א. כתב הרמב"ן באגרתו:
תקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע ולא תפחת, לקיימה… ובכל יום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבך לשאול, עד עולם, אמן סלה.
הבטחה זו של הרמב"ן מופלאה היא ביותר, ומעוררת תהיות, היתכן.
מנין הבטחון המוחלט של הרמב"ן שכל הקורא את האגרת ומקיימה, בכל יום שיקראנו יענוהו מן השמים כאשר יעלה על לבו. ולא בהבטחה חד פעמית עסקינן, אלא לכל אחד, בכל פעם, הלוא דבר הוא.
מאידך גיסא יש לתמוה, הרי מעשים בכל יום, שקוראים באגרת, מבקשים בקשה, ולא נענים. וכי יעלה על דעת שדיברת קדשו של רבנו הרמב"ן אינה נכונה, ח"ו.
דברי הרמב"ן צריכים עיון וביאור.
מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו
ב. בביאור הדברים נראה בהקדם דברי הרמב"ן בענין גאולת בני ישראל ממצרים.
בספר יחזקאל (כ, ה-ט) מתאר הנביא את מצבם הרוחני של בני ישראל במצרים, שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה: "ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים וגו', ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלקיכם. וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו". ובהיותם בצב זה לא היו ראויים להיגאל, וכמו שמבואר בדברי הרמב"ן (שמות יב, מב) וז"ל:
ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ, ח) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב (יהושע כד, יד) והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפילה.
ומבואר בדבריו, שאמנם הובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שזרעו יהיה ארבע מאות שנה בגלות מצרים, אולם מאחר "שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד", לא היו ראויים להיגאל בתום ארבע מאות השנים, ובשל כך התארכה גלותם במצרים בשלושים שנה נוספות. ובאמת היו צריכים להמשיך ולהישאר בגלות זו בגלל שלא היו ראויים להיגאל – אלא "שצעקו והרבו תפילה". זכות זו, עמדה להם שנגאלו ממצרים. ועי' בדברי המדרש (שמות רבה לח, ד) וז"ל: "אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל. אבותיכם כשנשתעבדו במצרים, לא בתפילה פדיתי אותם, שנאמר (שמות ב, כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו".
ומוסיף הרמב"ן לבאר לפי זה את פשר הפסוקים בפרשת שמות (ב, כג-כה) "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים", וז"ל:
וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם (שמות ב, כג-כד), ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג, ט), וכתיב (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות".
וכוונתו למה שפירש הרמב"ן (שמות ב, כה) וז"ל
ורש"י פירש וידע אלקים, נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם. ונכון הוא על דרך הפשט, כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם ואת כל הצריך להם. והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו, וירא אלקים, וידע אלקים, כי ידעתי את מכאוביו (להלן ג, ז), כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להיגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (כ, ח), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו.
למדנו מדברי הרמב"ן כי יציאת מצרים באה מכח צעקת בני ישראל. והיינו, מחמת קושי השיעבוד הגיעו בני ישראל לצער ואנחה, שמתוכם התפרצה הזעקה והתפילה להקב"ה. ובזכות שהרבו בתפילה נגאלו, הגם שלא היו ראויים לכך.
הקב"ה ממונה על צעקת העשוקים בעולם
ג. מדברי הרמב"ן משמע איפוא, כי יש כח מיוחד בתפילה הבאה מתוך צער ודחק, שהיא נשמעת אצל הקב"ה.
הדברים מפורשים במש"כ רבנו בחיי (שמות ב, כג) שפירש כדברי הרמב"ן הנ"ל והוסיף וז"ל:
כי אף על פי שהגיע הקץ כבר לא היו ראויים לגאולה, אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קיבל תפילתם. והזכיר שני פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, ללמדך שאין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך. וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שביאר הענין הזה, הוא שאמר (יונה ב, ח) בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבא אליך תפילתי אל היכל קדשך, הבטיח הנביא שהתפילה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך.
ויש לעמוד על בירור הדברים, מדוע אמנם התפילה ה"שלימה" והרצויה ביותר היא זו שבאה מתוך "הצרה ודוחק".
ומצינו מרגניתא בדברי הרמב"ן בביאור הכתוב (בראשית מג, כ) "ויאמרו [האחים ליוסף] בי אדני", וז"ל:
בי אדוני, היא לשון צעקה ותרעומת על שבר ועל עוות דבר, כגון מלת אבוי בלשון קדש, והיא ידועה בלשון ערב, ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחות הבי"ת, ובלשון יון בייא הבי"ת רפא בשו"א, יאמרו אותה על הדוחק והצער. ובבראשית רבה סדר בראשית (יב, ו) מהו סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח, ה), אין לך כל מקום ומקום שאין לו ממונה על בייא שלו, אגריקוס במדינה ממונה על בייא שלו, אגרטוס במדינה ממונה על בייא שלו, כך מי ממונה על בייא של עולמו הקב"ה. רוצה לומר, שבכל מקום יש איש ממונה על הצעקה ועל העוות, והקב"ה ממונה על צעקת העשוקים בעולם הצועקים בייא.
ועי' בדברי הרמב"ן עה"פ (בראשית יח, כ) "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד", שכתב:
זעקת סדום ועמורה – היא זעקת עשוקים, יזעקו וישוועו מזרוע רשעתם.
כוונת הרמב"ן, דהנה באבן עזרא שם פירש בשני אופנים: "זעקת סדום, שדברו דברים נגד ה', או זעקת החמס". ובא הרמב"ן לפרש כהפירוש השני ולא הראשון. והיינו שהקב"ה שמע לזעקת העשוקים מחמס אנשי סדום. ודבריו מוטעמים על פי האמור שהקב"ה הוא ה"ממונה על צעקת העשוקים בעולם", וממילא כאשר זעקו ושוועו מתוך צערם, מיד הקשיב ה' ושמע לקולם.
ומבואר כי הקב"ה הוא ה"ממונה על צעקת העשוקים בעולם", וכאשר הם צועקים, הקב"ה שומע תפילתם. אלא שכאמור, צריך להבין מדוע תפילתו של הנמצא במצב דחוק מקובלת יותר לפני המקום ברוך הוא.
הקב"ה שומע תפילת הבוטחים אך ורק בו
ד. פשר הדברים מבואר בדברי הרמב"ן בביאור הכתובים בפרשת משפטים (שמות כב, כ-כב) "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים, כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו". ומפורש בקרא, שיש להיזהר שלא לצער גר, יתום ואלמנה, כי כשיצעקו להקב"ה מתוך צערם, מבטיח הקב"ה שישמע צעקתם. ומדוע – ביאר הרמב"ן (שם פסוק כ), וז"ל:
והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו. [ובהמשך (פסוק כא) כתב הרמב"ן: וטעם כל אלמנה, אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה].
סוד שמיעת התפילות תלוי בבטחון המוחלט של המתפלל אך ורק על הקב"ה. כאשר העשוקים צועקים אל הקב"ה, צעקתם נובעת מהכרה ברורה שמאחר ואין להם כח ויכולת לדאוג לעצמם, הרי שהם סומכים ובוטחים רק על השי"ת. והיינו דברי רבנו בחיי הנ"ל ש"אין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך" – כי תפילה הבאה מתוך סימוכין על הקב"ה ולא על בשר ודם, היא תפילה היוצאת מעומק הלב, תפילה מושלמת, הנשמעת במרומים.
ומוסיף הרמב"ן (פסוק כב) וז"ל:
אם ענה תענה אותו, רק צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו, איננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך. והטעם, כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה' וינקם ממך, כי נוקם ה' ובעל חמה (נחום א, ב). ויבא כענין הזה בכתובים רבים, כגון מה שאמר (משלי כב כב -כג) אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם, יאמר אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים ואל תדכא העני אשר בשעריך כי ה' יריב בעבורם, וכן אמר (שם כג, י-יא) ובשדה יתומים אל תבוא כי גואלם חזק ה' צבאות שמו, שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם. אף כאן אמר כי בצעקתו בלבד יוושע.
"שאר אנשים", אינם סומכים אך ורק על הקב"ה, אלא חושבים ש"יסתדרו" בכוחות עצמם, שיוכלו "לטרוח אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם". תפילתם, אינה נובעת איפוא רק מהכרה עמוקה שהישועה באה רק מהשי"ת, אלא מעורב בה גם שמץ מן השמץ של המחשבה שיכולים הם לבטוח בעצמם. מה שאין כן גר, יתום ואלמנה – שהם בבחינת "עלי יבטחו", שהרי אין להם גואל ומושיע מלבדו יתברך. ולכן תפילתם וצעקתם, היוצאת מתוך הכרה בהירה "שאינם בוטחים בנפשם" אלא רק על בורא עולם, מיד עולה לרצון, ומתקבלת על ידי שומע תפילה.
ומקרא מפורש: "כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה" (תהלים סט, לד). ולפי האמור, ביאור הכתוב הוא, שהקב"ה שומע דווקא לשוועת האביונים ואינו מבזה את תפילת האסירים, כי תפילתם של אלו באה מהכרה שאין להם מושיע מלבד השי"ת.
לפי זה ביאר הרמב"ן את דברי הכתוב שטעם האיסור להונות וללחוץ גר "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – כיצד טעם זה שייך למה שהתורה אמרה שיש להיזהר מלענותו "כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו", וז"ל:
ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כג, ט), כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה', וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (שמות ב, כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, כלומר לא בזכותם רק שריחם עליהם מן העבודה.
ומעתה עולים כל הדברים בקנה אחד. סוד שמיעת התפילות הוא כפי גודל מידת ההכרה שאין לאדם לסמוך על עצמו, אלא אך ורק על הקב"ה. ולכן המתפלל מתוך צרה ודחק, בדרך כלל מגיע להכרה זו, ותפילתו היוצאת מנהמת לבו, בכנות ובסימוכין על בוראו, וזוהי ה"תפילה שלימה" הנשמעת במרומים. ומטעם זה, צעקתם של העשוקים נשמעת, שהרי בטחונם רק על קונם ולא על עצמם. ולפיכך הזכיר הכתוב בטעם האיסור לצער גר, יתום ואלמנה "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – משום שבגאולת מצרים נתייסד היסוד שהקב"ה שמע וקיבל תפלתם כי תפילתם באה מתוך אנקתם ואנחתם שהביאה להכרה שרק הקב"ה יושיעם. וכשבאו להכרה זו או אז תפילתם היתה שלימה, ונתקבלה ברחמיו המרובים.
פקידת רחל – בתפילתה בגודל צערה
ה. לפי יסוד הדברים, מבוארת פרשה בתורה.
כתיב (בראשית ל, א-ב) "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן", וביאר הרמב"ן:
על דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער. דיברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה.
ויחר אף יעקב, שאין תפילת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלקים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה.
בהשקפה ראשונה, כל המתבונן עומד ומשתאה על המראה. הלוא אין יותר טבעי מתבקש ומובן, שרחל אמנו תפציר בבעלה, יעקב אבינו, צדיק יסוד עולם, דמות אדם שבמרכבה, שיעתיר תחן לפני הקב"ה כדי שתזכה להיפקד סוף סוף לאחר שנות עקרות רבות כל כך. ומדוע על בקשה מובנת כל כך, חרה אפו של יעקב. ולא עוד אלא שהוא עונה לה בחריפות רבה "ליסר אותה ולהכלימה", בהזכירו "כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו". והדברים מופלאים.
בדברי הרמב"ן מבואר שההסבר לתגובה זו של יעקב אבינו הוא, כי רחל "דיברה שלא כהוגן בקנאתה" כשהתבטאה בלשון "ואם אין מתה אנכי", ומתוך דבריה הבין יעקב אבינו שרחל בטוחה שתפילתו תשמע ותֵענה על כל פנים, ולכן ביקש להבהיר לה שהוא "אינו במקום אלקים שיפקוד העקרות על כל פנים". ומסיים רמב"ן בדברים הבאים:
והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להיסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו וישמע אליה אלקים (בראשית ל, כב).
תפילתה של רחל נשמעה רק כאשר ראתה שלא תוכל לעוד להיסמך על תפילתו של יעקב, ואז כששבה להתפלל על עצמה, שמע ה' לתפילתה. והם הם הדברים המבוארים לעיל, סוד קבלת התפילה טמון במידת הכרת האדם שאין לו להסתמך על כל דבר אחר זולת הקב"ה. ואף כאן. רק כאשר הבינה רחל שאפילו יעקב אבינו, שהיתה בטוחה שיתפלל בעדה, אינו מבטיח לה שתפילותיו יפעלו – הגיעה למסקנה שעליה להסתמך אך ורק על הקב"ה, ואז תפילתה נתעלתה למדרגה ש"אין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך".
ומדוקדק לשון הרמב"ן שרחל שבה להתפלל על עצמה "אל שומע צעקה", ואין זה מליצה גרידא, אלא יסוד הדברים המבוארים לעיל בדברי הרמב"ן, שהקב"ה שומע "צעקה" הבאה ממעמקי הלב המכיר שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים.
ומסיים הרמב"ן, שלכן כאשר נפקדה רחל, נאמר בתורה "וישמע אליה אלקים", כי הקב"ה שמע לתפילתה של רחל שבאה מעומק ההכרה והסימוכין עליו יתברך. וככל המבואר לעיל, שהקב"ה מקבל ושומע תפילה שלימה הבאה מתוך הצער והדחק, כי תפילה זו נובעת מעומק הבטחון בה'.
וגם פקידתה של לאה, היתה במהלך המבואר לעיל, וכמו שמפורש בדברי המדרש (ב"ר עא, א) עה"פ "כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה", וז"ל: "ואת אסיריו לא בזה, אלו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהן ועלובות. וכיון שהקב"ה פוקדן בבנים הן נזקפות. תדע לך שכן לאה שנואת הבית היתה, וכיון שפקדה הקב"ה נזקפה הדא הוא דכתיב וירא ה' כי שנואה לאה". וביאור הדברים, כשראתה לאה שהיא "שנואת הבית" הבינה שאין לה לסמוך אלא על רבון העולמים, ושצעקה וביקשה להיפקד בפרי בטן מתוך הכרה זו, נתעלתה למדרגה ש"אין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך" – ואז ראה הקב"ה בעניה ושמע לקול תפילתה.
תפילת משה רבנו שלא ישעה הקב"ה לתפילת עדת קורח שבאה מעומק הלב
ו. לפי האמור יתכן לבאר פרשה נוספת בתורה.
בעיצומה של מחלוקת קורח ועדתו, מבקש משה רבנו מהקב"ה "ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם" (במדבר טז, טו). וכתב הרמב"ן:
כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה אל תפן אל מנחתם, אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפילה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפילה יקראו מנחה בכתוב.
ומשמע שאילולא התפלל משה וביקש שלא יפנה ה' למנחתם ותפילתם, היתה אפשרות שאפילו תפילתם של רשעים תצליח לבטל גזירה ונבואתו של משה רבנו "ופצתה האדמה פיה" ואת "פי הארץ" שנברא מששת ימי בראשית לבלוע את קורח ועדתו (אבות פ"ה מ"ו), ולכן הוצרך משה רבנו לבקש מה' שלא יפנה לתפילתם. והדבר תמוה מאד. ראשית, כיצד יתכן שבכח תפילתם יצליחו לשנות סדרי בראשית ולבטל נבואת משה רבנו. ועוד יש להבין, מדוע חשש כל כך משה רבנו מתפילה זו שהוצרך לבקשה מיוחדת מהקב"ה שלא יפנה לה.
ונראה ביאור הדברים על פי מה שכתב הרמב"ן, שסיבת הצטרפותם של בני ישראל למחלוקת קורח ועדתו היתה רצונם הכביר של בני ישראל שתשוב העבודה לבכורים. שלאחר שנאמר להם (במדבר ג, מא) "ולקחת את הלוים אני ה', תחת כל בכור בבני ישראל". ועוד נאמר (שם פסוק מה) "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל" – רצו בני ישראל שתשוב העבודה לבכורים. יעו' בדברי הרמב"ן (במדבר טז, א) שהביא את דברי האבן עזרא:
כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלווים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה.
וכתב שם הרמב"ן בסוף דבריו (שם), וז"ל:
כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר ה' בהם או בכהנים.
מבואר איפוא, שעיקר סיבת ההצטרפות של בני ישראל למחלוקת קורח על משה רבנו היתה תשוקתם הכבירה להחזיר את העבודה לבכוריהם. כי בוודאי השיגו גדולי עולם אלו את עומק סוד הקרבנות, שהם עבודת קירוב מופלאה לקב"ה – ולכן כאשר נותקו מקירוב זה, חרה להם הדבר מאד, ונגע בציפור נפשם להסעיר את רוחם עד לכדי מסירות הנפש לעשות את כל מה שביכולתם כדי שתשוב העבודה לבכוריהם.
ומעתה מובן מה היה טמון בכח תפילה זו, עד שהיה בכוח לשנות סדרי בראשית ולבטל נבואת משה רבנו, ומובן מדוע חשש משה רבנו כל כך מתפילת עדת קורח, כי תפילתם נבעה מתוך צער אמיתי וצעקה לקירבת אלקים – וידע משה רבנו את סוד התפילה, המתקבלת כאשר היא באה מתוך הדחק, ולפיכך הוצרך לבקשה מיוחדת מהקב"ה שלא יפנה אל תפילתם.
הגאולה העתידה – כשנפשם תשוח לעפר ויהיה בטחונם רק בה'
ז. רבנו בחיי בהמשך לדבריו המובאים לעיל [אות ג] שגאולת מבני מצרים היתה בגלל שהתפללו מתוך לחצם וצערם, מסיים וז"ל:
ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפילה, כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפילתם ובא להם הגואל מיד, ועל כן סמך לו ומשה לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפילה.
ונראה בביאור הדברים, על פי מש"כ הספורנו עה"פ (בראשית כח, יד) "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה", וז"ל:
אחר שיהיה זרעך כעפר הארץ, וזה שיהיו בתכלית השפלות, אז תפרץ את כל גבולות "הארץ אשר אתה שוכב עליה" מכל צד, "ימה וקדמה וצפנה ונגבה", כמו שהעיד באמרו (במדבר כד, יז) וקרקר כל בני שת. כי אמנם תשועת האל העתידה תהיה אחר רוב שפלות ישראל ההווה היום בגלותם, אשר כמוהו לא נהיה, כמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צח, א) אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר (ישעיהו נט, יט-כ) כי יבא כנהר צר, וסמיך ליה ובא לציון גואל". ומבואר בדבריו, שהתשועה לעתיד לבוא תהיה רק לאחר שירדו ישראל לשפל המדרגה, ודבר זה נרמז בכתוב, שקודם ל"פרצת", צריך שיהיו "כעפר הארץ.
אמנם לא נתבאר בדבריו, מדוע נצרך תנאי זה – שתשועת האל העתידה תהיה אחר רוב שפלות ישראל ההווה היום בגלותם. ובדברי הכלי יקר (בראשית שם) נתבאר טעם הדבר, וז"ל:
לפי שאמרו במדרש (עיין מדרש תהלים מד ב) אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות, שנאמר (תהלים מד, כו) כי שחה לעפר נפשינו וגו', מה כתיב בתריה קומה עזרתה לנו. וטעם של דבר, שכל זמן שאינן בתכלית השפלות אז אינן תולין בטחונם בה' וחושבים תחבולות להנצל מפח יקוש על ידי תחבולות אנושיות, ועל כן ריחק ה' את האדם ורבה העזובה, כי לא בטחו בתשועת ה'. אך כשיראו כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך, אז עיניהם נשואות אל ה' לקרוא אליו בעת הצר להם, וה' שומע. ובאותו זמן התשועה באה דרך בריחה מן הקצה אל הקצה, דהיינו מן תכלית השפלות אל תכלית המעלה, ולפי שכפי הטבע לא יאומן כי יסופר שיעלו בשפל מצבם אל רום מעונה. על כן נאמר ליעקב במראה זו ג' מעלות בדרך לא זו אף זו, כי מתחילה אמר והיה זרעך כעפר הארץ, באותו זמן שיהיה שחה לעפר נפשם באותו זמן ופרצת, רצה לומר יעלה הפורץ לפניהם להעלותם אל גרם המעלה.
הדברים משלימים את המבואר לעיל, שסוד הקבלת התפילה נעוץ במידת ההכרה בשפלות כוחו של האדם לפעול בעצמו, שמתוכה מגיע למסקנה שאין לו גואל ומושיע זולת בוראו, ואז תפילתו שלימה ומקובלת. ויסוד זה שורשו ביציאת מצרים, שבני ישראל נגאלו לא בגלל שהיו ראויים, אלא כי קיבל תפילתם שבאה מתוך הצעקה וההכרה שאין עוד מלבדו. ומשורש זה, תבוא גם הגאולה העתידה, כמבואר בדברי רבנו בחיי, שתהיה מתוך תפילה הבאה מתשובה, בהכרה "כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך", ואז שיהיו העינים נשואות אל ה' לקרוא אליו בעת הצר להם – ישמע ה' ויחיש פדות עמו, במהרה.
בכל יום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבך לשאול עד עולם
ח. לאור האמור נדמה כי באנו לפתרון חידת הבטחת הרמב"ן, שכל הקורא את האגרת ומקיימה, בכל יום שיקראנו יענוהו מן השמים כאשר יעלה על לבו עד עולם.
הרי לא ב"קריאה" בעלמא עסקינן, אלא בקיום דברי האגרת למעשה.
והנה מרן הגר"י סרנא כתב בפתיחה ל"עיונים" על אגרת הרמב"ן: "האגרת כולה תחילתה ענוה וסופה ענוה".
ויסוד מידת הענוה ביאר בספר אורחות צדיקים (שער הענוה) "ומה היא הענוה – היא הכנעה ושפלות הנפש, וחושב עצמו כאין". ונתבארו הדברים ברמב"ן עה"פ (שמות טז, ז) "ונחנו מה כי תלינו עלינו", וז"ל:
הוא כמו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה), מה אדם ותדעהו (שם קמד, ג), כי במה נחשב הוא (ישעיה ב, כב) – וזאת דרך ענוה. כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים, הן אנחנו אין ופעלינו הבל, ולא עלינו תלונותיכם כי על ה', הוא המוציא אתכם מארץ מצרים לא אנחנו.
יסוד מידת הענוה הוא, ההכרה בשפלות האדם, שכל כוחותיו הם בבחינת "אין" ופעלו "הבל", כי הכל בא מאת השי"ת.
ומעתה מתקשרים כל הדברים שנתבארו – למערכה אחת מחוורת וברורה.
רבנו הרמב"ן סולל באגרתו ש"תחילתה ענוה וסופה ענוה" את דרכי קניינה של האגרת למעשה, כהדרכתו:
על כן אפרש לך איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד…
מובן איפוא, שכל מי שישכיל לקרוא את האגרת ולקיימה, תפילתו תבוא מתוך שלימות מידת הענוה, בהכרה שכל כוחותיו הם בבחינת "אין" ופעלו "הבל" ולית לית מגרמיה כלום, כי הכל בא מאת השי"ת. וכבר נתבאר לעיל, שזהו סוד קבלת התפילה – ההכרה בשפלות כוחו של האדם לפעול בעצמו, אשר מתוכה באה מדרגת שלימות התפילה בהכרה שאין גואל ומושיע זולת הבורא ית"ש. אדם שכזה, אשר זכה והתעלה בקנין מידת הענוה, והוא ותפילתו במדרגה זו, אין כל ספק שאם יקרא את האגרת, ודאי יענה, שהרי מקרא מלא הוא: "אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו", וכדברי הרמב"ן [הנ"ל אות ד] שכל מי שאינו בוטח בנפשו אלא שם מבטחו על הקב"ה, מיד נשמעת תפילתו.
ובחסדו הגדול גילה לנו רבנו הרמב"ן, שאין צריכים להיות ח"ו במצב של צער ודחק, כדי להגיע למדרגה "שאין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך", אלא גם בקנין מידת הענוה, אשר מביאה את האדם להכרה שאין מבטחו אלא בה', יתעלה לשלימות התפילה המקובלת ומרוצה לפני קונו, ולמילוי כל משאלות לבו לברכה והצלחה, עד עולם סלה.
