שומע כעונה במצות ספירת העומר

מתוך ספר רץ כצבי

שומע כעונה במצות ספירת העומר

מנהג רוב קהילות ישראל, ואף בקהילתנו "ישראל הצעיר" בלוס אנג'לס, שהמרא דאתרא או גדול הקהל מברך וסופר ראשון את ספירת העומר בקול, ולאחריו מברכים וסופרים כל הקהל כל אחד לעצמו. ובקהילות אחרות נוהגים שהשליח ציבור הוא המברך וסופר ספירת העומר לפני הקהל, וכך נוהגים בישיבה גדולה בלוס אנג'לס, שהש"ץ מברך וסופר ספירת העומר בקול רם לפני שבני הישיבה סופרים. ויש להבין את הטעם לשינויי המנהג, והאם יש לכך משמעות הלכתית.

עוד יש להבין את טעם חילוקי המנהגים האם סופרים את ספירת העומר בתפילה לפני "עלינו לשבח" או לאחר תפילת "עלינו לשבח". המשנה ברורה (סימן תפט ס"ק ב) כתב: "אחר תפלת ערבית, וקודם עלינו, דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה". אולם במעשה רב מהגר"א (סוף הלכות תפלה אות סט) כתב: "ספירה אחר עלינו כל המנין ביחד". ולא מסתבר שהגר"א חולק על כך שכדאי להקדים את הספירה מדין "תמימות", ואם כן יש לבאר במה תלוי שורש ההבדל במיקומה של הספירה בסדר התפילה או לאחריה.

 

א.

בטור ושו"ע (סימן תפט סע' א) נפסק: "בליל שני אחר תפלת ערבית מתחילין לספור העומר וכו', ומצוה על כל אחד לספור לעצמו וצריך לספור מעומד ולברך תחלה". ומקור ההלכה שכל אחד צריך לספור לעצמו בסוגיית הגמרא במסכת מנחות (סה, ב) "ת"ר וספרתם לכם (ויקרא כג, טו) שתהא ספירה לכל אחד ואחד". והביא הב"ח (שם) מדברי התוספות (סוכה כט, ב ד"ה בעינן) והרא"ש (שם פרק ג סימן ג) שביאור הדרשה הוא "דאי הוה כתיב וספרת לך לשון יחיד הוה משמע דסגי בספירה של אחד בשביל כולם, השתא דכתיב וספרתם, דרשינן מיניה דבעינן ספירה לכל אחד ואחד".

עוד מובא בדברי התוספות (מנחות שם ד"ה וספרתם) שבכל מקום בתורה שנכתב "ספירה" [יובל, דכתיב "וספרת לך". זבה, דכתיב "וספרה לה"] המשמעות היא שיש מצוה לספור ממש בפה, וממילא גם כן צריך ברכה על הספירה. אולם דעת הר"ן (פסחים כז, ב בדפי הרי"ף ד"ה ומחייבין; הובא בב"ח) שלא בכל מקום שנכתב בתורה "ספירה" יש מצוה לספור ממש, זולת בספירת העומר שנאמר דין מיוחד שלמדו חז"ל הלכה למשה מסיני שיש מצוה לספור ממש בפה. מכל מקום, לדברי כולם מתבאר שיש מצוה על כל אחד ואחד מישראל לספור ספירת העומר בפיו.

והנה, כלל נקוט בידינו במצוות רבות שעניינם אמירה – יש בהם דין "שומע כעונה", שכל אדם מישראל יוצא ידי חיובו במה ששומע מאדם אחר, והשאלה היא בספירת העומר, הגם שיש מצוה על כל אחד ואחד לספור, האם די במה שיספור אחד בקול וכולם יצאו בשמיעה מדין שומע כעונה. או שבספירת העומר לא נאמר דין שומע כעונה, וכל אחד חייב לספור לעצמו.

ובמשנה ברורה (סימן תפט ס"ק ה) הגדיר בקצרה את מחלוקת הפוסקים [הלבוש והחק יעקב עם הפרי חדש] בדין זה: "לספור בעצמו, דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חלה על כל יחיד ויחיד, והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו שאר מצוות התלוי באמירה, כגון לענין קידוש והבדלה וכיוצא בזה, דשם אם שמע לחבירו ונתכוין לצאת יוצא בזה משום דשומע כעונה, והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר לעצמו. אבל יש מהאחרונים שכתבו דכוונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אבית דין לבד קאי, כמו שמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך, אלא קאי אציבור, אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוון לצאת וגם חבירו כוון להוציא יצא, כמו בכל מקום, דקיימא לן שומע כעונה". ומוסיף המשנה ברורה וכותב, שכל הנידון הוא רק לגבי הספירה, אבל בברכה שמברכין על הספירה לכולי עלמא אפשר לצאת על ידי חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות. ומסיים המשנה ברורה: "אמנם המנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על השליח ציבור".

ב.

ובביאור הלכה הרחיב בביאור מחלוקת זו וכתב שכבר נחלקו בה רבותינו הראשונים. מדברי רש"י בסוגיה במסכת מנחות שם, על דברי הגמרא "שתהא ספירה לכל אחד ואחד" פירש רש"י: "שכל אחד ואחד חייב לספור". וביאר בחדושי הרשב"א את דברי רש"י "דאי כוונת התורה לציבור בלבד ולא לכל יחיד ויחיד, הוי ליה למימר וספרתם לבד ולשתוק, ומדקאמר "לכם" משמע דבא לומר לכל אחד". ודייק מכך הביאור הלכה כדעת הסוברים שמצות הספירה שייכת על כל יחיד ויחיד בפני עצמו. לעומת זה מביא הביאור הלכה מדברי הרי"ץ גיאות בהלכות ספירת העומר שכתב: "ואנו קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב "מהחל חרמש בקמה", שאין תלמוד לומר בקמה, ללמדך שבקומה ובעמידה, ובמוצאי שבת שאומרים לאחר תפילת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהם יושבים, נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונים אמן בכוונה, שלא להטריח הציבור לחזור ולעמוד". וכן כתב בעל האורחות חיים בשם רב האי גאון. ומדייק הביאור הלכה מדבריהם שהציבור יוצא ידי חובת הספירה גם על ידי השמיעה מהש"ץ, כי אם כוונתם שיוצאים ידי חובת הברכה בלבד, אם כן עכ"פ אחר כך צריכים הקהל בין כה וכה לעמוד בשביל הספירה שסופרים לעצמם, שהספירה הרי צריכה להיות מעומד.

ומאחר ובמחלוקת זאת נחלקו רבותינו הראשונים, מכריע הביאור הלכה למעשה: "ועל כן לכתחילה בודאי צריך כל אחד לספור בעצמו, אכן בדיעבד אם שמע מחברו וכוון לצאת, יחזור ויספור בלי ברכה, וכ"כ הפמ"ג".

ויש לעיין בדברי הביאור הלכה מה ראה בדברי רש"י והרשב"א שצריך לספור כל אחד בעצמו ואינו יוצא בשמיעתו מהש"ץ יותר מדברי התוספות והרא"ש. והרי בדברי רש"י "שהספירה על כל אחד ואחד", וגם במה שביאר הרשב"א את דברי רש"י שמתיבת "לכם" משמע "שהספירה מוטלת על כל יחיד ויחיד" – לא מפורש יותר ממה שכתבו גם התוספות והרא"ש במסכת סוכה [שהבאנו דבריהם לעיל] שמלשון הכתוב "וספרתם" ולא "וספרת" משמע "דבעינן ספירה לכל אחד ואחד", ובכל זאת הבינו חלק מהפוסקים גם לאחר דברים אלו ששייך לצאת ידי הספירה מדין שומע כעונה והיינו שנחשב שכאילו ספר השומע בעצמו וממילא נתקיים בו הדין שצריך ספירה לכל אחד ואחד, ומה ראה הביאור הלכה בדברי רש"י והרשב"א יותר מדברי התוספות והרא"ש, צ"ע.

אמנם הביאור הלכה הוסיף בהמשך דבריו תוספת בסוגריים מרובעות: "ולענ"ד יש לעיין אפילו לפירש"י הנ"ל, היכא שאינו בקי לספור בעצמו אפשר שחבירו יכול להוציאו ולא גרע ממה דקיימא לן לענין ברכת המזון שאין אחד יכול להוציא את חבירו לכו"ע אא"כ אכל בעצמו משום דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, ואפ"ה קיי"ל דסופר מברך ובור יוצא ואפשר ה"ה הכא וצ"ע". הרי שגם הביאור הלכה הבין שמדברי רש"י אינו מוכרח שלא שייך בספירת העומר לצאת מדין שומע כעונה.

עוד צ"ב בדברי הביאור הלכה, ממה נפשך, אם לפי רש"י מפורש בדרשת הגמרא במנחות שאי אפשר לצאת ידי חובת הספירה מדין שומע כעונה כי הפסוק בא לומר שכל אחד ואחד סופר לעצמו בפועל, מדוע פסק הביאור הלכה למעשה שאם איננו בקי יכול לצאת בשמיעת הספירה מדין שומע כעונה, הרי זה נגד דרשה מפורשת. ומאידך גיסא, אם הדרשה שצריך ספירה לכל אחד ואחד איננה נוגדת את האפשרות לצאת מדין שומע כעונה, מדוע נקט הביאור הלכה בדברי רש"י שרק בדיעבד אפשר לצאת מדין שומע כעונה, אם דין שומע כעונה אינו נוגד את הדרשה, הרי שספירת העומר שווה ליתר המצוות שגם לכתחילה אפשר לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה.

ג.

בשיטת הרשב"א בדין שומע כעונה בספירת העומר יש מבוכה גדולה, שכן דבריו נראים כסותרים.

בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קכו) כתב וז"ל: "מפני מה שליח ציבור אומר הברכה בקול רם שהרי אינו בא להוציא שום אדם, שכל אחד ואחד חייב לברך לעצמו ואין אחר יכול להוציאו. תשובה. תחילת כל דבר דע ששליח ציבור מוציא את השומעים, שהשומע כעונה אפילו לכתחילה, כמו שאמרו במסכת סוכה פרק לולב הגזול (לח, א-ב) אמר רבא הלכתא גבירתא איכא למיגמר מהלילא הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה … וגרסינן במסכת ראש השנה (כט, א) תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא וכו', וכל שכן כאן שאין עיקר המצוה הברכה אלא הספירה ואם ירצה השומע יוצא ידי חובה על ידו מן הברכה ואחר כך כל אחד סופר לעצמו כדרך שאנו נוהגים בברכת ההלל". ומבואר בדבריו שאין דין שומע כעונה בספירת העומר, וכמש"כ בסוף דבריו שאם ירצה השומע יצא ידי חובתו בברכה ואחר כך יספור לעצמו את הספירה ולא יצא ידי חובת הספירה בשמיעתו מהש"ץ.

ברם במקום אחר (ח"א סימן תנח) כתב הרשב"א: "שאלת עוד כשהחזן מקדים לברך והקהל עונים אחריו אמן, מי שחזר וברך לאחר מיכן אם היא ברכה לבטלה. תשובה, אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת שליח ציבור צריך לחזור ולברך. ואע"ג דקיי"ל דמצוות אין צריכות כוונה, כתבו חכמי הצרפתים דדווקא מן הסתם אבל אינו רוצה לצאת בו לא". ומדברים אלו מבואר שגם בספירה עצמה אפשר לצאת מדין שומע כעונה, שכן רק אם דעת היחידים שלא לצאת "בספירת" שליח ציבור, צריך לחזור ולברך, אולם אם אין דעתם שלא לצאת בספירת ש"ץ היו יוצאים ידי חובה גם בספירה עצמה מדין שומע כעונה.

ונחלקו האחרונים בביאור דעת הרשב"א, איזו מהתשובות היא העיקר לדינא, וכיצד יש ליישב את דבריו שלא יסתרו אלו את אלו.

הפרי חדש (או"ח סימן תפט) קבע כעיקר את דברי הרשב"א בתשובה השניה (סימן תנח), שגם בספירה יוצאים ידי חובה בשמיעה מהש"ץ. ואת המשמעות הסותרת מהתשובה הראשונה (סימן קכו) יישב הפרי חדש: "כלפי שהיה סבור השואל שאפילו הברכה אינו מוציא לאחרים, השיב שאפילו לכתחילה אם ירצה השומע יוצא ידי חובתו על ידו מן הברכה, אבל הספירה לא מצי למימר דלכתחילה ישמענה מהש"ץ, או דלהכי תקינו שיאמרנה הש"ץ בקול רם, דהא קיימא לן דלכתחילה כל אחד ואחד סופר לעצמו, אבל אם כיון השליח ציבור בפירוש לפוטרו מן הספירה והוא כיון לצאת, יצא. ואע"ג דבעלמא שליח ציבור מסתמא מוציא את הרבים ידי חובתם, שאני הכא דכיון דמצוה על כל אחד לספור אפשר דלא מסיק אדעתיה שליח ציבור לפטור את אחרים מספירה. ואל תשיבני מלשון הר"ן בפ"ק דפסחים דקרי לספירת העומר מצוה שאי אפשר להתקיים ע"י אחר. דהא ודאי אם אמר לחבירו שיספור בשבילו לאפוקי מילה וביעור דאפשר להתקיים על ידי אחר אבל לעולם דגם בספירה אם שמע יצא דשומע כעונה, כן נראה לי, ומשמע ודאי דאף לכתחילה, ודלא כדכתיבנא לעיל. והכי מוכח מתשובת הרשב"א דלעיל ולאפוקי מהלבוש [סעיף א] בדין זה".

אולם דבריו צ"ע, שבתחילה כתב ש"קיימא לן דלכתחילה כל אחד ואחד סופר לעצמו". וזה סותר למה שכתב בסוף דבריו ש"לעולם דגם בספירה אם שמע יצא דשומע כעונה, כן נראה לי, ומשמע ודאי דאף לכתחילה". ואולי לזה התכוון הפרי חדש במה שסיים את דבריו שזהו "דלא כדכתיבנא לעיל". כלומר, מה שכתב בסוף דבריו שיוצא ידי חובת הספירה מדין שומע כעונה אינו כמו שכתב בתחילת דבריו שאינו יוצא לכתחילה. ברם עדיין צ"ע מה סבר בתחילת דבריו שלכתחילה אינו יוצא, וכמו שהערנו לעיל בדברי הביאור הלכה – אם נאמר דין שומע כעונה יוצא גם לכתחילה, ואם לא שייך בספירה דין שומע כעונה, אפילו בדיעבד אינו יוצא, ומה שייך לומר שדוקא לכתחילה לא יוצא אבל בדיעבד יוצא, וצ"ע.

ובחק יעקב (סימן תפט ס"ק ד) חלק על הפרי חדש, וקבע כעיקר את דברי הרשב"א בתשובה הראשונה (סימן קכו) – שאין יוצאים ידי חובת הספירה מדין שומע כעונה, וכתב שדבריו בתשובה השניה (סימן תנח) לאו בדווקא. ובתחילת דבריו נסתייע החק יעקב ממש"כ בספר האגודה (מנחות סימן לב) וז"ל: "וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד ולא שליח ציבור בשביל כולם". והוסיף החק יעקב: "אע"ג דדעת רוב פוסקים דספירה בזמן הזה דרבנן, מכל מקום כעין דאורייתא תקון, והוא פשוט ממשמעות הפוסקים. וכן כתב הלבוש" (סעיף א – שאין יוצאין רק את הברכה אבל הספירה צריך לספור לבד). ועל מה שהביא המג"א (ס"ק ב) בשם הרשב"א (תשובה תנח) שיוצא גם בספירת הש"ץ, כתב החק יעקב: "זה אינו, דכוונת הרשב"א (בסימן תנח) רק על הברכה דווקא, וכמו שכתב להדיא בתשובתו (סימן קכו), ומה שכתב הב"י בספירת הש"ץ, הוא לאו דווקא".

וכן משמעות הפרי מגדים (אשל אברהם אות ב) שהעיקר כדברי הרשב"א בתשובה הראשונה (סימן קכו) שכתב: "ברשב"א סימן קכ"ו משמע כן דהברכה השליח ציבור מוציא והספירה אין מוציא. ומה שכתב בתשובה (סימן תנח) מיירי גם כן שדעתם לצאת בברכה של השליח ציבור. ומה שכתב [הרשב"א שם] לצאת "בספירה", הוא לאו דווקא, ועיין חק יעקב. וא"כ אם כיון לצאת בספירת השליח ציבור יחזור ויספור בלא ברכה".

נמצא איפוא דעת הלבוש, החק יעקב והפרי מגדים שמצות ספירת העומר שונה משאר מצוות וברכות שאפשר לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, והגם שבברכת ספירת העומר יכול לצאת ידי חובה בשמיעה מדין שומע כעונה, אולם את הספירה צריך כל אחד ואחד לספור בעצמו.

ד.

בשו"ע הרב (סימן תפט סעיף יב) כתב: "ויש אומרים שמצוות מדברי סופרים לדברי הכל אין צריכות כוונה כמו שנתבאר בסימן תע"ח, ואפילו לא סיפר עמהם כלל אלא ששמע הספירה מן אחד ומן הציבור שספרו ולא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו אלא שמע לפי תומו לא יברך כשיספור בלילה דשומע כעונה. ואפילו אם היה מחשב אין אני מתכוין לצאת בספירה זו, אין זה כלום להאומרים שמצות אינם צריכות כוונה כלל, אלא אם כן מחשב אני מתכוין שלא לצאת בה".

ומפורש בדבריו שיוצאים ידי חובת הספירה גם בשמיעה מהש"ץ – ולא זו בלבד אלא שאפילו אם לא התכוון כלל לצאת וגם הש"ץ לא התכוון להוציא, מכל מקום אם שמע את הספירה מהש"ץ כבר יצא ידי חובתו בספירה עצמה, אלא אם כן התכוון בפירוש לא לצאת ידי חובת הספירה בשמיעתו. והיינו שלא כדעת הסוברים שלא יוצאים ידי חובת הספירה מדין שומע כעונה [הלבוש והחק יעקב ופרי מגדים הנ"ל], וגם שלא כדעת הפרי חדש שכתב בתחילת דבריו שלכתחילה כל אחד צריך לספור לעצמו.

על פי דברי השו"ע הרב כתב הגרי"מ אהרונסון בשו"ת ישועות משה (ח"ג סימן מט) להטעים את המנהג שהש"ץ אינו סופר את הספירה ראשון אלא מכבדים את האב"ד והרב לברך ולספור ספירת העומר ולאחריו מברכים כל הקהל. ותוכן דבריו, מאחר ויתכן ובציבור ישנם אנשים שאינם יודעים שצריך לחשוש לדברי השו"ע הרב שצריך לכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובת הספירה במה שהש"ץ סופר, ואם לא יכוונו בפירוש שלא לצאת, יצאו כבר ידי חובה בספירת הש"ץ ואסור להם לספור וברכתם תהיה ברכה לבטלה. ולכן נהגו שהרב מרא דאתרא הוא הסופר ספירת העומר, מכיון שהרב יודע שעליו להתנות ולכוון בפירוש לא להוציא את הקהל ידי חובה בספירתו ובברכתו [וכשמכוון כן, השומעים לא יוצאים ידי חובתם אף אם כיוונו לצאת, כי אם העונה כיוון בפירוש שלא להוציא, ודאי שלא מועילה כוונת השומע לצאת].

אולם דברים אלו קשה להולמם. כי לפי זה יוצא שמי ששכח יום אחד לספור ספירת העומר, שדינו להמשיך ולספור בלי ברכה, כעת כאשר הוא מתכוון לצאת בספירת הרב, לא יצא ידי חובתו כי הרב הרי כיוון בפירוש לא להוציא את השומעים ידי חובה. ולא מסתבר שאכן כך הוא הדין.

ובפרט צ"ע, לפי המעשה המובא בספר מקראי קדש (פסח ח"ב סי' סו) שהבית הלוי חיסר פעם אחד יום אחד מספירת העומר, ובהיותו מתפלל כש"ץ לפני הציבור, ביקש מאחד המתפללים שלא יברך לעצמו אלא שהוא יברך כשליח ציבור ויוציאו בברכתו. ומשמע ממעשה זה שהש"ץ מוציא גם את אלו שלא יצאו ידי חובת הספירה.

ה.

ואשר נראה בביאור הדברים, בהקדם דברי הירושלמי (ברכות פרק ג הלכה ג) "תני כל מצוות שאדם פטור, אדם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון. והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתם, הא אם היה חייב אפילו אם יצא מוציא. א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך, מי שאכל הוא שיברך. ר' יוסי ור' יודא בן פזי הוו מתיבין [היו יושבין ומתקשין באלו חלוקי דינים בברכות דחשיב לקמן, פני משה] אמרו, לא מסתברא בקריאת שמע שיהא כל אחד משנן בפיו, לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו". ומבואר בדברי הירושלמי שבכל המצוות התלויות באמירה, ההלכה היא "אע"פ שיצא מוציא", מלבד ברכת המזון קריאת שמע ותפילה, כל אחד מסיבתו.

ובביאור דברי הירושלמי מדוע בתפילה וקריאת שמע אי אפשר להוציא אחרים מדין "אע"פ שיצא מוציא", מובא בספר רשימות שיעורים (על מסכת סוכה דף לח, א) ביאור מהגרי"ד סולובייצ'יק. דברי הגרי"ד נסבו אודות מש"כ הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ח הלכה ד-ה) וז"ל: "תפילת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כו'. וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעין ועונים אחריו אמן אלא בעשרה וזה הוא הנקרא פורס על שמע". ותמה הכסף משנה שם, מדוע הצריך הרמב"ם עשרה בדין שומע כעונה בברכות קריאת שמע. וביאר הגרי"ד: "ונראה לומר שפסק הרמב"ם הוא על פי הירושלמי [הנ"ל] שבשלשה מקומות לא חל דין שומע כעונה, בקריאת שמע, בתפילה ובברכת המזון. תפילה היא רחמים ואין אחד יכול לבקש רחמים על חבירו. קריאת שמע היא שינון וקבלת עול מלכות שמים, ובזה אין אחד יכול להוציא את חבירו. וברכת המזון תלויה בהנאת מעיים, ורק הנהנה עצמו יכול לברך ואין אחר יכול להודות בעדו. משום כך פוסק הרמב"ם כי גם בתפילה וגם בקריאת שמע וברכותיה אין אחד מוציא את חברו כדרך שאחד מוציא את חבירו בשאר ברכות וקריאות שבתורה.

אמנם יש אופן לצאת בתפילה ובקריאת שמע על ידי חברו אבל זה רק בציבור, כשיש עשרה. דכשיש עשרה מישראל חל דין תפילת הציבור. תפילת הציבור אינה תפילה של עשרה יחידים, אלא חפצא של תפילה מסוים לעצמה, וחלות שם מיוחד של תפילה. מי שאינו בקי יוצא בתפילת הציבור בהשתתפותו לציבור. השליח ציבור מתפלל על שם הציבור, והיחיד שאינו בקי יוצא בתפילה על ידי זה שהוא משתתף בתפלת הציבור. היחיד יוצא על ידי הציבור אבל לא מדין שומע כעונה בעלמא כבשאר ברכות. בשומע כעונה בכל התורה יחיד מוציא את היחיד, אבל בקריאת שמע ובתפילה הציבור הוא המוציא את היחידים", ע"כ דברי הגרי"ד.

ולמדנו מדבריו חילוק בין ההלכה של "שומע כעונה" שנאמר בכל דיני אמירה, שהשומע יוצא בשמיעתו מהעונה. לבין אופן נוסף שבו השומע יוצא בשמיעתו מהאומר לא מדין שומע כעונה אלא מהלכה נוספת – בהשתתפות השומע בתפילת הציבור, ואז חל גם על היחיד שאינו בקי דין התפילה של הציבור. ולכן גם בדברים שלא יוצא מדין שומע כעונה, כגון קריאת שמע ותפילה, יכול לצאת בשמיעה מדין ההשתתפות בתפילת הציבור".

ו.

לפי דברי הגרי"ד שעל ידי ההשתתפות בתפילת הציבור, מקבל היחיד דינים של הציבור מתבארים שני עניינים במנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת.

בספר נפש הרב (ליקוטי הנהגות, חנוכה, אות א) הביא את דעת האחרונים שרשאי ש"ץ להדליק נר חנוכה בבית הכנסת בערב שבת בברכה אפילו קודם תפלת המנחה, ואפילו אם עדיין לא התקבץ מנין בבית הכנסת. ואמר בזה הגאון רבי משה סולובייצ'יק שאין זה נכון "דהמנהג להדליק בבית הכנסת הוא שתהיה ההדלקה בתורת הדלקת הציבור, ואם אין שם עשרה נמצא שאין כאן הדלקת הציבור. ואפילו אם יש כבר שם עשרה אלא שעדיין לא התפללו מנחה בציבור, גם כן נראה שאין המנהג מתקיים בהדלקה זו, דלקיום המנהג בעינן שתהיה ההדלקה מתקיימת על ידי ציבור של תפילה".

ומטעם זה יצא בספר נפש הרב כנגד הנוהגים במקומות רבים בארה"ב להדליק נר חנוכה בברכה במסיבות חנוכה של המענ"ז קלו"ב [מועדונים]. וכתב שנראה "שאין בזה הקיום של המנהג של הקדמונים והברכה תהיה ברכה לבטלה. ולא מקרי ציבור של תפלה אלא אם כן נצטרפו מקודם להתפלל מנחה, ועדיין נשארו במקומם בבית הכנסת מוכנים ועומדים להתפלל מעריב. אבל לאחר שגמרו מעריב, או לפני שהתפללו מנחה בציבור, אין עליהם חלות שם "ציבור של תפלה" שנאמר שבהדלקתן יקיימו את מנהג הקדמונים להדליק בציבור".

ולפי זה ביאר בספר נפש הרב את הפשרה שנוהגים בה רבים במוצאי שבת חנוכה, שבבית מבדילים קודם להדלקת נר חנוכה, ואילו בבית הכנסת מדליקים נר חנוכה לפני ההבדלה. והטעם לפשרה זו, שבבית מבדילים קודם כסברת הט"ז. ברם בבית הכנסת אם יבדילו תחילה, הרי על ידי זה יצא שהדלקת הנר חנוכה תהיה אחר גמר תפילת הציבור, ונמצא שכבר "פקע שם ציבור של תפלה", ולא יהיה בהדלקתם משום קיום המנהג הנ"ל. ומוסיף הנפש הרב: "ואף שבמוצאי שבת אי אפשר להדליק קודם מעריב, דאין עושין מלאכות קודם אמירת אתה חוננתנו, מכל מקום בבריסק דקדקו להדליק קודם ויהי נועם, כלומר, קודם גמר תפלת הציבור, דאמירת קדיש תתקבל היא היא גמר התפילה בציבור. ואפילו לפי המנהג הפשוט הנזכר בפוסקים שמדליקים בבית הכנסת אחר קדיש תתקבל קודם ויתן לך, נמי נראה לומר, דבמוצאי שבת הציבור של תפילה נשאר עומד בצירופו עד לאחר אמירת ההבדלה מדין תוספת שבת".

הרי לנו הלכה נוספת, בה מתבאר שבכח השתתפות עשרה יחידים בתפילה ליצור חלות שם "ציבור של תפילה", הקובע את דין הדלקת נר חנוכה בבית כנסת, שקיומו תלוי על ידי ציבור של תפילה.

וכעין המבואר בענין הדלקת נר חנוכה בציבור, מצאנו בדין קריאת המגילה הבדל בין קריאתה בבית הכנסת לקריאה ביחידות לענין הבדלה. המהרש"ם כתב בדעת תורה (או"ח סימן תרצג סע' א) וז"ל: "וקורין המגילה ואחר כך מבדילין. להנוהגים בנר חנוכה להבדיל מקודם, הכי נמי במגילה. אבל בבית הכנסת נהגו גם בנר חנוכה להדליק קודם, כמו שכתב הט"ז שם. ולפי זה מי שקורא ביחיד צריך להבדיל מקודם".

ולפי דברי נפש הרב גם הלכה זו מבוארת, שכן לקריאת המגילה בציבור יש משמעות מיוחדת, שהקריאה בציבור נהפכת לחלק מהתפלה בציבור, וכל הקורא מגילה בבית הכנסת בציבור הרי הוא משתתף עם הציבור, והקריאה מקבלת תוקף ומשמעות של קריאה של הציבור שהיא חלק והמשך לתפילתם. ותוקף זה שקריאת המגילה היא המשך לתפילה שייך רק בתפילת הציבור, וכפי שנתבאר לעיל בדברי הגרי"ד, שבכוח ההשתתפות בתפילת הציבור להחיל על היחיד דין שיוצא ידי חובת שמיעה בתפילת הציבור גם אם אינו יכול לצאת ידי חובת השמיעה מדין שומע כעונה. וכשם שעל ידי כח תפילת הציבור שהיחיד משתתף ומשייך עצמו אל התפילה, מקבל היחיד דינים של הציבור, כך גם בהדלקת נר חנוכה וקריאת המגילה – כאשר הדבר נעשה כהמשך לתפילת הציבור, הרי שמעשים אלו נהפכים לחלק מן התפילה ומקבלים משמעות חדשה של תפלת הציבור וכוח הציבור. ולכן שונה דין הדלקת נר חנוכה וקריאת המגילה בבית כנסת, שעל ידי שהם המשך לתפילת הציבור, יש בהם דין של ציבור ולכן חלוקים הלכותיהם מדיני הדלקת נר חנוכה וקריאת המגילה ביחיד.

ז.

בתחילת הדברים הבאנו את חילוקי המנהגים האם סופרים את ספירת העומר בתפילה לפני "עלינו לשבח" או לאחר תפילת "עלינו לשבח". שלפי המשנה ברורה סופרים אחרי תפלת ערבית, וקודם עלינו "דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה", ואילו לדעת הגר"א סופרים אחר עלינו.

ובתוספת ביאור בדברי הגר"א נראה על פי מש"כ כף החיים (סימן תפט ס"ק קב) וז"ל: "מיהו יש נוהגים להבדיל אחר עלינו לשבח כדי שלא להפסיק בסדר התפילה, וכן בענין ספירת העומר ג"כ נוהגין לספור אחר עלינו מטעם הנזכר ואח"כ מבדילין". ולפי זה מבואר המנהג לספור ספירת העומר לאחר "עלינו לשבח", כדי שלא להפסיק בסדר התפילה. אלא שאם כן, צריך ביאור בדעת המשנה ברורה והמנהג לספור לפני "עלינו לשבח", מדוע לא חששו להפסק בסדר התפילה.

אכן לפי המבואר בדברי הגרי"ד מובן מאד טעם הסוברים שיש להסמיך את הספירה כמה שיותר לסדר התפילה, כי בסמיכת הספירה לתפילה הרי שלא רק שאין הספירה מהווה הפסק בסדר התפילה, אלא אדרבה על ידי הסמכת ספירת העומר כהמשך לתפילת הציבור יש גם לספירת העומר דינים מכח הציבור. וכפי שנתבאר לעיל בענין הדלקת נר חנוכה ומצות קריאת המגילה, שעל ידי שהם המשך לתפילת הציבור, יש בהם דין של ציבור – כך גם מצות ספירת העומר, קיומה כחלק מתפילת הציבור, גורם שיש דינים של הציבור גם על היחיד המשתתף בתפילת הציבור. ולכן, לדעה זו יש להעדיף להסמיך את ספירת העומר לתפילת שמונה עשרה כדי להחיל על הספירה דין של ספירה "בציבור".

ואם כנים הדברים, ויש הבדל גדול ועמוק בדין ספירת העומר של ה"יחיד" ובין ספירת העומר של "הציבור", מיושבים היטב דברי הרשב"א ואין בהם סתירה כלל ועיקר. בתשובה הראשונה (סימן קכו) שנקט הרשב"א שאי אפשר לצאת ידי חובת הספירה מדין שומע כעונה [אלא רק יוצא בברכה], מדובר בספירה של יחיד ובזה לדעת הרשב"א לא מועיל דין שומע כעונה בספירת העומר. אולם בתשובה השניה (סימן תנח) מדובר בספירת הציבור וכדברי הרשב"א שם: "אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת שליח ציבור צריך לחזור ולברך". ובספירת הציבור שהיא המשך לתפילת הציבור וחלק ממנה, כבר נתבאר לעיל בדרכו של הגרי"ד שבהשתתפות היחיד בתפילה בציבור יש דין מיוחד שאף אם אינו יוצא ידי חובת שמיעה בדין שומע כעונה, אולם על ידי השתתפות בתפילת הציבור יוצא ידי חובה מדין הציבור – וזאת מההלכה המיוחדת שנאמרה בתפילת הציבור שהמשתתף בה יוצא על ידי חובתו [וכמבואר בירושלמי, שאין בתפילה דין שומע כעונה]. ומעתה בספירת העומר בציבור, הספירה מקבלת דין של המשך התפילה בציבור, ולכן גם אם נאמר שמדין שומע כעונה אינו יוצא ידי ספירת העומר, כי כל אחד צריך לספור בעצמו מדין "וספרתם לכם" שיספור כל אחד לבד, מכל מקום בספירת הציבור שיש לה דין תפילה שפיר יוצא ידי חובה, ואמנם אין זה מדין שומע כעונה אלא מדין ספירת הציבור, וכמבואר לעיל, שבהשתתפות הציבור מקבל היחיד את הדינים של הציבור.

לפי המבואר שספירת העומר שהיא המשך התפילה יש לה דין ספירת הציבור, ובזה גם אם נאמר שאין דין שומע כעונה על הספירה, אולם יכול לצאת בשמיעת הספירה בציבור, נראה להעיר על המבואר לעיל [אות א] בדברי הביאור הלכה [הבאנו דבריו לעיל אות א] שנחלקו רש"י והרי"ץ גיאות אם אפשר לצאת ידי חובה את ספירת העומר מדין שומע כעונה – שמדברי הרי"ץ גיאות מבואר שהקהל יצאו ידי חובתם בספירת השליח ציבור, ואילו מדברי רש"י מבואר שכל אחד ואחד צריך לספור לעצמו ואין יוצאים מדין שומע כעונה, ע"כ תוכן דבריו בקיצור.

אולם לפי המבואר יש להעיר שיתכן ואין מחלוקת בין רש"י והרי"ץ גיאות – שהרי הרי"ץ גיאות מדבר על ספירת הציבור, ובזה לכו"ע יוצא ידי חובת השמיעה מדין הציבור גם אם אינו יוצא מדין שומע כעונה. ואילו רש"י דיבר על מהות מצות ספירת העומר המוטלת על כל יחיד ויחיד, ואפשר שרק באופן שכזה שיטת רש"י שהספירה מוטלת על כל אחד שיספור בעצמו ולא על ידי שומע כעונה, אולם באופן של ספירת הציבור אולי גם רש"י יודה שיוצא ידי חובת הספירה על ידי השתתפות בתפילת וספירת הציבור.

ח.

מצאנו הבדל בין תפילה לשאר דברים שבקדושה כגון תלמוד תורה. המשנה ברורה (סימן נא ס"ק ב) כתב בענין אמירת פרק "איזהו מקומן" וז"ל: "אין קריאת פרק זה וברייתא זו עולה ללימוד משנה ותלמוד אלא למי שמבין, אבל למי שאינו מבין צריך ללמוד ולהבין, שאם לא כן אינו נחשב ללימוד. דדווקא בתפלה אף שאינו מבין הקב"ה יודע כוונתו אבל אם אומר המשנה והברייתא ואינו מבין אינו נקרא לימוד [מ"א], ובפרט עמי הארצות צריך שיבינו הפירוש כדי שיצאו בזה ידי לימוד מקרא ומשנה וגמרא שצריך האדם ללמוד בכל יום". ומבואר בזה, שבלימוד תורה, אפילו אם לומד בלשון הקודש אך לא מבין את מה שלומד אינו יוצא ידי חובת לימוד זה [לענין אמירת "איזהו מקומן", שצריך ללמוד זאת]. אולם תפילה גם כשלא מבינים יש לאומרה.

וכעין זה מבואר בשו"ע (סימן סב סע' ב) שפסק שקריאת שמע נאמרת בכל לשון. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) "דכל זה מצד הדין, אבל למצוה מן המובחר הוא דווקא בלשון הקודש, כן כתב הב"ח בסימן קצג". ומוסיף המשנה ברורה, שכתבו האחרונים שבימינו, אף מצד הדין צריך לקרוא דווקא בלשון הקודש, משום שיש כמה תיבות שאין אנו יודעים להעתיקם היטב כגון תיבת "ושננתם" שיש לה כמה ביאורים, אחד לשון לימוד ואחד לשון חידוד, ועוד תיבות כגון זה. אבל כשאנו קורים בלשון הקודש וכן בתפלה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות אפילו אם אינו מבין הלשון יצא [שכן אינו מצוי שבן ישראל לא ידע הביאור בפסוק הראשון של קריאת שמע שהכוונה בו לעיכובא].

והנה בהלכות ספירת העומר הביא המשנה ברורה (סימן תפט ס"ק ה) שכתבו האחרונים "דספירה מותר בכל לשון ובלבד שיבין אותו לשון, ואם אינו מבין אפילו ספר בלשון הקודש אינו יוצא, דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זה ספירה". והוסיף על זה בשער הציון (שם אות ו) וז"ל: "ואף שבכל מקום יוצאין בלשון הקודש אע"פ שאינו מבין כמו שכתבנו לעיל (סימן סב במשנה ברורה ס"ק ג ובביאור הלכה שם), הכא גרע, ודמי להא דכתבנו בסימן נ' במשנה ברורה ס"ק ב' בשם האחרונים עי"ש. והרב יעב"ץ השיג על זה במור וקציעה מתוספות רבינו פרץ פרק אלו נאמרין, ובדברינו נדחין דבריו".

אמנם לפי המבואר לעיל שלספירת העומר בציבור יש דין וגדר של המשך התפילה בציבור, והספירה היא חלק מהתפילה, נוכל להמתיק בביאור דברי היעב"ץ ולומר שכאשר היחיד סופר ספירת העומר בציבור יש לספירתו דין הציבור והוא משתתף עם הציבור בתפילה ובספירה שהיא המשך התפילה, אם כן מכיוון שבתפילה הרי יוצא ידי חובה אם נאמרת בלשון הקודש הגם שאינו מבין, כמו כן גם ספירת העומר שיש לה דין ציבור והיא המשך לתפילת הציבור יתכן שרשאי לאומרה בלשון הקודש הגם שאינו מבין.

ט.

לפי המבואר נחתום בענין הפתיחה, וגם חלוקת המנהגים, האם הרב או האב"ד סופר את ספירת העומר או שהש"ץ סופר, תובן היטב.

טעם המנהג שהש"ץ סופר מבואר, שהרי לפי דברינו שדין ספירת הציבור במצות ספירת העומר נובע מכך שלספירה יש דין ציבור כמו התפילה, והיא המשך לה, אם כן מובן מדוע דוקא הש"ץ המתפלל מעריב הוא שממשיך ומברך וסופר ספירת העומר. כי באופן זה מודגש היטב שספירת העומר היא המשך לתפילת הציבור וחלק ממנה. וכמו שנתבאר שיש נפקא מינה אם נאמר שיש לתפילה דין ציבור – יוצא בספירה זו גם אם לא יוצא ידי חובה מהדין הרגיל של שומע כעונה. ולעומת זאת, אם הרב או האב"ד סופר ולא הש"ץ, הספירה היא דבר חדש שמתחילים בו לאחר סיום התפילה ולא המשך לתפילת הציבור, ואין לספירה דין ציבור.

ובאמרים מכ"ק האדמו"ר שליט"א מגור, (א' דחוה"מ פסח תשנז) הביא בשם אביו האדמו"ר הלב שמחה, שהיה אוטם אזניו בספירת העומר שלא ישמע הספירה מהש"ץ". וביאר את הנהגתו: "וי"ל הטעם או משום שתהא ספירה לכל אחד ואחד, או כמו שכתב בשו"ע הרב בהלכות ברכות (רי"ג ס"ד) שיש לחוש לדעת הפוסקים שהשומע ברכה מחבירו יוצא ידי חובתו גם כאשר המברך לא נתכוין להוציאו והוא לא נתכוין לצאת, ומאחר שהש"ץ מברך בקול לא יוכל אח"כ לצאת לעצמו".

לפי המבואר יש מקום להוסיף נופך ועמקות להנהגת האדמו"ר הלב שמחה, ונראה שאטם את אזניו לא רק כדי שלא ישמע את הברכה אלא גם כדי שלא ישמע את הספירה, וככל המבואר לעיל, שלספירת העומר בציבור יש דין ציבור ולכן הש"ץ מוציא את כל המתפללים הן בברכה והן בספירה עצמה מדין ספירת הציבור, וזאת אפילו לשיטות הסוברות שבספירת העומר אין מועיל דין שומע כעונה שבכל התורה, וממילא אטם האדמו"ר הלב שמחה את אזניו כדי שלא לשמוע גם את הספירה שיוצא בה מדין הציבור, כדי שיוכל לברך ולספור בעצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

סעודת פורים

סעודת פורים ענף א: על הנסים וחיוב פת בסעודת פורים א. כתב השו"ע (סימן תרצה סע' ג) בדינו של האוכל סעודה בפורים ש"אומר על הניסים

קרא עוד

תוספת בתשעה באב

תוספת בתשעה באב א. במסכת תענית (פ"ד מ"ו) נאמר: "משנכנס אב ממעטים בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד

קרא עוד

מדליקין מנר לנר

מדליקין מנר לנר[1] א. בגמרא (שבת כב, א) מובא: "איתמר רב אמר אין מדליקין [בחנוכה] מנר לנר, ושמואל אמר מדליקין". בטעמו של רב, מדוע אסור

קרא עוד

חיוב נשים בלחם משנה

חיוב נשים בלחם משנה בבית הורי היה נהוג שאבי ז"ל לא המתין לאמי ע"ה לבציעת הלחם משנה, ולאחר שאבי בירך ובצע, אמי באה אל השולחן

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.