שונא מרור האם מחוייב לאוכלו

מתוך ספר רץ כצבי

שונא מרור האם מחוייב לאוכלו

ובדין מצטער בקיום המצוות

מעשה שהיה, בעת שלמדנו בשיעור את הסוגיות בפרק ערבי פסחים, סיפר ידידי ר' בן ציון יששכר דב (בארי) קאהן, כי בנותיו אינן מסוגלות להכניס לפיהן מרור, ונשאלה השאלה האם הן מחויבות לדחוק את עצמן, כדי לקיים את מצות אכילת מרור.

והנה נדון זה של מי ששונא מרור, האם מחוייב לאוכלו, אינו מפורש בדברי הגמרא והשו"ע. אמנם לענין שתיית ארבע כוסות נפסק בשו"ע (סי' תעב סעי' י) "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות".

אשר על כן, ובכדי לדעת כיצד ינהג מי ששונא מרור [או שאכילת המרור עלולה לגרום לו נזק] – יש לברר תחילה את דיניו של השונא יין, ולאחר מכן לעיין האם ניתן להשוות בין הנדונים, כדלהלן.

א. במסכת נדרים (מט, ב) מסופר על מטרוניתא אחת [אשה רומאית אצילה] שראתה את פניו של רבי יהודה שהיו מאירות ואמרה לו: "מוֹרֶה ורָוֵי". המטרוניתא טעתה לחשוב כי מאור פניו של רבי יהודה נובע משתיית היין, ולכן שאלה אותו כיצד בעל הוראה שכמותו, מֹשתכּר ומורה הוראה לרבים. אמר לה רבי יהודה: "הימנותא [לשון שבועה] בידא דההיא איתתא, אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת, אלא (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו". השיב לה רבי יהודה, שהוא אינו שותה כלל יין, מלבד בקידוש ובהבדלה וארבע כוסות בליל הסדר, וגם שתיה זו גורמת לו לכאב ראש, עד שעליו לקשור את ראשו מפסח עד שבועות, כדי לשכך את כאבי הראש שתקפו אותו מחמת שתיית היין בליל הסדר [ומה שפניו מאירים אין זה מחמת היין אלא כפי שמפורש בפסוק "חכמת אדם תאיר פניו"]. סיפור זה מובא גם בירושלמי (פסחים פ"י ה"א), ושם הוסיפו שגם רבי יונה סבל מכאבי ראש עד שבועות, כתוצאה משתיית ארבע כוסות.

על פי סיפור זה, פסק בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קלח) שגם מי ששונא יין, או ששתיית היין מזיקה לו, מחוייב לשתותו, וז"ל: "שאלת עוד, מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיקו או שונאו. מהו שיעשה כל הסדר על הפת, כמי שאין לו יין שעושה הסדר על הפת, כמו שכתב הרב בהלכות. תשובה, מסתברא שכל שיש לו יין צריך לדחוק את עצמו ולשתות. וכדעבד רבי יהודה בר אלעאי דלא הוה שתי חמרא ושתי ארבע כסי, וחוגרני צידעאי מפסחא ועד עצרתא. וכרבי יונה דגרסינן בירושלמי רבי יונה שתי ארבעה כסי דלילי פסחא וחזיק רישיה עד עצרתא רבי יודה בר אלעאי שתי ארבעה כסי דלילי פסחא וחזיק רישיה עד חגא. והא דרבי יהודה בר אלעאי אית נמי בנדרים".

דברי הרשב"א הם היסוד לפסיקת השו"ע, שהובאה לעיל: "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות".

חיוב שתיית ד' כוסות יין כאשר נופל למשכב

ב. אמנם בדברי הבבלי והירושלמי, הרשב"א והשו"ע, לא נתברר מהו שיעור הנזק ועד כמה צריך לסבול כדי לקיים את מצות שתיית ארבע כוסות, והאם מחוייב לשתות ארבע כוסות יין, גם אם כתוצאה מכך יפול למשכב.

וכתב המשנה ברורה (סי' תעב ס"ק לה) על דברי השו"ע "מפני שמזיקו, רצונו לומר שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה, ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה". ובשער הציון (ס"ק נב) הוסיף בטעם הדבר: "דאין זה דרך חירות".

ומפורש בדבריו, שיש שני מצבים של "צער" העלול לבוא בעקבות שתיית יין: [א] צער הגורם ל"מיחוש" [כאב] בלבד. [ב] צער הגורם לכאב גדול כל כך, עד שנופל למשכב מחמתו [וכפי שציין רבי יוסף כהן, אב"ד ירושלים (הגהות הררי קדש על מקראי קדש, פסח ח"ב סימן לב) שההבדל בין "מיחוש" לבין חולי שמחמתו "נפל למשכב", נמצא גם בהלכות רפואה בשבת: "דמי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו רפואה בשבת. ובמשנה ברורה (סי' שכח ס"ק א) כתב דאם כאיב לו טובא וחולה כל גופו על ידי זה, או שנפל למשכב, אף שאין בו סכנה, מותר לעשות בשבילו רפואה שאין בה מלאכה"].

ואם כן, לדעת המשנה ברורה, חיוב שתיית יין לצורך קיום מצות ארבע כוסות כשהיין מזיקו ומצערו, הוא רק כאשר השתייה לא תגרום לו ליפול למשכב. ולפי זה, המעשה המסופר בגמרא, וכן דברי הירושלמי והשו"ע המובאים לעיל [אות א], שהשונא יין או מצטער מחמת השתיה צריך לדחוק עצמו ולשתות נאמרו כאשר שתיית היין גורמת ל"מיחוש", דהיינו כאב ראש בלבד, ואילו במקרה שמחמתו יפול למשכב, אינו צריך לשתות את היין.

וכן נקט ערוך השלחן (סי' תעב סעי' יד) "מי שאינו שותה יין מפני ששונאו או מזיקו, מ"מ מחוייב לדחוק עצמו לקיים מצות ד' כוסות ביין, לבד כשהוא חולה". ובכף החיים (סי' תעב אות סט) "ומשמע דדוקא אם רק כואב בראשו הוא שצריך לדחוק עצמו ולשתות, אבל לא אם יחלה ויפול למשכב ח"ו".

והנה השו"ע כתב את ההלכות לגבי שתיית יין בארבע כוסות בשעה שמזיקו או שונאו, והשאלה היא, האם גם באכילת מרור, אין חיוב לדחוק עצמו, אם כתוצאה מאכילת המרור יפול למשכב.

חיוב אכילת מרור כאשר נופל למשכב

ג. בשו"ת בשמים ראש (סימן צד) דן בשאלה זו: "וששאלתני אשתך אינה יכולה לסבול המרור החד שהוא התמכא, וכשתאכל כזית ממנו תחלה אם יום או יומיים ותיפול למשכב, ויהפוך חגך לצער, ושאלת שאתן לך בזה עצה".

והשיב: "אמרינן בסוכה (כו, א) חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה, לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו שאין בו סכנה. ולאו דווקא סוכה שאפילו מצטער בעלמא פטור, דתשבו כעין תדורו כתיב. אלא להכי נקיט חולה שאין בו סכנה, למילף מיניה בעלמא, דהתורה לחיים ניתנה, ואין זה דרכי נועם. ועוד, דהאי נמי מצוה גדולה להברות גופו מכל חולי, ועוסק במצוה הוא, ופטור משאר מצות עשה". ומוסיף: "וצריך להיות חכם ומבין מדעתיה, ודאי ישראל קדושים הם ואינן מתרפים מן המצוות כל שאפשר הם מעט מעמידים עצמם בכח ומרכינים ראשם, אבל בחולה הנופל למשכב אין מחייבים אותו בדבר הקשה לו. וכהאי גוונא אינו צריך הבריא להביא עצמו לידי מידה זו, ואיסורא נמי איכא לחבול בעצמו".

למדנו מדבריו שני נימוקים, מדוע אין חיוב לאכול מרור אם כתוצאה מכך יפול למשכב:

[א] הפטור שנאמר בקיום מצות סוכה ל"חולים ומשמשיהם", אינו מסויים למצות סוכה בלבד, אלא זהו פטור בכל מצוות התורה, שאם יחלה בגלל קיום מצוה [אפילו בחולי שאין בו סכנה] אינו מחוייב לקיימה – שכן "התורה לחיים ניתנה", ו"דרכיה דרכי נועם", ולא נדרש מהאדם לקיים מצוות ועל ידי כך ליפול למשכב. ודין זה נלמד מלשון המשנה "חולים", שיש לפטור קיום מצוות הגורם לחולי.

[ב] האדם מצווה לשמור על בריאותו, ועל כן הוא נחשב כ"עוסק במצוה", והיינו שיש לו מצוה לשמור על בריאותו, ולכן הוא פטור מקיומן של מצוות אחרות שימנעו ממנו מלשמור על בריאותו.

ד. רבי שלמה כהן, מו"ץ וילנא, בשו"ת בנין שלמה (סימן מז), דחה את דברי הבשמים ראש, וכתב בנדון פטור "חולים ומשמשיהם בסוכה", וז"ל: "ואמנם לעניות דעתי אין משם שום ראיה כלל, שהא כבר תירצה הגמרא דמשום הכי תני חולה, לאשמועינן דגם משמשיו פטורים. ואם כן אינו ראיה דגם בעלמא חולה פטור. ואדרבה, מדלא אמרינן רק הך נפקא מינא בין חולה למצטער, משמע דלענין שאר המצות חולה ומצטער שוין". כלומר, מלשון המשנה "חולים", אין ללמוד שיש פטור מקיום מצוות הגורם לחולי, שהרי מפורש בסוגיא לימוד אחר מלשון זו – שגם משמשי החולה פטורים מהסוכה [שלא כמשמשי המצטער שאינם פטורים]. ולכן אי אפשר ללמוד מהלכות סוכה להלכות אחרות בכל מצוות התורה, שאם יחלה בגלל קיום מצוה [אפילו בחולי שאין בו סכנה] אינו מחוייב לקיימה.

ועל הנימוק השני כתב הבנין שלמה: "תמהני מה שייך בחולה עוסק במצוה, דהא אינו טרוד בשום מצוה כלל. וגבי משמשי חולה שפיר שייך דפטירי מצד העוסק במצוה, דכיון דהחולה פטור מן הסוכה ואוכל וישן בביתו, ממילא גם משמשיו פטורים. משום שהם עסוקים במצות ביקור חולים ולשמש את החולה, ואינם רשאים להיפרד מאיתו ולילך לסוכה. אבל בחולה עצמו, לא שייך זה". לדעת הבנין שלמה, פטור זה של "עוסק במצוה" נאמר רק אם טרוד ועסוק בקיום מצוה, ומחמת זה לא יכול לקיים מצוה אחרת. מה שאין כן, החולה עצמו ודאי אינו נחשב "טרוד ועסוק" במצות הבראת גופו [ורק משמשיו הטרודים בהבראתו יכולים להיפטר מקיום המצוה מדין "עוסק במצוה"].

מאידך, בסוף דבריו הביא הבנין שלמה ראיה שאדם השונא מרור או שהמרור מזיקו, וכתוצאה מהאכילה יש חשש שיפול למשכב, אינו חייב לאכול את המרור, שהרי "אינו מחוייב להכניס עצמו בחולי וצער הגוף בשביל מצות עשה, ואף דלא יגיע סכנה מזה, מהא דמבואר בשו"ע (או"ח סימן תרנו) דאינו מחוייב ליתן כל ממונו בשביל מצות עשה. ואפשר דיש ללמוד מזה דהוא הדין דאינו מחוייב להכניס עצמו בצער וחולי בשביל מצות עשה, דהא צער הגוף וחולי עדיפי לאינשי מממונא. ואם כן הדבר נלמד במכל שכן".

ומסקנתו כדעת הבשמים ראש, שאין חיוב לאכול מרור אם כתוצאה מהאכילה יפול למשכב: "ואכן נלע"ד פשוט דכל כגון זה תליא בהרגשה שמרגיש החולה בעצמו, שאפשר שיזיק לו אם יאכל הכזית מצה ומרור או אם ילך לסוכה, אז אינו רשאי להחמיר על עצמו. וכן אפילו אם החולה אומר דמרגיש בעצמו שלא יזיק לו, אך רופא הבקי אומר דאפשר שיזיק לו, גם כן שומעים לרופא, ואינו רשאי להחמיר על עצמו ולקיים המצוה. דלא חמיר ממצות עינוי של יום הכיפורים, דהוא מצות עשה שיש בו כרת, ומכל מקום קיימא לן דמאכילים אותו על פי עצמו או על פי בקיאים. ואף דהתם מיירי בחולה שיש בו סכנה, מ"מ פשוט דיש ללמוד משם לענין מצות עשה גרידא אף בחולה שאין בו סכנה, כנ"ל פשוט".

ואף המשנה ברורה (סי' תעג ס"ק מג) הכריע כי חולה שאינו מסוגל לאכול מרור בגלל בריאותו הרופפת, אינו מחוייב לדחוק עצמו כדי לקיים את גוף המצוה ולאכול כזית מרור, אלא יאכל מעט מרור "זכר" לקיום המצוה, ולא יברך על אכילה זו, כדבריו: "ומי שהוא חולה או איסטניס, מותר לו ליקח [לאכילת מרור] מאיזה מין שערב עליו ביותר. וגם יאכל הכזית מעט מעט בכדי שיעור אכילת פרס, דמעיקר הדין יוצא בזה, כדלקמן סימן תע"ה ס"ו. ואם גם זה אי אפשר לו מפני בריאותו, על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות, אך לא יברך על זה" [ופשוט כי לדעת המשנה ברורה, במקום שאכילת המרור עלולה לגרום לסכנה או אפילו לספק סכנה, אינו צריך לאוכלו, ואף יש איסור בדבר, וכפי שיובא להלן [אות ה].

[הגרצ"פ פראנק (מקראי קודש, שם) העלה צד לחלק "בין חולה כבר, ויש חשש שמשום אכילת המרור או המצה יכבד עליו החולי. לבין מי שהוא עכשיו בריא, רק יש חשש שעל ידי שתיית הד' כוסות [והוא הדין אכילת המרור] יבוא לידי חולי. דאפשר שבכגון זה יש להחמיר יותר, שאפילו יש חשש שעל ידי זה יפול למשכב, צריך לדחוק עצמו". והיינו שיש סברא לחלק בין אדם שהוא כבר חולה שאכילת המצה [או המרור] תגרום לו להמשך ולחומרת החולי, שאינו מצווה לאוכלם. ובין אדם בריא שיש רק חשש שיחלה בגלל אכילת המצה [או המרור], שאין לפטור אותו, מכיון שסוף סוף הוא עכשיו בריא, ומדוע שנחשוש שמא יחלה [אין ספק מוציא מידי ודאי]. ברם המקראי קודש דחה סברא זו: "אולם בבשמים ראש המדובר הוא על אשה שעכשיו אינה חולה, אלא שאינה יכולה לסבול אכילת מרור, וכשתאכל כזית תהיה חולה יום או יומיים ותיפול למשכב. הרי שלא חילק בין חולה כבר, לבין בריא שיש חשש שיחלה"].

ה. על דברי המשנה ברורה הנ"ל שחולה פטור מאכילת מרור, הקשה ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי הוראה בירושלים, בספרו מנחת אשר על חומש בראשית (סימן לט) וז"ל: "ולכאורה סתר דבריו, דהלא בסי' תע"ב ס"ק נ"ה (הובא לעיל אות ב) כתב [שהמצטער בשתיית יין] דפטור מארבע כוסות משום דאין זה דרך חירות, ומשמע דבלאו הכי היה חייב, וסתר דבריו דלגבי מרור פטרו אף דודאי אין במרור דין חירות, שהרי אינו נאכל בהסיבה". ותירץ: "וצריך לומר דלרווחא דמילתא כתב טעם זה דדרך חירות, אך באמת פטור בלאו הכי דאין צריך לחלות וליפול למשכב על מצוות עשה".

ועוד תירץ: "ואפשר עוד דבארבע כוסות הוה אמינא לחייב כמו שמוכר כסותו משום פרסומי ניסא, כמבואר בסי' תע"ב סעיף י"ג, אף דבשאר מצוות אינו מחוייב למכור כסותו. ועוד נראה, דקמ"ל דאפילו דחק עצמו ושתה אין בזה מצוה כלל, כיון שאינו דרך חירות. מה שאין כן בשאר מצוות, דאף דפטור, מכל מקום קיים מצוה, ואפשר דיש בזה אף מידת חסידות" [ובתוך הדברים העיר הגר"א וייס: "אך מכל מקום צ"ע מהיכי תיתי לחלק דבמקום צער הוי דרך חירות וחייב, כמבואר במשנה ברורה בסי' תע"ב, ובמקום חולי לא הוי דרך חירות. והמשנה ברורה כנראה חידש כך מסברא, ואי בדידן תליא צ"ע"].

להלכה ולמעשה, לדעת הרב וייס, הקובע מהו מידת הצער והטורח שאדם צריך לקבל על עצמו כדי לקיים מצות עשה, הוא: "דלגבי סכנת אבר או כל נזק רפואי שאין לו מזור ועלול להיות בלתי הפיך, ודאי אינו חייב לחלות לקיים מצות עשה. ואפשר דאף חטא יש בזה, דאין האדם רשאי לחבול בעצמו, כמבואר בב"ק (צא, ב) ולא מצינו שהתירו לצורך מצוה. אבל בצער בעלמא ואף חולי קל בר חלוף, מידת חסידות יש, ולפעמים אף חיוב, להצטער כדי לקיים מצוה".

"מצטער" – פטור בכל התורה או בהלכות סוכה בלבד

ו. ובסוף דבריו הביא הגר"א וייס: "חידוש גדול ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תרפז) שכתב להתיר להסתפר בראש חודש אייר כיון דצער הוא שלא להסתפר, ומנהג זה לא עדיף ממצות סוכה דאורייתא שאמרו בו המצטער פטור מן הסוכה, וכל שכן מנהג ימי העומר". וכתב על כך: "וצע"ג דלא מסברא אמרו המצטער פטור מן הסוכה, אלא משום "תשבו כעין תדורו", וצ"ע". ומשמע איפוא מדברי הרדב"ז, כי לדעתו פטור "מצטער" אינו רק במצות סוכה, אלא זהו פטור "כללי" שנאמר בכל המצוות. ועל כך תמה הרב וייס, שלא משמע מסוגיית הגמרא בסוכה שפטור "מצטער" הוא "כללי", אלא זהו דין מיוחד בהלכות סוכה, שצריך לדור בסוכה, וכשמצטער נחסר בקיום "תשבו כעין תדורו" – ולכן לא ניתן ללמוד מדין זה לקיום כל מצוות התורה שהמצטער פטור מלקיימן.

ואכן, כבר נתבאר לעיל כי הנדון אם פטור מצטער הוא "כללי" בכל המצוות, או שהוא דין מיוחד בהלכות סוכה, תלוי ועומד במחלוקת הבשמים ראש והבנין שלמה. לדעת הבשמים ראש, פטור "מצטער" הוא כללי, כדבריו: "ולאו דווקא סוכה שאפילו מצטער בעלמא פטור, דתשבו כעין תדורו כתיב. אלא להכי נקיט חולה שאין בו סכנה, למילף מיניה בעלמא, דהתורה לחיים ניתנה, ואין זה דרכי נועם". ואילו הבנין שלמה דחה את דבריו, כמבואר לעיל, ולדעתו "מצטער" הוא פטור שנאמר רק בהלכות סוכה.

ובספר חזון עובדיה (פסח סימן ד) כתב הגר"ע יוסף בנדון זה: "ותבט עיני להגאון רבי יוסף אישקאפה בספר ראש יוסף (דף מח, א) שהביא תשובת הרשב"א [המובאים לעיל אות א; שהם היסוד לפסיקת השו"ע שאם שתיית היין מזיקה צריך לדחוק עצמו ולשתות כדי לקיים מצות ארבע כוסות] והקשה מהא דקיימא לן מצטער פטור מן הסוכה ומן המצוות, וכל שכן היכא דאיכא היזק בגופו, שאין לחייבו על זה. וההיא דרבי יהודה בר עילאי [ששתה יין בפסח וחגר צדעי ראשו עד עצרת] יש לומר דמיירי שבאותה שעה לא היה להם צער בשתייתם, ואותו היזק אפשר שלא יבוא כלל, ולכן דחקו עצמם לשתות. אבל מי שאינו שותה יין מפני שיודע שהוא מזיקו באותה שעה, למה יתחייב בשתייתו, והרי מצטער פטור מן הסוכה ומן המצוות". ומבואר בדברי הראש יוסף, שהקיש מדין "מצטער" הפטור מישיבה בסוכה ל"מצטער" בשתיית ארבע כוסות, שלדעתו "מצטער" הוא פטור כללי בקיום המצוות.

אמנם הגר"ע יוסף, כתב על דברי הראש יוסף: "ותימה, דשאני סוכה דכתיב תשבו כעין תדורו, ואין אדם גר במקום שהוא מצטער. וכמו שכתבו התוספות בסוכה (כו, א ד"ה הולכי דרכים). אבל שאר מצוות דעלמא, ואפילו מצוות מדרבנן, לא הותרו במקום צערא בעלמא, ולא כמו שכתב הראש יוסף שפטור גם מן המצוות". וכדבריו מפורש בכף החיים (סי' תעב אות עא) שכתב: "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות. והא דמצטער פטור מן הסוכה, שאני התם, דטעמו תשבו כעין תדורו, וכמ"ש התוס' סוכה (כו, א), הא בשאר מצות דלית לן פטורא מקרא כסוכה דכתיב תשבו, חייב המצטער. וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא".

ראיה נוספת שפטור "מצטער" לא נאמר בכל מצוות התורה, הביא בחזון עובדיה מדברי הכסף משנה שכתב על פסק הרמב"ם בהלכות תפילין (פרק ד הלכה יג) שהמצטער פטור מהנחת תפילין, וז"ל: "כתב ה"ר מנוח אע"ג דבשאר מצוות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה, הכא שאני משום היסח הדעת". ומבואר בדבריו, שרק בתפילין שיש חיוב שלא יסיח דעתו מהם, המצטער פטור. אבל בשאר מצוות אף המצטער חייב, וזאת בגלל שפטור "מצטער" נאמר רק בהלכות סוכה ואין ללמוד משם לקיום כל המצוות.

[במאמר המוסגר, בהקשר לדין "מצטער", ראוי להביא כאן דברים שכתב ידידי רבי צבי שכטר, ראש הכולל בישיבת רבנו יצחק אלחנן, בספרו דברי הרב (עמ' קס) בשם רבו הגרי"ד סולובייצ'יק: "בגמרא בברכות (יט, ב) מבואר שכבוד הבריות דוחה אפילו למצוה דאורייתא בשב ואל תעשה. ויש שהבינו מכאן שיהודי שומר תורה ומצוות, שעומד באמצע פגישה עם נכרים או יהודים חילוניים והגיע זמן תפילת המנחה, והוא מתבייש להגיד להם שהוא מוכרח להפסיק בכדי להתפלל, שכבוד הבריות שלו דוחה לחובתו להתפלל מנחה בשב ואל תעשה. וכן ציטט אחד מהרבנים הריפורמים מדברי הרמב"ם מהלכות סוכה פ"ו ה"ב, שהמצטער פטור מהסוכה, והוא הדין נמי לכל מצוות התורה. ואנשים מודרניים מרגישים את עצמם כ"מצטערים" (באופן פסיכולוגי) לגבי שמירת המצוות הישנות והעתיקות שאין להם משמעות בזמנינו ובמדינתינו (ארה"ב). והעיר בזה רבנו [הגרי"ד] שמה שמצטער פטור מן הסוכה פשוט ומבואר בגמרא שהוא דין מיוחד בסוכה, ולא שייך כלל לכל התורה. ואף בסוכה, גדר מצטער שפטור היינו דווקא בצער הגוף, או מדוחק המקום וכיוצא בזה, אבל לא בצער פסיכולוגי על קיום מצוות שאינו מבינם. וגם מה שסבורים לומר בכהאי גוונא שמטעם כבוד הבריות יפטר מן התפילה, פשיטא שזה אינו, דגדר כבוד הבריות היינו שיהיה חסר אצלו הכבוד היסודי המגיע לכל בן אדם מפאת צלם אלקים שבו, ומפאת היותו בחיר היצירה. כגון שיצטרך לילך ערום, או לילך לבדו מבית הקברות ללא לווייה, וכיוצא בזה. אבל "להתבזות" על קיומי המצוות, אין בזה שום חסרון בכבוד האנושיות שלו. דאינו נכון שיהודי ירגיש נחיתות בנפשו על יהדותו ועל קיומו מצוות התורה. אדרבה, יש לו להיות גאה בזה, בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה'"].

ז. בניגוד לדעת הבשמים ראש, הבנין שלמה והמשנה ברורה, שהובאו לעיל [אות ד] שאין חיוב אכילת מרור במקום שנגרם עקב כך חולי, דעתו של המהר"ם שיק (או"ח סימן ס) היא, שרק אם אכילת המרור תביא את האדם לכלל סכנה, הוא פטור מלאוכלו. אך אם האכילה תגרום לחולי שאין בו סכנה בלבד, הוא מחוייב באכילתו.

המהר"ם שיק נשאל אודות: "חולה שאמרו לו הרופאים באזהרה גדולה שלא יאכל מצה ומרור, ואם יאכל יהא בסכנה גדולה, והחולה רוצה להחמיר על עצמו ולאכול, אי רשאי לברך לפי מש"כ התוס' בקידושין (לא, א ד"ה דלא מפקידנא) בשם רבנו תם דנשים הפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, יכולין להחמיר ולעשות ולברך, והכא נמי כן. או דילמא, דכאן הוי מצוה הבאה בעבירה".

ומסקנתו, שבאופן זה ודאי אינו מחוייב לאכול, ואדרבה, אם אכל עבירה היא בידו, ואין מברכים על אכילה זו, "דאיתא באו"ח (סי' תריח, הלכות יום הכיפורים) ברופא אומר צריך מאכילין אותו. וכתב הרדב"ז הובא באליהו רבא (שם ס"ק ב) דבעל כרחו מאכילין אותו. והביא בשם האיסור והיתר הארוך דאם אינו רוצה לאכול, עליו הכתוב אומר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואל תהי צדיק הרבה. ואם זה בקום ועשה, כל שכן בשב ואל תעשה. וכן פסק הרמ"א באו"ח (סימן תרנו) לענין מצות עשה דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ואיך יבזבז את ימי חייו. ואם כן, כיון דאינו רשאי להחמיר על עצמו, ועבירה קא עביד, איך יברך. ופשיטא דאפילו למאן דאמר על רשות מברכין, אבל כאן אין כאן מצוה אלא עבירה. וזה לא הוי אף מצוה הבאה בעבירה, שהרי מצוה וחיוב בודאי אין כאן, ואין כאן אלא עבירה או ספק עבירה, ואדרבה אם אוכל מגרע". כל זה, כאמור, כאשר אכילת המרור גורמת לסכנה.

ח. אך אם האכילה גורמת לחולי שאין בו סכנה בלבד, לדעת המהר"ם שיק, חייב לאכול את המרור.

יסוד זה העלה המהר"ם שיק מתוך הנדון האם חולה שאוכל מאכל המזיק לבריאותו "מקרי כלל אכילה". שהרי "אמרו ביומא (פ, ב) דאם אוכל אכילה גסה או כוסס שעורה, פטור, משום דכתיב כי יאכל פרט למזיק. ופירש הרמב"ם (בפרק י מתרומות) הואיל ומזיק לגופו לא מיקרי אכילה ושתיה, ואם כן הכא נמי". כלומר, אכילת מאכל המזיק לבריאות לכאורה אינה נחשבת כלל כאכילה. ונמצא שחולה השותה יין הגורם לו נזק, או אוכל מרור המזיק לו, לא קיים את המצוה, כי אכילתו לא נחשבת כלל כאכילה ושתייתו אינה נחשבת כשתיה.

על סברא זו הקשה המהר"ם שיק: "איך פסק בשו"ע (סי' תעב סעי' י) דמי שמזיק לו שתיית יין ידחוק עצמו לשתות אע"פ שמזיקו, וכל שכן שהדין כן לענין מצה ומרור. ואמאי, הא כי יאכל פרט למזיק ולא מיקרי אכילה".

ותירץ: "ונראה דהא דממעטינן כי יאכל פרט למזיק, היינו אם הוא מזיק לו מיד בשעת אכילתו ושתייתו, ואם כן אינו נהנה ממנו מיד. אבל אם הוא נהנה ממנו, אלא שלאחר זמן הוא מזיקו, שפיר מקרי אכילה… בין לענין איסור לאו ובין לענין מצות עשה. ואם כן אם אין בו חשש סכנה, אפילו מזיק לו, שפיר מחויב לאכול ולברך, כדמוכח מדברי השו"ע (סי' תעב סעי' י) הנ"ל, וכל זה אם אין בו סכנה".

ומתבאר בדבריו, שהלימוד "כי יאכל פרט למזיק", נאמר רק על אכילה הגורמת לנזק מיידי. ומאחר ונזק מיידי בשעת אכילה יש רק במקום שהאכילה גורמת לסכנה. לכן רק במצב שכזה, אין חיוב אכילה, שהרי אכילה זו אינה נחשבת כאכילה, ולא מקיימים בה מצוה. אולם כאשר בשעת האכילה אין נזק, ואפילו נהנה מהאכילה, ורק לאחר זמן נגרם נזק, שפיר נחשבת אכילה זו לאכילה. ולכן במצב שכזה, לחולה שאין בו סכנה, יש עדיין חיוב אכילה, כי באכילה זו הוא מקיים מצוה.

[ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן קב אות ב) נשאל: "על דבר מי שנחלה על הלב, והרופא אמר לו שאסור לו להיות בעל תוקע, והוא לא שמע לקול הרופא, ובאמת גרע מצב בריאותו, שנתאשר אחר ראש השנה על ידי מכונת א.ק.ג. אם הוי כעין מצוה הבאה בעבירה, כי עבר על לא יחבול עצמו". ופסק על סמך דברי המהר"ם שיק "בחולה שהזהירו אותו הרופאים המומחים שלא יאכל מצה ומרור בלילי פסח, שאם יאכל יהיה בסכנה, דאין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו, והוסיף לומר דלא הוי אף מצוה הבאה בעבירה, דאין כאן אלא עבירה ולא מצוה, עי"ש. ואם כן מכל שכן בנדון דידן, דאפשר לקיים המצוה על ידי שמיעה, דוודאי יש כאן עבירה ואין כאן מצוה"].

נמצא למעשה, דעת המהר"ם שיק, שאם אכילת המצה או המרור עלולים לגרום לחולי שאין בו סכנה, מחוייב באכילתם. וכפי שכתב בספר חזון עובדיה (פסח סימן לג) על דברי המהר"ם שיק: "ומוכח להדיא מדבריו, דפשיטא ליה שאפילו חולה כל שאין בו סכנה חייב בכל המצות. וגם אם הוא בריא והרופאים אומרים שאם יאכל מצה או מרור יחלה ויפול למשכב, אין פוטר אותו ממצות אכילת מצה או מרור, כל שאין שם חשש סכנה. וכן נקט בפסקי תשובות (סי' תעג אות יט) שהמהר"ם שיק חולק על דברי המשנה ברורה וסובר שרק אם יגיע למצב של פיקוח נפש פטור מאכילת מרור, אבל בלא זה, חייב לדחוק עצמו ולאכול, אף על פי שיבוא לידי מצב של חולי שאין בו סכנה.

ט. והנה המהר"ם שיק נשאל והשיב בנדון שאם יאכל את המצה או המרור "יהא בסכנה גדולה", ומשמע שהאכילה תגרום לסכנה ודאית. אך מסתבר שהוא הדין גם במקום של ספק סכנה, שהרי כלל נקוט בידינו (שו"ע או"ח סימן שכט) שגם על ספק פקוח נפש מחללים את השבת.

ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן רמא) כתב שיש לחלק: "שאם הרופאים טוענים שבוודאי או על פי רוב יזיק ויסתכן, אסור, ואינה מצוה כלל. אבל אם על פי רוב לא יזיק, רק הרופא מחמיר שיש איזה חשש, ולכן מדין תורה חמירא סכנתא מאיסורא, ואין חיוב מצוה במקום חשש. מכל מקום אם רוצה להחמיר על עצמו וסומך דשומר מצוה לא ידע דבר רע, מקיים המצוה. דאף שפטור, לא מופקע בזה לגמרי חיובו. וכן שמענו צדיקים וקדושי עליון שנסתכנו לקיים מצוות ואין להרהר אחריהם", [והוא מוסיף בהסבר הענין: "דברגע שאדם מכניס עצמו לסכנה פותחים פנקסו אם ראוי להינצל, ואפילו מתכוין למצוה, לא יועיל אם אינו ראוי לכך. ולכן צדיקים ואנשי מעשה לא חששו וקיימו מצוות במקום חשש סכנה, שהיה בידם זכויות להינצל ועבדי מצוה. אבל לעלמא כיון שפטורים אין להם להיכנס לחשש סכנה"].

ומסקנתו למעשה: "מדברינו יוצא שאם ספק סכנה ממש, וכל שכן כשיש רוב לסכנה – אסור להחמיר בזה, ונקרא חובל בעצמו ועביד איסור, ואפילו צדיקים וקדושי עליון לא הותר להם. אבל אם החשש סכנה רחוק, שבכל התורה אזלינן בתר רוב, רק חמירא סכנתא מאיסור, ואין דנים בו דין רוב, אם כוונתו לשם שמים וראוי לכך, שאין מורים לו להחמיר, אם עביד כן קיים מצוה ולא נקרא חובל בעצמו אף שפטור מהמצוה כשכוונתו למצוה, וצדיקים וקדושים הם וח"ו להרהר אחרי מעשיהם. ובפתחי תשובה (סימן קנז ס"ק ג) כתב דמכל מקום מותר להכניס את עצמו לספק סכנה, היכא דלא שכיח היזקא ומצוה דעסיק בה אגוני. וראיה מרבי עקיבא שהכניס עצמו לספק סכנה בנטילת ידים, שהיה סומך את עצמו שלא יניחו שומר האסורים למות בצמא, כדאיתא בעירובין דף כ"א ע"ש עכ"ל, אך בשכיח היזקא אסור להחמיר, וכמ"ש".

לסיכום: אם באכילת המרור יש ספק סכנה וכל שכן שיש רוב וודאות לסכנה, אינו מצווה לאוכלו. ולא עוד, אלא שאם אכל, אסור לברך על אכילתו, וכדברי המהר"ם שיק: "וזה לא הוי אף מצוה הבאה בעבירה שהרי מצוה וחיוב בודאי אין כאן, ואין כאן אלא עבירה או ספק עבירה".

ואם חשש הסכנה רחוק, חידש בתשובות והנהגות, שאם "כוונתו לשם שמים" ובפרט אצל "צדיקים ואנשי מעשה", אף שאין מורים להם להחמיר ולאכול, אך אם אכלו קיימו את המצוה.

אך אם האכילה אינה גורמת לסכנה, אלא רק לחולי שאין בו סכנה, נחלקו הפוסקים האם מחוייב באכילה:

לדעת המהר"ם שיק, כל זמן שאכילת המרור אינה מסכנת את החולה, הוא עדיין מחוייב לאוכלו.

אך לדעת הבשמים ראש, הבנין שלמה והמשנה ברורה, אין חיוב אכילת מרור במקום שנגרם עקב כך חולי, ורק ישתדל להכניס מעט מרור לפיו, "זכר" לקיום המצוה.

ובחזון עובדיה הוסיף: "וגם אם הרופאים מסופקים שאם יאכל מרור שמא יבוא לידי חולי ויפול למשכב, לא יאכל מרור, דספק דרבנן לקולא. ואפילו אם ירצה להחמיר ולאכול מרור לא יברך שספק ברכות להקל".

* * *

לאחר שנתברר דין אכילת מרור הגורמת לחולי, שאין האדם מחוייב בה [לדעת הבשמים ראש, הבנין ציון והמשנה ברורה].

ולענין שתיית ארבע כוסות, נפסק בשו"ע במפורש: "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאוצריך לדחוק עצמו ולשתות" [ונתבאר לעיל בדברי המשנה ברורה, שמדובר באופן ששתיית היין תגרום לו "מיחוש" בלבד, אבל אם יפול מחמת זה למשכב, אינו מחוייב לשתותו].

נשוב לדון בשאלה, האם השונא מרור מחוייב לאוכלו, כדין השונא יין שמחוייב לשתותו לקיום המצוה. או שדין השונא מרור כדין האוכל מרור הגורם לחולי, שאינו מחוייב לאוכלו.

שונא מרור האם מחוייב לאוכלו

י. לעיל [אות ד] הובאו דברי המשנה ברורה: "ואם גם זה [לקחת למרור מאיזה מין שערב עליו ביותר] אי אפשר לו מפני בריאותו, על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות, אך לא יברך על זה".

והנה בשער הציון (שם ס"ק סא) כתב: "אבל אם אינו נוגע לבריאותו, ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו, אף שקשה לו, כדי לקיים מצות חז"ל". ולעומת זאת, לענין שתיית ארבע כוסות, נפסק בשו"ע כי "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות". ומדוייק איפוא, שלקיום מצות שתיית ארבע כוסות יש עדיפות על מצות אכילת מרור, ובעוד שלקיום מצות שתיית ארבע כוסות "צריך" לדחוק עצמו ולשתות, דהיינו מוטל עליו חיוב לקיים את המצוה, למרות ששונא יין. הרי שלקיום מצות אכילת מרור, אם שונא את המרור, אינו מחוייב לאוכלו, אלא רק "ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו, אף שקשה לו, כדי לקיים מצות חז"ל", וצ"ב מה טעם החילוק.

ונראה על פי דברי הבשמים ראש [לעיל אות ג] שפסק שאם חושש שעל ידי אכילת המרור יפול למשכב, אינו מחוייב לאכול מרור. ומתוך כך הוקשה לו מדוע לענין שתיית ארבע כוסות פסק השו"ע שחייב לשתות כדי לקיים המצוה, גם כשהיין מזיקו, [קושיא זו לא קשה כמובן, על פי המבואר [לעיל אות ב] בדברי ערוך השלחן והמשנה ברורה, שיש הבדל בין צער הגורם ל"מיחוש" [כאב] בלבד, ובין צער הגורם לכאב גדול כל כך, עד שנופל למשכב מחמתו. ולפי זה פסק השו"ע שצריך לדחוק עצמו ולשתות יין נאמר רק כאשר שתיית היין גורמת ל"מיחוש", דהיינו כאב ראש בלבד. ואכן אם כתוצאה משתיית היין, יתכן שיפול למשכב, אינו צריך לדחוק עצמו. והוא הדין לענין אכילת המרור, אם על ידי אכילתו יש חשש שיפול למשכב, אינו מחוייב לאכול את המרור. ברם אם "מצטער" בלבד, אזי הוא חייב לאכול את המרור].

ותירץ הבשמים ראש: "אי בעית אימא דווקא ד' כוסות דחביבא להו, ואותו לבד קראו פירסומי ניסא. ואיבעית אימא, רבי יוחנן [כוונתו למעשה המובא בירושלמי, שהוא המקור לפסק השו"ע, כמובא לעיל אות אמידת חסידות הוא דעביד. וכן ראוי לתופשי התורה וראשים העומדים על העם, לחזק עצמן בענייני מצות, ולהחמיר על עצמן. ואף בזו לא כל המקומות והעניינים שוים, ופעמים נהפוך הוא שהחכם צריך להקל על עצמו יותר, כדי שיהא שכלו בריא ושלם יותר". ומבואר בתירוצו הראשון, כי מצות ארבע כוסות שונה ממצות אכילת מרור, משום שבקיום מצות שתיית ארבע כוסות יש "פירסומי ניסא" [כדברי המשנה (פסחים צט, ב) ריש פרק ערבי פסחים: "ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות". וכתב המגיד משנה (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ז) "והטעם משום פרסומי ניסא"] – ולכן יש יותר חיוב לקיימה גם כאשר היין מזיקו, מאשר קיום מצות אכילת מרור.

ומעתה מבוארים היטב דברי השער הציון, במה שנקט שלקיום מצות שתיית ארבע כוסות יש עדיפות על מצות אכילת מרור. ואכן, לקיום מצות שתיית ארבע כוסות "צריך" לדחוק עצמו ולשתות, למרות ששונא יין – כי יש בשתיית היין "פרסומא ניסא". ברם לקיום מצות אכילת מרור, אם שונא מרור, אינו מחוייב לאוכלו, אלא רק "ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו, אף שקשה לו, כדי לקיים מצות חז"ל" – כי אין בזה "פרסומא ניסא".

יא. מאידך גיסא, יתכן ולדעת המהר"ם שיק [המובא לעיל ז] יש סיבה לחייב גם את מי ששונא מרור לאוכלו, לא פחות [ואולי אף יותר] מהשונא יין, שמחוייב לדחוק עצמו לשתותו כדי לקיים את מצות ארבע כוסות.

וההסבר לכך הוא, כי בדברי המהר"ם שיק נתבאר שיש הבדל בין אם הדבר מזיק לו מיד בשעת האכילה, שאז אינו נחשב כלל לאכילה. לבין אם נהנה בשעת האכילה ורק לאחר זמן האכילה מזיקה לו, ואכילה כזו נחשבת כאכילה, וחייב לקיים המצוה ולאכול את המרור.

ולפי זה יוצא שדברי השו"ע בדין שונא יין שצריך לדחוק עצמו לקיים המצוה [וממילא גם כל המעשים שסופרו בגמרא על האמוראים ששתיית היין גרמה להם כאבי ראש] – נאמרו דווקא אם בשעת השתיה אינו שונא את היין. מכיוון שאם בשעת השתיה הוא שונא את היין או שהיין מזיקו, הרי אין זה נחשב כשתיה, ואינו מקיים המצוה. והחידוש הגדול בזה הוא, שלדעת המהר"ם שיק, גם לפי השו"ע, השונא יין בשעת השתיה, אינו מחוייב לדחוק עצמו לשתותו כדי לקיים המצוה.

אמנם לפי סברא זו, נראה שיש הבדל בין השונא יין לבין השונא מרור. בשתיית ארבע כוסות, ניתן להבין שאם שונא את היין בשעת השתיה אין זה נחשב כשתיה, ולכן אינו מקיים בזה את המצוה. אבל באכילת מרור סברא זו לא שייכת כלל, שהרי אדרבה, כל מהות מצות אכילת מרור היא, שיהיה לו טעם מר בפה ולא יהנה מהאכילה, וכביכול יש לו "לשנוא" את אכילת המרור. ואם כן, באכילת מרור, גם מי ששונאו, מקיים מצוה כאשר אכילת המרור אינה מסבה לו הנאה, ואף שנואה עליו. והיא גופא, סיבה לחייב את מי ששונא מרור שיאכלנו, כדי לקיים את המצוה, ולמרות שבשעת האכילה אינו נהנה ממנו.

ומצינו יסוד לסברא זו, בדברי המהרש"ם (ח"ג סימן ט) שהביא "מה שאמרו בשם גדול אחד, דבאוכל התמכא [מרור] שלם, אינו יוצא ידי חובה, דהוי שלא כדרך אכילה". והשיב על כך המהרש"ם: "ואני הערותי, דכל אכילת מרור הוא שלא כדרך אכילתו, וכך מצוותו". הרי לנו, שמהות קיום מצות אכילת המרור היא לאוכלו "שלא בדרך אכילה", והיינו שאכילת המרור לא תגרום הנאה כדרך כל אכילה.

ובשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סימן רסד) כתב: "במרור שצריך לומר ולזכור על ידי האכילה שמיררו המצרים את חיי אבותינו, אם ממתיק את המרור עד שאינו מרגיש בו שום טעם מר, לא יצא". ומשמע מדבריו, כי מי ש"אוהב" לאכול מרור, וממילא אינו מרגיש בטעם מרירותו, אינו יוצא ידי חובה – משום שעיקר מצות אכילת המרור הוא הרגשת הטעם המר שבו, כדי לזכור על ידי זה את מרירות השעבוד במצרים.

וזוהי כאמור, הסברא המבוארת על פי דברי המהר"ם שיק, שהשונא מרור מקיים את מצות האכילה למרות שהאכילה לא מסבה לו הנאה, ואף שנואה עליו. כי כל מהות קיום מצות אכילת המרור הוא לאוכלו באופן שלא יהיה לו הנאה בשעת האכילה.

יב. ובני אלי הי"ו ציין כי מצינו גם דוגמא הפוכה, מצות עונג שבת, שכל עניינה להתענג בשבת, ולכן אדם שפעולות מסויימות אינן גורמות לו עונג, אינו מחוייב לעשותן, כמבואר בדברי המשנה ברורה (סי' רמב ס"ק ב) בשם המג"א: "טוב שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים, אם לא שאין נאותים לו לפי טבעו או ששונאן, ושבת לעונג ניתן ולא לצער, וכדלקמן בסי' רפ"ח". וכוונתו לדברי השו"ע שכתב (סי' רפח סע' ב) "יש אומרים שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא לו שלא לאכול, לא יאכל". והרמ"א הוסיף שם: "וכן מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת".

נמצא איפוא זה לעומת זה: מצות מרור שכל ענין קיומה הוא באופן שלא יהנה בשעת האכילה, ולכן כאשר שונא מרור, לדעת המהר"ם שיק הוא אינו נפטר מהחיוב, אלא אדרבה, עליו לאוכלו ועל ידי זה מקיים את המצוה. ומאידך, מצות עונג שבת שכל ענין קיומה הוא באופן של תענוג, אין טעם לחייב את מי שאינו מתענג בדברים מסויימים [כגון באכילת דגים] לקיימה.

סיכום הדברים:

בנדון מצטער בקיום המצוות: בהלכות סוכה מצינו "פטור" למצטער מקיום מצות ישיבת סוכה. ויש פוסקים [בשמים ראש, רדב"ז] שנקטו כי פטור מצטער נאמר בכל המצוות. אולם לדעת פוסקים אחרים [בנין שלמה, מנחת אשר] פטור "מצטער" נאמר רק בהלכות סוכה, כי צריך לדור בסוכה, וכשמצטער נחסר בקיום "תשבו כעין תדורו" – ולכן לא ניתן ללמוד מדין זה לקיום כל מצוות התורה שהמצטער פטור מלקיימן.

אמנם מאידך מפורש ברמ"א (או"ח סימן תרנו) שאין מחוייב לבזבז יותר מחומש על קיום מצות עשה. ולמד הבנין שלמה מכך "דהוא הדין דאינו מחוייב להכניס עצמו בצער וחולי בשביל מצות עשה, דהא צער הגוף וחולי עדיפי לאינשי מממונא". ורבי אשר וייס הכריע על פי זה למעשה: "דלגבי סכנת אבר או כל נזק רפואי שאין לו מזור ועלול להיות בלתי הפיך, ודאי אינו חייב לחלות לקיים מצות עשה. אבל בצער בעלמא ואף חולי קל בר חלוף, מידת חסידות יש, ולפעמים אף חיוב, להצטער כדי לקיים מצוה".

בנדון שונא יין: פסק בשו"ע שאף על פי כן "צריך" לדחוק עצמו ולשתות, למרות ששונא יין.

בנדון שונא מרור: לדעת המשנה ברורה בשער הציון, אינו מחוייב לאוכלו, אלא רק "ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו, אף שקשה לו, כדי לקיים מצות חז"ל". ונתבאר לעיל טעם הדבר, כי אין בזה "פרסומא ניסא". ולכן רק בקיום מצות שתיית ארבע כוסות, שיש בה"פרסומא ניסא", פסק השו"ע ש"צריך" לדחוק עצמו ולשתות, למרות ששונא יין.

אולם על פי דברי המהר"ם שיק נראה שיש סיבה לחייב גם את מי ששונא מרור לאוכלו, שכן מהותה של מצות אכילת מרור היא, שיהיה לו טעם מר בפה ולא יהנה מהאכילה. ואם כן, באכילת מרור, גם מי ששונאו, מקיים מצוה כאשר אכילת המרור אינה מסבה לו הנאה, ואף שנואה עליו. והיא גופא, סיבה לחייבו לאוכלו, כדי לקיים את המצוה.

ומי שפטור מאכילת המרור על פי התנאים שנתבארו לעיל [במקום סכנה או ספק סכנה, לכולי עלמא, ולדעת המשנה ברורה גם במקום שהאכילה אינה גורמת לסכנה אלא רק לחולי שאין בו סכנה], כתב הראי"ה קוק בספרו אורח משפט (הלכות פסח אות מח) וז"ל: "מי שמסופק אם יוכל לאכול כזית מרור, ראוי שיהדר וישמע הברכה מאחר".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

תוספת שבת ויום טוב

בירור בגדרי תוספת שבת ויום טוב תפילת ערבית וקידוש בליל שבועות א. כתב הט"ז (או"ח סי' רצא ס"ק ו) וז"ל: "כתב בספר חסידים (סימן רסט)

קרא עוד

תשלומין בהבדלה

תשלומין בהבדלה [שכח להבדיל במוצאי שבת ונזכר ביום ב' בליל יו"ט] בשנת תשס"ו חל יום כיפור ביום חמישי, וסוכות ביום שלישי, שבוע לאחר מכן. בשבת

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

מזיק בפורים

א. המזיק מחמת שמחה – מקורות ופסק הלכה דברי רבותינו הראשונים בעניין חטיפת האתרוגים והלולבים בחג הסוכות • היזק מחמת שמחת חתן וכלה • הכאה

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.