א. בימי ספירת העומר נוהגים במנהגים הבאים, לפנינו ההלכות ומקורותיהם:
יבמות סב, ב
י"ב אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת.
טור או"ח סימן תצג
נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא… ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר. ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות. מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים, ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה.
המשותף למנהגים שנהגו בספירת העומר, הוא זכרון פטירת כ"ד אלך תלמידי רבי עקיבא, שהיה בתקופה זו, ויש להבין מדוע ראוי מאורע זה לציון כל כך משמעותי.
ב. על דברי הגמרא במסכת יבמות נשאלות השאלות הבאות:
[א] תלמידי רבי עקיבא נענשו עונש נורא על שלא נהגו כבוד זה בזה. הסבר מדוע חטא זה חמור כל כך.
[ב] היש משמעות שזמן התביעה על שלא נהגו כבוד זה בזה היה בימי ההכנה לקבלת התורה, בין פסח לעצרת.
[ג] האם ישנה הדגשה בתביעה שנתבעו בגלל שהיו תלמידיו של רבי עקיבא.
ונראה ליישב את כל השאלות אחת בחברתה, כדלהלן.
ג. והנה בדברי הגמרא ביבמות מתבאר, שבעקבות פטירת תלמידי ר"ע היתה בעולם "שממה", ופשר "שממה זו" מבואר בדברי חז"ל, שאין הכוונה לאיבוד הנפשות, אלא ל"שממה" במובנה הרוחני:
סנהדרין פו, א
אמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון – וכולהו אליבא דרבי עקיבא".
רש"י: ממה שלמדו מר' עקיבא אמרום.
רבי עקיבא היה עמוד מסירת התורה שבע"פ, כפי שעולה מדברי הגמרא בסנהדרין, שכמעט רוב רובה של התורה שבע"פ [מתניתין, תוספתא, ספרא וספרי] נמסר מתלמידיו של ר"ע [שהעמיד לאחר פטירת כ"ד אלף התלמידים] ממה שלמדו מרבם.
ומתבאר איפוא, שהחורבן שנגרם בעקבות פטירת תלמידי רבי עקיבא היה חורבן רוחני, בהיותם אמורים לקבל את התורה שבעל פה מרבם ולהנחילה לדורות הבאים.
• • •
ד. היסוד לביאור הדברים טמון בדברי חכמינו ורבותינו זכרונם לברכה:
- מסכת אבות פרק ג
(יז) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.
פירוש רבנו יונה על מסכת אבות, שם
רצה לומר, שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות.
רבנו חיים ויטאל, שערי קדושה, חלק א, שער ב
המידות הטובות והרעות הן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה… ולפיכך אין המידות מכלל תרי"ג המצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומם או בביטולם.
הגר"א, אבן שלמה, פרק א, א-ב
כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות, שהם כמו לבוש להמצוות וכללי התורה, וכל החטאים מושרשים במידות. עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים.
"אם אין דרך ארץ אין תורה", פירושו, שלפני לימוד התורה צריך לתקן את המידות, כי רק אז תשכון התורה בקרבו, מאחר והתורה "אינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות". ומהר"ח ויטאל הוסיף וביאר שמטעם זה אין המידות מכלל תרי"ג המצוות, כי "המידות הטובות והרעות הן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה". ובדברי הגר"א מתבאר שכל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות.
ומבואר בדברים אלו, שתיקון המידות הכרחי למסירת התורה, כי אין התורה יכולה לשכון באדם בעל מידות מגונות, וכל עבודת ה' וקיום תרי"ג המצוות תלויה בעבודת תיקון המידות.
ה. ומעתה נבין את עומק מידת הדין בתביעה שנתבעו תלמידי רבי עקיבא על כך שלא נהגו כבוד זה בזה. כי הנהגת הכבוד לזולת ומבחן ישרותו של האדם, מלבד שהם חיוב גמור מהתורה – הם היסוד והעמוד המחזיק את כל התורה כולה, ואם לא יתנהג האדם בהגינות וביושר כלפי הזולת איננו יכול לקבל תורה. כי מידת ההגינות והכבוד לזולת הוא התנאי המוקדם לקבלת התורה, כדבריו הנוקבים של מו"ר הגרש"ז ברוידא:
שם דרך על חומש ויקרא, מאמר ט
לאחר שמתו תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם. לא נשאר מאומה מתורתו של רבי עקיבא. וכל תורת רבי עקיבא שבידינו היא מחמשת התלמידים שהעמיד לאחר מכן, ותורה זו היא כמעט כל התורה שבעל פה שבידינו, כדברי הגמרא בסנהדרין (פו, א) "אמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון – וכולהו אליבא דרבי עקיבא". ומעתה הנוכל לשוות בנפשינו ולהעלות על קצה הדעת, אם כמעט כל התורה שבעל פה היא מחמשת התלמידים הללו – מה היתה תורת כ"ד אלפי תלמידיו שלמדו ממנו שנים רבות. ותורה זו נשתכחה, וכמעט אין בנמצא בכל הש"ס מימרא מאותם כ"ד אלף תלמידים, למרות שבוודאי קיבלו תורה מר"ע וחידשו אין ספור חידושים בשנים הרבות שלמדו לפני ר"ע, וכמה מופלא היה אילו תורת רבי עקיבא שמסר לי"ב אלף זוגי תלמידיו היתה משתיירת. לפנינו כי עונשם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה לא היה רק עונש גופני גרידא, שנגזר עליהם מיתה, אלא גם עונש רוחני לכלל ישראל, שכל תורתם אבדה ללא שם ושארית.
וטעם הדבר, שהנהגת הכבוד לזולת ומבחן ישרותו של האדם, מלבד שהם חיוב גמור מהתורה – הם היסוד והעמוד המחזיק את כל התורה כולה, ואם לא יתנהג האדם בהגינות וביושר כלפי הזולת איננו יכול לקבל תורה. וכמו שאמרו חז"ל: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס (חולין קלג, א). כי מידת ההגינות והכבוד לזולת הוא התנאי המוקדם לקבלת התורה.
ומיושבות היטב שתי השאלות הראשונות ששאלנו לעיל.
הזמן שנפטרו תלמידי רבי עקיבא היה בין פסח לעצרת, שהוא זמן ההכנה לקבלת התורה.
וההכנה לקבלת התורה היא ע"י תיקון המידות – "דרך ארץ קדמה לתורה". ולכן כאשר חטאם היה במידות נמתחה עליהם מידת הדין לפי ערך דרגתם הנעלה, ולא זכו להיות מקבלי התורה ומנחיליה לדורות הבאים.
וממוצא דברים אלו מוטעם מנהגם של ישראל ללמוד בפרקי אבות דווקא בשבתות שבין פסח לעצרת:
מדרש שמואל על מסכת אבות, הקדמה
ואני אומר כי בהיות הימים הללו ימי דין כי באלו הימים מתו תלמידי ר"ע, מורה היות זמן שמידת הדין מתוחה בעולם, ולכן כל אדם ירא וחרד ויכנסו דברי המורים והתוכחות הללו בלבו ואף גם זאת כי האדם נכנע קצת באלו הימים שנוהג בהם מנהג אבלות שנהגו העולם שלא להסתפר באלו הימים וגם שלא לישא אשה, ובהיות לב האדם נכנע קצת, ישמע ויתנהג על פי המידות הללו שנשנו בזאת המסכתא בימים הללו יותר מכל ימות השנה, והלוא בהכנת הזמן יכנע מעט מזער לבבו הערל.
ולפי המבואר, הכוונה בדבריו, שבימי ספירת העומר שהם ימי ההכנה לקבלת התורה, ראוי לעסוק בלימוד מסכת אבות שבה מתבררים ענייני המידות הטובות, כי המידות הטובות הם היסוד והשורש לכל קבלת התורה, וכנ"ל.
ו. עתה תיושב גם הקושיה השלישית, מהי ההדגשה בתביעה שנתבעו בגלל שהיו תלמידיו של רבי עקיבא, וזאת על פי דברי חז"ל המגלים טפח ממידותיו הנאצלות של רבי עקיבא:
כתובות סב, ב
רבי עקיבא רעייא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה אי מקדשנא לך אזלת לבי רב [רבי עקיבא היה רועה צאנו של כלבא שבוע [מעשירי ירושלים] ראתה אותו רחל, בתו של כלבא שבוע, שהיה "צניע ומעלי", אמרה לו, אם נתחתן תלך ללמוד תורה].
שבת קכז, ב
תנו רבנן הדן את חברו לכף זכות דנין אותו לזכות. מעשה באדם אחד שירד מגליל עליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלוש שנים, ערב יום הכיפורים אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני, אמר לו אין לי מעות, אמר לו תן לי פירות, אמר לו אין לי, תן לי קרקע אין לי, תן לי בהמה אין לי, תן לי כרים וכסתות אין לי, הפשיל כליו לאחור והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעה"ב שכרו בידו ועמו משוי ג' חמורים אחד של מאכל אחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו, אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני, אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן, ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני, אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים, בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני, אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים, ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני, אמרתי שמא אינן מעושרות, ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני, אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו. אמר ליה [בעל הבית] העבודה כך היה וכו', ואתה כשם שדנתני לכף זכות המקום ידון אותך לכף זכות.
הגהות יפה עינים בשם בעל השאילתות: בעל המעשה היה רבי עקיבא קודם שלמד תורה.
רבי עקיבא היה מצויין במידותיו הנאצלות, וכפי שמסופר בגמרא שהסיבה שרחל בתו של כלבא שבוע רצתה להתחתן עמו למרות שהיה עם הארץ היתה מידותיו הנעלות, שהיה "צניע ומעלי". ועוד מבואר במעשה המופלא שמביאה הגמרא במסכת שבת, מידת "הדן את חברו לכף זכות" של רבי עקיבא עוד בטרם למד תורה.
ולמעשה רבי עקיבא עצמו מגלה לו כי דקדוק ההנהגה להיזהר בכבוד חברו הוא מיסודות קיום התורה, כדבריו:
בראשית רבה כד, ז
רבי עקיבא אומר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה.
ומאחר ורבי עקיבא היה בעל מידות טובות ונאצלות [שהיוו את הבסיס שממנו עלה ונתעלה בתורה], כאשר תלמידיו לא נהגו כבוד זה בזה, נתעוררה עליהם תביעה בעומק מידת הדין לפום דרגתם משום שנהגו הפוך מתורת רבם שכל כולו היה מידות טובות וזהירות בין אדם לחברו, ומיסודות משנתו ש"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".
ז. נוסיף להעמיק ולהתבונן בתביעה שהיתה על תלמידי רבי עקיבא.
שנו רבותינו במשנתם בפרק "קנין תורה":
מסכת אבות, פרק ו משנה ו
הַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם, בְּבִינַת הַלֵּב… בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים… בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה… אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת… נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת…
מבואר בדברי המשנה, כי חלק ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם קשור להנהגה ש"בין אדם לחברו", לדוגמא: ענווה, דקדוק חברים [עי' באמונת שמואל שפירש, שמדקדק לבחור חברים בעלי מידות טובות] אוהב את הבריות, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות..
עתה ננסה, בזהירות רבה, לברר מהי התביעה על תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה".
משנת רבי אהרן, הג"ר אהרן קוטלר זצ"ל, חלק א, עמ' סה
והנה לא היה בהם שום חטא, רק זה שלא נהגו כבוד זה בזה, ולפי גודל ערך קדושתם היה בזה פגם כלשהו, דק מן הדק, באחת מהמעלות שהתורה נקנית בהם, ואפשר שהיה חסר בדקדוק חברים לפי מעלתם [אין אנו רשאים לפרש ח"ו דברים נגד מעלתם, אך רק באולי נאמרים דברינו, מתוך השתדלות להבין קצת דברי חז"ל אודות התביעה שהיתה עליהם]. ואפשר שהחסרון היה במעלת נושא בעול עם חברו ומכריעו לכף זכות, או אולי היה כאן גם פגם כלשהו באהוב את המקום אוהב את הבריות – ונגזר עליהם להיפטר באותו פרק זמן שנועד לחיזוק במעלות קנייני התורה, לפי שחסר היה להם בעוצם קדושתם ההכנה לתורה שתהיה בתכלית הקדושה.
משנת רבי אהרן, חלק ג, עמ' יז
רבי עקיבא היה היסוד לתורה שבעל פה, ותלמידיו הם הם שעל ידם היתה מסירת התורה שבעל פה לדורות, וממילא צריך להיות אצלם בתכלית השלמות כל המ"ח דברים שתורה נקנית בהם, כי כשחסר זה הנה חסר בעצם קניית התורה, כי אינו מקבלה בכל טהרתה וקדושתה. ולכן מלבד הדקדוק עם הצדיקים כחוט השערה (יבמות קכא, ב) היה בזה הענין, דכיון שחסר להם בדיבוק חברים שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה, אין תורתם בתכלית כראוי, וממילא לא היו ראויים להיות מוסרי התורה שבע"פ לדורות, וזכו בכך דווקא רבותינו שבדרום.
התביעה על תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה", היתה כי לפי גודל ערך קדושתם היה בזה פגם כלשהו, דק מן הדק, באחת מהמעלות שהתורה נקנית בהם, ואפשר שהיה חסר בדקדוק חברים לפי מעלתם או במעלת נושא בעול עם חברו ומכריעו לכף זכות, או באוהב את הבריות – ונגזר עליהם להיפטר באותו פרק זמן שנועד לחיזוק במעלות קנייני התורה, לפי שחסר היה להם בעוצם קדושתם ההכנה לתורה שתהיה בתכלית הקדושה.
ולכן מלבד הדקדוק עם הצדיקים כחוט השערה, מכיון שהיה חסר להם במידת "דיבוק חברים" שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה, נמצא הי לא היתה תורתם "בתכלית הראוי", וממילא לא היו ראויים להיות מוסרי התורה שבעל פה לדורות, וזכו לכך רק רבותינו שבדרום.
ברכת מרדכי, הג"ר ברוך מרדכי אזרחי, פרשת קדושים
בין מ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם, נמנים גם "דיבוק חברים" ו"פלפול תלמידים". שני אלו, לא זו בלבד שהם מכשירי עזר רבי מנוף לרכישת תורה וידיעתה, אלא שהם קנייני תורה מצד "ואהבת לרעך כמוך". ללא כלל גדול זה של אהבת רעים, אין לא דיבוק חברים ולא פלפול תלמידים. תורה אין "מעבירים" דרך שמועה בעלמא, מפה לאוזן. תורה מעבירים דרך קנין והקנאה. ללא "קניינים" של תורה, אין מסורת וקבלה. אין מעתיקי השמועה. כל קצר באהבת רעים, מפסיק את הזרם. מתנתקת השרשרת… ה"לא נהגו כבוד זה בזה", היה זה שהמס את השרשרת. לא יתכן שיהיו מעתיקי השמועה ולא נהגו כבוד זה בזה.
לאור האמור, נוכל להמתיק את דברי הגמרא שהזכירה את מספר תלמידיו של רבי עקיבא במניין "י"ב אלף זוגים" ולא נאמר "כ"ד אלף תלמידים" (2). כי הביטוי "זוגים" נועד להמחיש את מהותם כזוגות ולא כיחידים, ואדרבה, בגלל שהיו בעלי דרגה כל כך גבוהה שכל תלמיד הכיר שכל עצמיותו אינה אלא "מחצית של זוג", היתה עליהם תביעה שלפי ערך הכרתם, היה עליהם להרגיש יותר ויותר כבוד התורה מהו (22).
ח. לאור האמור, כיצד נוכל לתרץ מדוע הזכירה הגמרא את מספר תלמידיו של רבי עקיבא במניין "י"ב אלף זוגים" ולא נאמר "כ"ד אלף תלמידים".
ברכת מרדכי, שם
למה בא המספר ב"זוגים" דווקא, "שנים עשר אלף זוגים תלמידים". הלא אמירת עשרים וארבע אלף קצרה יותר, לשם מה "זוגים" דווקא. ללמדך, כי זו היתה עצם מהותם שהם "זוגים". ה"מספר" שלהם נקבע כזוגות, לא כיחידים. משום שלא תיתכן יחידות בתלמידים. חייבת להיות מושרשת בכל תלמיד ההכרה כי כל עצמיותו אינה אלא "מחצית של זוג", אחרת אין ללמוד תורה… אף על פי כן, "לא נהגו כבוד זה בזה"… אדרבה, דווקא משום הדרגה הזאת, דווקא משום שכבר הגיעו לתחושה של "זוגות", דווקא משום כך, היה עליהם להרגיש יותר ויותר כבוד חברו מהו…
הביטוי "זוגים" נועד להמחיש את מהותם כזוגות ולא כיחידים, ואדרבה, בגלל שהיו בעלי דרגה כל כך גבוהה שכל תלמיד הכיר שכל עצמיותו אינה אלא "מחצית של זוג", היתה עליהם תביעה שלפי ערך הכרתם, היה עליהם להרגיש יותר ויותר כבוד התורה מהו.
ט. לימוד פרשת פטירת תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר מחדד את גודל חיוב תיקון המידות, ובפרט הזהירות בכבוד הזולת ומעלת "דיבוק חברים", שהם מיסוד קבלת התורה. ולכן ימי ספירת העומר – הזמן בו מתכוננים לקבלת התורה – הם הימים המתאימים ללמוד לקח מפטירתם של תלמידי רבי עקיבא, ששלמות המידות בין אדם לחברו, ובפרט הזהירות בכבודו של כל אדם, הכרחית לקבלת התורה והנחלתה.
משנת רבי אהרן, חלק ג עמ' יח
קביעת האבלות בימי הספירה לדורות ודאי שהוא לא רק לזכרון הצרות, אלא בעיקר שזה יסייע לגוף העבודה של ימי הספירה, שהיא עבודת ההכנה למתן תורה. הסיוע הוא על ידי ההתבוננות בענין האבלות וסיבתה… וההתבוננות בסיבת עונשם של תלמידי ר"ע תלמדנו דעת עד כמה גדולה הקפידא בשלמות ההנהגה הנכונה במידות ודרך ארץ, ובפרט אצל לומדי תורה.
וכנראה עמדו יסודות אלו בשורש דברי האריז"ל:
כף החיים, סי' תצג ס"ק ה
וכל זה [מנהגי האבלות] שעושים זכר כדי להתרחק מהשנאה והקנאה והתאוה והגאוה והכבוד ולקנות מידת האהבה והענוה והשלום, ולכן כתב האריז"ל בשער הכוונות (דף א' ע"ג) להזהיר מאד בענין אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.
אך לא רק בימי ספירת העומר, אלא בכל ימות השנה, ככל שהאדם מרבה בשבירת המידות – מרבה חיים, כי שבירת המידות היא החיים המוליכים בדרכה של תורה. כדבריו המופלאים של מרן החזון איש:
אגרות חזון איש, ח"א, אגרת ג
אמרו רז"ל (שבת פג, ב) אין דברי תורה אלא במי שממית עצמו עליה. המיתה [האמורה] כאן היא הנטיה מפשוטן של החיים – לעומקן של החיים, לתוך התוכן של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המידות – מרבה חיים, כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים. ומיתה של היצר, הממלא כל הגוף, היא החיים המוליכים בדרכה של תורה. המידות המושחתות רבות הנה, והם עצמו ובשרו של האדם, והממית אחת מהן המית את עצמו, ו"מקצת עצמו" כ"כל עצמו". ואמנם מיתה זו תחיה את בעליה, ודברי תורה מתקיימין בידו.
