שוטה בהלכה

א. הגדרת שוטה – ה'סימנים' המפורשים בסוגיית הגמרא

הגמרא במסכת חגיגה (1א) מציינת את הסימנים שבהם נקבע מעמדו של 'שוטה' על פי ההלכה: "היוצא יחידי בלילה, הלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו". בהמשך הסוגיא מובא סימן נוסף: "המאבד כל מה שנותנים לו". ומבואר שכל עניינים אלו נעשו בדרך שטות. עוד מבוארת שם, מחלוקת רבי יוחנן ורב הונא האם בסימן אחד מוחזק כשוטה, או שצריך להחזיקו בג' מעשי השטות. להלכה פסק הרא"ש (1ב) כדעת רבי יוחנן שאפילו בסימן אחד נחשב שוטה.

בטרם נתעמק בכל פרטי הדינים העולים מסוגיא זו, נציין כי פשיטא שאדם שוטה בכל מעשיו נחשב לשוטה אף אם אין לו אף לא אחד מסימנים אלו, וכפי שכתב בתשובות אור שמח (1ג) "אם ידבר אדם דברים שאין להם שייכות כדרך המשוגעים הוא משוגע גמור", ובסוגיא עסקו רק במי שאינו משוגע "גמור", ודנו על פי הסימנים הנ"ל האם דינו כשוטה. ומבואר בדברי האור שמח שיש לדמות ענין זה לדין "'טביעות עין" ו"סימנים", כי לעיתים יש "טביעות עין" על אדם שהוא משוגע גמור, ויש שאין ניכרת בו השטות ב"טביעות עין", ועליו ניתנו ה'סימנים' בסוגיית הגמרא.

ב. הגדרת שוטה על פי סימנים נוספים

הרמב"ם (2א) פסק ש"כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול", ועוד כתב בהמשך דבריו: "וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב". ומבואר בדבריו שאין צורך בדווקא באחד מסימני הגמרא כדי להחשיבו לשוטה, אלא כל מי ש"דעתו משובשת בדבר מן הדברים" נחשב לשוטה.

במסכת בבא בתרא (2ב) מובא מעשה: "ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי אתא לקמיה דרבא אמרו ליה קרוביה זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא [רשב"ם – והשלך גרעינים לפני רבא ויהיה סבור שאתה שוטה ויחזיר לך נכסיך] עבד הכי, אמר להו זביניה לאו זביני. כי קא כתבו ליה שטרא אמרו ליה לקוחות זיל אימא ליה לרבא מגלת אסתר [ רשב"ם – הורוהו דבר חכמה שיאמר לפני רבא ויחשב חכם בעיני] בזוזא שטרא דמר בזוזא אזל א"ל אמר להו זביניה זביני. אמרו ליה קרוביה לקוחות אגמרוהו אמר להו מסברי ליה סבר כיון דמסברי ליה וסבר מידע ידע והאי דעבד הכי חוצפא יתירא הוא דהוה ביה". ולכאורה מוכח מהגמרא נגד דעת הרמב"ם, שהרי מבואר שבעשיית מעשה שטות אחר, כזריקת גרעינים, לא החשיבו רבא לשוטה, אך יש שדחו את הראיה – ראה לקמן (6א; דברי חיים).

בשו"ת הרשב"א (3א) נשאל מה דינו של מי שהוא "עתים חלום ועתים שוטה", והשיב: "אפילו חלום בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפיקח לכל דבריו". ומבואר כי הרשב"א חלק על הרמב"ם, ועל כן אין להחשיבו כשוטה אף שניכרים עליו קצת סימני חוליו. אבל לדעת הרמב"ם שנחשב כשוטה בכל מעשה שטות, מאחר וכבר הוחזק כשוטה [עתים שוטה] – אין להחשיבו כבריא עד שנדע בברור שהבריא.

וראה עוד בדברי המהרי"ק (3ב) שהסתפק, האם דברי הגמרא בחגיגה (1א) שיש צורך ב"סימנים" נאמרו בדווקא, או שגם בשאר ענייני שטות נחשב לשוטה, אלא שדיברו חכמים בהווה [בסימנים אלו המצויים], ולא הכריע ספק זה.

הבית יוסף (3ג) הביא מחלוקת הראשונים בשאלה זו, וכתב שהרמב"ם ייסד את שיטתו מדברי הברייתא בגמרא בחגיגה, שבה הובאו ג' סימני שוטה, ולא הוזכר הסימן "מאבד את מה שנותנים לו" שהובא בברייתא אחרת, ומוכח איפוא, שכל הסימנים הם "דוגמא" בעלמא.

בספר אור הישר (4א) הובאה תשובתו של השאגת אריה בנדון "הגט מקליווע" [יורחב להלן אות ה], אשר דן במחלוקת האם הסימנים שהוזכרו בגמרא הם בדווקא, ותמה על דברי הטור כי לענין עדות העתיק דברי הרמב"ם, ואילו לענין שחיטה העתיק דברי הגמרא, ומשמע כי בנושא זה רק סימנים אלו מחשיבים לשוטה. עוד כתב שם, כי לדעת הרמב"ם, הגמרא נקטה מקרים אלו לחדש שאף שהיה ניתן לתלות את ההתנהגות בדברים אחרים, הרי הוא שוטה.

בתשובה אחרת בספר אור הישר, הביא מהנודע ביהודה (4ב) שלדעתו אף הרמב"ם מודה שאינו נחשב שוטה אלא בארבעת הדברים שהוזכרו בגמרא בחגיגה, ורק בדיני עדות חידש הרמב"ם שבכל ענין פסול, משום שתלה זאת בחיוב במצוות, ושוטה לדבר אחד פטור על כל פנים מאותם מצוות ששייכים לשטות זו, ועל כן לא ניתן להכשיר עדותו. ולדבריו הסכים החתם סופר (5ג). ועוד כתב שם כי רק בעושה מעשה שטות נחשב שוטה ולא בדיבורים בעלמא, אולם לדעת הצמח צדק (5ב) גם דיבור של שטות נחשב לשוטה.

הדברי חיים (6א) דן בדברי הגמרא בבבא בתרא (2ב) שלכאורה מוכח ממנה כי בשאר סימנים אינו נחשב שוטה, שהרי רבא תלה את זריקת הגרעינים בחוצפה יתירא, ולא בכך שהוא שוטה. וכתב, שאין הוכחה כלל, כי הזורק שם היה ידוע כטיפש בדעתו אלא שלא היה די בזה להחשיבו לשוטה, וכשזרק הגרעינים החשיבוהו לשוטה. וממילא אחר כך כאשר הוכיחו לרבא שמדבר דברי חכמה, תלה זריקת הגרעינים בחוצפה.

ג. שוטה בדבר אחד – האם נחשב שוטה בכל ענייניו

מלשון הרמב"ם (2א) משמע כי דברי הגמרא בחגיגה על סימני השטות, נאמרו באדם שפוי לגמרי בכל ענייניו, ורק משום שהיו בו את הסימנים הללו נחשב שוטה. אבל מתוספות (1א ד"ה דרך) משמע שנקט בגישה שונה, שהרי כתב: "כיוון שהוא שוטה באחד ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבריו".

הסמ"ע (6ב) נקט כי שוטה הינו אדם החכם בכל שאר ענייניו כשאר כל אדם – כדעת הרמב"ם. אבל בתבואות שור (6ג) נקט כדעת התוספות, ואף בדברי הרמב"ם נקט שאין כוונתו לאדם שמשיב תמיד כעניין, אלא דרך מקרה, שכן דרך השוטים להשיב לפעמים כהוגן.

• הצמח צדק (7א) הביא מספר זכרון יוסף שהסתפק בדברי הרמב"ם שמא זהו רק באופן שלא בדקנוהו מה מעשיו בשאר דבריו, אבל אם בדקנוהו ונמצא חכם בשאר ענייניו ודאי אין להחשיבו לשוטה.
• בספר אור הישר (7ב) מתשובת הנודע ביהודה, שבמעשה שטות בלבד אינו נחשב שוטה, ורק כאשר דעתו משובשת לגמרי בדבר מן הדברים נחשב שוטה.
• בספר גט מקושר (8א) סבר גם בדעת הרמב"ם שהכוונה שאנו מחזיקים אותו בשוטה, ואף שמדבר ושואל כענין אין זה סימן שדעתו צלולה.
• בשו"ת אגרות משה (8ב) דן האם מי שהוא שוטה בענין אחד, שהיה לו בולמוס להיות חזן והיה משתגע לכך, נחשב שוטה. והכריע כדעת הנודע ביהודה (4ב) שפסול רק לדיני עדות, משום שפטור ממצוות השייכות לענייני שטותו.

בספר משפטי הדעת (9א) הביא שני דרכים לבאר את דעת הסוברים כי שוטה לדבר אחד נחשב שוטה לכל דבר:

[א] כיוון שנשתבשה דעתו בדבר אחד, אף אם לכאורה מדבר כשורה אי אפשר לסמוך על שיקול דעתו, היות ולא ניתן לבדוק אם פגיעתו מוגבלת רק לדבר אחד.

[ב] שחל עליו קביעה הלכתית של דין שוטה, אף שהוא חכם לשאר דברים.

ד. כשרות הגט מקליווע

להשלמת היריעה בנדון השוטה בהלכה, יש להזכיר את שאלת ה'גט מקליווע' – מעשה שהיה בגט שניתן על ידי אדם שיצא ערעור על פיקחותו, ונחלקו פוסקי אותו הדור אודות כשרות הגט [התשובות אשר הובאו לעיל מתוך ספר שו"ת אור הישר, שבהן נשנו יסודות הגדרת השוטה בהלכה, עסקו בנדון גט זה].

בספר משפטי הדעת (11א) ובספר שיעורי תורה לרופאים (11ב,12) הובאו עיקרי דעות המכשירים את הגט על פי סוגית הגמרא בחגיגה הנ"ל, אשר דנו בעניינים דלקמן:

• האם דעתו של השוטה משובשת תמיד • צריך שיעשו דווקא מעשי שטות חמורים • עשה מעשיו מתוך שטות ובלבול • האם חוששים למעשה ערמה • חולה שהחלים האם נחשב בריא • שוטה לדבר אחד פסול רק לעדות • אין שוטה בדיבורים אלא רק במעשים • האם מבולבל נחשב שוטה • שוטה הוא רק מי שאין לו בושה.

ה. צירוף שוטה לזימון ולמניין

בהלכות זימון (13א) כתב הרמ"א כי ניתן לצרף לזימון חרש ושוטה אם מכוונים ומבינים, וכתב המשנה ברורה שמדובר דוקא בשוטה קצת.

ובנדון צירוף למנין כתב השלחן ערוך (13ב) "מי שאינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה וקטן" [שאינם מצטרפים]. וכתב הביאור הלכה, שכמו שבנדון זימון, "שוטה קצת" מצטרף, הוא הדין לצירוף למנין, אך צידד כי דין זה תלוי במחלוקת בנדון קטן המוטל בעריסה שאינו מצטרף, וחרש וקטן לכאורה אינם עדיפים מקטן המוטל בעריסה, ואם כן אינו מצטרף. ובספר פסקי תשובות (13ג) כתב כי קשה לתת בזה הגדרות, וכדברי השולחן ערוך: "דבר זה לפי ראות עיני הדיין". ומכל מקום מי שמשובש ומטורף וטועה בדמיונות, יש לחשוש מלצרפו למניין.

וראה עוד בתשובות והנהגות (13ד) בנדון צירוף למנין של אדם הסובל מ"מרה שחורה".