שכחה להדליק נרות שבת ויום טוב

מתוך ספר רץ כצבי

שכחה להדליק נרות שבת ויום טוב

מעשה שהיה כאשר התארחנו בביתם של ידידים, וראיתי על שלחן השבת מגש ועליו דולקים יותר מעשרה נרות שבת. לפליאתי על המספר הגדול של הנרות, וביודעי כי מספרם עולה בהרבה על מספר בני הבית [כפי שנוהגים רבים להדליק נרות שבת כמספר בני הבית], הסבירה לי בעלת הבית, כי בעבר שכחה כמה פעמים להדליק נרות שבת:

פעם אחת, כאשר הגיעה לביתה לאחר שקיעת החמה ולא הספיקה להדליק בזמן.

פעם אחרת, כאשר נסעה לשבת שבע ברכות במקום אחר ולא הספיקה להדליק בזמן.

ופעם נוספת, אמנם הדליקה נרות בזמן, אך משום מה לא הדליקה כמספר הנרות שנהגה להדליק באותו זמן.

והיות והיתה ידועה לה ההלכה (או"ח סי' רסג סע' א) "האשה ששכחה פעם אחת להדליק [שני נרות] מדלקת כל ימיה שלשה נרות", וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ז) "ואם שכחה כמה פעמים, צריכה להוסיף בכל פעם נר אחד יותר, משום קנס כדי שתהא זהירה בכבוד שבת" – הוסיפה לאחר כל פעם ששכחה להדליק את הנרות, עוד נר יותר ממנהגה הרגיל, עד שהגיעה למספר הגדול של הנרות שהיא מדליקה מידי שבת.

בבואי לביתי עיינתי בשורשי הלכה זו, וביסוד חיוב הדלקת נרות שבת ויום טוב, ומצאתי שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, כפי שיבואר להלן.

פרק א: גדרי חיוב הדלקת נרות שבת ויום טוב

– א –

מצאנו בדברי חז"ל שלושה טעמים להדלקת נרות שבת:

משום כבוד שבת – תקנו שיהיה נר דלוק בביתו בשבת, כדברי הילקוט שמעוני (פרשת בהעלתך רמז תשיט) "וכבוד השבת – נרותיה הן כבודה". וכן פירש רש"י את דברי הגמרא במסכת שבת (כה, ב) "אמר רב נחמן בר רבא אמר רב, הדלקת נר שבת חובה", וז"ל: "כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא". והיינו שבהדלקת הנרות יש כבוד לשבת, משום שכשאוכל לאור הנרות, הסעודה חשובה ומכובדת. ובתוספות (שם ד"ה חובה) כתבו בשם רבנו תם, שאם היה הנר מודלק ועומד, צריך לכבות ולחזור ולהדליק, כדי שיהיה ניכר שההדלקה היא לכבוד שבת.

משום עונג שבת – תיקנו שיהיה נר דלוק בביתו משום מצות עונג שבת, כדברי המדרש תנחומא (נח, פרשה א) "וקראת לשבת עונג – זו הדלקת נר שבת". והטעם, כי האדם מתענג כאשר הוא נמצא וכן כאשר הוא סועד במקום מואר. וכן נקטו התוספות במסכת שבת (כה, ב ד"ה הדלקת וד"ה חובה) שהדלקת נרות היא חובה של עונג שבת.

[במאמר מוסגר, יצויין כי הרמב"ם כתב מחד גיסא (הלכות שבת פ"ה ה"א) כי הדלקת נר בשבת היא "בכלל עונג שבת". ברם מאידך כתב (שם פ"ל ה"א) שיהיה נר דלוק מבעוד יום "מפני כבוד השבת". ובחידושי הגר"ח (סטנסיל) מובא תירוצו של הגרי"ז מבריסק, שאמנם לדעת הרמב"ם חיוב הדלקת נרות שבת כולל את השני הדינים, עונג שבת וכבוד שבת. וההבדל ביניהם, שמצות "עונג הוא בשבת עצמו, וכבוד הוא בערב שבת", ואף בדין הדלקת נרות שבת, מכלל העונג, שבשבת יהיה נר דלוק בשבת עצמה, ככל דיני העונג כגון אכילה ושתיה השייכים בשבת עצמה. מלבד זאת, מדין כבוד השבת יש להדליק נרות מבעוד יום, כשם שצריך להכין מבעוד יום שולחן ערוך ומטה מוצעת, שזהו כבוד שבת שדברים אלו יהיו מוכנים קודם השבת].

משום שלום בית – תיקנו שיהא נר דלוק בביתו כדי שלא יכשל בעץ או באבן, ובכך לא תהיה קטטה בתוך ביתו בשבת, כדברי הגמרא (שבת כג, ב) "נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו". ופרש"י שבני ביתו מצטערים לישב בחושך. ועוד פירש רש"י (שבת כה, ב ד"ה הדלקת) "דבמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל, והולך באפילה".

אולם עדיין לא נתברר על מי מוטל חיוב הדלקת נרות שבת.

– ב –

חיוב הדלקת נרות שבת – על הבעל והאשה, אבל על נשים יותר מן האנשים

הרמב"ם (הלכות שבת פ"ה ה"א) כתב: "ואחד אנשים ואחד נשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת". ובהמשך דבריו (שם הלכה ג) כתב: "ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית. ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר".

והטור (או"ח סימן רסג סע' א) הוסיף: "והנשים מוזהרות בו יותר, כדאיתא במדרש (תנחומא, שם) מפני שכבתה נרו של עולם, פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון. והרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית".

ומשמע מדבריהם, כי מעיקר הדין החיוב מוטל הן על האיש והן על האשה. אלא שנשים מוזהרות על דבר זה "יותר מן האנשים":

[א] לפי הרמב"ם, בגלל שהן יותר מצויות ועסוקות במלאכת הבית.

[ב] לפי הטור, כדי לתקן את מה שהאשה "כבתה נרו של עולם".

– ג –

חיוב הדלקת נרות שבת – על הבעל, והאשה מדליקה בשליחותו

לעומתם כתב המרדכי (שבת פ"ב סימן רצד) "אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת עליו בשבילו". ומשמע מדבריו, שעיקר חיוב הדלקת נרות מוטל על האיש, אלא שהאשה מדלקת את הנרות בשליחותו.

וכן מבואר בשו"ע הרב (סי' רסג קונטרס אחרון ס"ק ב) שהטעים את הדברים: "ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמו שכתב העולת שבת בס"ג. וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא, שהוא הבעל הבית". חיוב הדלקת נרות מוטל על האיש מכיון שאחד מהטעמים להדלקת נר שבת הוא משום 'שלום בית', ו"עיקר הטלת שלום בית" מוטל על האיש.

– ד –

חיוב הדלקת נרות שבת – על המשפחה והבית

ואילו ערוך השלחן (סי' רסג סעי' ה) כתב: "נר שבת כנר חנוכה שהיא מצוה וחובה על כל אחד להדליקה, והיינו שכל משפחה חייבת בהדלקת הנר. ולכן האיש בביתו, כשאשתו מדלקת ומברכת אף שיש לו חדר מיוחד אינו צריך להדליק בברכה, שאשתו מברכת עליו ובברכתה נכללו כל הנרות שבכל החדרים". ומתבאר בדבריו, שהחיוב להדליק נר שבת אינו מוטל על הגברא [איש או אשה, או שניהם] אלא זהו חיוב על הבית, והיינו שכל משפחה צריכה שיהיה בביתה דלוק נר שבת [כגדר חיוב נר חנוכה, שהוא חיוב על הבית שכל אחד צריך שיהיה נר חנוכה דולק בביתו, וכפי שנתבאר בהרחבה בספרנו רץ כצבי חנוכה סימן ט].

וכן משמע מדברי השפת אמת (שבת כא, ב) שכתב בתוך דבריו בביאור גדר חיוב מצות הדלקת נר חנוכה: "ויש לעיין אי המצוה נר אחד בבית, כמו מזוזה וכמו נר שבת, דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שיהיה די. ולפי זה אפשר דגם ב' בעלי בתים הדרים בבית אחד די להם בנר אחד. או נימא דהמצוה על כל אדם, אלא דבעל הבית מוציא כל בני ביתו".

אולם קשה לי על דבריהם, מדוע אם גם הדלקת נר שבת היא דין בבית שיהיו הנרות דלוקים בו, וגם הדלקת נר חנוכה היא דין בבית שיהיו הנרות דלוקים בו, מדוע האשה מדליקה את נרות השבת, ואילו האיש מדליק את נרות החנוכה, שהרי אם ההדלקה היא דין בבית לא אמור להיות משנה מיהו המדליק, וצ"ע.

 

לסיכום, עלו בידינו שלוש דרכים בהבנת גדר חיוב הדלקת נרות שבת:

[א] דעת הרמב"ם והטור, שהחיוב מוטל הן על האיש והן על האשה, אלא שנשים מוזהרות על דבר זה "יותר מן האנשים".

[ב] לדעת המרדכי ושו"ע הרב, החיוב מוטל על האיש, מכיון שאחד מהטעמים להדלקת נר שבת הוא משום 'שלום בית', ו"עיקר הטלת שלום בית" מוטל על האיש, והאשה מדליקה את הנר בשליחותו.

[ג] דעת ערוך השלחן והשפת אמת, שחיוב הדלקת נר שבת הוא על הבית והמשפחה.

– ה –

קדם האיש והדליק נרות שבת, האם דינו כ"חוטף מצוה"

במסכת בבא קמא (צא, ב) מובא מעשה "באחד ששחט וקדם חברו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים". ודין זה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שפב סע' א) "כל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה, וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים עשרה זהובים". ומבואר בזה דין "חוטף מצוה" מחברו, שחייב לשלם לו עשרה זהובים [ועי' בסיום ההלכה בשו"ע: "ובזמן הזה אין מגבין אותו, ואי תפס לא מפקינן].

והנה בזמנינו נהוג שהאשה מדליקה את נרות השבת, ומעתה יש לדון האם כאשר קדם האיש והדליק נרות שבת, דינו כ"חוטף מצוה" מהאשה.

החיד"א (מחזיק ברכה סי' רסג אות ג) דן בשאלה זו, והביא את דברי היעב"ץ בסידורו (מוסך שבת אות כד) שאמנם "אם קדם הבעל והדליק נרות שבת, צריך לשלם לאשתו עשרה זהובים", אולם מסקנת החיד"א, שהבעל אינו חייב לשלם.

וביאר בספר מגדנות אליהו (סימן צא) כי דין זה תלוי בהבנת גדר חיוב הדלקת נר שבת: "ולכאורה לדעת השו"ע הרב הנ"ל בודאי שאין צריך לשלם לה, שהרי לדעת הרב עיקר המצוה מוטל על הבעל, והאשה היא רק שליח של הבעל, וכעת לא רצה לעשותה שליח, ונמצא דהרב ז"ל חולק על דברי היעב"ץ הנ"ל. וכן הוא דעת החיד"א שם, שהבעל אינו צריך לשלם לה. ולדעת היעב"ץ נראה באמת, דהאשה אינה שליח של הבעל. ונראה דדעתו כשפת אמת הנ"ל שהמצוה מוטלת על הבית, ואין צריך לשליחות, ומצוה זו שייכת לאשה שהיא תדליק הנרות של הבית. והרב ז"ל והמחזיק ברכה ס"ל דהאשה היא שליח של הבעל ובני הבית, ועל כולם מוטלת המצוה, ולדעתם לכאורה כל בני הבית הם בכלל החיוב, והמדליק מוציאם כנ"ל".

אולם לדעתי נדון קדם האיש והדליק נרות שבת האם דינו כ"חוטף מצוה", תלוי בג' הדרכים בהבנת גדר חיוב הדלקת נרות שבת, באופן זה:

[א] להרמב"ם והטור שהנשים "מוזהרות" על הדלקת נרות "יותר מן האנשים", בשל כך המצוה "שייכת" יותר לאשה, ולכן נחשב בעלה כ"חוטף מצוה".

[ב] לדעת המרדכי והשו"ע הרב, שחיוב הדלקת נר שבת מוטל על האיש, והאשה מדליקה בשליחותו, הבעל כמובן אינו נחשב "חוטף מצוה".

[ג] לפי ערוך השלחן והשפת אמת שחיוב הדלקת נר שבת על הבית, לכאורה כל בני הבית בכלל החיוב, והבעל אינו נחשב כ"חוטף מצוה" מאשתו.

 

פרק ב: מנין הנרות

– ו –

בש"ס לא מוזכר מנין הנרות שצריך להדליק לכבוד שבת.

בניגוד לחנוכה שההידור להרבות נרות מפורש בגמרא, כאשר הוזכר חיוב הדלקת נרות שבת, נקטה הגמרא בלשון "הדלקת נר שבת חובה", ובלשון המשנה (שבת פ"ב מ"ז) מצינו: "על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר". ומלשון "נר" המובא במשנה ובגמרא ברור שמעיקר הדין, חיוב הדלקת נר שבת הוא נר אחד בלבד. וכן מפורש בלשונותיהם של רבותינו הראשונים הרי"ף, הרא"ש והר"ן, והרמב"ם שכתב [לעיל אות א] שהדלקת "נר" בשבת אינה רשות אלא חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. וכן היה המנהג רווח בתקופתם, וכך הוא גם נוסח הברכה להדליק "נר של שבת".

ברם בדברי המדרש (שוחר טוב, תהלים מזמור צב) נאמר: "כל מילי דשבת כפול, שני כבשים, מזמור שיר ליום השבת, לחם משנה, זכור ושמור". ועל פי דברי המדרש כתב בספר כלבו (סימן כד) "ונראה שהמנהג על זה להדליק שני נרות". ומנהג זה הובא להלכה בטור ובשו"ע (או"ח סי' רסג סעי' א) שכתבו: "יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכונים לעשות שתי פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור".

בקובץ אור ישראל (חלק ד עמ' קסז) כתב הרב אוברלנדר במאמרו המקיף בענין הדלקת נרות שבת וטעמה: "מנהג הדלקת שני נרות מופיע לראשונה באשכנז. על פי המקורות נראה שנהגו בכך חסידים ופרושים באשכנז, ורק במשך הדורות הפך הדבר למנהג נפוץ ומקובל. הראשון שמזכיר הדלקת שני נרות בשבת הוא הראבי"ה ומביא על זה ב' טעמים [א] ונ"ל דנהגו בשני נרות, שאחת היא לאכול לאורה, ואין היכר כי אם בשתים, כדאמרינן גבי נר חנוכה בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו, אמר רב וצריך נר אחרת להשתמש לאורה, ואמרינן נמי התם הרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה להשתמש לאורה. [ב] ותו יש לומר, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור כדאמרינן (שבת לג, ב) חזו [רשב"י ובנו רבי אלעזר] האי סבא דהוה נקיט תרי מדאני דאסא [שני בדי הדס], ותיסגי ליה בחד [ושאלוהו מדוע אין די לו בבד אחד של הדס, והשיב להם], חד כנגד זכור וחד כנגד שמור", עכ"ל הראבי"ה. וכן מביא האגור בשם ראבי"ה. ובארחות חיים מביא זאת בשם מהר"ם מרוטנבורג, גם התשב"ץ מביא בשם מהר"ם להדליק א' כנגד זכור וא' כנגד שמור, ומביאו הטור ובשו"ע ורמ"א. מכל זה רואים דהדלקת שני נרות בשבת נתחדשה באשכנז ועד אז נהגו להדליק נר אחד, וכמו שמסכם האגור שם בפירוש: ואני המחבר אומר כי דבר זה להצריך ב' נרות אינו נזכר בשאר פוסקים, ולכן אין העולם מדקדק בזה. אבל אמת הוא כי נפש המקובלים מארץ אשכנז דקדקו בזה".

ואמנם הרמ"א הביא מדברי המהרי"ל (הלכות שבת סימן א) "ויכולים להוסיף ולהדליק שלשה או ארבעה נרות, וכן נהגו". והמגן אברהם (ס"ק ב) הביא מדברי השל"ה: "ויש נוהגים להדליק שבעה נרות כנגד שבעת ימי השבוע, ויש עשרה כנגד עשרת הדברות".

ובספר פסקי תשובות (סי' רסג אות ב) הוסיף: "והמנהג הנפוץ בתפוצות ישראל להוסיף עבור כל ילד שנוסף במשפחה עוד נר לכבוד שבת, והגם שאין זכר למנהג זה בחז"ל ובראשונים ובשו"ע ונושאי כליו, מכל מקום כבר מצאו סימוכין לכך, והוא בכלל דברי חז"ל שבשכר שמרבין בנרות זוכים לבנים וחתנים רבנן". ובטעם מנהג זה הביא (שם הערה 20) מדברי שו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן לה), כי בזמניהם יולדת בשבת לא הדליקה נרות שבת, ולכן נהגו להוסיף נר. ועוד טעם, כשם שמצינו בנר חנוכה שהמהדרין נוהגים נר אחד לכל אחד ואחד.

הנה כי כן, מעיקר דינא דגמרא, אין חיוב להדליק יותר מנר אחד לכבוד שבת. והמנהג להדליק שני נרות, ראשיתו באשכנז בימי רבותינו הראשונים, ומשם נתפשט בכרם בית ישראל. וטעמו כדי להדליק נר אחד כנגד 'זכור' ונר אחד כנגד 'שמור'. או כדי שיהיה הנר שהודלק לכבוד שבת ניכר מהנר שהודלק בלאו הכי כדי להאיר את החשיכה. ומאז ואילך יש הנוהגים במנהגים שונים בדבר מנין הנרות שמדליקים מידי שבת, ונהרא נהרא ופשטיה.

– ז –

מנין הנרות כאשר מדליקה לא בביתה

רבי גדליה פלדר, רב בית הכנסת שומרי שבת במונטריאול, כתב בספרו יסודי ישורון (מערכת נר שבת עמ' 135) "נוהגין הנשים כשהן בביתם מדליקין הרבה נרות, אבל כשהן בדרך או במלון מדליקין רק שני נרות, כמנין זכור ושמור".

אך מנהג זה תמוה, כפי שהעיר בשו"ת בית ישראל (יו"ד סימן קמח) "מצאתי בכתבי קודש של כ"ק אבא מארי רבי שלום לאנדא אב"ד וולאווע, שחקר על מנהג הנשים אף כשהן בביתן מדליקין נרות הרבה על שבת קודש, מכל מקום כשהם בדרך אין מדליקין רק שני נרות כמנין זכור ושמור, למה לא יהיה שייך בזה חשש ממה שכתב הרמ"א (סי' רסג סעי' א) האשה ששכחה פעם אחת להדליק תוסיף אחר כך נר אחד, והפמ"ג (אשל אברהם שם ס"ק ב) קאמר דהמנהג להוסיף נר אחד אף במקום שהודלקה עיקר נרות שתים ורק שכחה נר אחד ממה שרגילה, מוכרחת להוסיף אחר כך נר, עי"ש. אם כן מכל שכן שעשתה במזיד שלא מדלקת רק השני נרות בדרך, למה לא קנסינן אותה אחר כך להוסיף נר משום זה".

וכתב בביאור המנהג: "ורצה לומר כ"ק אבא מורי, דהנה תנאי בודאי מהני לזה, והוה כאילו הותנו מעיקרא בשעת הוספה על השני נרות שאלו הנרות הנוספות לא ידליקו רק כשהם בביתם אבל לא בדרך. והכי נמי בזה כיון דמנהג כל הנשים לעשות כן כשהן בדרך, נאמר דמעיקרא הכי קיבלו עלייהו, ואף דלא הותנו כן בפירוש". כלומר, כאשר אשה מקבלת על עצמה להדליק מספר מסויים של נרות שבת, הרי זה כאילו התנתה תנאי מפורש, שבכוונתה לקבל על עצמה להדליק את מספר הנרות הזה רק כאשר היא נמצאת בביתה, ולא בדרך. ולכן לא שייך כאן בכלל, דין "קנס" שקונסים את האשה ששכחה להדליק נר שבת. וסברא זו מבוארת בקצרה בהמשך דברי היסודי ישורון שם: "ונ"ל שמנהג זה [שאין הנשים מדליקות בדרכים כמספר הרגיל בהיותן בביתן] כהותנה דמי ובקבלו על עצמו, ואע"ג שלא הותנו כן מעיקרא, שהרי סתמא הוה כהותנו בכך (ראה רמ"א תקפא סעי' ב, ט"ז תרלח ס"ק ח)".

מנהג זה מובא גם בספרו של רבי ישראל הלוי בעלסקי, שו"ת שלחן הלוי (פרק ו שאלה ו) שנשאל אודות "ביתני נופש שרגילים לשהות שם כמה שבועות בימות הקיץ. אם זה כאילו הן בביתם, וממילא יש להן להדליק כמו שהן רגילות, או שחשיב כמו שמתארחות בבית אחר. כשמחד, הרי שוהים שם כמה וכמה שבועות. ומאידך, אין שם את התנאים הרגילים שבבית". והשיב: "נראה דבהכי תליא, אם המקום מרווח הרי זה כמו שהיא בביתה, ואין להקל להפחית ממה שהיא רגילה להדליק. אבל אם המקום צר ודחוק, יש להקל ולומר דגם אדעתא דהכי לא קיבלה על עצמה להדליק יותר מהעיקר שהוא ב' נרות". וגם בדבריו מבואר, שטעם מנהג הנשים שאינן מדליקות מחוץ לביתן כמנין שרגילות להדליק הוא, שבקבלת המנהג כאילו התנו במפורש תנאי זה, ולכן יש לומר שתנאי זה הוא רק במקום שאין תנאים מתאימים להדליק את מנין הנרות הרגיל, כגון במקום צר ודחוק. מה שאין כן כאשר האשה שוהה מחוץ לביתה במקום נוח ומרווח, אין כל סיבה שיחול התנאי, שבמקום זה לא קיבלה על עצמה להדליק את מנין הנרות שרגילה בו, ועליה להמשיך ולהדליק כמנהגה הקבוע.

– ח –

מנין הנרות כאשר הבעל מדליק

רבי יוחנן הלוי ואזנר, דומ"ץ חסידי סקווירא במונטריאול, דן בשו"ת חיי הלוי (או"ח סימן לד) בשאלה "אם בני ביתו נסעו לעיר אחרת והבעל הבית נשאר לבדו בביתו, והם רגילים להדליק עשרה נרות לכבוד שבת קודש, על מי מוטל להדליק העשרה הנרות". וכתב: "יש לומר שאינו מחוייב רק ב' נרות כעיקר ההלכה. ומה שאשתו מדלקת יותר אפשר שלא חל עליו המנהג. והגם שהסכים למנהגה, והוי כמו קיים נדרה, יש לומר שזה מחייב לו להספיק לה שתוכל להדליק כך וכך נרות, אבל עם כל זה יש לומר שעליו אין חיוב זה". והוסיף שגם "אשתו במקום שהיא, לא צריכה להדליק רק שני נרות, וגם הבעל שנשאר בביתו יש לומר דאין צריך להדליק רק שני נרות. אבל מהיות טוב יש לו להדליק כל העשרה נרות".

וכן שמעתי מידידי רבי משה וייס, שליח חב"ד בקליפורניה, שנשאל מה הדין בשליחת חב"ד שנסעה לכנס השלוחות, ובעלה נשאר בבית, כמה נרות היא מחוייבת להדליק במקום שהותה, וכמה נרות בעלה חייב להדליק בביתם. והשיב, שאחד משניהם, או הבעל או האשה, ידליק כמנין הנרות שרגילים להדליק כל שבת, והשני ידליק רק ב' נרות, כעיקר הדין.

רבי גדליה אוברלנדער, נשאל (קובץ אור ישראל, חלק סב עמ' מא) האם אלמן ממשיך להדליק כמנין הנרות שאשתו המנוחה היתה רגילה להדליק, או שמדליק רק שני נרות כעיקר הדין, והשיב: "נראה דכיון שכל עיקר הדלקת האשה היתה בשליחותו של הבעל, ואם כן גם מספר הנרות הכל בשליחות הבעל והוי כאילו הבעל הדליק. אם כן באופן שבפועל אין האשה מדליקה, חוזר החיוב על הבעל באותו אופן שהיה החיוב על האשה ומחויב הבעל להדליק אותו מספר הנרות שאשתו נהגה להדליק".

ע ע ע

פרק ג: שכחה להדליק נרות

– ט –

המהרי"ל (הלכות שבת סימן א) חידש בדין אשה ששכחה ולא הדליקה נר בשבת "שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה בשיעורם עד עתה".

ואף שיש לתמוה על דבריו, כפי שהביא הדרכי משה (או"ח סי' רסג סע' א) "וכל זה אינו אלא חומרות רחוקות, ואדרבא נראה דכל המוסיף על הנרות אינו אלא גורע ומפסיד הכוונה של זכור ושמור". מכל מקום סיים הדרכי משה: "אבל הנשים נוהגות כדברי מהרי"ל, שכל ששכחה פעם אחת מדלקת כל ימיה ג' נרות. ונראה דסמכו אדברי מרדכי דכתב במסכת ראש השנה (סימן תשכ) דיכולין להוסיף על דברי המכוון [דהיינו מנין שהוא מסויים ומכוון בדיוק], וכן כתב שם (פ"ד סי' ג) באשר"י".

וכפי שהבאנו בפתיחה לשיעור, להלכה פסק הרמ"א כדברי המהרי"ל: "האשה ששכחה פעם אחת להדליק מדלקת כל ימיה שלשה נרות". וכפי שהביא המשנה ברורה (ס"ק ז) בטעם הדבר: "והכל משום קנס, כדי שתהא זהירה בכבוד השבת".

וכתב המגן אברהם (סי' רסג ס"ק ג; הובא במשנ"ב ס"ק ז) "ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם, כי הדבר משום הכירא שתהיה זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת". וכן פסק בשו"ע הרב (שם סע' א) "אשה ששכחה פעם אחת להדליק, נוהגים שמדלקת כל ימיה ג', ואם שכחה כמה פעמים מוספת בכל פעם כדי שיהיה לה היכר וזכרון שתהא זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת ולא תבוא לידי שכחה".

אולם בעיקרה של הלכה זו תמהתי, שהרי אין מדובר בשכחה באונס, כי באונס לא קנסו, כדברי המג"א (סי' רסג ס"ק ג) "דאם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בה, אין צריך להוסיף" ואילו על שכחת מצוה בשוגג לא מצינו קנס, כמבואר בדברי החתם סופר (ליקוטי תשובות סימן יב) שדייק מדברי המשנה (בכורות פ"ז ה"ז) "הנושא נשים בעבירה [דהיינו כהן שנשא נשים הפסולות לכהונה] פסול [מעבודה ומנשיאת כפים] עד שידיר בהנאה", ולא נאמר "שנשא נשים פסולות", כי "דווקא במזיד קנסינן ולא בשוגג". והתמיהה מתעצמת לאור מה שכתב הנשמת אדם (הלכות פסח כלל קיט סעי' א) בנדון המוכר חמצו לאחר הזמן [שאז יש רק איסור עשה מחצות ולמעלה], האם החמץ מותר לאחר פסח: "ואין לומר משום דעבר על העשה דתשביתו, דלאחר איסורו חייב לבער או בשריפה או במטיל לים. זה אינו, דלא מצינו שקנסו חכמים בשביל ביטול מצות עשה, כדמשמע נמי פשטא דלישנא דרבא, קנסא קניס כיון דעבר בבל יראה, אבל בשביל ביטול מצות עשה לא מצינו, דבצרם אזן בכור וחול המועד ושביעית הכל הוא לא תעשה". ומפורש בדבריו, שחכמים קנסו רק את מי שעבר על מצוות לא תעשה, אבל לא מצינו שקנסו את המבטל מצות עשה.

ואם כן צ"ע מדוע קנסו חכמים על ביטול מצות עשה של הדלקת נרות שבת בשוגג, אלא אם כן נאמר שמדובר בשוגג הקרוב למזיד, אולם חידוש זה לא נזכר בפוסקים, וצע"ג.

– י –

לא שכחה להדליק את כל הנרות אלא רק חלק מהם

כתב הפרי מגדים (סי' רסג אשל אברהם אות ב) "ואם מדלקת ב' נרות ופעם אחת [שכחה והדליקה] רק [נר] אחד צריכה להוסיף. וכן אם מדלקת הרבה ושכחה פעם אחד וחסר [נר] אחד תדליק יותר שתהא זהירה". ומבואר בדבריו שגם אם לא שכחה לגמרי להדליק את נרות השבת, אלא שכחה נר אחד, דהיינו שהדליקה נר אחד במקום ב' נרות, או ב' נרות במקום ג' נרות, מחוייבת להדליק מכאן ואילך נר נוסף על מנין הנרות שהיתה רגילה להדליק.

ברם הביאור הלכה (שם ד"ה ששכחה) תמה על דברי הפרי מגדים "ולא נהירא, דכל זה הוא רק מנהג, והבו דלא לוסיף עלה". וכוונתו, שכל ענין הוספת הנרות מעבר להדלקת נר אחד היא רק "מנהג בעלמא", וכפי שנתבאר בהרחבה לעיל [אות ו] שמדינא דגמרא יש חיוב להדליק נר אחד בלבד. ולכן הקנס הוא רק כאשר שכחה ולא הדליקה אפילו נר אחד לכבוד שבת, ואין כל מקום "להוסיף" ולקנוס על שכחת הדלקת הנרות הנוספים מעבר לנר האחד של החיוב.

ובקצות השלחן (הגהות על סידור דרך החיים ע"פ דברי שו"ע הרב) דייק כן גם מדברי שו"ע הרב (שם סע' א) שכתב "אשה ששכחה פעם אחת להדליק", משמע "שלא הדליקה כלל".

ובהסבר טעמו של הביאור הלכה כתב בשו"ת שרגא המאיר (ח"ב סימן נט) "דאין הכי נמי לכתחילה קיבל להדליק עוד נר לכל ילד, ואין לשנות ממה שדרכה להדליק דהוי כמו נדר להדליק סכום לכל ילד. מכל מקום לא קיבלה אדעתא דהכי אם תשכח, שתהא צריכה להוסיף על הנוסף. והאחרונים פסקו כהמשנה ברורה בזה, וכן מסתבר".

ואילו בשו"ת מור ואהלות (סימן קפג) פסק לא כדברי הפמ"ג, ולא כדברי הביאור הלכה, ולדעתו יש לחלק בין שכחת נר נוסף על הב' נרות, שאינה צריכה להוסיף עוד נר. לבין שכחת אחד משני הנרות, שצריכה להדליק מכאן ואילך נר נוסף, כדבריו: "ועל דבר שאלתו השניה שאשתו פעם אחת שכחה ערב שבת קודש והדליקה נר אחד פחות מדרכה הקודם, ואמרו לה נשים שמצד הדין צריכה להוסיף נר אחד והוסיפה ועתה שואלת איך הדין אמת. זה תשובתו, הנה כן כתב האשל אברהם דצריכה להוסיף. אך לאמת מדברי הרמ"א שם יש לומר דדווקא שכחה לגמרי מלהדליק. ואף אם תמצי לומר דהוא הדין שכחה נר אחד כן, מכל מקום יש לומר דדווקא באחד מב' שמכוונים נגד זכור ושמור, ואז בשכחה והדליקה רק אחד צריכה בכל פעם להוסיף, ולא בהנוספים מדעתה ששכחה להדליק אחד מהם. ואף שלכתחילה אינה רשאה לשנות מדרכה דהוי כנדר, מכל מקום אדעתא דהכי לא קא נדרית להוסיף על הנוסף. אך על כל פנים נכון יותר שתתן זה הנוסף לאשה עניה שאין לה להדליק כלל".

להלכה פסק הגרי"ש אלישיב (הובא אשרי האיש, פרק ו אות סב) כדעת הביאור הלכה: "אבל אם הדליקה חלק מהנרות, אינה צריכה להוסיף כיון שלא בטלה עיקר מצות נר שבת, ודווקא כשהדליקה לכבוד שבת ולא כשהיה דלוק סתם מבעוד יום או שלא לכבוד שבת". וכן פסק הגר"ע יוסף (חזון עובדיה, הלכות הדלקת נרות עמ' קעג).

מאידך בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן לה) פסק כדברי הפרי מגדים: "אפילו מדלקת יותר מב' נרות [ושכחה] אפילו הכי צריכה להוסיף, והוא מדויק בלשונם ז"ל להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה, ומדכתב ממה שהיתה רגילה ולא כתב ממה שהיתה חייבת, משמע שאפילו מה שרגילה בלי החיוב, וזה דלא כמ"ש בשו"ת מור ואהלות, דדווקא בשכחה אחד משנים ולא בהנוספים, אלא בכל אופן צריכה להוסיף נר אחד". וכן נקט להלכה בשו"ת קנין תורה (ח"ו סימן ט) "הלוא דעת הפרי מגדים דאפילו אשה שמדלקת הרבה נרות ושכחה וחסרה נר אחד, וכן המנהג דלא כביאור הלכה שמיקל בזה".

– יא –

שכחה להדליק נרות יום טוב

הפוסקים דנו האם גם בשכחת הדלקת נרות יום טוב, נקנסת האשה להוסיף מכאן ואילך עוד נר בהדלקת נרות שבת ויום טוב.

בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן לה) נקט כדבר פשוט "דיום טוב נמי בכלל שבת הוא, והוי ליה נר של מצוה, כמבואר באו"ח סי' תקי"ד ומברכין עליהם, ודאי בכלל הוא, ואין נפקא מינה בין יום טוב ראשון ליום טוב שני לפענ"ד, ואולי אדרבה כדי דלא אתי לזלזולי יותר חמור". וכן פסק בשו"ת שרגא המאיר (ח"ג סימן נט) "צריכה זהירות בהדלקת נרות של יום טוב כמו בנרות של שבת, ואם שכחה לדעת המהרי"ל המובא ברמ"א צריכה גם על מה ששכחה נרות של יום טוב להוסיף כל ימיה נר אחד, כנלפע"ד. והא דכתב הרמ"א רק לענין שבת, יש לומר דהמהרי"ל מביא שם שהשאלה היה לענין שבת". וגם בשו"ת אז נדברו (ח"ג סימן ה) כתב שאין לחלק בין שבת ליום טוב ו"אם שכחה בשבת צריכה להוסיף גם ביום טוב, וכן בשכחה ביום טוב צריכה להוסיף גם בשבת".

ברם בשו"ת קנין תורה (ח"א סימן פז) כתב לחלק בין שבת ליום טוב: "ולענ"ד דביום טוב לא שייך לקנוס כל כך, דדוקא בשבת כתב הב"ח שקנסוה כדי שתהא זהירה מכאן ולהבא, והיינו דאם לא תהא זהירה כמעט רגע, יכנס השבת ואי אפשר לה להדליק עוד. משא"כ ביו"ט דגם אחר כניסתו יש די שהות להדליק הנרות, ובפרט ביום טוב שני, דדעת הלבוש להדליק משחשיכה, ויש עוד שהות להדליק גם כל זמן משך הסעודה, לא שכיח שתשכח היא וכל בני ביתה כל הזמן מלהדליק, ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן".

וכן הובא בספר אשרי האיש (פרק א אות יב) בשם הגרי"ש אלישיב: "אשה ששכחה להדליק נרות שבת קונסים אותה להדליק עוד נר כל ימיה. אכן ביום טוב אין קנס זה, דאף אם לא הדליקה נר יום טוב אינה צריכה להוסיף מכאן ולהבא נר נוסף".

ובספר נטעי גבריאל (שבת פרק יד הערה י) הביא ששמע כן בשם כ"ק האדמו"ר הדברי יציב מצאנז "שמקובל דהך דינא [שקונסים אשה ששכחה להדליק נר שבת] נאמר רק בשבת ולא ביום טוב", והוסיף: "ויש לצרף שיטת הרבה ראשונים שלא תיקנו הדלקת נרות בליל יום טוב, לפי שאין בו משום שלום בית, רק שכל זמן שירצה הוא רשאי להדליק, כן כתבו המנהיג (הלכות שבת סי' יז), אורחות חיים (הלכות הדלקת נרות דף סא), ואם כן הבו דלא להוסיף עלה. וכן הורו הגאונים הגר"ש ואזנר והגרי"ש אלישיב שלא תיקנו השלמה לנרות יום טוב". [ואכן בספר אגורה באהלך (סימן ט) מביא את מנהג תימן, אשר כידוע נהגו על פי פסקי הרמב"ם, שאין מברכים על הדלקת נרות יום טוב, וכמו שכתב רבי יחיא צאלח, ראב"ד צנעא בשו"ת פעולת צדיק (ח"ג סי' רסט) "ואנו לא נשמע מקדם לברך בכל העיר זולתי קצת מקרוב, דהרמב"ם כתב דווקא [נר] שבת ולא יום טוב"].

ומצאתי שהרב אביגדור נבנצל בספרו ירושלים במועדיה (עמ' ע) כתב שיטה מחודשת בשאלה זו: "שכחה להדליק נר ביום טוב, צריכה להדליק נר נוסף רק באותו יום טוב בו שכחה להדליק".

 

מאז המצאת החשמל ותחילת השימוש בו ועד ימינו, התחבטו הפוסקים בשאלות:

האם יוצאים ידי חובת הדלקת נרות שבת בהדלקת נורות חשמל, והאם מברכים על הדלקת אור החשמל.

ובספר שמירת שבת כהלכתה (ח"ב פרק מג סע' ד) כתב: "המדליק נרות שבת ויום טוב בנורות חשמל, יש לו על מי לסמוך, וגם יברך על הדלקה זו, ובלבד שידליק לכבוד שבת". ובהערה ציין כמקור לפסק זה את דברי שו"ת בית יצחק (ח"א יו"ד סימן קכ), שו"ת מחזה אברהם (או"ח סימן מא) שו"ת מלמד להועיל (סימן מז) ושו"ת הר צבי (ח"א סימן קמג).

האם אפשר לברך על הדלקת נרות שבת במקום מואר באור החשמל.

ובספר שמירת שבת כהלכתה (ח"ב פרק מג סע' לד) כתב: "נחלקו הפוסקים האם אפשר לברך על הדלקת נרות שבת במקום מואר שכבר דלוק בו אור אחר (סי' רסג סע' ח). ולכן טוב לברך את ברכת ההדלקה באופן שיצא ידי כל הדעות. ומן הראוי איפוא שהאשה תדליק את נרות השבת ותברך, ורק אחר כך ידליק אחד מבני הבית את מנורות החשמל, או שיכוין שעון שבת שבאמצעותו יידלק אור החשמל לאחר מכן, או שהאשה תדליק את אור החשמל לכבוד שבת לפני הדלקת הנרות, ותכוין בברכתה גם על אור זה".

לנדונים אלו יש השלכות לדיני שכחת הדלקת נרות שבת, כדלהלן.

– יב –

כאשר הדליקה בעצמה את האור בבית

בשו"ת אבני ישפה (או"ח סי' נה ענף ו) הביא בשם רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד בד"צ העדה החרדית בירושלים, שאם הדליקה החשמל, אף אם לא כיוונה לצאת בזה ידי חובת הדלקת נרות, יצאה ידי חובה. ולכן אם שכחה ולא הדליקה, אינה צריכה להדליק עוד נר בשבת הבאה.

אולם בשו"ת קנין תורה (ח"ו סימן ט) דן בשאלה זו, וכתב: "הנה לומר דמסתמא הדליקה העלקטער [חשמל] לכבוד שבת, כל זה דרך לימוד זכות, דהא בזה רגילה כל ערב דחול להדליק, אם כן מנא לן לומר שהדליקה אז לכבוד שבת, ואנו רואים שאת עיקר הדלקת נרות שהוא חובת האשה היא שכחה. וחוץ מזה הלא דעת הפרי מגדים [הובא לעיל אות יא] דאפילו אשה שמדלקת הרבה נרות ושכחה וחסרה נר אחד, גם כן צריכה להוסיף נר אחד, וכן המנהג, דלא כביאור הלכה שמיקל בזה".

לדעת הקנין תורה, לא מסתבר לומר שהאשה כוונה בעת הדלקת החשמל, שהדלקה זו היא לכבוד שבת, ולכן לא ניתן להחשיב את הדלקת החשמל כקיום מצות הדלקת נרות שבת, ולפטור אותה מהקנס בנימוק שלא ביטלה את מצות הדלקת נר שבת. ומה גם שלדעתו, יש להחמיר כדעת הפרי מגדים, שגם אשה שלא שכחה לגמרי להדליק, אלא שכחה נר אחד [דהיינו שהדליקה נר אחד במקום ב' נרות, או ב' נרות במקום ג' נרות] מחוייבת להדליק מכאן ואילך נר נוסף על מנין הנרות שהיתה רגילה להדליק. ואם כן, אפילו אם נאמר שהדלקת החשמל נחשבת כהדלקת נר שבת, סוף כל סוף הרי לא הדליקה את מנין הנרות שרגילה להדליק, ולכן עליה להוסיף עוד נר משבת זו ואילך.

– יג –

כאשר היה אור חשמל דלוק בבית

בשו"ת אבני ישפה (או"ח סי' נה ענף ו) דן בשאלה, האם יולדת ששהתה בבית חולים ולא הדליקה נרות שבת, אבל בחדר שבו שהתה הדליקו עובדי בית החולים את אור החשמל, נקנסת כדין אשה ששכחה להדליק נרות שבת, ומכאן ואילך עליה להוסיף עוד נר.

ובתחילת דבריו כתב: "וגאון אחד שליט"א [הגרי"ש אלישיב] אמר, שאם היה אור החשמל דלוק, אע"פ שלא הדליקה נרות, אין לקונסה, כיון שבפועל היה שם אור. ונראה מדבריו, דאף אם שעון הדליק האור או שהיה דלוק מן הבוקר בכל אופן אין לקנוס, כיון שלא ישבו בחושך. ולפי זה בנדון דידן, כיון שהודלק אור בחדרה, שוב אין לקונסה".

אולם בהמשך דבריו הביא את דברי שו"ת מלמד להועיל (סי' מו) שכתב: "דבר פשוט הוא שיוצאין בגאזפלאממען [להבות גז] ידי מצות נר של שבת, וכמו שפירש בשו"ת בית יצחק (ח"א יו"ד סי' קכ אות ה) דיכולין לברך בגאזליכט [אור גז] וכן בעלעקטריש ליכט [אור חשמל] להדליק נר של שבת, וכן פסק בס' משנה ברורה בסי' רס"ד. וכן פשוט שאם אחֵר מדליק בשבילה, שאינה צריכה להוסיף". ודייק בשו"ת אבני ישפה מדבריו: "שדווקא אם הדליק הבעל לכבוד שבת יש לדון אם מהני, ולא כדעת גאון אחד הנ"ל, שנראה מדבריו דכל שהיה אור אין לקנוס. ואם כן מוכח דלא מהני מה שדלוק אור באותו מקום. והרה"ג הרב ר' ישראל יעקב פישר סובר דגם בבעל שהדליק החשמל לא מהני כלום, ורק אם היא הדליקה החשמל אף אם לא כיוונה לצאת בזה ידי חובת הדלקת נרות יצאה ידי חובה. ומכל זה נראה, שלדעת הרבה פוסקים אם לא הדליקה החשמל או הנרות בעצמה, ועכ"פ אם לא שלחה את בעלה להדליק במקומה, שפיר יש לקנוס אותה, ולכל הפחות תוסיף בגודל הנרות".

גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן יא) נשאל האם קונסים אשה ששכחה להדליק נרות שבת במקום שהיה דלוק בו אור החשמל, והשיב: "שזה לא משנה כלל. ראשית, בדרך כלל לא האשה היא שמדלקת אור החשמל בבית כי אם בעל הבית, ובני הבית, ואפילו כשהיא מדלקת היא לא מדלקת בדייקא בזמן הדלקת הנרות, ובודאי לא ביחוד לשם שבת. ואם כן יוצא שלא הדליקה באותו שבת הדלקת הנר לשם שבת כדרוש וכנהוג. ולכן חל עליה שפיר הקנס של הוספת נר עבור כך. ועוד זאת, מכיון שרגילים להדליק נרות שבת מיוחדים לכבוד שבת, יוצא במציאות כשפעם מחסרים מעשות זאת, מרגישים בחוש שחסר העונג שבת והכבוד שבת. וחוץ מהאמור, מכיון שאור חשמל זה דולק באותו אמת המדה שדולק בכל ימות השבוע, ולא מייחדים אור חשמלי מיוחד לכבוד שבת, המציאות היא שאין בעצם הדלקתו חוש של כבוד שבת ועונג שבת. נוסף על כך, הדבר לא כל כך פשוט שאפשר מדינא לצאת ידי חובת הדלקת נר שבת באור חשמלי על סוגיו. ומכיון שרובם ככולם מקפידים באמת שלא להדליק נרות שבת בנרות חשמליות, אם כן נחשב הדבר כקיבלו עלייהו על כך, ולא יוצאים בזה ידי חובה בכל אופן שהוא. לכן שפיר נשאר דינו של הרמ"א דאם שכחה האשה פעם אחת להדליק נר השבת שצריכה להדליק כל ימיה ג' נרות".

ומציין הציץ אליעזר "שכבר נשאל על כך הגר"ש וואזנר שליט"א בספרו שו"ת שבט הלוי ח"ה סימן ל"ג, והשיב בקצרה דנראה דנקרא שכחה לענין זה, מפני דעכ"פ עברה על מצות הדלקת הנר שהיא מצות האשה במיוחד וכו', וראוי שתוסיף נר. כן מצאתי שנשאל על כך גם בשו"ת קנין תורה (ח"ו סימן ט), והשיב נמי כנזכר, הואיל שעיקר הדלקת נרות שהוא חובת האשה שכחה".

אכן, כדעת הגרי"ש אלישיב [המובא לעיל באבני ישפה] שאין לקנוס אשה ששכחה להדליק נר שבת במקום שהיה דולק אור החשמל, נקט הגר"ע יוסף (חזון עובדיה, הלכות הדלקת נרות עמ' קעג) "בזמנינו שמדליקים חשמל להאיר את כל הבית, אם שכחה להדליק נרות שמן או שעוה, אינה צריכה להוסיף כלל. שיוצאים ידי חובה במנורת החשמל, שאין כאן משום הפרת שלום ביתו, וברכות אינן מעכבות". וכן מובא בספר פסקי ההלכות של רבי ניסים קרליץ (חוט שני, שבת פרק פג ס"ק ב) "אשה ששכחה להדליק נר בשבת שקונסים אותה להדליק נר נוסף כל ימיה, יש לומר דאם היה בביתה [במקום שדולקים נרות] אור חשמל שהדליקו לכבוד שבת, בכהאי גוונא לא קנסינן ליה".

ע ע ע

פרק ד: גדרי חיוב האשה בהדלקת נרות שבת

ממוצא הדברים שנתבארו בפרק א', מהו גדר חיוב הדלקת נר שבת ויום טוב, נראה לבאר את פרטי הדינים שנתבארו בפרק ב' בענין מנהגי מנין הנרות שיש להדליק, ובפרק ג' בענין הקנס שקנסו אשה שלא הדליקה נרות שבת, שתדליק מכאן ואילך נר נוסף.

– יד –

בדברי הרמב"ם והטור [לעיל אות ב] נתבאר כי עיקר חיוב הדלקת נרות שבת מוטל הן על האיש והן על האשה, אלא שנשים מוזהרות על דבר זה "יותר מן האנשים":

[א] לפי הרמב"ם, בגלל שהן יותר מצויות ועסוקות במלאכת הבית.

[ב] לפי הטור, כדי לתקן את מה שהאשה "כבתה נרו של עולם".

והנה השו"ע הביא להלכה רק את הטעם הראשון, כדבריו (סי' רסג סע' ג): "הנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית". אולם המשנה ברורה (ס"ק יב) כתב על דברי השו"ע: "ועוד טעם, מפני שכיבתה אורו של עולם, שגרמה מיתה לאדם הראשון".

ונראה מדברי המשנה ברורה שרצה לקבוע להלכה, שעיקר הטעם להדלקת נרות שבת על האשה הוא "מפני שכיבתה אורו של עולם".

ונפקא מינה להלכה לפי זה, מה שכתב בשו"ת הר צבי (או"ח סימן קמ) "יש ב' טעמים על מצות הדלקת נר של שבת [א] משום שלום בית (שבת כה, ב) וכדאמרינן (כג, ב) נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. [ב] מפני שהאשה כבתה נרו של עולם. והנפקא מינה בין הטעמים, דלטעם משום שלום בית, המצוה היא שיהא אור בבית, וזה עיקר המצוה, לא במעשה ההדלקה אלא בהאור, שצריך שיהיה אור. אבל לטעם השני, שהיא כבתה נרו של עולם, עיקר המצוה במעשה ההדלקה, שצריכה להאיר במעשה היפוך ממעשה הכבוי".

נמצא איפוא, שלדעת המשנה ברורה, מכיון שעיקר הטעם להדלקת נרות שבת על האשה הוא "מפני שכיבתה אורו של עולם", הרי שהחיוב המוטל על אשה הוא לעשות מעשה הדלקת נרות שבת, ואין די בכך שיש נר דלוק, ומתקיימת מצות כבוד ועונג שבת בבית [ויש לציין, שלפי דברים אלו מוטעמת תקנתו של האדמו"ר מליובאוויטש ש"כל אשה וכל בת ידליקו נרות שבת", והיינו שאפילו בנות קטנות הנמצאות בבית הוריהן, תדלקנה נרות שבת – שהרי כל בת, ואפילו טרם נישואיה, צריכה לעשות מעשה הדלקת נרות שבת בכדי לתקן את מה ש"כיבתה אורו של עולם"].

ברם, אם הטעם העיקרי הוא בגלל שהן יותר מצויות ועסוקות במלאכת הבית, אין עליהן חיוב של מעשה הדלקה, אלא הן מדליקות את הנרות כדי לקיים את דין כבוד ועונג שבת.

ומעתה סלולה הדרך להבין את שורשי המחלוקות בפרטי דיני ומנהג הדלקת נר שבת המבוארים לעיל, ונבארם אחת לאחת.

– טו –

לא שכחה להדליק את כל הנרות אלא רק חלק מהם

בראש ובראשונה מבוארת בזה מחלוקת הפמ"ג והביאור הלכה [אות י] מה דינה של אשה שלא שכחה להדליק את כל הנרות, אלא שכחה נר אחד, דהיינו שהדליקה נר אחד במקום ב' נרות, או ב' נרות במקום ג' נרות, אשר לדעת הפמ"ג היא נקנסת בחיוב להדליק מכאן ואילך נר נוסף על מנין הנרות שהיתה רגילה להדליק, ולדעת הביאור הלכה אינה מחוייבת בקנס זה אלא אם כן שכחה לגמרי את הדלקת הנרות.

הביאור הלכה נקט לשיטתו במשנה ברורה, שעיקר הטעם להדלקת נרות שבת על האשה הוא "מפני שכיבתה אורו של עולם", ולכן מדינא דגמרא עיקר התקנה היה להדליק נר אחד בלבד, שעל ידי זה היא עושה מעשה "שצריכה להאיר במעשה היפוך ממעשה הכבוי", והדלקת נרות נוספים אינם מעיקר התקנה, אלא הידור בעלמא כמבואר לעיל [אות ו]. נמצא שרק כאשר ביטלה לגמרי את התקנה, דהיינו כששכחה ולא הדליקה אפילו נר אחד, קנסוה להדליק נר נוסף. אבל אם הדליקה נר אחד בלבד ולא הדליקה נרות נוספים כפי שנוהגת להדליק בכל שבת, אין זה נחשב לה כביטול התקנה.

אולם הפמ"ג, סבר שהטעם העיקרי הוא בגלל שהן יותר מצויות ועסוקות במלאכת הבית, ולא בגלל הצורך לתקן את מה "שכיבתה אורו של עולם". ועל כן אין עליהן חיוב של מעשה הדלקה, אלא הן מדליקות את הנרות כדי לקיים את דין כבוד ועונג שבת. ולכן אם קיבלו על עצמן מנין מסויים של נרות, מנין זה של הנרות הוא מעיקר חיוב הדלקת הנרות שלהן [ובפשטות החיוב הוא מדין קבלת מנהג טוב, המחייבים כנדרי מצוה]. וממילא אפילו כששכחה נר אחד [שהדליקה נר אחד במקום ב' נרות, או ב' נרות במקום ג' נרות], קנסוה להדליק מכאן ואילך נר נוסף, כי ביטלה את עיקר חיובה בהדלקת הנרות, ושפיר שייך טעם הקנס "כדי שתהא זהירה בכבוד השבת".

– טז –

מנין הנרות כאשר מדליקה לא בביתה

לעיל [אות ז] הבאנו מדברי הפוסקים בנדון מנהג הנשים הרגילות להדליק בביתן יותר מב' נרות, ובהיותן מחוץ לביתן הן מדליקות ב' נרות בלבד.

ולכאורה מנהג זה מובן לשיטתו של המשנה ברורה שעיקר הטעם להדלקת נרות שבת על האשה הוא "מפני שכיבתה אורו של עולם", ולכן היות והיא מחוייבת להדליק רק נר אחד מדינא דגמרא, כדי לתקן את מה "שכיבתה אורו של עולם", נמצא שבעצם אף פעם אינה מחוייבת להדליק יותר מנר אחד. ולכן כאשר היא שוהה מחוץ לביתה אינה צריכה להדליק כמנין הנרות שרגילה להדליק.

אולם אם חיוב נשים בהדלקת הנרות אינו נובע בגלל הצורך לתקן את מה "שכיבתה אורו של עולם", והן מדליקות את הנרות כדי לקיים את דין כבוד ועונג שבת, בגלל שהם "יותר מצויות בבית", לבצע את ההדלקה בפועל. לכאורה עליה להמשיך ולהדליק כפי שקיבלה על עצמה לנהוג גם בהיותה מחוץ לביתה, בגלל שכך הוא מנהגן הקבוע להדליק מספר מסוים של נרות לכבוד השבת ולענגה [אלא אם כן נאמר שבקבלת המנהג נחשב כאילו התנו במפורש שדעתן להדליק את מנין הנרות שרגילות בו רק בביתן ולא מחוצה לו, וכמבואר לעיל [אות ז] בדברי היסודי ישורון והבית ישראל].

– יז –

מנין הנרות כאשר הבעל מדליק

גם נדון זה [אות ח] תלוי בהבנת גדר חיוב האשה בהדלקת נרות שבת.

לשיטת המשנה ברורה שעיקר הטעם להדלקת נרות שבת על האשה הוא "מפני שכיבתה אורו של עולם", ולכן מדינא דגמרא עיקר התקנה היה להדליק נר אחד בלבד, שעל ידי זה היא עושה מעשה "שצריכה להאיר במעשה היפוך ממעשה הכבוי", והדלקת נרות נוספים אינה מעיקר התקנה, אלא הידור בעלמא כמבואר לעיל [אות ו]. מסתבר שגם בעל המדליק במקום אשתו צריך להמשיך ולנהוג במקום אשתו את מה שהיא מחוייבת מעיקר הדין שמצווה להדליק נר כדי לתקן את מה "שכיבתה אורו של עולם", ודי בכך שידליק רק ב' נרות [בין אם האשה מדליקה במקום אחר, ובין אם האשה אינה מדליקה כלל, או אלמן שאשתו נפטרה] מאחר שתוספת נרות יותר מב' נרות היא "הידור" שאין הבעל מחוייב בו.

ברם אם חיוב נשים בהדלקת הנרות אינו נובע בגלל הצורך לתקן את מה "שכיבתה אורו של עולם", אלא רק משום שהן "יותר מצויות בבית" לקיים בפועל את דין כבוד ועונג שבת. מסתבר שאם קיבלו על עצמן מנין מסויים של נרות לקיים בו את מצות כבוד ועונג שבת, גם על בעליהן המדליקים את הנרות במקומן, מוטל החיוב להמשיך את מנהגן לכבד ולענג את השבת בדיוק באותו מספר הנרות שהדליקו נשותיהן.

– יח –

שכחה להדליק נרות יום טוב

ונראה שגם הנדון האם אשה ששכחה להדליק נרות ביום טוב נקנסת להדליק נר נוסף, תלוי במבואר לעיל.

לשיטת המשנה ברורה שעיקר הטעם להדלקת נרות שבת על האשה הוא "מפני שכיבתה אורו של עולם", לכאורה אין כל סיבה לחלק בין שבת ויום טוב, וגם בשכחה הדלקת הנרות ביום טוב, קנסוה על אי קיום מנהגה, כי יום טוב גם נקרא שבת, כפי שהבאנו בשיעור בענין גדרי קידוש בשבת וביום טוב [אות ג].

ברם, אם חיוב נשים בהדלקת הנרות אינו נובע בגלל הצורך לתקן את מה "שכיבתה אורו של עולם", אלא רק משום שהן "יותר מצויות בבית" לקיים בפועל את דין כבוד ועונג שבת, אכן יש מקום לחלק בין שבת ויום טוב, וזאת על פי דבריו הידועים של רבי עקיבא אייגר (סימן א) שנשים פטורות מחובת מצות עונג ביום טוב, בגלל שביום טוב חיוב העונג לא גרע מכל מצות עשה שהזמן גרמא, אשר נשים פטורות. ולכן יש יותר סיבה להקל עליהן ולא לקונסן בשכחת הדלקת נרות יום טוב.

– יט –

כאשר היה אור חשמל דלוק בבית

ומבוארת היטב מחלוקת הפוסקים [אות יג] האם כשדולק אור החשמל בבית ושכחה להדליק נרות קונסים אותה, על פי המבואר לעיל [אות יד] שלדעת המשנה ברורה, מכיון שעיקר הטעם להדלקת נרות שבת על האשה הוא "מפני שכיבתה אורו של עולם", הרי שהחיוב המוטל על האשה הוא לעשות מעשה הדלקת נרות שבת, ואין די בכך שיש נר דלוק, ומתקיימת מצות כבוד ועונג שבת בבית. אולם אם הטעם העיקרי הוא בגלל שהן יותר מצויות ועסוקות במלאכת הבית, אין עליהן חיוב של מעשה הדלקה, אלא הן מדליקות את הנרות כדי לקיים את דין כבוד ועונג שבת.

ומעתה ברור כי לפי המשנה ברורה, שהאשה מחוייבת להדליק נר שבת בגלל ש"כבתה אורו של עולם", וחיובה הוא במעשה הדלקה, אפילו אם דלוק אור החשמל בבית, היא לא קיימה את מעשה ההדלקה המוטל עליה, ולכן קנסוה שתדליק נר נוסף מכאן ואילך.

אמנם אם הטעם העיקרי לחיוב הנשים במצות הדלקת נר שבת הוא בגלל שהן יותר מצויות ועסוקות במלאכת הבית, ואין עליהן חיוב של מעשה הדלקה, ודאי שאם היה אור החשמל דלוק בבית, והתקיים דין כבוד ועונג שבת, אין להחשיבה כמבטלת את המצוה, ולקונסה על כך.

סוף דבר, עלו בידינו כללים ופרטים רבים במנהגי ודיני הדלקת הנרות, ונמצא כי לא בכל פעם שאשה שכחה להדליק נרות שבת קנסוה להדליק נר נוסף, אלא יש לדון בכל מקרה ומקרה של שכחה, לגופו של ענין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

עלינו לשבח

עלינו לשבח א. בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן מג) מובא בשם רבנו האי גאון, שיהושע בן נון תיקן את תפילת עלינו לשבח כאשר בני ישראל נכנסו

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.