שהחיינו על ספירת העומר

א. ברכת 'שהחיינו' – על כל מועד הבא "מזמן לזמן"

בסוגיית הגמרא במסכת עירובין (1א) מבואר כי על כל מועד הבא "מזמן לזמן" מברכים "שהחיינו". והנה מסתימת פסק הטור והשלחן ערוך, נראה כי לא מברכים שהחיינו בעת הקיום הראשון של מצות הספירה.

בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, נתבארו טעמים והסברים רבים, מדוע לא מברכים שהחיינו בלילה הראשון שמברכים על הספירה – והרי זו מצוה המגיעה "מזמן לזמן", כפי שיבואר.

ב. אין ברכה על קיום מצוה שהיא תקנה מחודשת זכר למקדש

בסוגיית הגמרא במסכת מנחות (1ב) מפורש כי ספירת העומר בזמן הזה היא "זכר למקדש". ועל פי זה תירץ בעל המאור (1ג) כי אין לברך שהחיינו על ספירת העומר "שאינו אלא לזכר בעלמא".

ותמה הגרי"ז (2א), מה בכך שקיום המצוה בזמנינו אינו מהתורה אלא תקנה מדרבנן 'זכר בעלמא' לקיום המצוה כפי שהיה בזמן בית המקדש, וכי אין מברכים גם על מצוות שקיומן מדרבנן – כגון נר חנוכה וקריאת מגילה, או נטילת לולב ביום טוב שני של סוכות [כאשר יו"ט ראשון היה בשבת, והנטילה ביום השני היא מדרבנן].

וביאר הגרי"ז, כי יש שני סוגים שונים של תקנות חז"ל, לעשות מעשים 'זכר' למה שעשו בזמן שבית המקדש היה קיים. [א] תקנות מדרבנן, כגון מרור ונטילת לולב כל שבעה ימים בגבולין, שתיקנו חכמים לקיים גם בזמן הזה את אותה מצוה שהיתה בזמן הבית מדאורייתא. ובסוג זה של תקנות, כל פרטי וגדרי המצוה שמקיימים בזמן הזה הם בדיוק כפי פרטי המצוה מדאורייתא שהיה בזמן הבית. [ב] תקנות שהן תקנה מחודשת לקיים מדרבנן מצוות "זכר בעלמא" למצוות המקדש, ותקנות אלו הם בגדר מחודש ושונה מצורת ופרטי קיום המצוה מדאורייתא בזמן הבית.

ומאחר ותקנת ספירת העומר בזמן הזה היא מהסוג השני של התקנות – תקנה מחודשת לקיים המצוה בשונה מצורת קיומה בזמן הבית, כי מונים רק ימים ולא שבועות כמו שהיה בזמן הבית, לכן לא תיקנו "זמן" על קיום מסוג שכזה [ולפי זה ביאר הגרי"ז את דברי התוספות במגילה (2ב) מדוע רק אחרי ספירת העומר נוהגים לומר "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", ולא לאחר קיום תקיעת שופר ולולב בזמן הזה].

אמנם תירוץ זה, אינו מיישב את שיטת הרמב"ם (2ג), שגם בזמן הזה חיוב מצות ספירת העומר מהתורה, ואם כן הספירה אינה 'זכר בעלמא' אלא קיום עיקר המצוה מהתורה, וצ"ע.

ג. ברכת שהחיינו על מצוה שאין בה זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש

בעל המאור (2ד) תירץ תירוץ נוסף: "לא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה, כגון נטילת לולב שהיא באה לשמחה, ותקיעת שופר לזכרון לאבינו שבשמים וכו'. ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש לחורבן בית מאוויינו" [והעתיק דבריו בשו"ת הרשב"א ח"א סימן קכו]. בספר עקידת יצחק (3א) תמה על תירוץ זה, מה עגמת נפש שיש במה שאין אנו מקריבים את קרבן העומר, יותר משאר הרגלים, והרי גם בפסח בזמן הזה לא מקריבים קרבן פסח, וגם בשאר הרגלים אין יכולים לעלות ולהיראות עם קרבנות החגיגה.

בספר תספרו חמשים יום (3ד) ביאר, שכיון שעיקרה של ספירה הוא רק לצורך הקרבת קרבן העומר, אשר לא שייך להקריבו בזמן הזה, לכן יש צער בספירה ולא ניתן לברך על קיומה ברכת שהחיינו. מה שאין כן בשאר הרגלים, אף שאין כמובן עליה לרגל בזמן הזה וגם קורבנותיהם בטלו, מכל מקום שמחתנו היא על החג עצמו [בפסח שהוציאנו ממצרים, בסוכות שהושיבנו בסוכות ובשבועות שניתנה התורה], ואין כל כך צער ועגמת נפש כמו בספירת העומר.

בשו"ת תשובות והנהגות (3ג) כתב הסבר נוסף בתירוצו של בעל המאור, שהמצוה שאנו עושים היום [הספירה בפה] היא כצורתה מדאורייתא, אלא שהיום שאין מקריבים העומר, ולכן יש עגמת נפש במה שעושים כצורת מעשה המצוה מדאורייתא ללא זכות לקיים המצוה כהלכתה, ולא ניתן לברך שהחיינו. אבל לולב שניטל בזמן הזה בכל שבעה, הוא מצוה חדשה שחידשו חז"ל בזמן הזה לבד, ובזה לא שייך לומר שיש לנו עגמת נפש.

יש מרבותינו הראשונים שכתבו בדומה לתירוצו של בעל המאור, שבספירת העומר אין שמחה והנאה, אבל לא כתבו שיש בה עגמת נפש, וכפי שכתב בספר המנהיג (2ה). בביאור דבריהם כתב הרב איתם הנקין הי"ד (3ב), כי הספירה מצוותה באמירה בלבד ואין בה שום מעשה, ולכן אין כל שמחה הנצרכת לברכת שהחיינו.

ד. אין מברכים שהחיינו על מצוה שזמנה רק בלילה

בדברי הר"ן (3ה) מבואר טעם נוסף מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר, היות ו"אם לא ספר בלילה לא יספור ביום, כדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר משמע דהא ביום לא יצא, ומשום הכי לא אמרינן ביה זמן". ודבריו כמובן צריכים ביאור, מדוע בגלל שזמנה של המצוה בלילה ולא ביום [וכפי שנפסק להלכה בשלחן ערוך (3ו) שאין זמן הספירה אלא בלילה] – אי אפשר לברך שהחיינו על קיומה בפעם הראשונה. ומצאנו אופנים שונים לבאר דבריו:

• בשו"ת הרדב"ז (4א) ביאר את דברי הר"ן, כי בגלל שזמן הספירה אינו ביום "נמצא דאותו היום אין לו תשלומין, וכיצד יברך והגיענו לזמן הזה לספור חמשים – והוא לא ספר כל החמשים" [ואי אפשר היה לתקן שיברך שהחיינו בתחילת הספירה, ואם ישכח ולא יספור לילה אחד, יחזור ויברך שהחיינו בלילה שאחריו [וכן בכל פעם שישכח יום אחד], "דהא כולה חדא מצוה היא, ואין לברך ב' פעמים על מצוה אחת"].
• בשו"ת מהרלב"ח (4ב) כתב לחלק בין מצות נטילת לולב בימי החג במקדש, שביום הראשון עשה מצוה שלימה, אלא שחוזר ועשה אותה בימים האחרים "וכל יומא ויומא עביד מצוה שלימה". לעומת ספירת העומר "דלאו כל לילה ולילה עביד מצוה שלימה, דעד תשלום כל המ"ט לילות לא נשלמה המצוה, וחלק המצוה המוטל עליו בשעתה הוא דעביד כל לילה". ועל פי זה נמצא שאם אכן היה אפשר לספור את העומר ביום, היו כל מ"ט הימים מצוה אחת, וממילא היה יכול לברך שהחיינו בליל הראשון כאשר מתחיל לקיים את כל המצוה. אך מכיון שאי אפשר לקיים את מצות ספירת העומר בימים, נמצא שהם מפסיקים בין כל לילה ולילה, ואם כך, בכל לילה מקיים רק חלק מהספירה. ולכן בלילה הראשון שהוא זמן קיום חלק מהמצוה לא מברך שהחיינו [ואילו במצות נטילת לולב, אף שאינו יכול ליטול בלילה, אבל בכל יום מקיים את כל המצוה, ולכן יכול לברך שהחיינו בפעם הראשונה שנוטל].
• בשו"ת שואל ומשיב (5א) ביאר, שמאחר והמצוה רק בלילה "אם כן כשמברך שהחיינו, עדיף כבוד הלילה מהיום, ויהיה זלזול לקדושת היום טוב שני מדרבנן, וכל שאינו מברך בהתחלה אין מברך שהחיינו".
• בספר ברכת כהן (5ב) ביאר את דברי הר"ן על פי טעמו של הרוקח שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר "שאינו אלא לזכר בעלמא, וגם אין היכר בימים". שהחיינו מברכים רק על מצוה או זמן שיש בה היכר משמעותי, כגון בחגים שיש בהם היכר הבא לידי ביטוי בקיום מצוה או באמירת הלל. ולכן על ספירת העומר, שההיכר שזהו מועד מיוחד בא לידי ביטוי רק בלילה שמברכים על הספירה, כי ביום שלא סופרים אין כל היכר, אין מברכים שהחיינו.
• בספר משפטיך ליעקב (5ג) ביאר שמאחר ואי אפשר לקיים את מצות ספירת העומר בימים, אין לברך שהחיינו על ספירה המתקיימת בלילה בלבד – שהוא רק חלק מהספירה [וכעין זה יבואר בדברי הרדב"ז, לקמן אות ה].

ה. אין מברכים ברכת שהחיינו על חלק מהמצוה ולא בסוף קיומה

הרדב"ז (5ד) תירץ עוד: "אין גמר המצוה עד סוף הספירה, ולפיכך אי אפשר לברך שהחיינו בתחילת הספירה שהיא חלק מצוה, ולא בסופה שאין מברכים שהחיינו בסוף המצוה". ויתכן שכוונתו לשיטת הבה"ג (5ה) שאם הפסיק יום אחד ולא ספר ספירת העומר, אינו ממשיך לספור בברכה "דבעינן תמימות". ומדברי ספר החינוך (5ו) שהביא את דברי הבה"ג נראה שלדעתו כל ימי הספירה הם "מצוה אחת", כמשמעות לשון הכתוב "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת" – שכל ימי ספירת העומר הינם מצווה אחת שלימה ["תמימות"].

ו. ברכת שהחיינו על ספירת העומר נפטרת בברכת שהחיינו בפסח

בספר האשכול (6א) כתב: "לא נהוג עלמא לברוכי שהחיינו על ספירת העומר, דקא נפקינן בזמן דמברכין אכסא דיום טוב". אולם לא נתבאר בדבריו מה הסיבה לכך. כיוצא בזה תירץ בשבולי הלקט (6ב) "לפי שזמן ספירה תלוי בקביעת פסח, כמה דתימר (ויקרא כג, טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָחֳרַת הַשַּׁבָּת. לכן נראה שאין מברכים עליו זמן ודי לו בברכת זמן של יום טוב עצמו". כלומר, זמן קיומה של מצות ספירת העומר תלוי בחג הפסח – "מִמָחֳרַת הַשַּׁבָּת", ולכן אין צורך לברך שהחיינו על מצוה זו, כי בברכת שהחיינו ביום טוב הראשון של פסח, כלולה הודאה על היום טוב של פסח וכל מה שבתוכו, לרבות ספירת העומר.

אולם הדברים צ"ע, שהרי הספירה היא ביום השני של פסח, ואילו את ברכת שהחיינו של פסח מברכים ביום הראשון, ואם כן יש הפסק ביניהם, וכיצד אפשר בברכת שהחיינו של היום ראשון לפטור מצוה שקיומה ביום השני.

וביאר בספר רץ כצבי (6ג) כי מעלת הקרבת העומר נובעת מכך שהיא "ממחרת השבת", ואין לה מעלה מצד עצמה, לכן ברכת שהחיינו של הפסח ביום הראשון, כוללת גם את ההודאה על מצוה זו, שהיא ביום השני של פסח.

בספר ירח למועדים (7) ביאר באופן נוסף, על פי דברי הרמב"ן (6ד) שימי ספירת העומר הם "כחולו של מועד" בין פסח לעצרת, בהיותם המשך הגאולה מהגלות הרוחנית של מצרים, ולכן נכללת הספירה בשהחיינו של ליל פסח.

ז. תכלית ספירת העומר – צורך והכנה לחג השבועות

בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים מבואר, כי אין לברך שהחיינו על ספירת העומר בלילה הראשון של הספירה, משום שמצוה זו נפטרת בברכת הזמן בליל חג השבועות.

המהרי"ל (8א) כתב: "דאינו אלא כמכשירי מצוה, דעיקר מניינה משום רגל דשבועות, ועדיין לא הגיע סוף שבעה שבועות". האבודרהם (8ג) כתב: "כיון שהספירה אינה אלא לצורך הבאת הבכורים, די בזמן שאומר על הכוס במועד". וכן כתב הלבוש (8ד) "משום שהספירה הוא משום צורך יום טוב, וסמכינן אזמן דרגל". ודבריהם טעונים ביאור.

יתכן לבאר בעומק הדברים, כי הטעם שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר ונפטרים בברכת הזמן בחג השבועות, נובע מכך שכל תכליתה של הספירה להגיע למתן תורה, כדברי הרדב"ז (8ג) כי "ספירת העומר היא הכנה לעצרת, דכתיב (דברים טז, ט-י) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָמָה וגו' וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה'. וכיון שהיא מצוה תלויה באחרת מברך בחג השבועות, ועולה לכאן ולכאן". ולכן עד לשבועות לא ניתן לברך 'שהחיינו על המצוה', ורק בליל חג השבועות ברכת הזמן פוטרת גם את הצורך לברך על קיום מצוה זו. הדברים נתבארו בהרחבה בספר הררי קדם (9ג) ובספר ירח למועדים (10), על פי דברי ספר החינוך (8ה) בשורש מצות הספירה, שעניינה "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף אליו שיצא לחירות". ולכן לא מברכים שהחיינו על הספירה, כמו שכתב הלבוש (9א) "ואם כן איך נברך זמן על הספירה ועדיין לא הגיע היום שקווינוהו שהוא עיקר השמחה, שהוא מתן תורה. שהרי אין מברכים זמן אלא על דבר ששמחים בו, ובספירה אין בה שמחה, לכך אין מברכין זמן", וכמבואר בספר עקידת יצחק (9ב) כי ימי ספירה העומר הם "ימי צער", כיון שלא הגיע ה"עת הנכסף" של חג מתן התורה. ומאחר ועדיין אין שמחה שלימה אי אפשר לברך שהחיינו.

ח. ימי ספירת העומר – ימים שמתוחה בהם מידת הדין

רבינו ירוחם (11א) כתב: "מה שאין אומרים זמן בספירה, יש אומרים לפי שאין כאן הנאה ולא שמחה, וזה מורה דין ליודעים, כי העומר בא מן השעורים. ולכן אין כונסים נשים ולא מסתפרים בימי הספירה". וכיוצא בזה ביאר האליה רבה (11ב) שאין מברכים שהחיינו על הספירה "מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואה ועל האילנות".

וראה בפסקי תשובה (11ג) שכתב ליישב, שאין סתירה בין דברי הרמב"ן (6ד) שימי ספירת העומר הם "כחולו של מועד" בין פסח לעצרת, וכידוע הם מסוגלים לרפואה, ובין המובא שבימים אלו מתוחה מידת הדין – כי אדרבה, בימים מקודשים צריך להיזהר במיוחד שלא לחטוא ח"ו.

ט. ההארות של ימי ספירת העומר נעשו כבר בליל הסדר

ראה בביאורו של המגיד מקוז'ניץ (11ד) על פי דברי האריז"ל, כי מטעם זה אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר. ובמה שביאר לפי זה את שאלת הבן החכם "מה העבודה הזאת לכם" – על עבודת ימי הספירה "כיון שנעשה בליל ראשון דפסח כל התיקונים, אם כן 'מה העדות והחוקים' אשר צוה ה' לספור אחר כך בספירה".

לתוספת ולהעמקה, ראה בנתיבות שלום (12) בביאור דברי המדרש "אל תהי מצות העומר קלה בעיניך", שיש עבודת ה' בזמנים של "גדלות המוחין" ויש בזמנים של "קטנות המוחין".

י. מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר תירוצים נוספים

בספר תספרו חמשים יום (13א) הביא מתירוצים שנתבארו והוסיף עוד תירוצים:

אין מברכים על מצות הספירה היות וקיומה בדיבור ולא במעשה; לפי שאין בה שמחה לגוף; בימי הספירה מצות ספירת העומר לא ניכרת; אי אפשר לברך שהחיינו שמא ישכח לספור ונמצא ברכתו לבטלה; ימי הספירה "אינם לרצונם", היות והיו מצפים מתי יעבור כבר המספר ויגיע הקירוב להשי"ת, ולכן לא מברכים שהחיינו.

• הרב איתם הנקין הי"ד (13ב) ביאר על פי דברי האליהו זוטא שאין אומרים ברכת הזמן בקידוש לבנה, מפני שברכת הלבנה היא גופא זמן, וגם בספירת העומר וברכתה "הוי גופא זמן, ושוב אין צריך להוסיף ברכת הזמן בפני עצמה".