצמה מהחול בעבודת ה' שתהיה הכנה אל השבת. והוא, כי שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד את ה'. שתעשה ממנו עיקר כעבודת עבד. ואגב אורחך, דרך עראי, ועשית כדבר נוסף כל מלאכתך, ובעבודת ה' לא תחשוב כאילו עשית כל עבודתך. אך במלאכתך, תסלק ברוחך כאילו עשית כולה. ובזה תשפיע קדושה ביום כי יתייחס לה'. וזהו וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה', ותשפיע קדושה בך ליקרא אֱלֹקֶיךָ. וזהו לה' אֱלֹקֶיךָ, כאילו השבת מקשר בינך ובין אלקיך".

וסיים: "נמצא, כאילו כל העולם וכשלונו וקיומו היה ביום השבת. כי היה כאילו לא נגמר מלאכת העולם, רק על ידי השבת בא גמר וקיום הכל. כך על ידי זכות השבת יהיה לך באילו עשית כל מלאכתך. על ידי שיום השבת שבת לה' אלקיך וכו', תתברך ויושפע בך שפע גדול ורב".

שבע – הנקודה הרוחנית הפנימית בתוך החומר הגשמי בבריאה

ד. מציאות הבריאה באופן שבאמצעות השבת העולם עומד, ומתוך כך נגזר, כי קיום ששת ימי המעשה תלוי בהשפעת קדושת השבת – היא סוד המספר "שבע", המבואר בהרחבה בתורת המהר"ל מפראג (גבורות השם פרק מו) "וכאשר תעיין ותמצא שהגשם יש לו חלופי ו' צדדים, והם המעלה והמטה ימין ושמאל פנים ואחור. וכל שש צדדים אלו, מתייחסים אל הגשמית, בעבור שכל צד יש לו רחוק, וזהו גדר הגשם. אמנם יש בו שביעי, והוא האמצעי שאינו נוטה לשום צד. ומפני שאינו מתייחס לשום צד, דומה לדבר שהוא בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולפיכך יש גם כן לזמן המתייחס ומשתתף עם הגשם ששה ימים והם ימי חול, אבל השביעי קדוש. ונמצא כי שבעה ימי שבוע הם דומים לגשם הפשוט שיש לו ששה קצוות. והאמצעי שבשניהם, זהו ענין ששת ימי חול והשביעי הוא קודש".

במקום אחר (דרך חיים על מסכת אבות, פרק ה משנה טו), הוסיף המהר"ל ביאור: "מספר שבעה מורה על המדרגה שמתחבר ביחד הגשמי ובלתי גשמי. וידוע מספר שבעה כנגד שש קצוות, והאמצעית שהוא נקרא היכל הקודש אשר ביניהם. ולפיכך תמצא בכל מקום כי במספר שבעה חול וקדושה. שבעת ימי שבוע – ששה ימי חול והשביעי הוא קודש. ובחדשים – השביעי גם כן קודש הוא חודש תשרי. ובשנים – ששה שני עבודה והשביעית שמיטה והיא שנת קודש. וכל זה, מפני כי מספר הששה הם חול, והם כנגד ששה קצוות הגשם שהוא חול. ואילו השביעי הוא כנגד היכל הקודש, שהוא השביעי והוא באמצע, ודבר זה ידוע".

המספר "שבע" הוא איפוא, הנקודה הרוחנית הפנימית בתוך החומר הגשמי בבריאה. במציאות הגשמית, לכל גוף וחומר יש שש "קצוות", דהיינו מימד האורך הרוחב והגובה, שהם שש פינות: למעלה, למטה, ימין, שמאל, פנים ואחור. וה"קצה השביעי", מרמז לנקודה הפנימית הרוחנית הטמונה בתוך כל חומר גשמי, ומקיימת אותו.

לכן, שבעת ימי השבוע מסודרים באופן של ששה ימי חולין והשביעי קודש, וכן בחודשים ובשנים. כי מספר שש מסמל את החולין, החומר, הגשמיות – כנגד שש הקצוות של החומריות. ואילו השביעי הוא כנגד "היכל הקודש" שהוא הנקודה הרוחנית, משום שהמספר שבע מסמל את הנקודה הפנימית הרוחנית הנמצאת בתוך החומר הגשמי.

ומכאן "חביבות" ה"שביעין" המפורשת בדברי חז"ל (ויקרא רבה פרשה כט, יא) "כל השביעין חביבין לעולם. בשנים שביעי חביב, שנאמר (שמות כג, יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. בשמיטין שביעי חביב, שנאמר (ויקרא כה, י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. בימים שביעי חביב, שנאמר (בראשית ב, ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. בחדשים שביעי חביב, שנאמר (ויקרא כג, כד) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ".

ה"שביעין חביבין" – כי הם ה"נקודה הפנימית" של הקדושה, בקיום הימים, החדשים, השנים והשמיטין.

ברית המילה ביום השמיני – כדי שתעבור שבת אחת

ה. על פי המבואר בדבריו, כי השבת היא "סוד קיום העולם", הוסיף האור החיים הקדוש (בראשית ב, ב) טעם, מדוע ברית המילה נקבעה ליום השמיני – כדי שהרך הנימול יעבור את השבת בטרם יכנס לברית, והשבת תפעל בו שתהיה בו "נפש" לקיומו: "כיון ששבת פירוש בא שבת, וינפש, פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים. וכן מצאנו לרבותינו ז"ל בספר הקדוש זוהר התורה (רעיא מהימנא ח"ג דף מ"ד ע"א) שנתנו טעם למצות ה' למול ביום השמיני ושלא לקרב קרבן לה' עד יום השמיני, כי הטעם הוא עד עבור עליו יום השבת ויהיה בעל נפש".

יסוד זה כי השבת משפיעה "נפש החיונית" בכל אחד ואחד, גם ללא כל פעולה, מעצם סגולת השבת הקדושה, ומטעם זה נימולים ביום השמיני, נשנה בדברי האור החיים הקדוש בפרשת תזריע (ויקרא יב, ג) וזה לשונו: "ורבותינו ז"ל (דברים רבה ו, א) אמרו וז"ל, למה התינוק נימול לשמונה ימים, שקנה ה' רחמים עליו להמתין לו עד שיהיה בו כוחו, עכ"ל. וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי בשמונה ימים יהיה בו כח, לא פחות ולא יותר. ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר (ח"ג דף צ"א ע"ב) שהוא כדי שיעבור עליו שבת, ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע, ואז יהיה בן קיימא, והוא שאמרו רז"ל כח החיוני. ותמצא שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ט) שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד, כיון שבא שבת נתחזק ונח. והוא מה שאמרו כדי שיהיה בו כח".

על פי האמור ביאר המגיד מקוז'ניץ (עבודת ישראל, פרשת אמור) את מנהג סעודת "שלום זכר" בשבת שקודם ברית המילה, על פי דברי המדרש (ויקרא רבה כז, י) "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסניא שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה. כך אמר הקב"ה, לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הדא הוא דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה". וכתב: "לפי דברי המדרש מוכרח כדעת המקובלים שבליל שבת הוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, והעליה למלכות והיא הנקראת המטרונה. ולפי זה ניחא ונוכל למצא טעם למנהג העולם שעושים סעודת זכר בליל שבת קודם המילה לילד היולד. לפי הנ"ל שעיקר הכנה למילה לזכר הוא על פי סעודתא דחקל תפוחין קדישין. ולכן עושים סעודת זכר ולרמז על זה, כי על פי אותה סעודה בא שפע קודש על הזכר, להיכנס לבריתו של אברהם אבינו ע"ה".

שבת – "הנקודה האמצעית" – המשפיעה על כל ימי השבוע

ו. ממוצא הדברים מבוארת זכירת יום השבת  בכל ימי השבוע – בהכרה בנקודה הפנימית הרוחנית, שכל אחד מימי השבוע מתקיים מכוח ה"נפש" של השבת. וזו גם הסיבה כי ימי השבוע נקראים שבת, כדברי הראשית חכמה (שער הקדוש, פרק שני) "שכל הימים יונקים מיום השבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים. נמצא השבת שורש לכל ששת ימי השבוע, ולכך בכל יום ויום חייב להשפיע בו מקדושת שבת כמו שיתבאר. וכן מצאתי שכתב הר' יוסף גיקטיליי"א ע"ה שיום שבת הוא נקודת מרכז לעגולה".

כיוצא בזה כתב השל"ה הקדוש (חלק ב, מסכת חולין דף פו, ב) "בזה יבואר גם כן השבת קודש נקרא שבת, וגם השבוע נקראת שבת, שנאמר (ויקרא כג, טז), עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ, ומתרגמינן עד מבתר שבועתא שביעותא. ובמכילתא (פרשת יתרו) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ, ח), תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. רבי יצחק אמר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת, עכ"ל.  כלומר, היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת וכן כולם. כבר האריך הפרדס וביאר שכל הימים יונקים מהשבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, והוא נקרא נקודה אמצעית פנימית".

גם בדבריהם מבואר, כי הנקודה הרוחנית החבויה בתוך כל הבריאה הגשמית ומניעה אותה היא בבחינת "נקודת האמצע". וכך גם השבת, דהיינו הנקודה השביעית הרוחנית, היא קיום כל העולם בששת ימי החולין. ולכן כל הימים יונקים מקדושת יום השבת, הנחשבת "נקודת האמצע" המרכזית שעליה נסובו ששת ימי השבוע, כי השבת היא שורש לכל ששת ימי השבוע.

לאור האמור, מתיישבת על הלב ההלכה התמוהה, לפיה התועה במדבר מונה ששה ימים ומשמר את היום השביעי, ומובן כיצד "מתקדש" היום השביעי במניינו של התועה, כפי שהסביר הראשית חכמה (שם) "שמעתי מפי מורי ע"ה שעל זה אמרו ז"ל, ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש שביעי שעושה קידוש והבדלה. הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת אף על פי שבאמתות אינו שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהוא השבת הולך עם כולם להשפיעם, וכל יום ויום יש בו מקצת שבת. ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו, מפני שכל יום הוא ספק שבת".

כאשר התועה במדבר "מקדש" יום אחד ל"שבת", הדבר אפשרי, כי בשורשו הפנימי של כל יום מימי השבוע, נמצאת "נקודה פנימית" של השבת. ואם כן בכל יום שנקבע לשבת, יש אליבא דהאמת מקדושת השבת.

השמחה בשבת – משפיעה על כל ימי השבוע

ז. על פי דברי האור החיים הקדוש, מובן מדוע אסור שתהיה צרה ביום מנוחתינו, כפי שאנו מבקשים בברכת המזון "וּבִרְצוֹנְךָ הָנִיחַ לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ שֶׁלֹּא תְּהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ". וביאר הבני יששכר (מאמרי השבתות, מאמר ז אות יג) "נמצא השבת הוא שורש לכל הששת ימי המעשה. והנה אם יש ח"ו איזה חסרון דקה מן הדקה בשורש, הנה ניכר הענין אחר כך בהשתלשלות הענפים, מה אין כן כשהשורש והזריעה הוא בשלימות יוצאים הענפים מושלמים. והנה לפי זה, זה הוא נוסח תפילתינו ביום המנוחה שֶׁלֹּא תְּהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. וכיון שיום המנוחה [שהוא שורש לכל ששת ימי המעשה], יהיה במושלם בלי חוסר, אזי בוודאי יבואו ששת ימי המעשה מושלמים".

ומובן הענין שמשמחים את החתן בשבת קודם החתונה, כפי שביאר בספר ברכת אבות (סימן יג, אות טו) "שמעתי ממרן המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, שביאר על פי דברי האור החיים הקדוש, את הענין בשמחה שמשמחים את החתן בשבת שלפני החתונה, שנקראת שבת שמזמרים אותו (עיין ביאור הלכה סימן קלו). דכיון שבתוך השבוע יש שמחת החתונה, לכן צריכים לשמח גם את השבת [קודם לכן]. כי כאשר השבת היא שמחה, אם כן הרי השבוע יונק משבת, וממילא גם בתוך השבוע יהיה השמחה".

מכח חידוש הבריאה בשבת – מתבטלות הגזירות ואפשר להתרומם מהשפלות

ח. על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל, נבין את כוחם של הצדיקים לבטל מכח קדושת השבת גזירות רעות, כפי שכתב הבני יששכר (מאמרי השבתות, מאמר ד אות ד), בביאור לשון הכתוב (שמות לא, טז) "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" – מהו ענין "עשיה את השבת, על פי דברי האור החיים הקדוש "כי השי"ת לא ברא רק ששת ימים, ושוב ברא את יום השבת, ושוב על ידי שומרי מצותיו קדושת יום השבת נברא שוב ששת ימים, וכן עד סוף כל הדורות". והיינו "בני ישראל ישמרו את השבת – בכדי לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם – שיתנו כח העשיה ביום השבת לדורות עולם, שיצאו מן הכח אל הפועל שוב ששת ימים, וזה הוא לדורות עולם. ובזה תבין מה שאמרו בזוהר (ח"ב דף קל"ה ע"ב; נאמר בקבלת שבת "כגוונא") על קדושת יום השבת, וְכָל שׁוּלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְדִינָא כֻּלְּהוּ עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנָּהּ, כי בשבת יכולים כל הגזירות וכל הדינים להתבטל כיון שבכל שבת הוא בריאת עולם חדש. ואין לך כל דור שלא יהיו שומרי שבת, המה בצדקתם בכח קדושת יום השבת, יבראו הזמן וכל אשר בו מחדש. על כן על ידי זה יכולים לבטל כל הגזירות, כיון שהעולם הוא חדש".

על פי האמור הוסיף הבני יששכר, בספרו אגרא דכלה (פרשת בהעלותך ד"ה אציגה) פרפרת נאה: "המאורעות שיארע ח"ו אל האדם את אשר איננו טוב לו, יוכל בשבת לתקן, כיון שבשבת הוא הויה חדשה ויתהפך הדבר מרע לטוב. והנה תמצא תיבת רעו"ת, כשיצרף האדם אל זה מספר הוי"ה להתהוות הויה חדשה לטוב, הנה הוא בגימטריא שב"ת. להורות שבשבת מתהווים כל הרעות להויה חדשה לטוב, והבן. וזהו רבות רעו"ת צדיק ומכולם יצילנו הוי"ה, בין והתבונן".

מדברים אלו עלה בידינו פתח של תקוה, כי גם לאחר שבוע שבו המצב היה ירוד, לא עלינו – יש תקומה – על ידי שבת קודש, כפי שכתב הנתיבות שלום (חלק ב, שבת, מאמר ששי, שבת יומא דנשמתא) "כיון שיש בשבת קודש התחדשות הבריאה, בכוחה להעלות ולרומם כל איש יהודי משיפלותו. גם אם כל השבוע עבר עליו במצב ירוד ביותר, אפילו עבד עבודה זרה כאנוש, רחמנא ליצלן, יש לו תקומה על ידי שבת קודש".

[1] אגב, המדרש מציין, כי אחד השינויים בתרגום של שבעים הזקנים [המוזכר בגמרא במגילה ט, א], נועד כדי שתלמי לא ישאל קושיה זו.

[2] האור החיים הקדוש, חזר על יסודות הדברים, בפרשת יתרו (שמות כ, יא) "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, פירוש כי לא עשה בתכונת בריאתם שיעמדו אלא ששת ימים. ומעתה יצטרך ה' לחדש הבריאה בכל יום ראשון, ובאמצעות נפש העולם שהוא השבת שברא ה', נח מהתמדת המלאכה, וכאומרם ז"ל שהיה העולם רופף ורועד ובבוא שבת עמד בקיומו, והוא אומרו וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, ויום זה מעמיד העולם עוד ששת ימים, ובכל יום ששי לערב שכלתה תכונת העולם, יבוא שבת ויקיים העולם עוד ששת ימים אחרים, וכן על זה הדרך".

וכן בפרשת ויקהל (שמות לה, ב) בביאור הכתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ", כתב: "עוד ירמוז, כי לא יקומו ששת ימים במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות, אלא אם יום השביעי יהיה לכם קדש. אבל אם לא ישמרו שבת, לא יהיו הששת ימים, כי שבת הוא נפש קיום העולם".