שמור וזכור בדיבור אחד (עקבי דרך, יתרו)

שמור וזכור בדיבור אחד

א. כד עסקינן בעניינא דשבתא, נתבונן בשיפולי גלימתה של המלכה, בכמה מפרשיות התורה ודברי חז"ל המגלים טפח מקדושתה הטמירה ונעלמת, על פי ביאורי רבותינו הראשונים ומאורי המוסר והחסידות, על מנת לברר מתוך ההערות דלקמן דרכי עבודה לזכות להארת קדושת השבת.

• כאשר נשים לב לסדר פסוקי התורה, בראשונה מוזכר בפרשתנו (שמות כ, ח) הציווי: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". לאחריו נאמר בפרשת ואתחנן (דברים ה, יב) "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ". ואילו מהר"ש אלקבץ בחר לשורר בפיוט לכה דודי: "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אֵ-ל הַמְיֻחָד, ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה".

נשאלת השאלה, מדוע שינה מהר"ש אלקבץ את הסדר האמור בתורה והקדים בפיוטו "שמור" ל"זכור"[1].

• עוד יש לעיין בפסוקי התורה, בהם מוזכרת השבת בפרשת כי תשא (שמות לא, יג) "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא [קרי: הִיא] בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". ובפרשת קדושים (ויקרא יט, ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם". ראשית, מדוע מוזכרת השבת בלשון רבים: "שַׁבְּתֹתַי". שנית, יש לברר מה נרמז בצורת הכתיבה: "אוֹת הוּא" – ב"כתיב" בלשון זכר, בעוד שה"קרי" "אוֹת הִיא" – בלשון נקבה, וצ"ע.
• כמו כן יש לבאר את מטבע תפילות השבת. מדוע בניגוד לתפילות המועדים, שמטבע הברכה האמצעית קבוע בכל שלושת התפילות, בשבת, מטבע הברכה האמצעית משתנה בכל אחת מהתפילות. וכפי שכתב האבודרהם (סדר מעריב של שבת; מובא בטור או"ח סימן רצב) "יש שואלים מה ראו חכמים לתקן בשבת תפילות משונות זו מזו, "אַתָּה קִדַּשְׁתָּ", ו"יִשְֹמַח משֶׁה", ו"אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד", וביום טוב לא תקנו אלא אחת, "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ" לערבית לשחרית ולמנחה. והר"ר קלונימוס כתב טעם אחר, שלש תפילות אלו כנגד ג' שבתות: שבת בראשית, ושבת של מתן תורה דכולי עלמא מודו דבשבת ניתנה תורה, ושבת שלעתיד. וכן הוא הפירוש, אתה קידשת מיירי בשבת בראשית. וישמח משה מיירי בשבת מתן תורה. ואתה אחד מיירי בשבת שלעתיד שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד". ויש לבאר את דבריו.
• עוד יש להבין במטבע תפילות השבת, את השינוי שהוזכר בדברי המגן אברהם (או"ח סימן רסח ס"ק ג) וזה לשונו: "בשיירי כנסת הגדולה כתב, מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה, וביום וינוחו בו, ובמנחה וינוחו בם". ויש לפענח את פשר חידת: "בָהּ, בוֹ, בָם" – מדוע נקבע סדר זה, ומה טמון בו.

שבתותי – ב' הבחינות של השבת

ב. לביאור הדברים ניכנס להיכלו של האור החיים הקדוש (ויקרא יט, ג), המגלה טפח מסודותיה של השבת, בביאורו  להבדל בין קדושת ליל שבת, לקדושת השבת ביום, לפנינו דבריו המופלאים: "ונראה על דרך מה שאמרו בספר הזוהר (ח"א דף ה' ע"ב) כי שַׁבְּתֹתַי ירמוז ללילה וליום, וזה לשונם, דא שבתא ומעלי שבתא, כי לילה כיום יתקדש. ולצד שבחינת קדושת לילה אינו שווה לקדושת יום, כי הלילה הוא בחינת אור המתייחס אליו כלה, והיא בחינת שמור. והיום הוא בחינת אור עליון המתייחס אליו בחינת חתן המשפיע באור הלילה, כידוע ליודעי חן, ולזה יתיחס אליו זכור. ולזה אמר בזוהר (ח"ב דף פ"ח ע"ב) כי סעודת לילה היא סעודת חקל תפוחין קדישין, וסעודת יום היא סעודת עתיקא קדישא אב הרחמים. ולזה יקרא קידוש היום בלשון חז"ל (פסחים קו, א) קידושא רבא".

ושמעתי גם ראיתי כתוב מעשה, שבימי רבי אברהם אבן עזרא עמד טועה אחד וכתב בראיות, כי יום שבת יקדים בו היום, ואחר כך הלילה, ונתגלה הדבר להרב על יד נס, וסתר מועצותיו, דרשו מעל ספרו (אגרת השבת). וכנגד דעת טועה זו, דיבר הכתוב ואמר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ – וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", דהיינו "הקדים אם לאב, והשווה למצוה זו מצות השבת, ואמר וְאֶת שַׁבְּתֹתַי שהם לילה ויום, לומר שגם בהם יקדים בחינת האם שהיא לילה, לבחינת האב שהוא היום, שכסדר הורים כן סדר שבתות, מעלי שבתא ושבתא, ולא כדעת הטועים הנזכרת". ומבואר כי יש בחינת אם [נקבה] בליל שבת ובחינת אב [זכר] ביום השבת. ועל כן סדר הדברים הוא, שבחינת האם קודמת לאב, וכפי שנרמז בפסוק "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ – וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ".

יסודות הדברים מפורשים כבר בדברי הרמב"ן בפרשת יתרו (שמות כ, ח) שכתב: "במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה. וזהו מאמר החכמים (בבא קמא לב, ב) שאומרים בערב שבת, בואי כלה בואי כלה, בואו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו, א), שהוא הקידוש הגדול, ותבין זה".

ועוד מובא בספר אמונה ובטחון (פרק יט) המיוחס לרמב"ן: "זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה שמור, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ובהגדה זכור לזכר ושמור לנקבה, וכתיב את שבתותי תשמרו, לא אמר שבת אלא שבתותי. לפי שמצינו שבת זכר ונקבה, דכתיב שומר שבת מחללו, וכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת".

מבואר בדברי הרמב"ן והאור החיים הקדוש, כי השבת הוזכרה בתורה בלשון רבים: "שַׁבְּתֹתַי", ללמדנו כי יש בה שתי בחינות – בחינת שבת "זכר", המרומזת במלה "זכור",  ובחינת שבת "נקבה", המרומזת במלה "שמור".

ובחינות אלו הם כנגד שבת ביום ושבת בלילה, שתהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה.

אך כמובן, הדברים סתומים וחתומים, ויש לבארם.

ליל שבת בחינת – "כלה" [שמור]; יום השבת – בחינת "חתן" [זכור]

ג. הבנת ענין קדושת ליל שבת, שהיא בחינת "שמור" – "כלה", וענין השבת ביום שהיא בחינת "זכור – חתן", מבוארת על פי הידוע כי "זכר" הוא בחינת "משפיע", ו"נקבה" היא בחינת "מקבל", כפי שכתב הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק ה' עמ' 429) "בלילה, בכניסת השבת, כשבאים מן החול, שבת הוא בבחינת נוקבא [נקבה] כי אנו צריכים להשפיע לה קדושה, והיא בבחינת כלה המקבלת. וביום, כשהשבת התחזקה והתבססה אצלינו, היא נהפכת לבחינת דכורא [זכר], משפיע, והיא מקדשת אותנו. ובמנחה, התאחדות משפיע ומושפע יחד, שסגולתם להעמיד תולדות [רוחניות] שקדושת השבת ישפיע קדושה לשבוע הבא. והיינו דאיתא באו"ח (סי' רעד סע' א ברמ"א) שבליל שבת בוצעים על החלה התחתונה, וביום על העליונה "והטעם הוא על דרך הקבלה", והיינו כנ"ל, כי התחתונה היא בחינת נוקבא, והעליונא דוכרא]

מו"ר הגר"ד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון (קונטרס מקדשי שביעי, אות ה; נדפס בסוף ספרו ימי חנוכה), הביא את דברי המכתב מאליהו, והרחיב את היריעה בביאור הדברים: בלילה השבת היא בבחינת "נקבה" כי אנחנו צריכים להשפיע לה קדושה, כדי שתשפיע מקדושתה עלינו. ולכן בליל שבת היא בבחינת "נוקבא" שאנו משפיעים לה קדושה. וביום היא בחינת "זכר", כי לאחר שהושפע לה קדושה בלילה, יש בכוחה להשפיע לנו מאורה וקדושתה ביום.

סדר ההשפעה בשבת הוא: בלילה – בכניסת השבת, כשבאים מימות החול, השבת היא בבחינת נקבה כי אנו צריכים להשפיע לה קדושה, כדי שתשפיע מקדושתה עלינו. לכן בליל שבת היא בבחינת "כלה" – "נקבה" שאנו משפיעים לה קדושה. ביום – כשהשבת התחזקה והתבססה אצלינו, היא נהפכת לבחינת זכר, משפיע, כי לאחר שהושפע לה קדושה בלילה, יש בכוחה להשפיע לנו מאורה וקדושתה ביום. במנחה – "מתאחדים" המשפיע והמושפע יחד, ועל ידי זה "מעמידים תולדות רוחניות", דהיינו קדושת השבת משפיעה על כל השבוע הבא.

ומכאן סדר עבודת השבת: בליל שבת, עלינו להשפיע קדושה לשבת [בהכנה לשבת, בקבלתה, בקידוש ובהתבוננות] – ולכן השבת בבחינת "נקבה" [מושפעת]. וביום, כאשר התחזקה קדושת השבת, היא משפיעה עלינו מקדושתה – בבחינת "זכר".

זכור ושמור – סדר תפילות השבת

ד. עתה נבין מדוע במזמור "לכה דודי" הוקדם "שמור" ל"זכור", למרות שבתורה נאמר "זכור" לפני "שמור"

כנראה רצה מהר"ש אלקבץ לרמוז את סדר עבודת השבת, כי "שמור" דהיינו בחינת "שבת נקבה" שהוא בלילה, קודם ל"זכור" דהיינו בחינת "שבת זכר" שהוא ביום.

וכל זה נרמז בלשון הכתוב "שַׁבְּתֹתַי" – שיש בכל שבת ב' בחינות של "שבת", במובן "נקבה" – להשפיע קדושה לשבת, ובמובן "זכר", שהשבת משפיעה מקדושתה עלינו.

ענין זה נרמז בצורת הכתיבה של השבת: "אוֹת הִוא" – "כתיב" בלשון זכר, ו"קרי" בלשון נקבה – "אוֹת הִיא".

מעתה מבוארים היטב דברי המג"א בשם כנסת הגדולה, בטעם שינוי מטבע לשון התפילה בג' התפילות: "בה" – בערבית של שבת, שהיא בחינת שבת נקבה, כנ"ל. "בו" – בשחרית, דהיינו בחינת שבת זכר. ו"בם" – במנחה, שהיא "התאחדות" הבחינות של זכר ונקבה, המשפיעה קדושה על ימי השבוע הבא.

לאור הנלמד יובנו דברי הר"ר קלונימוס המובאים באבודרהם [לעיל אות א] כי שלש תפילות השבת הן כנגד ג' שבתות: "אתה קידשת מיירי בשבת בראשית. וישמח משה מיירי בשבת מתן תורה. ואתה אחד מיירי בשבת שלעתיד שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד". והדברים מוטעמים הפלא ופלא על פי האמור לעיל, ומתבארת בחינת "ג' שבתות" שיש בכל שבת: [א] שבת בראשית – שבה השבת הושפעה בקדושה מאת הקב"ה, היא כנגד שבת בלילה – בחינת מושפע [נקבה] דהיינו בחינת השבת המקבלת את השפעת הקדושה מישראל. [ב] שבת מתן תורה – כנגד יום שבת, הוא בחינת משפיע [זכר] – כי הכח של השבת להשפיע מקדושתה הוא באמצעות התורה, בה ניתן הכח לישראל לפעול על ידי מעשיהם (עי' רמח"ל דעת תבונות סי' קכח).  [ג] שבת שלעתיד לבוא – כנגד שבת במנחה, בה מתאחדים בחינות משפיע ומושפע – ממנה נמשכת הקדושה לכל ימי השבוע.

קידוש השבת על ידי האדם קיום הבריאה

ה. נראה כי בעומק עבודתינו להשפיע קדושה לשבת  ועל ידי זה היא משפיעה עלינו מקדושתה, טמון קיום הבריאה התלוי באדם המקדש את השבת, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בראשית, בביאור דברי חז"ל (שבת קיט, ב) "אמר רב המנונא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר וַיְכֻלּוּ, אל תקרי וַיְכֻלּוּ, אלא ויכלו" [פירש רש"י: "ויכלו – הקב"ה וזה"]. דברי הגמרא לכאורה מרפסין איגרא, ואילולא דברי חז"ל, וכי יעלה על הדעת שהאדם נעשה כביכול "שותף" להקב"ה במעשה בראשית. בביאור הדברים, הקדים האור החיים הקדוש (בראשית ב, א-ב), לפרשת את הפסוקים: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה", וזה לשונו: "צריך לדעת כוונת הכתוב במאמר זה. ונראה לפרש לפי מה שכתבנו למעלה, כי העולם היה חסר הקיום, עד שבאתה שבת ועמד העולם. ויש להעיר בזה, שאותם ימים קודם שבאה שבת, במה היה העולם עומד, וכשם שהספיק לחיות באותן ימים בלא נפש השבת, היה מתמיד והולך. אכן מצינו כי הקב"ה גילה הדבר במה שאמר בעשרת הדברות (שמות כ, יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וגו'. הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם, זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו, גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה' וברא יום אחד הוא יוודע לה', ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששה ימים, וכן על זה הדרך. וזולת זה היום, היה העולם חרב בגמר ששת ימים, וחוזר לתוהו ובוהו, וצריך ה' להכינו פעם ב', ובאמצעות שבת העולם עומד"[2].

על פי זה ביאר האור החיים הקדוש את דברי הגמרא "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית": "להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים יבוא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים. ולזה כל המקדש את השבת וכו', פירוש מקיים ושומר קדושתו, באמצעות זה ישנו לשבת, ובאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת כי הוא המקיים העולם, ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה[3].

ממוצא הדברים מתבאר עומק חלקו של "המקדש את השבת", שבאמצעות שמירת השבת בבחינת "שמור וזכור", מתקיים העולם, וזוכים לשפע המופלא של השבת, מעין העולם הבא.

הזכרת השבת – ברכה וקדושה בעולם

ו. ונראה להוסיף בפלאות קדושת השבת – שכבר בהזכרת שמה, מקדש את השבת, ועל ידי זה מושפע שפע נוסף לתוך העולם הגשמי, כפי שכתב האור החיים הקדוש בפרשתנו (שמות כ, ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, פירוש הזכיר שמו של שבת, והטעם לְקַדְּשׁוֹ, כי כשאתה מזכיר שמו של שבת ביום זה, בזה אתה מקדשו. וזה הוא שיעור הכתוב, זָכוֹר אֶת יוֹם, ומה יזכור, שבת. וטעם לְקַדְּשׁוֹ, כי שמו של הקב"ה שבת, כמאמר רבי שמעון בר יוחאי (זוהר ח"ב דף פח ע"ב)".

מצאנו בכגון דא, עדותו של השל"ה הקדוש (נר מצוה, מסכת שבת אות ס) על קבלה בידו, להיזהר מאד להזכיר את שם ה"שבת" בדיבורו בשבת: "גם יוציא דיבורו בדברי תורה, ולקבל פני רבו ולגדולים ממנו בשבת בדברי שלום וכיוצא בזה דברי קדושה. גם להיזהר בפיו קדושת שבת. וקיבלתי, אדם המבקר לחברו בשבת שחרית, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול 'צפרא טבא', רק יאמר לו 'שבת שלום' או 'שבת טוב', לקיים זכור את יום השבת לקדשו".

והיינו ביאור דברי הגמרא (שבת יב, א) על נוסח הזכרת החולה בשבת: "הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". וביאר האהבת שלום (פרשת וירא) "הנה ידוע שעיקר חיותו של האדם היא הנשמה הקדושה, והיא שמו של האדם[4]. ועל כן טוב להזכיר בשבת קודש בכל פעם השם שבת, כי שבת היא צְרוֹרָא דִלְעֵילָא דְּבֵיהּ חַיֵי כֹלָּא (זמר האריז"ל בשבת בבוקר). ועל ידי קריאת השם שבת אנו מעוררים חיות השבת, שהיא שמא דקוב"ה (זוה"ק יתרו פח, ב) דהוא ושמו חד. והנה כמו כן מי שהוא דבוק בהשי"ת, הוא גם כן הוא ושמו חד, דהוא חיות הנפש. וזהו כוונת אמרם ז"ל (שבת י, ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה דייקא. וזהו גם כן כוונת אומרם ז"ל (שם יב, א) הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, פירוש שעל ידי זעקת השם שבת מתעוררת חיות השבת, ומשם נמשך רפואה מאילנא דחיי".

שפע הפרנסה – מכח התורה והשבת

ז. עוד זאת למדנו על נפלאות השבת, שבזכותה שפע הפרנסה והגשמיות בעולם, כפי שכתב האור החיים הקדוש בביאור הכתוב (שמות טז, כה) "וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה", וזה לשונו: "לטעם שהיום שבת לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, דקדק לומר בַּשָּׂדֶה, לרמוז מאמר רבי שמעון בר יוחאי שאמר בזוהר, כי ביום שבת ירד המזון של כל ששת ימים למעלה. ומאותו מזון יורד דבר יום ביומו. והוא אומרו לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, אבל למעלה בו ימצא, אדרבא מזון לכל ששת ימים".

ברם מאידך גיסא, מצאנו בדברי האור החיים הקדוש, כי שפע הפרנסה תלוי בלימוד התורה, כדבריו בפרשת בחוקותי (כו, ג אופן ל), בביאור דברי המשנה במסכת אבות (פרק ג משנה יז) "אם אין קמח אין תורה", וזה לשונו: "עוד ירצה אִם בְּחֻקֹּתַי, על דרך אומרם אם אין קמח – אם אתה רואה שעצר ה' [השמים] ואין קמח, הטעם הוא משום אין תורה – כאומרו (דברים לב, ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי. פירוש כשיעור המוכן הבא מן הגשמים יהיה לקחי, וכשאין לקח יעצור ה' השמים. ואומרם אם אין תורה אין קמח, פירוש כשאין תורה בוודאי שלא יהיה קמח, כי יעצור ה' שמיו. והוא אומרו אִם בְּחֻקֹּתַי, פירוש בשיעור חֻקֹּתַי, שהם חוק המזונות, תֵּלֵכוּ, פירוש אם אתם רוצים לתת לכם חוקכם, שהם המזונות, צריכים אתם כמו כן לקיים המצות. והוא אומרו וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ. על דרך אומרו (דברים לב, ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, כשיעור המטר שהוא המזון צריך שתהיה העבודה. ואומרו וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, פירוש יעשו [כדי] שיתמיד ה' המעשה לתת חוקם"[5].

כיוצא בזה הובא בשמו של האלשי"ך הקדוש בספר מדרש שמואל (מסכת אבות פ"ג מי"ז) "ושמעתי מהחכם השלם הרב משה אלשיך יצ"ו, שכוונת התנא להוציא מלבות בני אדם שאומרים טענה למה אינם עוסקים בתורה, לפי שהם טרודים בבקשת קמח ומזון וטרף לביתם, ואין להם פנאי לעסוק בתורה. וזה שאמר, אם אין קמח אין תורה, כלומר כל העולם אומרים אם אין קמח אין תורה, וחושבים זה להתנצלות. ואמר שהאמת הוא להיפך, כי בטול התורה היא היתה סיבה לביטול הקמח. וזה שאמר אם אין תורה אין קמח, והביטול תורה היא היתה סבה שאין קמח".

ומעתה יש לעיין השפע הגשמי בבריאה מהיכן מקורו – בשבת או בלימוד התורה.

בקונטרס פניני אור החיים (שובבי"ם-שבת, עמ' יח-יט) כתב ליישב את דברי האור החיים, על פי דברי השפת אמת (מקץ תרמ"ד) שביאר את דברי הזוהר הנ"ל, וזה לשונו: "שזה [השבת] הוא פתיחת המקור [של הפרנסה] קודם שיתפשט להיות נולד תולדה גשמית". והיינו "שביום השבת מושפע שפע הפרנסה אל תוך העולמות העליונים וכמו שכתב האור החיים, שביום השבת יורד המזון של כל ששת הימים למעלה. דהיינו שביום השבת יורד שפע הפרנסה אל העולמות העליונים. אמנם אין השפע ההוא מושפע אל תוך העולם התחתון והגשמי, בעיצומו של יום השבת. אלא הוא מושפע אל תוך ששת ימי המעשה דבר יום ביומו, וכמו שכתב האור החיים הנ"ל.

ולכן יש לומר שהורדת שפע הפרנסה אל תוך העולמות העליונים הרי שזה תלוי בשבת קודש, דביום השבת נפתח מקור שפע הפרנסה, וכמו שכתב האור החיים הקדוש בשם הזוהר. אמנם לענין השפעת המזון ההוא – שכבר נמצא בעולמות העליונים אל תוך ששת ימי המעשה, הרי שזה תלוי בלימוד התורה של כלל ישראל. ועל הורדת השפע הזה, הוא שאמרה המשנה אם אין תורה אין קמח ואם אין קמח אין תורה. משום שהורדת שפע הפרנסה מן העולמות העליונים אל תוך העולם הגשמי, הרי הוא תלוי בלימוד התורה של כלל ישראל.

ועוד יש לתרץ, שלימוד התורה הוא שפע את שמייצר הכח הפרנסה. ואולם השבת הוא הכח שבאמצעותו נפתח המקור שבו נמצא שפע הפרנסה [שנוצר ע"י לימוד התורה], ועל ידי השבת מושפע שפע הפרנסה הזה אל [העולמות העליונים, ומשם יורד שפע הפרנסה אל] תוך ששת ימי המעשה".

נפלא למתבונן פלאי פלאות קדושת השבת, וגודל השפעתה על כל הבריאה בכלל, ועל כל אדם בפרט[6].

[1] ברור כי אין זה רק על מנת לרמוז את שמו [שלמה] בראשי הבתים של הפיוט, וכפי שיתבאר להלן עומק כוונתו בזה.

[2] והוסיף עוד: "והוא אומרו "כִּי בוֹ", פירוש באמצעות יום זה, שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ. ופירש מה היא המלאכה, היא הבריאה עצמה, כי לא מהתיקון שהוא המעשה לבד שבת, אלא גם מהבריאה. וכבר כתבתי למעלה, שהבריאה היא יש מאין, והוא מה שנברא ביום ראשון בדיבור אחד, והמעשה הוא התיקון אשר תיקן דבר יום ביומו. ובאמצעות יום שבת, משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים".

[3] האור החיים הקדוש, חזר על יסודות הדברים, גם בפרשתנו (שמות כ, יא) וזה לשונו: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, פירוש כי לא עשה בתכונת בריאתם שיעמדו אלא ששת ימים. ומעתה יצטרך ה' לחדש הבריאה בכל יום ראשון. ובאמצעות נפש העולם שהוא השבת שברא ה', נח מהתמדת המלאכה, וכאומרם ז"ל שהיה העולם רופף ורועד ובבא שבת עמד בקיומו, והוא אומרו וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, ויום זה מעמיד העולם עוד ששת ימים. ובכל יום ששי לערב שכלתה תכונת העולם, יבוא שבת ויקיים העולם עוד ששת ימים אחרים, וכן על זה הדרך.

וכן בפרשת ויקהל (שמות לה, ב) בביאור הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ", הרומז "כי לא יקומו ששת ימים במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות, אלא אם יוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ. אבל אם לא ישמרו שבת, לא יהיו השֵׁשֶׁת יָמִים, כי שבת הוא נפש קיום העולם".

[4] ענין שנתבאר בהרחבה בפרשת פנחס מאמר השם הוא הנפש.

[5] וכן ביאר האור החיים הקדוש את הפסוק שם: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, פירוש על דרך אומרם ז"ל אם אין קמח אין תורה. יכוון הכתוב במאמר זה, כי כמו שה' נותן מטר לזון ולפרנס כמו כן צריכים הם ללמוד תורה. וזה שיעור הכתוב, יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאילו אמר יערוף לקחי כמטר. שאין הקב"ה שואל מהאדם ללמוד תורה, עד שמכין לו פרנסתו. וממוצא דבר אתה למד, שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה, אין חפץ ה' לתת מטר. והוא מה שפירשנו במאמר התנא אם אין קמח אין תורה, פירוש אם ראית שאין קמח דע שאין תורה".

[6] להשלמת היריעה בענין השפעת הפרנסה מכח התורה ומכח השבת, ראה בפרשת כי תבוא מאמר תורה ושכרה (ב) – התורה כוללת כל הטובות שבעולם.