שיעור הכרפס והמרור וברכתן

מתוך ספר רץ כצבי

שיעור הכרפס והמרור וברכתן

א.

כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ב) וז"ל: "מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית, הוא וכל המסובין עמו, כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית". ולהלן בהלכה ח' כתב: "בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל וכו' וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן", עכ"ל הרמב"ם. ויש לעמוד ולבאר כמה נקודות בדבריו:

א. הרמב"ם פוסק שצריך לאכול כזית שלם מהירק שמטביל בחרוסת, ויש להבין מה הטעם בזה. וכבר עמד על כך בהגהות מיימוניות שם (אות ד) וכתב: "כזית זה איני יודע מה טיבו. בשלמא מרור ד"אכילה" כתיב ביה ואין אכילה פחות מכזית, אלא טיבול זה ראשון אינו אלא להתמיה התינוקות שישאלו כדאיתא פרק ע"פ ובכל דהו סגי שהרי ברכה כזאת אינה צריכה שיעור ויכול לברך בורא פרי האדמה אכלשהו, רק לא יברך ברכה אחרונה אם לא יהיה כזית כמבואר בהלכות ברכות". ומתוך כך נראה להגהות מיימוניות שמש"כ הרמב"ם "ואוכל כזית" לאחר שכתב "ומטבל אותו בחרוסת" זו טעות סופר. ואמנם דעת הרבה ראשונים שאין צריך כזית לכרפס. ובפירוש הריטב"א להגדה הביא שכן היא דעת רש"י שאין צריך כזית, והריטב"א חיזק דעתו זו. וכן פסק בשו"ע או"ח (סימן תעג סע' ו) כדעת הראשונים שאין צריך כזית: "ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל". וצריך ביאור שיטת הרמב"ם מדוע הצריך כזית באכילת הירק שמטביל בחרוסת.

[וכן צריך ביאור מדוע הדגיש הרמב"ם לגבי אכילת הכרפס של כל המסובין "כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית", יותר מאשר בהלכה ח' לגבי טיבול המצה בחרוסת או טיבול המרור בחרוסת, ששם לא הדגיש ענין זה שכל אחד מן המסובין צריך כזית, וצ"ע].

ב. עוד יש לתמוה בדברי הרמב"ם במש"כ בהלכה ח' שמברכים על המרור "על אכילת מרור", ומבואר דעתו שאין צריך לברך עליו ברכת בורא פרי האדמה, והיינו מכיון שיוצא בברכת בורא פרי האדמה שבירך על החרוסת שאכל קודם. ולכאורה אין זה מובן, שהרי לפי הרמב"ם צריך לאכול כזית שלם מהחרוסת, ואם כן הרי חייב לברך ברכה אחרונה, וכיון שכן הרי צריך שוב לברך אח"כ על המרור בורא פרי האדמה מחדש, ואיך נפטר בברכת בורא פרי האדמה שבירך על הכרפס.

ובאמת הטור (סימן תעג) מביא מחלוקת הראשונים: דעת הר"י שמברכים ברכה אחרונה (בורא נפשות רבות) אחרי טיבול הכרפס בחרוסת, ולרשב"ם והרא"ש אין צריך לברך ברכה אחרונה. ובב"י מביא שאפילו אם אוכל בטיבול הראשון כזית, אין לברך ברכה אחרונה, אלא רק אחרי המרור. ועל זה כותב הרמ"א בדרכי משה (אות י"ד) : "ואני לא ראיתי מימי לברך אחר אכילת מרור בורא נפשות רבות".

ובב"ח כותב שם: "ולענין הלכה נראה בעיני, שבעל נפש הרוצה לצאת ידי חובת כל הגאונים, יאכל בטיבול כזית שלם כדעת הרמב"ם ודעימיה, ויהא דעתו בשעת ברכת בפה"א שלא לפטור המרור בברכה זו, וממילא חייב לברך אחר טבול א' בורא נפשות לדברי הכל, ואח"כ כשיברך המוציא, יכוין נמי שלא להוציא המרור בברכת המוציא ויחזור ויברך על המרור בפה"א ועל אכילת מרור ויחזור ויברך אחריו בורא נפשות".

וגם פשרה זו של הב"ח צריכה ביאור, שכן אם לדעתו יש לחשוש לשיטת הרמב"ם, ולכן הציע פשרה אליבא דכו"ע, סוף סוף הנה הרי דבריו אלו הם שלא כדעת הרמב"ם שכתב להדיא שעל המרור אין צריך לברך בורא פרי האדמה אלא על אכילת מרור, ולא כדברי הב"ח דס"ל שמברך על המרור בורא פרי האדמה. וכן יש לתמוה על פשרת הב"ח שכן הרמב"ם לא מזכיר שצריך לברך אחר אכילת החרוסת ברכת בורא נפשות, ונראה לכאורה שהרמב"ם לא סובר שיש צורך לברכה. וגם הרי העיד הרמ"א בדרכי משה "ואני לא ראיתי מימי לברך אחר אכילת מרור בורא נפשות רבות". ודבריו צ"ע.

ומאידך גיסא צריך ביאור מדוע אמנם לא הזכיר הרמב"ם ברכה אחרונה על טיבול הכרפס בחרוסת, הרי כיון שלדעתו הכרפס צריך כזית, אם כן צריך לברך על כזית ברכה אחרונה. ואמנם בשו"ע (סימן תעג סע' ו) מבואר שיש לאכול בכרפס פחות מכזית ואינו מברך אחריו, וביאר במשנה ברורה (ס"ק נג) "לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא, ע"כ טוב יותר שיאכל פחות מכזית שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע". ואם כן צריך ביאור לפי הרמב"ם שסובר שיש לאכול כזית בכרפס מדוע לא הזכיר שצריך לברך ברכה אחרונה בורא נפשות.

וכמו כן נראה ברור שסובר הרמב"ם שאין מברכים ברכה אחרונה על הכרפס, גם ממה שנקט הרמב"ם לגבי המרור שמברך "על אכילת מרור" בלבד ולא הזכיר דבר בנוגע לברכת בורא פרי האדמה, והיינו מטעם שידי חובת ברכת בורא פרי האדמה יצא כבר על ידי ברכתו על הכרפס, ועל כרחך זהו משום שלא בירך ברכה אחרונה על הכרפס, והברכה הראשונה מועילה גם לאכילת המרור. וכמו שכתבנו, זה תמוה מאד, שהרי אכל כזית, ומדוע שלא יתחייב לברך ברכה אחרונה מיד אחרי אכילת הכרפס, וממילא ברכה ראשונה יברך בורא פרי האדמה על המרור.

ב.

ג. עוד ענין שיש לבאר לפי דברי הרמב"ם. הנה לגבי ד' כוסות ששותים בליל הסדר, נחלקו הראשונים אם צריך לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס. המחבר בשו"ע (סימן תעד סע' א) פוסק כדעת הרא"ש שאין צריך לברך ברכה ראשונה אלא על הכוס הראשונה ועל הכוס של ברכת המזון. והרמ"א כתב שם: "והמנהג בין אשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס". וטעמו, משום שמפסיק בהלל ובהגדה. והרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז הלכה י) כתב להדיא: "כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו מברך עליו ברכה בפני עצמה". ומפורש בדבריו כמו שהעיד הרמ"א שכך המנהג, לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס.

ומעתה נשאלת השאלה, מדוע לגבי הירקות, דהיינו החרוסת והמרור, סובר הרמב"ם שברכת בורא פרי האדמה שמברכים על החרוסת, פוטרת את המרור, ואחר כך צריך לברך על המרור רק ברכת על אכילת מרור, ואילו לגבי הד' כוסות, ברכת בורא פרי הגפן שמברכים על הכוס הראשון לא פוטרת את הכוס הבאה אחריה. יתרה מזאת, הלוא לכאורה הדברים קל וחומר. אם בד' כוסות שהם מצוה מדרבנן, וכל אחת מהכוסות היא לכאורה אותה מצוה כמו חברתה, מכל מקום סובר בזה הרמב"ם שאין ברכת האחת פוטרת את השניה, כיון שכל אחת נחשבת כמצוה בפני עצמה, אם כן כל שכן בנידון דידן, שהכרפס הוא מצוה מדרבנן, והמרור אע"פ שבזמן הזה הוא מדרבנן אולם עיקר חיובו מדאורייתא, ואם כן מדוע נפטר המרור בברכת בורא פרי האדמה על הכרפס, ולא נאמר שיצטרכו לברך עליו ברכה בפני עצמה כמו בד' כוסות.

ובביאור הלכה (סימן תעג סע' ו, ד"ה ואינו מברך אחריו) מביא בשם הגר"א ששני הדינים, ברכת ד' כוסות וברכת הכרפס והמרור, קשורים זה לזה. והיינו שהמחבר שסובר שאין לברך ברכה אחרונה על הכרפס [מכיון שלדעתו ברכת בורא פרי האדמה שבירכו על הכרפס קאי גם על המרור] הולך לשיטתו שאין צריך לברך ברכה ראשונה על ד' הכוסות והברכה שבירכו על הכוס הראשונה קאי על כל הד' כוסות. משא"כ לדעת הרמ"א שסובר שיש לברך על כל כוס וכוס בורא פרי הגפן משום שהפסיק בהגדה והלל, אם כן צריך לברך על המרור בורא פרי האדמה בנפרד, ולא יוצא בברכה על הכרפס שהרי הפסיק בהלל ובהגדה, ולכן לשיטת הרמ"א בוודאי צריך לברך על הכרפס [אם אכל ממנו כזית] ברכה אחרונה, עכת"ד הביאור הלכה בשם הגר"א.

ומביא שם הביאור הלכה, שמדברי המג"א (סימן תעד) נראה שלדעתו אין דיני ברכת ד' כוסות וברכת הכרפס והמרור קשורים זה לזה. שכתב המג"א שלכו"ע צריך לברך על כל כוס וכוס גם למאן דס"ל דהגדה והלילא לא הוי הפסק, מכיון שכל אחת מהד' כוסות היא מצוה בפני עצמה [כלומר, גם לפי הרמ"א מברכים על כל כוס וכוס הגם שאין ההגדה וההלל נחשב כהפסק, ואם כן יוכל לצאת בברכת הכרפס לפי הרמ"א, מאחר שלא מוכרח לדעתו שההגדה וההלל מפסיקים]. ואם כן משמע מדבריו שאין הדינים קשורים זה לזה, וגם אם מברכים על הד' כוסות ד' ברכות, אין זה אומר שיש לברך על המרור ברכה ראשונה [וכמו שסובר הגר"א שהא בהא תליא].

והדברים מופלאים בתרתי: ראשית, יש להתפלא מדוע לא הביא הביאור הלכה את שיטת הרמב"ם, שלפי דבריו נסתרת לגמרי שיטת הגר"א. שהרי הרמב"ם פוסק להדיא שעל כל כוס וכוס צריך לברך, ומאידך פסק הרמב"ם שהמרור נפטר ידי חובת ברכת בורא פרי האדמה ע"י הברכה על הכרפס, וזהו להדיא לא כדברי הגר"א שתלה את הדברים זה בזה, שאם מברך על כוס וכוס צריך גם כן לברך על המרור בורא פרי האדמה בנפרד, וצ"ע.

ועוד קשה, דהנה כבר הזכרנו לעיל שיש סברה לומר שהמרור והכרפס חייבים בב' ברכות נפרדות אפילו אם הד' כוסות נפטרות בברכה אחת, מכיון שהמרור עיקרו מהתורה ואילו הכרפס הוא רק מדרבנן, משא"כ ד' כוסות שכולם חיובם מדרבנן, ואם כן יש מקום לומר, שאפילו אם בד' כוסות אין צריך ברכה מיוחדת על כל כוס, מכל מקום על המרור והכרפס כן צריך לברך בנפרד. וכאן מביא הביאור הלכה בשם המג"א סברא הפוכה לגמרי, שאפילו אם בד' כוסות צריך לברך על כל כוס וכוס, על הכרפס והמרור אין צריך, כיון שהד' כוסות הם ד' מצוות נפרדות. וצ"ע גדול, וכי הכרפס והמרור אינם ב' מצוות נפרדות לגמרי כמו שנתבאר, ואם כן מדוע המג"א אינו מצריך ברכה נפרדת עובר הכרפס וברכה עבור המרור בגלל שהם מצוות נפרדות.

וראיתי בהגדה של פסח "ארזי הלבנון" (ח"א עמ' פא) שהביא בשם הגרש"ז אויערבך שהקשה קושיה זו, מדוע לפי מנהגינו צריך לברך ברכות נפרדות על ד' כוסות מכיון שהם מצוות נפרדות, ואילו לגבי ברכת המרור אנו אומרים שיש לכוון בברכת "האדמה" שמברכים על הכרפס להוציא את המרור ולא נאמר שמכיון שכל אחת מצות בפני עצמה, כרפס מדרבנן ומרור עיקרו מדאורייתא, יקבע המרור ברכה לעצמו. וחילק הגרש"ז: "שביין שייכת הברכה לתקנת חכמים לעשות המצוה על הכוס, דהיינו לברך על כוס יין בורא פרי הגפן ולשתות. מה שאין כן בכרפס ומרור, אין ברכת הנהנין שלהם שייכת להמצוה כלל, ואין המצוה אלא באכילה בלבד".

אולם דבריו אינם מובנים, כי הרי חכמים קבעו שיש לאכול מרור וכרפס, וכשיש אכילה, ממילא יש כבר חיוב ברכה, וכמובן שאין הברכה על האכילה בגלל ההנאה, ובין אם אוכל בגלל שרוצה ליהנות בין אם לא, כאשר חכמים חייבו באכילה, ממילא יש חיוב ברכה, משום שכך היא תקנת חז"ל שבשעת האכילה יש צורך לברך, וטופס הברכה שקבעו הוא ברכת הנהנין בין אם יש הנאה ובין אם לא, וצ"ע.

ג.

ונראה לבאר בדעת הרמב"ם, דהנה כלל נקוט בידינו "אין אכילה פחות מכזית" (הובא בדברי הרא"ש במסכת פסחים פרק י סימן כה). וכתב הרא"ש (שם) שמטעם זה שיעור אכילת מרור הוא כזית, וז"ל: "משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית, דאין אכילה פחות מכזית" (ובספר שאגת אריה דיני חמץ ומרור סימן ק' דן בדבריו בהרחבה).

ומעתה נראה שסובר הרמב"ם שכל הדברים שיש לאוכלם בליל הסדר שיעורם בכזית, ולכן לפי דעתו צריך לאכול כזית גם מהכרפס.

ברם אף על פי שצריך לאכול מהכרפס כזית שלם לפי הרמב"ם, וכמו שנתבאר זהו כדין כל האכילות של ליל הסדר דבעי אכילה כזית, מכל מקום נראה שסובר הרמב"ם שאין צריך לברך על אכילה זו ברכה אחרונה, כיון שיש לנו צירוף של כמה ספיקות בענין זה, וכמו שמפורש בשו"ע הרב (סימן תעג סע' יז) שיש לנו ספק על אכילת המרור אחר כך האם היא נחשבת כדבר הבא בתוך הסעודה ונפטר על ידי ברכת המצה או לא, ויש לנו ספק האם ברכת האדמה על הכרפס מועילה גם על המרור, ולכן עדיף לנו לומר, שלא לברך על הכרפס ברכה אחרונה, כדי שתוכל ברכת האדמה שברכנו על הכרפס לעלות גם המרור ולא יצטרכו להכנס לספק נוסף האם ברכת המוציא פטרה את המרור.

וכן מפורש בשו"ע הרב (שם סע' יח) שפסק להלכה, שאם אכל כרפס כזית, לא יברכו עליו ברכה אחרונה, בגלל הספיקות הללו. וכן פסק המשנה ברורה (סימן תעג ס"ק נו) "ואינו מברך אחריו, אפילו אם אכל כזית, לפי שברכה ראשונה קאי גם על המרור וכנ"ל, וע"כ ברכת המזון שפוטר את המרור שאוכל בתוך הסעודה קאי גם על הכרפס שאכל מקודם". וכן מבואר בדבריו בביאור דעת המחבר שפסק שאין לאכול כזית מהכרפס "לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא, ע"כ טוב יותר שיאכל פחות מכזית שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע".

ולפי זה מהלך דברי הרמב"ם הוא, שמהטעם שכל האכילות דינם בכזית לכן גם כרפס שיעורו בכזית. אך אין צריך לברך עליו ברכה אחרונה בגלל הספק שיש על אכילת המרור שאחר כך, האם נפטרה ע"י ברכת המוציא או לא.

ובאמת לפי מהלך זו נמצא, שאין ענין זה קשור לענין ברכת הד' כוסות, שכן בד' כוסות אין סיבה שלא לברך על כל כוס בפני עצמה, שהרי אין לנו שום ספיקות לגבי ברכת היין האם נפטר על ידי המוציא וכדו' כמו שיש לגבי המרור, ולכן שם פוסק הרמב"ם דבעי ברכה על כל אחת מהד' כוסות, ומאידך סובר שאין מברכים על המרור בורא פרי האדמה בגלל הספקות הנ"ל [ונמצא שאין הדברים תלויים זה בזה, והיינו דלא כדברי הביאור הלכה בשם הגר"א].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

קריאת המגילה מבעוד יום

קריאת המגילה מבעוד יום בשנות השואה, היו מקומות שנאסר על היהודים לצאת מפתח ביתם לאחר השעה שמונה בערב. בפרוס ימי הפורים בשנת תש"ב, נשאל רבי

קרא עוד

קטן שהגדיל

קטן שהגדיל לענין: אכילת מצה, קרבן פסח, ספירת העומר, תקיעת שופר, כזית בסוכה, הדלקת נר חנוכה, קריאת מגילה, מזוזה, ברכת שהחיינו, ברכת התורה, קבלת שבת

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

מזיק בפורים

א. המזיק מחמת שמחה – מקורות ופסק הלכה דברי רבותינו הראשונים בעניין חטיפת האתרוגים והלולבים בחג הסוכות • היזק מחמת שמחת חתן וכלה • הכאה

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

תולעים בדגים

א. תולעים שלא פירשו – סוגיית הגמרא ודברי הראשונים בדברי הגמרא בחולין מבואר כי תולעים שנוצרו בתוך פרי מותרים באכילה כל זמן שלא פירשו ממנו.

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.