שיבוט 

מתוך ספר רץ כצבי

שיבוט

פתיחה

א. בשנים האחרונות, לאחר שתהליכי ההזרעה וההפריה המלאכותית הפכו לנחלת הכלל, התקדמו אנשי המדע לשלב הבא של יצירה מלאכותית של עוברים, בתהליך הנקרא "שיבוט" (CLONING). 

להבנת המושג "שיבוט", נקדים את הפרטים הבאים: בכל תא חי בגוף האדם ישנו את גרעין התא המכיל 46 כרומוזומים [חלקיקים זעירים] המרכיבים את רצף הד.נ.א. ואילו בתאי הזרע של הגבר ותא הביצית של האשה יש בכל אחד מהם מחצית מכמות הכרומוזומים – 23 כרומוזומים בלבד, והחיבור בין הזרע לביצית יוצר את התא השלם המכיל את מלוא המטען, דהיינו 46 כרומוזומים. זהו החומר התורשתי הד.נ.א [D.N.A.] של האדם ובו מצויים כל התכונות הגנטיות של הזכר והנקבה.

בתהליך השיבוט, לוקחים גרעין ד.נ.א עם 46 כרומוזומים מתא רגיל, ומכניסים אותו לתוך ביצית של אשה שרוקנו אותה מגרעין התא שלה [באופן עקרוני, ניתן לקחת את גרעין הד.נ.א מכל אחד מהתאים בגוף, כגון מתאי העור או הדם או כל תא אחר].

מאחר וגרעין זה שונה מביצית רגילה, שהרי הוא מכיל 46 כרומוזומים [בניגוד לביצית המכילה 23 כרומוזומים], נמצא שהביצית שבתוכה גרעין תא "רגיל" דומה ל"ביצית מופרית" המכילה 46 כרומוזומים שנוצרו מצירוף 23 כרומוזומים של הגבר ו23 כרומוזומים של האשה.

לאחר מכן, על ידי גירוי חשמלי, גורמים לתא להתחיל להתחלק ולהתרבות באותה מתכונת של ביצית מופרית רגילה. 

השלב הבא הוא ככל הפריה חוץ גופית, הכנסת הביצית המופרית בחזרה לרחם אשה עד להריון ולידה.

 

ב. ההבדל הברור בין לידה כדרך כל הארץ או בהפריה חוץ גופית ללידת תינוק משובט הוא, שבכל לידה או הפריה חוץ גופית, התא החדש [דהיינו הביצית המופרית] מורכב משני תאים שונים של האב והאם שכל אחד מהם מכיל  23 כרומוזומים, וביחד הם יוצרים תא שלם של 46 כרומוזומים. ומכיוון שחצי הגיע מהאב וחצי מהאם הרי התכונות והד.נ.א של הוולד הוא עצמאי ושונה מהוריו, ולכן התכונות הגנטיות שונות. אולם בשיבוט, החומר התורשתי [ד.נ.א D.N.A.] הנמצא בכרומוזומים של בעל החיים המשובט זהה לחלוטין לזה של בעל התא שגרעינו הוכנס לביצית. שהרי בשיבוט כל התכונות הגנטיות של התא החדש הם שכפול מושלם של תא שלם בעל 46 כרומוזומים. ומכאן דרך אגב, שמו של התהליך – "שיבוט", שפירושו שכפול גנטי של תכונות התורשה של בעל החיים שתרם את התא, מלשון "שבט" – קבוצה זהה של אנשים שנוצרה מפרט אחד. 

יחד עם זאת, גם בשיבוט לא יוולד אותו אדם ממש. ככל הנראה, מעבר לגרעין הד.נ.א יש גורמים נוספים המעצבים את תכונותיו ואישיותו של האדם. הראיה לכך, תאומים זהים שנולדו לאחר שביצית מופרית אחת התחלקה לשנים מסיבה כל שהיא, וכל חצי הוא תא שלם שמתחיל להתרבות ולהכפיל עצמו עד ליצירת שני ילדים, שהם אמנם תאומים זהים שנוצרו מגרעין ד.נ.א. אחד אך הם כמובן שני בני אדם שונים.

אפשרות השכפול הגנטי של בעלי חיים עשויה לקדם רפואת מחלות חשוכות מרפא, על ידי שכפול תאים חדשים בריאים שיוכלו לשמש תחליף לתאים החולים. כמו כן יש תועלת בשיבוט בעלי חיים, כגון פרות וכבשים בעלי איכות וכמות חלב גדולה מהרגיל. 

תהליך השיבוט הופך אט אט מדמיון למציאות. בשנת תשנ"ו (1996) הצליחו מדענים בסקוטלנד לשבט כבשה וקראו לה "דולי". ולאחרונה, בחודש מנחם אב תשע"ג (2013), הודיעה קבוצת מדענים מהולנד על דרך חדשה ומפתיעה לייצור בשר "משובט" מ"תאי גזע" שהוצאו מתוך רקמת השריר של צוואר הפרה.

חידושים אלו מקרבים את היום שבו נתבשר על לידת תינוק "משובט".

[בקיץ תשע"א (2011) התפרסם שקבוצת מדענים מיפן, הצליחו לייצר תאי זרע פוריים של עכברים מתאי גזע. פרסום זה התקבל בספקנות רבה בקהילה המדעית הבין לאומית, אך מנסיון העבר, לא ירחק הזמן שבו נתבשר על הצלחת ייצור תאי זרע פוריים של אדם מתאי גזע].

 

ג. לידת צאצא ללא ביאה ובתהליך השונה מלידה כדרך הארץ בהזדווגות תאי זרע וביצית, טומנת בחובה בעיות הלכתיות רבות וסבוכות. 

מחובתינו להדגיש כי במאמר זה לא התייחסנו כלל ועיקר לשאלה האם על פי ההלכה מותר לשבט, או שיש בכך איסור מדין תורה או מדרכי המוסר [רק נציין לדברי הגרז"נ גולדברג (אסיא, סה-סו, אלול תשנ"ט) שנשאל: "האם שיבוט יכול להיות מותר על פי ההלכה, והשיב בקצרה: "אם התהליך בפיקוח ורישום נאות של כל ההורים הקשורים בתהליך, רישום המבטיח מניעת גילוי עריות ומניעת פגיעה במעמדו האישי של הילד – כן. אחרת – לא"].

כמו כן לא נגענו בבעיות רבות בתחומי דרך ארץ ושאלות השקפה שיש לדון בהם ביחס לפעולת השיבוט. אנו מתייחסים לשיבוט כעובדה קיימת, וברצוננו לדון בהשלכות ההלכתיות הנובעות באופן ישיר מפעולת השיבוט.

בירור מעמדו ההלכתי של המשובט, נחלק לשני נושאים:

[א] מאמרים רבים ראו אור בנושא השיבוט בהלכה. חלק מהכותבים טענו כי מאחר והיצור המשובט לא  נברא כדרך כל הארץ בהזדווגות תאי זרע וביצית, הרי שהוא נדון כ"גולם" שנברא בספר יצירה – ונחלקו הפוסקים מה מעמדו ההלכתי והאם יש איסור בהריגתו. 

[ב] ייחוסו של המשובט לבעל התא, ממנו שובט – האם נחשב כבנו, ואם לא, מהו יחוסו. לשאלה זו השלכות רבות וחמורות, נציין חלק מהן:

  • דיני עריות – מי הם קרובי הנולד שאסורים עליו בחיתון. 
  • קביעת ממזרות – כאשר תא הגרעין נלקח ממזר, האם המשובט הינו ממזר.
  • דיני יוחסין  – האם הוא כהן, לוי או ישראל [לדוגמא, תינוק שנולד משיבוט תא שנלקח מכהן עם ביצית של בת ישראל – האם היצור המשובט הוא כהן האוכל תרומה ועולה לדוכן].
  • חיובי האב – במזונותיו, חינוך, למול אותו ולפדותו, ללמדו תורה, להשיאו אשה וללמדו אומנות. 
  • זכויות האב בבתו – לענין מציאתה ומעשי ידיה. 
  • חובות הבן או הבת כלפי האב – לדיני כיבודו וכן איסור הכאתו וקללתו. 
  • ירושה – האם המשובט יורש את בעל תא הגרעין או בעלת הביצית, או שניהם [או את ה"פונדקאית" שנולד מרחמה].

 

פרק א: המשובט כאדם הנברא על פי ספר יצירה

 

א. בסנהדרין (סה, ב) מובא: "רבא ברא גברא [על ידי ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם – רש"י],  שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה [ולא היה מהדר ליה, שלא היה בו דיבור – רש"י]. אמר ליה: מן חבריא את, הדר לעפריך". משהכיר רבי זירא שאותו אדם נברא על ידי ספר יצירה על ידי שלא היה בו כח הדיבור, אמר לו שוב לעפרך. ומסופר שם גם על רבי חנינא ורב אושעיא "הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו [ובראו] להו עיגלא תילתא [עגל משובח] ואכלי ליה". מעשה זה מובא בהמשך הסוגיא בסנהדרין (סז, ב) ושם הגירסא: "רבי חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בהלכות יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא". ופרש"י: "עסקי בהלכות יצירה וממילא אברו להו עגלא תילתא [בראו להם עגל "משולש"] על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב"ה הן, על ידי שם קדושה שלו הוא".

הדברים עמוקים ויסודם בחכמת הקבלה שאין לנו עסק בה, אולם במובן הפשוט המתבאר מדברי הגמרא ורש"י, מכ"ב אותיות האל"ף בי"ת ניתן לצרף צירופים שונים של שמות. ובריאת העולם על ידי הקב"ה נעשתה ב"שמות", וכל "שם" היה מורכב מצירוף אחר של אותיות. ולאורך כל הדורות היו חכמים שידעו את "צירוף האותיות" שיוצר "שם" שבו ניתן לברוא אדם ובעלי חיים, כמסופר בגמרא. ומעתה יש לדון האם אדם הנברא על פי ספר יצירה מוגדר כאדם רגיל – האם הוא חייב במצוות, ואם כן, באלו מצוות חייב – כיהודי או כבן נח, והאם יכול להצטרף למנין [וביחס לבהמות שנבראו על ידי ספר יצירה, דנו הפוסקים האם נחשבות ככל בהמה לענין חיוב שחיטה ואיסור בשר בחלב].

נדון זה נזכר לראשונה בשו"ת חכם צבי (סימן צג) המעיד בתוך דבריו, שגם זקנו הגאון מוהר"ר אליהו אבדק"ק חעלם, ברא אדם על ידי ספר יצירה. וכך כתב החכם צבי: "ונראה לי, דכיון דאשכחן לר' זירא דאמר מן חברייא את תוב לעפרך, הרי שהרגו. ואי סלקא דעתך שיש בו תועלת לצרפו לעשרה לכל דבר שבקדושה. לא היה רב זירא מעבירו מן העולם. דאף שאין בו איסור שפיכת דמים, דהכי דייק קרא [אף  שיש בו דרשות אחרות] שופך  דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט, א) – דוקא אדם הנוצר תוך אדם, דהיינו עובר הנוצר במעי אמו, הוא דחייב עליה משום שפיכות דמים. יצא ההוא גברא דברא רבא, שלא נעשה במעי אשה.  מכל מקום, כיון שיש בו תועלת, לא היה לו להעבירו מן העולם. אלא ודאי שאינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה, כך נראה לי". 

[דברי החכם צבי לכאורה נסתרים ממאמר המדרש (תנחומא ישן פרשת מצורע יז) "אמר הקב"ה היא [חוה] שפכה דמו של אדם הראשון, והיא מתחייבת שתשפוך דמה, שנאמר שופך דם האדם וגו', תשמור נדתה שתכפר לה על דם ששפכה". ומבואר, שנתבעה האשה על ששפכה את דמו של אדם הראשון, ואע"פ שלא נוצר במעי אמו מכל מקום עברה על "שופך דם האדם באדם". ומוכח מזה שאין כוונת הפסוק שחייב רק על דם האדם שנוצר בתוך מעי אמו. ויש לומר, כי רב זירא לא הרג את הנברא בספר יצירה, אלא אמר לו "הדר לעפריך", וזהו בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ואין בזה סרך איסור רציחה, וכפי שמצינו פעמים רבות בש"ס על התנאים והאמוראים "נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות", ובודאי אין בכך איסור רציחה]. 

על פי דברי החכם צבי היה נראה לומר, כי יצור משובט שלא נברא כדרך כל הארץ, נדון כ"גולם" שנברא בספר יצירה – ואם כן  כשם שה"גולם" אינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה, הוא הדין המשובט.

 

ב. בנו של החכם צבי, רבי יעקב עמדין (שו"ת שאילת יעב"ץ, ח"ב סימן פב), מבאר בשם החסד לאלפים, טעם אחר, מדוע שונה אדם שנברא בספר יצירה מכל אדם אחר: "שאין חיותו אלא כחיות הבהמה, ולכן אין בהריגתו שום עבירה. אם כן, פשיטא דאינו אלא כבהמה בצורת אדם וכעיגלא תילתא דמיברי להו לרב חנינא ולרב אושעיא". וכך גם הביא בשו"ת רבבות אפרים (או"ח ח"ז סימן שפה) מדברי החיד"א בספריו צווארי שלל (פרשת ואתחנן) ומדבר קדמות (מערכת יו"ד אות כז) "כי אדם הנוצר על ידי ספר היצירה חסר לו כח הדיבור והוא כבהמה בצורת אדם וכמ"ש בספר חסד לאלפים והרי זה דומה להסתפק אם הבהמה תשלים מנין". 

וכן תמה האדמו"ר מראדזין בספרו סדרי טהרות על מסכת אהלות (דף ה' עמ' א בפירוש הארוך) על החכם צבי: "ולפענ"ד תמוה היאך מותר להרוג את הנברא בספר יצירה, כיון שיש לו חיות ודמות תבנית אדם, מנא לן דלא מקרי אדם ושאין בו איסור שפיכות דמים. ודרשת החכם צבי מקרא דשופך דם האדם הוא תימא בעיני, דלפי דרכו אנו למדים דעל אדם הראשון לא היה איסור שפיכות דמים אם היו הורגים אותו, ודבר תימא הוא לומר כן על יציר כפיו של הקב"ה, ובאמת לא נמצא דרש זה לא בש"ס ולא בשום מדרש ממדרשי חז"ל. ורב זירא ראה שאין בו כח הדיבור כלל, שזהו עיקר שלמות האדם על כל הנבראים, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא, ולזה אמר ליה מחבריא את הדרך לעפרך, דמאחר ואינו אדם בשלמות, חשוב רק כבהמה בצורת אדם, ומותר להורגו".

ומבואר בדבריהם כי הסיבה לכך שהנברא על ידי ספר יצירה אינו נחשב כאדם היא בגלל שאין לו את כח הדיבור, שהוא עיקר מעלת האדם. [ומטעם זה כתב בשו"ת רבבות אפרים (שם) לחלק בין אדם הנוצר ע"י ספר יצירה שאין לו דיני אדם, לבהמה שנוצרה ע"י ספר יצירה "שבוודאי היא בתכלית השלמות כשאר בהמה ממש, דינה כבהמה גמורה, וצריכה שחיטה בברכה. ואף שאין בה כח הנשמה הדעה והדיבור, לית לן בה, כיון שלא גרעה בכך משאר בהמה". ולכן תמה על מש"כ השל"ה הקדוש בפרשת וישב (דף ל' ע"א) שאין לבהמה שנבראה ע"י ספר יצירה דין שחיטה. ועל פי זה ביאר השל"ה את דברי חז"ל שיוסף הביא את דיבת האחים שאכלו אבר מן החי, כי השבטים בראו בעלי חיים בספר יצירה ולכן אכלום ללא שחיטה, אך יוסף היה סבור שהיו אלו בעלי חיים רגילים, והביא דיבה אל אביו שהם אוכלים אבר מן החי].

 

לסיכום, יחודו של אדם הנברא על ידי ספר יצירה משאר הנבראים בא לידי ביטוי בכך שלא נולד ממעי אשה, ואין לו את כח הדיבור, ומסיבות אלו היה מקום לומר שדינו שונה מכל אדם.  

ולכן אדם שנולד משיבוט ודאי אינו מוגדר כ"נברא על ידי ספר יצירה", היות והמשובט "נולד ממעי אשה", וגם יש לו כמובן את כח הדיבור – והרי הוא ככל אדם, ופשיטא שיש איסור רציחה בהריגתו והוא מצטרף למנין ללא כל ספק.

 

פרק ב: יחוסו של המשובט

 

ג. בפתיחה נתבארו שלושת המרכיבים בתהליך השיבוט: 

  • גרעין תא שלם המכיל 46 כרומוזומים – אשר ניתן לקחתו מאיש או אשה. 
  • ביצית שרוקנו אותה מגרעין התא שלה. 
  • אשה פונדקאית שתגדל ותלד את העובר שנוצר מהגרעין המכיל 46 כרומוזומים שהוכנס ברחמה.

באופן עקרוני, שלושת המרכיבים יכולים להתבצע על ידי:

  • שלוש נשים שונות: מאחת יוציאו את גרעין התא, מהשניה את מעטפת הביצית, והשלישית תשמש "אם פונדקאית" שתגדל ברחמה את העובר. או שתי נשים שונות, שמאחת הוציאו את גרעין התא ואת הביצית, והשניה תהיה "פונדקאית".
  • מאיש ואשה: מהאיש יוציאו את גרעין התא, מהאשה את מעטפת הביצית ובנוסף היא גם תגדל ברחמה את הביצית. או מאיש ושתי נשים שונות: מהאיש יוציאו את התא, מאשה אחת יוציאו את גרעין התא, והשניה תהיה "פונדקאית".

ד. לשניים מתוך שלושת המרכיבים יש השפעה על ייחוס הוולד: לגרעין התא שבו נמצא החומר הגנטי [ד.נ.א.], ולהריון והלידה – הקובעים את יחוסו של הוולד. 

אולם יש הבדל בהשפעת המטען הגנטי על יחוס הוולד בין קביעת אבהות לקביעת אמהות.

בקביעת אבהות נתבאר בפרקי מבוא לספר זה [פרק ג בסיכום] כי בהזרעה מלאכותית, האבהות אינה נקבעת על ידי מעשה הביאה אלא [לדעת כמעט כל הפוסקים] לפי המטען הגנטי של הוולד הנוצר מזרע האב, ואפילו כשלא נולד כדרך כל הארץ. אולם בקביעת אמהות הדין שונה, וכפי שנתבאר בהרחבה בפרקי המבוא [פרק  ד]  שנחלקו הפוסקים בנדון "פונדקאות" – האם האשה שנתנה את הביצית עם המטען הגנטי היא האם [הגר"ע יוסף והגר"מ בראנסדופר], או האשה שנשאה את העובר ברחמה וילדה אותו [ציץ אליעזר, הגר"מ אליהו והגרמ"מ שפרן], או שאין הכרע בדבר, ומידי ספק לא יצאנו, ולכן יש לחשוש ששתי הנשים הן האמהות [הגרש"ז אויערבך, הגר"ש וואזנר], או שמעיקר הדין, בעלת הביצית היא האם, ורק לחומרא יש לחשוש ליולדת [הגרי"ש אלישיב]. או ששתי הנשים הן אמהות מדין ודאי [הגר"מ שטרנבוך].

ומעתה יש לדון בשאלת קביעת  היוחסין בשיבוט, מי קובע את יחוסו של המשובט  – נותן המטען הגנטי, או האשה שגידלה את העובר ברחמה וילדה אותו.

 

ה. ונראה כי שאלת קביעת יחוסו של המשובט שונה במהותה משאלת קביעת היחוס בהזרעה מלאכותית או בתרומת ביצית ופונדקאות, בגלל שני הבדלים מהותיים שביניהם.

  • בהזרעה מלאכותית, תרומת ביצית ופונדקאות המסתיימים בהריון רגיל, האשה נותנת את הביצית עם חצי מהחומר הגנטי [23 כרומוזומים] והאיש נותן את הזרע עם המחצית השניה של החומר הגנטי [23 כרומוזומים]. אולם בשיבוט  תורם גרעין התא נותן את כל המטען הגנטי [46 כרומוזומים] ללא שותפים.
  • בכל לידה, בין טבעית ובין לאחר טיפולי פוריות, הוולד נוצר מזרע האב ומביצית האם – הקובעים את יחוסו. אולם בשיבוט, הוולד נוצר מגרעין תא שאינו חלק ממערכת ההולדה, אין זה תא של זרע או של ביצית, אלא תא רגיל הנלקח מהגוף. ויתכן שלמרות שמבחינה גנטית הוולד נוצר מהד.נ.א. של נותן הגרעין [שיכול להיות איש ויכולה להיות אשה], אך הייחוס לא נקבע על ידי מטען גנטי אלא דווקא על ידי זרע וביצית כפי שנקבע בסדר הבריאה. 

הבדלים אלו הם הבסיס לשאלת יחוסו של המשובט – האם היחוס נקבע על ידי המטען הגנטי בלבד, כאשר לא היתה הפריה על ידי זרע וביצית.

מחד גיסא, נראה מסברא כי תורם המטען הגנטי הוא האב, קל וחומר מהזרעה מלאכותית: אם בהזרעה מלאכותית, שלא היתה ביאה כדרך כל הארץ, הוולד מיוחס אחר האב שנתן את מחצית המטען הגנטי [בתא הזרע 23 כרומוזומים], קל וחומר כאשר נותן כל המטען הגנטי [תא שלם עם 46 כרומוזומים] אז בוודאי הוא האב. ברם מאידך גיסא, יש לומר כי ייחוס לא נקבע על ידי מטען גנטי אלא דווקא על ידי זרע וביצית כפי שנקבע בסדר הבריאה, וצ"ע. 

[במקרים שהביצית שבתוכה תא הגרעין הופרתה ברחמה של "פונדקאית", השאלה היא האם הוולד מיוחס לנותן המטען הגנטי, או לאשה שגידלה את העובר ברחמה וילדה אותו, וההכרעה בזה תלויה בשיטות הפוסקים בנדון "פונדקאות"].

  •   •   •

ו. הרב ישראל יעקב כהן, מקליוולנד, אוהיו (קובץ דברי משפט ח"ו, עמ' נ), מנה ארבע אפשרויות ליחוסו של המשובט:

[א] "נחשב כאדם עצמו – מאחר והתא נלקח רק מראובן, ואין לו שותפים ואין כאן תכונות של בעלת הביצית, אם כן ולד זה יחשב כראובן ממש, וכאילו יש לראובן ב' גופים. ולפי זה יוצא שהאב והאם של ראובן הם האב והאם של הגוף החדש. וכן יוצא שב' גופים הללו של ראובן מותרים באשתו של ראובן". 

אפשרות זו בלתי סבירה לחלוטין ואינה מתקבלת על הדעת. וכי מטען גנטי זהה, מהווה סיבה להחשיב את הוולד לאותו אדם. הרי גם תאומים זהים חולקים את אותו מטען גנטי [ד.נ.א.] ובוודאי אינם נחשבים כאדם אחד אלא שני אנשים שונים, והאחד אסור באשת אחיו.

[ב] "נחשב כאחיו – הוולד נחשב כאחיו של בעל התא, והם כתאומים זהים ממש. וכשם שבתאומים זהים נחלקה הביצית המופרית לשתים, גם בשיבוט נחלק האדם לשנים, דהיינו מחלק ממנו נעשה גוף שני. ואין נפקא מינה אם נחלק לשנים כבר במעי האם או נחלק לשנים אחר שכבר נולד. ולפי הנחה זו יוצא שהאב והאם של ראובן בעל התא הם גם האב והאם של הולד. וכן יוצא לפי זה שהוולד אסור באשתו של ראובן משום אשת אח". 

גם דברים אלו בטעות יסודם ואינם מובנים. אחים תאומים זהים הם אחים לא בגלל שהם חולקים את אותו מטען גנטי [ד.נ.א.], אלא מחמת שנולדו לאותו אב ואם. ואילו בנדון דידן, בעל המטען הגנטי, והוולד המשובט לא נולדו מאותם הורים, ומדוע שהיחס ביניהם יהיה כשל אחים.

[ג] "נחשב כישראל סתם ללא יחס משפחה – אדם זה אינו ממש כראובן ולא כאחיו, וכן לא נחשב כבנו, אלא כסתם ישראל כיון שבא מבן ישראל. ולפי צד זה, לכאורה יהיה לו דין "שתוקי" – "המכיר את אמו ואינו מכיר את אביו" (ראה בסוגיית הגמרא בקידושין עג, א) שלהלכה נפסק (רמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק טו הלכה כא) כי אינו מותר לשאת בת ישראל". כלומר, מי שאין לו אב נחשב כ"שתוקי", ואם כן היות ולא נוכל לקבוע בוודאות מי הוא אביו של המשובט, דינו כ"שתוקי" שנאסר עליו להתחתן עם בת ישראל. 

[ד] "נחשב כבנו" – כיון שבא מבעל התא, הרי הוא ככל בן שבא מן האב, ואין כל הבדל אם בא מזרעו או שהוא בא מתא שלו. ולפי זה אסור באשתו של ראובן משום אשת אב".

ואמנם שתי האפשרויות האחרונות  – הן הספק שיש ביחוסו של המשובט, כפי שנתבאר לעיל, ויסודן  בשאלה האם היחוס נקבע על ידי המטען הגנטי בלבד, כאשר לא היתה לידה כדרך כל הארץ, על ידי זרע וביצית.

ונראה לבחון את הדברים.

 

האם המשובט "שתוקי"

ז. מסתבר כי דין "שתוקי" לא שייך כלל לנדון דידן.

הטעם ש"שתוקי" נאסר לבוא בקהל אינו משום שאין לו אב, אלא בגלל שלא ידוע מי הוא אביו וחוששים שמא אמו נתעברה מממזר או מאדם שאסורה עליו משום ערוה, ונמצא שהוולד אסור לבא בקהל. וחשש זה לא קיים כמובן בשיבוט שידוע מי בעל התא שממנו  הוא שובט. וגם אם אינו מיוחס אחריו, אך אין חשש של ספק ממזרות, ולכן פשיטא שאין עליו דין "שתוקי".

אולם לדעת השרידי אש (ח"ג סימן ה) בכל הזרעה מלאכותית הוולד הוא "שתוקי", וזאת משום "שבכל מקום אנו אומרים, רוב בעילות הולכות אחרי הבעל, וזה לא שייך בזריקת זרע לתוך רחמה, שהרופא יוכל לזרוק זרע מאיש אחר ואין איש מוחה בידו. ושמעתי, שיש רופאים שמרמים את הבעל, כדי להפיס את דעתו ולוקחים ממנו זרע ומערבים עם זרע של איש אחר וזורקים ברחם האשה, ובאמת  אין הזרע של הבעל ראוי להוליד ורק כדי להטעותו הם עושים כן. ובודאי למעשה יש להחמיר, שבן כזה אינו פוטר את אשת אביו, ואם יש לו אח שנולד בדרך הטבע הוא זוקק את אשתו ליבום, דלחומרא אנו חושבין אותו לבן, לא לקולא, וכמו שכתב הט"ז (המובא לעיל בפרק ב אות ב). לכן, לנולד בהזרעה מלאכותית יש דין שתוקי".

ומבואר בדבריו, כי בהזרעה מלאכותית לא ניתן להסתמך על דין "רוב בעילות אחר הבעל", ולכך חוששים שמא הוולד אינו מהאב, וחזר הספק שמא נולד מזרע של ממזר ולכן הוא ממזר, ולכך הבן הנולד הוא "שתוקי" שהרי יחוס אביו אינו ידוע.

ולפי השרידי אש, יש לדון גם את המשובט שאין בו כמובן דין "רוב בעילות אחר הבעל", כ"שתוקי" שאסור להתחתן עם בת ישראל [וראה להלן בפרק בענין השגחה בטיפולי פוריות, האם בזמנינו יש לחשוש לכך].  

[אחד מ"עשרה יוחסין" שהוזכרו במשנה במסכת קידושין (סט, א) הוא "אסופי –  כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא אמו", אשר דינו כספק ממזר. ונראה כי למרות שיתכן ולמשובט אין ייחוס כלל ואין לו לא אב ולא אם, אך הוא אינו בגדר "אסופי", מאחר והחשש באסופי הוא שמא אמו זינתה והשליכתו בשוק בגלל שהוא ממזר – וחשש זה ודאי לא שייך בנדון דידן שאנו יודעים מי ילד אותו, והספק הוא רק אם יש לו ייחוס אחר אביו].

  •   •   •

 

בן שאינו מיוחס לאביו למרות שהוא זרעו

ח. גם אם נאמר שהמשובט נחשב כבנו של בעל התא, לכאורה עדיין אין זה מחייב שהוא מיוחס אליו, ולכן אם בעל התא הוא כהן, אין זה מוכרח שבנו המשובט יהיה כהן, ויש כמה ראיות לכך שאין הבן מיוחס אל אביו למרות שהוא זרעו.

  • המנחת חינוך (מצוה רסד אות יא) הביא סיעת פוסקים (דרישה, ב"ח, חלקת מחוקק ובית שמואל באבן העזר סימן ז), שמשמע מדבריהם כי כהן שבא על אשת איש ונולד בן, אין לבן הממזר קדושת כהונה. 

הרי לנו מצב של הפרדה בין שייכות האב לבן [לענין ירושה וכל חיובי האב לבן והבן לאב, פשיטא שממזר הרי הוא כבנו לכל הנ"ל] – ובין הייחוס: הממזר הוא בן לאביו הכהן, אך יחד עם זאת הוא אינו זוכה לייחוס כהונה של אביו.

  • ראיה אחרת מביא בשו"ת עמק הלכה (סימן סח) מדין אדם הבא על השפחה, שאין הוולד מיוחס אחר בעל הזרע, אלא אחר אמו השפחה. ומתוך כך נקט בדין נתעברה באמבטי, שהבן הנולד אינו מיוחס אחר בעל הזרע.
  • ראיה נוספת יש להביא מדברי תוספות בכתובות (ג, ב ד"ה ולדרוש להו) שאין חייבים מיתה על בעילת מצרי "דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם". מצות גילוי עריות היא אחת משבע מצוות שגוי מצווה בהן, כמפורש בגמרא (סנהדרין נו, א), ובכלל איסור זה לבוא על אחותו מאמו (רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה ה). יוצא איפוא, שמצד אחד שפיר יש יוחסין לגוי, שהרי נאסרה עליו ביאה עם אחותו מאמו, כלומר אנו משייכים בין הורים ואחים אפילו כאשר הם גויים, ומאידך גיסא, אין זרע הגוי נחשב ליותר מאשר זרע של סוס, כלומר אין כל משמעות של קביעת יוחסין לבניו של בעל הזרע.

מכל זה מוכח, שיש ב' חלקים בייחוס: 

[א] לענין משפחה – להחשיב בן לאביו ואח לאחיו. 

[ב] לענין יוחסין – ייחוס לענין כהונה, לויה וישראל. ואין כל הכרח שהבן מיוחס לאביו [כיחוס כהונה וכדומה] למרות שהוא זרעו.

על פי זה יש לומר בנדון המשובט, שאפילו אם יחשב כבנו של מי שנלקח ממנו התא – כמבואר בפרק הקודם, עדיין אין זה מוכרח שהמשובט מיוחס אחר בעל התא, ומי יאמר לנו שיצור ששובט מכהן, נחשב ככהן. 

ברם עדיין ניתן לומר כי ישראל הבא על שפחה, או גוי הבא על בת ישראל – הוולד אינו מתייחס אחריהם בגלל גזירת הכתוב, ועל כן אין כל ראיה מדינים אלו לנדון דידן.

 

יחוסו של משובט שתא הגרעין נלקח מאשה

ט. עוד נראה לומר, במקרה שבו גרעין התא נלקח מאשה ונמצא שלמשובט זה אין אב כלל אלא אם בלבד, נוכל לייחסו לאמו אם היא כהנת [ויקבל את ייחוסה של אמו]. וכמו שמובא בגמרא (בכורות מז, א) שגוי הבא על בת לוי, הבן פטור מפדיון הבן, כי "שם לוי" עליו, למרות שבא מנכרי. וביאר הגר"ח מבריסק (הלכות איסורי ביאה פרק טו) שהבן נקרא לוי מכח סבו, אבי האם, כי "שם לויה לא פקע מיניה", כי כאשר גוי בא על בת לוי, במקרה זה לא היה מי ש"יפקיע" את שם משפחת אבי האם החוצה, כמו שמתרחש בכל נישואין, כאשר יחוס האב "מפקיע" את יחוס האם, ולכן "שם לויה לא פקע" ממנו, והבן מיוחס אחר אבי אמו.

לפי זה נראה כי גם ייחוסו של המשובט יקבע לפי אמו, ולכן כאשר אמו היתה בת כהן, הדין נותן שגם למשובט  יהיה דין כהן, ויוכל לעלות לדוכן, וכמו כן לא יצטרכו לפדותו. 

אולם לפי הציץ אליעזר (חלק טו סימן מה) שכתב בנדון ייחוסו של תינוק שנולד בהפריה מלאכותית, בדברי הרמ"ע מפאנו (סימן קטז) שכל ולד הבא מנכרית, נחשב כאילו נזרעה "מכל הולך על ארבע, וזהו בכל ההרכבות הזרות שאין בהן קידושין, עובר ירך אמו הוא יתום ואין אב דליכא למימר בהו ברא כרעא דאבוה". ולכן גם במקרה דנן שאין ייחוס אחר האב, יתכן והבן נקרא "יתום", ללא כל ייחוס עצמי, ולא משמע מדברי הרמ"ע שייחוסו נקבע לפי אמו [כדברי הגר"ח מבריסק].

 

י. כאשר שוחחתי בנושא עם ידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה, אמר לי כי לענין ייחוס אין הבדל בין זרע לשיבוט, וכשם שהזרע הוא ההיכי תמצי לקיים את המשכיות הדורות וליצור בנים ובנות המיוחסים אחריו, כך בדיוק, באמצעות השיבוט, התא הוא האמצעי לקיים את המשכיות הדורות הבאים והעברת היוחסין, ומהיכי תיתי לחלק.

ברם לענ"ד יש לדחות את דברי הגר"א וייס, שכן יש הבדל מהותי בין תא רגיל [שיש בו 46 כרומוזומים], לבין תאי הזרע [שיש בהם 23 כרומוזומים], כמו שנתבאר במבוא. ומאחר ויש הבדל מהותי בין תאי הזרע לכל התאים האחרים בגוף האדם, יתכן שדווקא התורה רצתה שבאמצעות היצירה המיוחדת של תאי הזרע יעבור הייחוס, משא"כ בדרכים אחרות, כגון שיבוט. 

ואכן לאחר כמה שנים, בחודש שבט תשע"ב כתב לי רבי אשר וייס שלא הגיע לידי הכרעה בסוגיא זו:

"אמנם מתחבט אני במה שמצאו אפשרות של שיבוט (cloning) כדי להביא לעולם יצורים חיים. בתהליך זה לוקחים ביצית מנקבה ומשתילים בה חומר גנטי (DNA) מתאי גזע של אדם אחר (stem cells) במקום זרע האב, וכך מפרים את הביצית עם חומר גנטי ולא עם זרע. באופן עקרוני חומר גנטי זה יכול להלקח מנקבה כמו מזכר. ושוב מחדירים ביצית מופרית זו לרחם הנקבה שם היא מתפתחת עד ללידה. עד היום נולדו בדרך זו מספר כבשים ובעלי חיים שונים. אף שלא העיזו לשות דבר זה במין האנושי, אם יעשו כן בעתיד לכאורה יש לנו תינוק שאין לו כל אב מבחינת ההלכה, דהלא אין כאן זרע האב, ומהיכי תיתי לחדש דחומר גנטי שהופק מתאי גזע יש בו כדי לקבוע אבהות. ועוד דאם יפיקו חומר זה מאשה אטו נאמר דאשה זו אבי הילד הוא, אתמהה. ומשום כך מסתבר דכל כהאי גוונא אכן אין כאן אב. אך כאשר מדובר בזרע איש וביצית אשה פשוט בעיני שאב ואם המה לגבי כל דיני התורה".

 

יא. בשו"ת ישכיל עבדי (אבן העזר ח"ה סימן י) הביא ראיה שבהזרעה מלאכותית הזרע מתייחס אחר אביו "ממה שידוע מדברי המקובלים, שהבנים לא יצאו בהלוויה אחרי מיטת אביהם, מפני שאותם טיפות הזרע  שאינם ראוים להוליד היוצאים מן האדם אחר התשמיש, נולד מהם משחיתים, וכמו שמצינו באדם הראשון באותם  הק"ל שנים שפרש מאשתו שאמרו רז"ל שהיה מוליד רוחין ולילין מאותם הטיפות שיצאו ממנו לבטלה, ולכן אם הבנים יוצאים אחר מטת אביהם, ומייללין על אביהם בשם אבא, אז גם אותם המשחיתים שנולדו מטיפות אביהם, יוצאים אחר מטתו וצועקים אבא, וגורמים צער למת. הרי שאפילו אותם הטיפין שיצאו לבטלה באונס או ברצון, מתייחסים אחריו".

בהשקפה ראשונה היה נראה ללמוד מכאן גם לנדון שיבוט, שיייחוסו של בעל התא עובר לבנו המשובט, וכמו שמצינו על פי דברי המקובלים הנ"ל שיש ייחוס אחרי האב גם בטיפות זרעו שלא באו מעולם אל האשה בדרך ביאה, ואם כן מצינו ייחוס גם שלא בדרך של ביאה.

אך אולי יש לחלק, כי דברי הישכיל עבדי נאמרו על ייחוס באמצעות זרע, ויתכן איפוא, שגם ללא ביאה, מכל מקום מכיון שסדר היוחסין בתורה הוא על ידי זרעו, יש ייחוס גם בזרעו שלא בדרך ביאה. אולם בשיבוט, שאין כל זרע, לא שמענו שיש ייחוס, ואולי התורה מסרה את דרך העברת הייחוס רק על ידי הזרע, וצ"ע.

 

יב. כאשר שוחחתי עם מו"ר הגרב"מ אזרחי, אמר לי שאולי יש קצת ראיה שהמשובט אינו נקרא "בן" לאביו, כי חוה אמנו נבראה מצלעו של אדם הראשון, ובכל זאת נקראה "אשתו" (בראשית ג, כ) ולא נקראה בתו. הרי כדי לייחס את היילוד כבן, יש צורך בשכבת זרע, ויצירה שלא על ידי שכבת זרע  אלא באמצעות צלע, אינה יוצרת יחסי אב ובן. ולכן, טען הגרב"מ, ניתן להסיק מכך שגם בפעולת שיבוט, כשנוצר אדם על ידי תא אנושי ולא באמצעות זרע, המשובט אינו מתייחס כבנו של בעל התא.

אך יש לדחות את דברי הגרב"מ, כי ממה שנכתב בתורה שחוה היתה אשתו של אדם עדיין אין כל ראיה שלא נחשבה גם כבתו, מאחר ונבראה על ידי שיבוט. וכשם שמצינו לפני מתן תורה יעקב אבינו נשא שתי אחיות, יתכן שאדם הראשון נשא את חוה לאשה למרות שהיתה בתו המשובטת.

וביותר נראה, שאין להביא ראיה מבריאת חוה אימנו לנדון שיבוט, כי שיבוט הוא שכפול מדוייק של התא השלם שנלקח, ואין זה ככל תא שנוצר חציו מזרע וחציו מביצית, ואם היתה יצירת חוה שיבוט, הרי שחוה היתה צריכה להיות ממין זכר ושכפול גנטי מדוייק של אדם הראשון, ובעולם היו צריכים להיות רק זכרים [שכן תאי הזכר (כרומוזום XX) והנקבה (כרומוזום XY) שונים בתכלית זה מזה, ומשיבוט של תא זכר יכול להיווצר רק זכר]. על כרחנו אנו למדים שחוה נבראה מאדם במעשה נס, ולא בשיבוט. 

[וגם ממאמר חז"ל (ברכות ס, א) שאדם וחוה נבראו דו פרצופין, מבואר שבתחילת בריאתם היו זכר ונקבה. ופירושו של דבר, שלא נבראו אחד מהשני אלא אדם נברא עם מערכת תאים של זכר, וחוה נבראה עם מערכת תאים של נקבה, ואין זה נוגע כלל לענין השיבוט]. 

 

  •   •   •

יג. במסכת פסחים (כז, א) מובא ש"כל האסורין לגבי מזבח, ולדותיהן מותרין", וכתבו התוספות (ד"ה וכן) שאם האב והאם שניהן נרבעין, הולד פסול למזבח. וביאר רבי אלחנן וסרמן בקובץ שעורים (פסחים סימן קכ) "ועל כרחך טעמא משום יוצא מטמא, ואף דקרא דיוצא לא כתיב אלא לענין איסור אכילה, צריך לומר דגלי קרא דהיוצא  מדבר  הרי הוא כמוהו, ולא יפה כח הבן מכח האב". ומבואר בדבריו חידוש גדול: בדין "היוצא מן הטמא טמא", נכלל העברת כל הדינים שנאמרו באב אל בנו, ולכן בהמות שנאסרו למזבח, כל היוצא מהן, אף הוא נאסר למזבח, "דגלי קרא דהיוצא  מדבר  הרי הוא כמוהו".

ונראה ללמוד מכאן לענין שיבוט, שגם המשובט הוא בכלל "היוצא מן" של בעל התא, ומקבל את כל הדינים שלו, כי כלל נקוט בידינו ש"היוצא  מדבר  הרי הוא כמוהו", וזהו מכלל דין "היוצא מן הטמא" שנאמר לענין אכילה, ואינו תלוי בביאה או בהזרעה. ומבואר איפוא, כי יש מציאות שכל דבר היוצא מדבר אחר הרי הוא כמוהו, גם ללא ביאה. 

ולפי זה בנדון דידן, המשובט מיוחס אחר בעל התא, ואם בעל התא כהן, גם המשובט יהיה כהן ויוכל לעלות לדוכן לשאת כפים.

אולם, ניתן לחלק ולומר כי דין "היוצא מן הטמא טמא" נאמר רק ביחס להגדרות הלכתיות של איסור והיתר או טומאה וטהרה, אך ביחס לקביעת מציאות אין משמעות לדין "היוצא מן הטמא טמא", ולכן אין להסיק מדין זה שהנוצר מאדם הרי הוא בנו לענין יוחסין, וצ"ע.

 

יד. נראה למצוא מקור לנדון זה של ייחוס ללא מציאות של לידה על ידי ביאה, מחידושו של האדר"ת (קונטרס עובר אורח, או"ח סי' קסז, נדפס בסוף הספר ארחות חיים, ספינקא ח"ב) בביאור דברי הגמרא במסכת מגילה (ז, ב) "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה". וחידש האדר"ת, שלאחר שרבי זירא קם לתחיה לא נחשב לכהן מכיון שבשעת מיתתו פרחה ממנו קדושת הכהונה.

הכלי חמדה (סוף פרשת בראשית) תמה על דברי האדר"ת: "ולא אדע מה קאמר מר, דהרי כל כהן הוא כהן מחמת שהוא בן של כהן, וכיון דזה פשיטא שלא נפקע הקורבה על ידי המיתה, ואם כן הרי הוא גם עתה בן כהן, וממילא הוא כהן לכל העניינים" כלומר, כאשר כהן מת וחזר לחיות, ודאי לא נפקעה ממנו קדושת הכהונה מכיון שהוא ממשיך להיות בנו של אביו הכהן, ומהיכי תיתי לומר שדין כהונה נפקע ממנו.

האחרונים התפלפלו בדברי האדר"ת, וכפי שדן בשו"ת לבושי מרדכי (מהדורה תניינא חלק אבן העזר סימן יב) האם כשמת רבי זירא פקעו קידושיו לאשתו, וכשחזר לחיות צ"ע אם הוצרך לשוב ולקדשה [בספר הזכרון על רבי יצחק הוטנר (פחד יצחק, עמ' תרנט) נדפס מכתבו של האדר"ת אל הגר"ח ברלין שכתב שוב כדבריו הנ"ל, והגר"ח ברלין דחה את דבריו]. 

בספר שיח השדה (ח"ב, קונטרס הליקוטים, סימן ד) דן הגר"ח קנייבסקי באריכות ב"מי  שמת  וחי על פי נס אם יש לו קורבת משפחה", והביא מדברי הבאר היטב (אבן העזר סימן יז) בשם כנסת הגדולה שכתב שאם אשה מתה  ושוב חיה על ידי נס כפי שהיה עם אשתו של רבי חנינא בן חכינאי בכתובות (סב, א) – לא פקעה זיקת הבעל ממנה. ובברכי יוסף שם (הובא  בפתחי תשובה) נסתפק  בזה, וכן הסתפק באיש שמת ושוב חי כרבי זירא, אם פקעה אישותו  ואשתו מותרת. והביא הגר"ח קנייבסקי ראיות שהיחס נשאר גם לאחר שמת וחזר לחיות.

ראיה נוספת הביאו הגר"ח ברלין והקהילות יעקב (מובא בשיח השדה, שם), מדברי הגמרא (סנהדרין צ, ב) "מנין לתחיית המתים מהתורה, שנאמר ונתתם  ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן". ומבואר שגם לעתיד לבוא, כשיקום אהרן הכהן בתחיית המתים, הוא נשאר בייחוסו כאהרן הכהן. אמנם, הרמב"ן בספר המצוות (שורש שלישי) כתב שאהרן ובניו יצטרכו לעתיד לבוא משיחה חדשה לכהונה שהרי הם אנשים חדשים ואינם כהנים והוכיח כן מסוגיית הגמרא ביומא (ה, א), ואילו בתורת כהנים (פרשת צו, פרשה יח) מבואר שאהרן לא יצטרך משיחה לעתיד לבוא. עם זאת, גם לדעת הרמב"ן שיש צורך בחינוך מחדש, כל זה רק מדיני עבודת בית המקדש, אך קדושת הכהונה במקומה עומדת גם לאחר התחיה.

על כל פנים, ממסקנת האחרונים שדחו את חידושו של האדר"ת, וקדושת הכהונה נשארת במקומה גם אם מת וחזר לחיות, היה מקום לדמות זאת לשיבוט. וכשם שחיים לאחר מיתה הם סוג יצירה מחודש של חיים שלא באמצעות שכבת זרע, וייחוס הכהונה עובר למרות שאין זה על ידי זרע. אותו הדין יהיה גם בשיבוט, ומכאן שהייחוס עובר גם ללא זרע. 

ברם נראה לחלק ולומר שרק באופן שכבר היה חי והיה מיוחס, אז יש לומר שעל ידי שחוזר לחיותו הקודמת, נשאר ייחוסו הקודם על מקומו. אך מי יאמר לן שנוכל להחיל בו את הייחוס מלכתחילה באמצעות שיבוט, וסברא זו כתב הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"ב סימן קכד) בתוך דבריו בנדון "מי שהוציא את זרעו לתוך כלי ומת בלא בנים לפני שהכניסו את הזרע לתוך רחם האשה", וז"ל: "ואע"פ שאם מת וחזר וחי על פי נס מסתבר שלא נפסק היחס, שאני התם שכבר נתייחס תחלה והוא רק חוזר לקדמותו, מה שאין כן הכא [בהזרעה מלאכותית] שהוא דחוי מעיקרא". ואם כן גם שיבוט הוא "דחוי מעיקרא", כלומר, אין כאן ייחוס שהיה וחזר למקומו אלא צריך להחיל כאן את הייחוס מלכתחילה. וצ"ע.

 

פרק ג: קיום מצות פרו ורבו בשיבוט

טו. בפרקי המבוא [פרק ג] הבאנו את מחלוקת הפוסקים בגדר חיוב מצות פרו ורבו –  האם קיום המצוה הוא במעשה הביאה, או בתוצאה – כאשר יש לו בן ובת, ואילו חיוב הביאה הוא רק הכשר לקיום המצוה, כדי שיהיו לו בן ובת.

וכתב המנחת חינוך (מצוה א) "לפי מה דקיימא לן היו לו בנים ומתו לא קיים המצוה, נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצוות לולב ומצה ודומיהם דאין להם משך זמן, רק תיכף שנעשה המצוה יצא. אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה, רק הכשר מצוה. ועיקר המצוה הוא לידת הבנים, ובכל רגע חל עליו החיוב ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא, וזה פשוט". ומבואר בדבריו, כי מעשה הביאה הוא רק הכשר מצוה, ואילו קיום מצות פרו ורבו הוא בעצם הימצאות צאצאיו בעולם [ולפיכך מי שהיו לו בנים ומתו, לא קיים את המצוה, כי עכשיו אין לו ילדים, ומוטלת עליו שוב מצות פרו ורבו]. 

ונפקא מינה ממחלוקת הפוסקים הנ"ל האם מקיימים מצות פרו ורבו ללא ביאה – בילדים שנולדו בהזרעה או בהפריה מלאכותית: אם קיום מצות פרו ורבו הוא בביאה, ודאי כאשר נולדו ילדים לאחר טיפולים אלו, לא קיים מצות פרו ורבו, כי לא היה מעשה ביאה.  אולם אם קיום המצוה הוא בהבאת צאצאים לעולם, גם כאשר נולדו לאחר הזרעה או הפריה מלאכותית, קיים את המצוה היות וסוף סוף יש לאדם ילדים.

ונתבאר בפרקי המבוא [שם] שגם לדעת הפוסקים במקרה של נתעברה באמבטי, שבעל שכבת הזרע לא מקיים מצות פרו ורבו, כי לא עשה מעשה, אבל בהזרעה ובהפריה מלאכותיים הוא אכן מקיים מצות פרו ורבו  כי עשה מעשה, שהרי עשה פעולה מכוונת להזרעה, כדברי המנחת יצחק (ח"א סימן נ) שבהזרעה מלאכותית "קיים לכולי עלמא מצות פרו ורבו, דלא נתעברה מאליה, אלא נעשה מעשה רב והשתדלות גדול שתתעבר". 

 

טז. ממוצא הדברים נראה שגם בשיבוט, מקיימים מצות פרו ורבו, כיון ש"נעשה מעשה רב והשתדלות גדול", כדברי המנחת יצחק המובא לעיל, וכמו כן למעשה הרי יש "תוצאה" שנולדו ילדים. 

והדברים מסתברים מאד, וכפי שכתב הרב יצחק שילת, במאמרו בקובץ תחומין (כרך יח, עמוד 140) שבשכפול גנטי מקיים מצות פריה ורביה מכיון שלא מצינו בלשון הציווי בתורה או בדברי חז"ל, שהפריה ורביה צריכה להיות  דווקא מתא זרע. כי לשון הציווי בתורה הוא "ואתם פרו ורבו", ותירגם אונקלוס: "ואתון פושו וסגו",  כלומר, פריה משמעה  להוסיף בעולם עוד  ולד, שיהיה  בר  קיימא וישאר אחרי מולידו, ואין במשמעות הכתוב בדרך הזרעה. נמצינו  למדים שפריה ורביה יכולה להתקיים בכל דרך שבו נוצר מגוף האדם גוף אחר, ולכן גם בשיבוט בני אדם מקיים נותן התא מצות פריה ורביה ונחשב היילוד  לבנו לכל דבר. 

מצד שני, בשו"ת ישכיל עבדי (אבן העזר סימן י) כתב שלא מקיימים מצות פרו ורבו בהזרעה מלאכותית, מכיון "שאין זה כדרך כל הארץ, והוא גרוע מבן ממזר או חרש שוטה וקטן שכתב הרמ"א (סימן א סע' ו) שקיים המצוה, כי שם סוף סוף היה כדרך כל הארץ, חיבור זכר ונקבה, דיש הנאה נפשית בין הזוג". והוא מוסיף: "והרי זה דומה, לענין חיוב ברכת הנהנין שחייב אדם לברך לפני אכילתו, האם יעלה על הדעת, שאם יתנו לו אוכל ע"י זריקה כמו שנותנים לפעמים לחולים שאינם יכולים לאכול, שחייב לברך לפני הזריקה, הלא לא מרגיש שום הנאה בזה, והרי אפילו בשותה מים שלא לצמאו פטור מלברך, מפני שאינו מרגיש הנאה מזה. כמו כן מצינו בפסחים (דפים כד-כה) שאמרו כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, יעו"ש, וגם החיבור זכר עם נקבה מצינו בתורה שכינה אותו בשם לחם, כי אם את הלחם אשר הוא אוכל, ויאכל לחם, ודרשו רז"ל כי המכוון הוא על האשה עי' בדבריהם. ובכן מכיון שהיא מתייחסת ביחס "לחם", הרי בעינן שתהיה המצוה באופן שיש הנאה נפשית להזוג. דאף דממידת חסידות אסור לו לאדם להתכוין בשעת הזיווג לשם הנאתו, הרי בעינן שיתכוין לקיום מצות עונה להנאת אשתו, מבחינת ועונתה לא תגרע, דמניעתה גורם עינוי לאשה, כמ"ש אם תענה את בנותי". 

ומתוך כך מסיק הישכיל עבדי: "וכל דבר שכזה על ידי אמבטי או על ידי זריקה, אין שום שמץ הנאה מזה לא לאיש ולא לאשה, ובודאי דאין שום יחס של מצוה בזה, וגם אם בדרך זו יביא בנים ובנות לרוב, לא קיים בזה מצות פרו ורבו שציוותה תורה". ולפי זה, גם בשיבוט אינו מקיים מצות פרו ורבו, וצ"ע.

ברם במסקנתנו [שם] הבאנו את דברי הפוסקים שהמציאות לפיה מידי יום מתבצעים טיפולי הזרעה והפריה מלאכותיים באלפי בתי חולים ומרפאות ברחבי העולם כדבר שבשיגרה [ולמעלה מארבעה אחוזים מכלל התינוקות בישראל, נולדו בתהליך של הפריה חוץ גופית, מלבד מספר גדול נוסף של תינוקות שנולדו כתוצאה מהזרעה מלאכותית] – גרמה לכך שלידת ילדים באמצעות טיפול פוריות היא קיום מצות פרו ורבו "כדרך כל הארץ", וכבר אינה נחשבת כפעולה "בלתי טבעית". ולדעת הגר"מ שטרנבוך, בזמנינו שטיפולי הפוריות הם דבר בשגרה, אם אי אפשר לקיים את מצות פרו ורבו בדרך כל הארץ, יש חובה לקיימה באמצעות טיפולי הפוריות.

ולפי זה יתכן, שאם בעתיד, לידת תינוקות משובטים תהפוך לנחלת הכלל, תתקיים בזה מצות פרו ורבו, וצ"ע.

והנה לעיל [בסימן ד – בענין סירוס] הבאנו את דברי הגר"ח מבריסק (ספר הזכרון אהל יצחק על מסכת גיטין, עמ' שמד) "דמצות 'שֶבֶת' אינה מצוה המוטלת דוקא על המוליד ילדים, אלא היא מצוה כללית על כלל האנשים לדאוג שהעולם יתיישב, וגם מי שיש בידו לגרום לישוב העולם בלא שהוא עצמו יוליד גם הוא מקיים מצות 'שבת'". ומבואר בדבריו כי מצות "שֶבֶת" היא "מצוה כללית" המוטלת על כל אחד מישראל, לדאוג שהעולם יהיה מיושב. ולפי דבריו כאשר האדם גורם על ידי השיבוט ללידת וולד, הוא מקיים את מצות "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" גם אם הוולד אינו מיוחס אחריו. ופשוט איפוא, שאיש ואשה ששיבטו מתאיהם וולד, מקיימים את מצות "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

אוהב ושונא בהלכה

אוהב ושונא בהלכה פרק א: שונא בשליחות הציבור והיחיד בתפילות כל השנה ובתפילות הימים הנוראים א. בשו"ע בהלכות ברכות (או"ח סימן נג סע' יט) כתב המחבר:

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.