שמח בחלקו (עקבי דרך, אגרת הרמב”ן)

ובעבור הענוה תעלה על לבך מידת היראה… ובמידות האלה תהיה שמח בחלקך. 

א. וצריך ביאור היאך על ידי מידות הענוה והיראה יהיה "שמח בחלקו".

דברי הרמב"ן שנאמרו באגרת בקצרה, נתפרשו בהרחבה בדברי רבנו בחיי (הקדמה לפרשת ויקרא; כד הקמח ערך ענוה) בביאור הכתוב (משלי כב, ד) "עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים", וז"ל: "שלמה המלך ע"ה הודיענו בפסוק הזה שבמידת הענוה יש כמה מעלות טובות נקשרות עמה. ועל דרך הפשט ביאור הכתוב, כי השכר והתועלת המגיע מן הענוה בעולם הזה הוא ארבעה דברים, והן: יראה, ועושר, וכבוד וחיים. כי מידת הענוה היא מידה גופנית בחברת הבריות, והוא שיהיה האדם ביישן וסבלן מכבד הבריות ומדבר בטובתן, ויהיה שומע עלבונו ושותק. ומתוך המידה הזאת הגופנית, יעלה האדם למידת היראה שהיא מידה שכלית. ויבוא גם כן לידי עושר, כי בעל הענוה הוא שמח בחלקו. וידוע כי הון עתק ימעט בעיני האדם עם הגאוה, ויספיק לו מעט עם הענוה. וכיון שהוא מסתפק במועט ואיננו מתאוה אל היתרונות והוא שמח בחלקו, הנה זה עושר, וכמו שדרשו רז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזהו עשיר – השמח בחלקו".

ודברים אלו מרחיבים את הביאור בדברי האגרת. וסדר קנייני מידת הענוה ותולדותיה הוא: תחילה, קנין מידת הענוה שהיא "מידה גופנית בחברת הבריות", וכדברי הרמב"ן להלן באגרת: 

עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד. כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ… וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא, עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ, חֲשׁוֹב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.

וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם, וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.

כלומר, מידת הענוה נרכשת בפעולות גופניות בחברת הבריות, שיהיה האדם "ביישן, וסבלן ומכבד את הבריות", וכפי שמדריך הרמב"ן באגרת. ומתוך פעולות גופניות אלו, מתעלה האדם למידת היראה שהיא מידה שכלית, דהיינו, הכרה שכלית באפסיות האדם, והמתחייב מכך לעבודת בוראו, וכדברי הרמב"ן כאן:

וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶךָ, וְאַף כִּי בְמוֹתָךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד… וְכַאֲשֶׁר תַּחְשׁוֹב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֶךָ וְתִשְׁמוֹר מִן הַחֵטְא.

והשלב הבא הוא, מתוך מידות הענוה והיראה, מתחדדת הכרת האדם בערך האמיתי של החיים, מה צריכה להיות מגמת פניו, מה העיקר ומה הטפל. וכאשר מפנימים את הדברים הללו, אין כל חפץ בהבלי העולם הזה החולפים, אלא בקנייני הרוח שערכם נצחי, והשאיפה למותרות שוב אינה תופסת את עיקר תשומת הלב. ואז, כאשר האדם מסתפק בדברים ההכרחיים לקיומו ואינו מעוניין להשיג דברים נוספים שאינם נחוצים לו לצורך עבודת בוראו – הוא שמח בחלקו. טוב לו במה שבידו, הוא רגוע ושבע רצון, ואינו משועבד למירוץ הבלתי נגמר אחר המותרות. 

והיינו דברי הרמב"ן, שעל ידי מידות הענוה והיראה האדם שמח בחלקו. ועי' בדברי רבנו יונה בביאורו למשלי עה"פ "עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים", שכתב: "ויתכן לפרש כי העושר לבעל הענוה, מפני שהוא שמח בחלקו ואינו מתאוה ליתרונות".

עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים

ב. ונראה להוסיף בביאור הדברים, דהנה הרמב"ן כתב באגרת:

וְכַאֲשֶׁר תִּנָצֵל מִן הַכַּעַס תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶאֱמַר עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'.

ברוב נוסחאות האגרת, מובא פסוק זה רק בחלקו, ולא במתכונתו השלימה "עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים". והנה לעיל נתבאר בדברי הרמב"ן שמידת הענוה מביאה ליראה, ועל ידי שתי מידות אלו האדם שמח בחלקו – והיינו העושר האמיתי, וכמאמר חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו".

וביאור סיפא דקרא, היאך על ידי הענוה זוכה האדם לכבוד וחיים, ביאר רבנו בחיי (בהמשך דבריו המובאים לעיל) וז"ל: "ויבוא גם כן לידי כבוד, כי כשהוא נמנע מהתאוות והוא שפל רוח, ושיספיק לו מה שעלה לחלקו, הנה זה לו כבוד, והוא שכתוב (משלי כט, כג) ושפל רוח יתמוך כבוד, וכתיב (שם יח, יב) ולפני כבוד ענוה, כי מי שיש לו כבוד מידת הענוה קדמה לו כבר. ויבוא לידי חיים, כי המתאוה אל היתרונות הנה הוא דואג כאשר לא יעשיר ולא יקום חילו כתאות נפשו, וחייו חיי צער על שלא השיג כל חפצו, והדאגה מקצרת החיים, נמצא מצטער על עולם שאינו שלו. אבל השמח בחלקו לא ידאג על מה שלא קנה וימלט מן הדאגה ויחיה חיי שלוה". ודברים אלו נתבארו גם ברבנו יונה  (בהמשך דבריו המובאים לעיל) שכתב: "וכן החיים לבעל הענוה, כי לא ידאג לקנות ענייני העולם הזה ולא יאנח עליהם כאשר הדבר ידוע מדרכי מידת הענוה.

ונראה כי גם בדברי הרמב"ן באגרת, מדוייק שעל ידי קנין מידת הענוה זוכה לכבוד וחיים, כדבריו:

לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ וִינַשְׂאֲךָ הַמָּקוֹם.

כי אדם המתנהג במידת הענוה, ומשפיל עצמו, זוכה לבסוף להערכה גדולה ולכבוד.

ועוד כתב הרמב"ן בסיום האגרת: 

תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בַּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לְעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים.

ודבריו "למען תצליח בכל דרכיך", היינו הצלחה בעולם הזה [דשכר העולם הבא כתב אחר כך "ותזכה לעולם הבא"]. ויתכן שבזה מפרש הרמב"ן את הפסוק  "עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים", והיינו שעל ידי הענוה זוכה להצלחה בחייו בעולם הזה, על דרך המבואר בדברי רבנו בחיי, שבהיות האדם שמח בחלקו הוא חוסך מעצמו דאגה ויגון, וחי חיים שלווים ונעימים.

הקנין האמיתי – רוחני לעבודת ה', קניינים הגשמיים – הבל

ג. השגת מידת ה"שמח בחלקו" היא, ביראת שמים, כמבואר בדברי הרמב"ן באגרת. ונראה להרחיב את היריעה בענין זה מדברי הרמב"ן במקומות נוספים.

בבריאת האדם, נטבעו בו שני כוחות המנוגדים זה לזה בתכלית – הכח הרוחני, בהיות האדם חלק אלו-ה ממעל. והכח הגשמי, בהיות האדם קרוץ מחומר, עפר מהאדמה. וכמו שביאר הרמב"ן את הפסוק (בראשית א, כו) "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", וז"ל: 

והפשט הנכון במלת "נעשה" הוא, מפני שכבר הראית לדעת כי האלקים ברא יש מאין ביום הראשון לבדו, ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה. וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם "ישרצו המים", והיה המאמר בבהמה "תוצא הארץ", אמר באדם "נעשה", כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב (שם) ויפח באפיו נשמת חיים. ואמר "בצלמנו כדמותנו", כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו, לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים, שאינה גוף ולא תמות.

ומבוארת בזה "שותפות" הכוחות הטבועים באדם, חלק הנשמה וחלק הגוף, שנוצרה במאמר "נעשה אדם".

הרמב"ן (בראשית א, כז) הוסיף לבאר לפי זה את המשך הפסוקים בפרשת בראשית:

בצלם אלקים ברא אותו, לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו. ופירוש "צלם" כמו תאר וכו', תאר מראיתו. ו"דמות" הוא דמיון בצורה ובמעשה, כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה. והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר, כדכתיב (תהלים ח, ו) וכבוד והדר תעטרהו, והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה, ובדמות ממש, שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים.

כלומר, הפלא הגדול בבריאת האדם, הוא היותו דומה בעת ובעונה אחת לעליונים ולתחתונים, ובו כוחות המנוגדים כל כך זה מזה.

ועי' בדברי הרמ"א (או"ח סי' ו) שכתב בביאור לשון חתימת ברכת "אשר יצר", שאומרים "רופא כל בשר ומפליא לעשות", וז"ל: 

עוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו. 

דברי הרמ"א מבוארים בתוספת הטעמה לפי מה שכתב הרמב"ן שה"פלא" אשר האדם "נפלא בו משאר הנבראים", הוא החלק הרוחני שלו. ועל כך נאמר "מפליא לעשות", במה שהקב"ה שומר על החלק הרוחני של האדם בתוך מסגרת הגוף.

ואכן, כבר משעה שנבראו, הכירו אדם וחוה, במערכה בין הגשם והרוח, הגוף והנשמה, וידעו שהקנין האמיתי הוא רוחני, לעומת הקניינים הגשמיים שהם הבל, ונתנו לכך ביטוי בקריאת השמות "קין" ו"הבל", כדברי הרמב"ן עה"פ (בראשית ד, א) "ותקרא את שמו קין כי אמרה קניתי איש את ה'", וביאר וז"ל:

והנכון לי, שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה', כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו. וכן דעת אונקלוס שאמר קדם ה' וכו'. או יהיה "את ה'" כמו ויתהלך חנוך את האלקים (בראשית ה, כב), את האלקים התהלך נח (בראשית ו, ט). וקראה האחד בשם קנין, והשני הבל, כי קנין האדם להבל דמה, ולא רצתה לפרש זה, על כן לא נכתב טעם בשם השני.

כידוע, קריאת השמות, היתה חכמה גדולה. ומבואר איפוא בדברי הרמב"ן, כי בקריאת השמות "קין" ו"הבל", ביטאה חוה את יסוד ההכרה שכל הקניינים הגשמיים הינם ברי חלוף, ודומים להבל המתפוגג. ורק עבודת הבורא ויראתו, הם הקנין האמיתי עלי אדמות.

הבל הבלים אמר הקהלת הכל הבל – סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא

ד. ומצאנו בדברי הרמב"ן הסבר נפלא מדוע קנייני האדם דומים ל"הבל".

 ספר שלם בתנ"ך יוחד על ידי החכם מכל אדם, ללימוד יסוד זה – שהקנין האמיתי הוא רוחני בעבודת השי"ת ויראתו, ואילו הקניינים הגשמיים אינם אלא  הבל. "הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל וגו', סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, ח-יג). ובדרשת הרמב"ן על ספר קהלת (כתבי הרמב"ן ח"א עמ' קפה) ביאר מדוע נבחר ה"הבל" לבטא את חיי האדם, וז"ל:

כי לשון הבל נגזר מלשון הבלא בלשון חכמים, שאמרו (שבת קיט, ב) הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. והרוח העבה אשר בבור נקרא כן, להבלו ולא לחבטו (ב"ק נ, ב). ובזמן שאדם מוציא רוח מפיו או מנחיריו, בעבור שהוא חם יותר מהאויר בחורף, יתלבש האויר צורת החום ההוא, ומפני חלישותו יתבטל מיד באויר, וישוב האויר ויתלבש צורתו הראשונה. וכן הענין בשאר הדברים החלושים בכח, כי כשתכה שני אבנים ולבנים זה בזה יוצא מן ההכאה חום, ילקט האויר וילבש האויר צורת אש ויראו כדורי אש באויר, ומיד יגבר עליהם ויתבטלו ויתלבש האויר צורתו כבתחילה. ואל תהי חושב שאין ממש באותה צורה שלבש באש, שאם היה שם נעורת של פשתן וכיוצא בו מדברים הנבערים מהר, היו דולקים בו ומבעירים מדורת אש גדולה, אבל לחולשתם הם הווים ונפסדים מיד. ולכן אמר שלמה כי פרטי העולם, כל הגופות, כגון האדם ובעלי החיים והצמחים הם עוברים ונפסדים וחוזרים מהר אל יסודם, כהבל היוצא מן האדם או מן הדברים המעופשים המוציאים הבלא, כגון הבל של אשפתות והבורות.

מבוארת בדבריו הגדרה נפלאה, מדוע חיי האדם דומים להבל. הבל הוא דבר שאינו מתקיים אלא זמן קצר, אולם גם בפרק זמן זה ניתן להשתמש בו, ולעיתים הוא אף עלול להזיק, כהבל הבור המזיק למי שנפל בו. ודוגמה לדבר, הניצוץ היוצא מהכאת שני אבנים, שלמרות זמן קיומו הקצר בטרם יתבטל ויאבד, אם ימָצאו בסמוך אליו חומרים דליקים, עלולה להיגרם שריפה גדולה. וכך גם בחיי האדם, במשך חייו הקצרים, ביכולתו להשפיע לטוב אם יקנה קניינים רוחניים נצחיים, או למוטב ח"ו, אם לא ינצל את זמנו כראוי – כדמיון ההבל, שעם היות זמן קיומו קצר ביותר, ביכולתו לפעול ולהשפיע.

ועי' בדברי הרמב"ן בסוף האגרת:

וחשוב הדיבור קדם שתוציאנו מפיך. וכן תעשה כל ימי חיי הבלך בכל דבר ודבר, ולא תחטא.

וגם כאן רומז הרמב"ן ליסוד זה – שחיי האדם הם בבחינת "הבל", והדברים מבוססים על לשון הכתוב (תהלים קמד, ד) "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר", וכמבואר לעיל.

 ומוסיף הרמב"ן ומבאר לפי זה את דבריו של שלמה המלך:

הבל הבלים הוא ציווי, יצוה האדם שיהביל את ההבלים, ולא יעשם עיקר במחשבתו, ולא יחשוב שיוכל להעמידם הרבה.

קהלת מצווה "לההביל את ההבלים" – לדעת מהו הקנין העיקרי של האדם. לדעת שכל הדברים הגשמיים, אינם אלא הבל, דברים שאין להם קיום אמיתי לאורך זמן. ומוסיף הרמב"ן (דרשה על קהלת עמ' קצ), וז"ל:

והנה דיבר שלמה בעמל האדם שהוא פרטי הפרטים, וגזר בו שהוא הבל גמור, ויש לנו לחקור מה היתה כוונתו בזה, ומה ירצה להוציא ממה שאמר. ונאמר כי רצונו להוציא מזה שלושה עניינים. 

האחד, שלא יתור האדם אחרי תענוגות העולם מפני שהם דברים חולפים ואובדים ממנו מהרה, והוא יאבד מהם מהרה, כמו שסיפר בנפשו, הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים (קהלת ב, ד-ה), וכל הפרשה וכו'. והנה יאמר על כל זה (שם פסוק יא) ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש, יאמר כי הכל הבלא בעלמא הווה ונפסד תמיד, כאשר פירשתי.

והדבר השני, שירצה שלמה לקיים, שלא יאמר אדם הנה העולם חולף ואינו עומד, אם כן אין ביצירה שום תועלת, ולשוא נברא נברא העולם, אין בו לא זכות ולא חובה. לפיכך הזכיר שכלליו קיימים, והבורא אותו ית' עשאו לקיום גדול, והחכמה דבוקה בכלליו, ואם יחכם בהם האדם, תתקיים חכמתו לעד בהם, והוא קיום הנפש בחכמה, זהו שאמר (קהלת ג, יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלקים עשה שיראו מלפניו. 

סוף דבר הכל נשמע, ספר קהלת מלמדנו כי אין לאדם בעולמו אלא יראת שמים ושמירת המצות – שהם, ורק הם הדברים ברי הקיימא, ולא הבלי העולם הזה, שאין בהם כל קיום. וכפי שסיים הרמב"ן (דרשה על קהלת עמ' רג) וז"ל:

ועתה נחזור לעצת שלמה, שאין לנו אלא שני דברים. את האלקים ירא, בלב. ואת מצוותיו שמור, בפועל. ותהיה אהוב לפניו, כי זה כל האדם. פירוש, שהאדם הבל ורוח ואינו כלום, אבל היראה הוא עיקר יצירתו, כי עיניו וראשו וכל איבריו אינם כלום, והמצוות הם גופו ואיבריו ונפשו.

•   •   •

מכל המבואר, נמצאו דברי הרמב"ן באגרת – שעל ידי מידת היראה האדם שמח בחלקו – מבוארים בתוספת ביאור. 

כאשר האדם ירא את אלוקיו, הוא יודע מה עיקר ומה טפל, מהו הקנין האמיתי ומהו קנין של "הבל". אין הוא משתמש בדברים הגשמיים אלא לנצרך בלבד. ומתוך כך הוא שמח בחלקו ואינו מתאווה וחפץ למה שאינו נצרך לו באופן ישיר לקיומו לעבודת בוראו, וכדברי הרמב"ן (דרשה על קהלת עמ' קצא) וז"ל:

ויתקיים לשלמה מכל זה, שישתמש אדם בעולם ביראת אלקים, הכל לשום שמים, ולא ישתמש במותרות רק בצריך בלבד, ובכך ימצא נחת רוח, כמו שאמר (קהלת ד, ו) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח, יאמר כי מילוי החפנים בתענוגות שהזכיר למעלה, שהוסיף והגדיל על שהיו לפניו בירושלים, כולם עמל ורעות רוח הם, כאשר הזכיר.

גודל סכנת התאוה למותרות – ודרכי ההתמודדות כנגדה

ה. ומצינו בדברי הרמב"ן פנים נוספות בגודל סכנת התאוה ל"מותרות" – דברים שהאדם אינו זקוק להם למחייתו וקיומו, והמירוץ להשגתם מדרדר את האדם לעברי פי פחת.

כאמור לעיל, מקרא מפורש בספר קהלת (ב, יא) "ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח". וביאר הרמב"ן (דרשה על קהלת עמ' קצא) וז"ל: 

שהנאת האדם בהן בשעתן היא רעות רוח, כי האדם התאב כשיפתח פיו והוא רועה רוח וממלא קדים בטנו, מיד ימצא עצמו תאב, והרוח לא הואיל לתאבון שלו, אבל הזיק לו, כי בטנו כאובות חדשים יבקע, וצריך להוציאו מבטנו. כן כל תענוגי העולם ותאוותיו לא יועילו, אבל צריך להוציאן מלבו ולשכחן לגמרי.

אדם ה"מתמכר" לתאוות לבו, לעולם אינו בא על סיפוקו. אדם ההופך להיות "עבד נרצע" לתאוותיו, סופו להתאוות גם לדברים שבהתחלה כלל לא ביקשם. יעו' בדברי הרמב"ן עה"פ (דברים כט, יז-יח) "פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה", וז"ל:

ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה, להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיה לא יג), והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא), והמתאוה תקרא צמאה, צמאה לך נפשי (תהלים סג ב). והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב, ב) משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר "שרש פורה", אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות.

כלומר, סכנת המתאווה למותרות רבה, כי אם אינו יודע להציב לעצמו גבולות וסייגים, לעולם אינו מוצא מרגוע לנפשו, כדברי הרמב"ן בדרשה לקהלת שהבאנו לעיל ש"האדם התאב כשיפתח פיו והוא רועה רוח מיד ימצא עצמו תאב, והרוח לא הואיל לתאבון שלו, אבל הזיק לו. כן כל תענוגי העולם ותאוותיו לא יועילו". 

כאשר מתחילה התאווה להתעורר אין לה מעצור, כאש המתלקחת. ואפילו אצל בני דור דעה, ברום דרגתם, מצינו בפרשת ה"מתאוננים", שמידה רעה אחת של התרעמות "על חוסר הנאותיהם במדבר", גדלה והיתה לשורש פורה ראש ולענה שהוסיף להם להתאוות גם לדברים שכבר היו להם, וכמו שכתב הרמב"ן (במדבר יא, ד) בפרשת קברות התאווה:

וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאווים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים.

והיינו כמבואר בדברי הרמב"ן שהתאווה גורמת גם לנפש "הרווה" שתתאווה כמו ה"צמאה". אדם הפותח פתח לתאוותיו, סופו שלא יוכל לרסנן, ואחריתו מי ישורנה.

וכאשר האדם הולך בדרך עקלתון זו, כל הנאותיו הם בבחינת "רעות רוח". והעצה היחידה להשיג "נחת רוח" היא, כדברי הרמב"ן בדרשה על קהלת: "אבל צריך להוציאן [את התאוות] מלבו ולשכחן לגמרי". וכיצד הדבר נעשה – "שישתמש אדם בעולם ביראת אלקים, הכל לשום שמים, ולא ישתמש במותרות רק בצריך בלבד, ובכך ימצא נחת רוח".

רוב הרעות הנגרמות לאדם הוא בגלל הרדיפה אחר המותרות

ו. אך יתרה מזאת. הרמב"ן מביא בספרו שער הגמול (כתבי הרמב"ן ח"ב עמ' רפב) את דברי הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פי"ב) שהטעם לרוב הרעות הנגרמות לאדם הוא, בגלל הרדיפה אחר המותרות, וז"ל:

והוא ז"ל יבאר כי רוב הרעות באישי בני אדם באות מחסרון דעתם, ומסכלותינו נזעק ונשווע, ומן הרעות אשר נסבב לנפשותינו ברצוננו נדאג ונכאב, כמו שאמר שלמה (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. והאריך בזה ופירש, כי רוב הרעות ההוות בבני אדם הם מנזקי אדם באדם, כגון הקטטות והמלחמות, או מנזקי אדם לנפשו ברוב התאוה למאכל ולתשמיש וכיוצא בזה, ואין ראוי לנכנס במלחמה ויורוהו בחצים לזעוק רק על נפשו, ולאוכל מאכלים רעים ונעשה מצורע או המרבה בתשמיש ונעשה עור לשווע רק על סכלותו. וכן תראה מהם כי הנכנס בסכנות המדבריות והימים כדי להתעשר ביותר על שכניו ולהתרפס ברצי הכסף והזהב וימצאוהו תלאות, ילך וישווע וילין על הזמן ויתמה מרוע מזלו. והקב"ה לא יחדש מופת ונס בעולם, לעזור המשוגעים על פחיתות מידותיהם.

וכתב הרמב"ן על דבריו: 

ובאמת כי הרב ז"ל הנה יסר רבים וברכים כושלות אמץ, עם מה שביאר עוד שם כי הטובות הצריכות בעולם מרובות מאד ונמצאות הרבה בכל מקום, כגון המחיה במים ובמזון הצריך ולא חסר העולם מן הצריך, ואין חסרונו אלא בתוספת ובעודף על צרכי בני אדם כגון המרגליות והפנינים, שאינן נמצאות אלא בקצת הארצות מפני מיעוט צורך בני אדם להם. וכל זה ראוי להעלות על לב כל משכיל כדי להבין תיקון סדר הבורא יתברך בעולמו וטובת ההנהגה בברואיו, וכן ראוי להבין זה כל אדם שראוי לקבל תוכחות.

מבואר איפוא, שרוב הרעות הבאות על האדם נגרמות לו בגלל שאינו שמח בחלקו, אלא מתאווה ל"מותרות". ומחמת תאוותו הוא מסתכן לשווא, ובכך מביא על עצמו צרות. והסיבה לכך היא כפי שביאר הרמב"ן, שהדברים הנחוצים לקיום האדם מצויים בשפע, דוגמת האויר, המים והלחם, ולכן נקל להשיגם ללא מאמץ גדול. אולם דברי ה"מותרות" שאינם נחוצים לקיום, אינם קלים להשגה, ולפיכך כל הבעיות והצרות מתחילות כאשר לא מסתפקים בדברים החיוניים ומתאווים ל"מותרות" שקשה להשיגם, ואז מתחיל מסע בדרך חתחתים רצופה קשיים ומכשולים, שבעטיה נגרמות רוב הרעות הבאות על האדם.

והדברים מתאימים עם מש"כ רבנו בחיי (הובא לעיל אות א) ש"המתאוה אל היתרונות הנה הוא דואג כאשר לא יעשיר ולא יקום חילו כתאות נפשו, וחייו חיי צער על שלא השיג כל חפצו, והדאגה מקצרת החיים, נמצא מצטער על עולם שאינו שלו. אבל השמח בחלקו לא ידאג על מה שלא קנה וימלט מן הדאגה ויחיה חיי שלוה". 

והם הם הדברים, מידת היראה שמכוחה באה ההכרה מהו הקנין הרוחני האמיתי ומהו ה"הבל" בר החלוף, נותנת כלים לשלוט ולרסן את תאוותיו, ועל ידי כך הוא "שמח בחלקו".

אברהם אבינו – "זקן ושבע" ושמח בחלקו מכח יראתו וענוותנותו

ז. דברי הרמב"ן באגרת, שמכוחן של מידות הענוה והיראה מגיעים למידת השמח בחלקו, מתבארים בדברי הרמב"ן אודות אברהם אבינו.

כאשר באה התורה "להספיד" את אברהם אבינו, נאמר עליו (בראשית כה, ח) "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ימים ויאסף  אל עמיו", ופירש שם הרמב"ן: 

זקן  ושבע ימים, שראה  כל משאלות ליבו ושבע בכל טובה. והוא סיפור חסדי ה' בצדיקים, ומידה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין שנאמר בהם (תהילים כא, ג) תאות ליבו נתת לו, ולא כמו שנאמר בשאר אנשים (קהלת ה, ט) אוהב כסף לא ישבע כסף, ואמרו בו (קהלת רבה א, יג) אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאווה למאתיים, השיגה ידו מאתים מתאווה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף. 

מופלא ביותר, שמדרגת שלמותו של אברהם אבינו, נכתבה בתורה בהגדרה "שבע ימים" – הסתפקות ושובע בכל הטובות שעשה עמו הקב"ה, ללא תאווה למותרות ולטובות נוספות.

ולכשנתבונן בשורש מידה זו, הרי כבר העיד הקב"ה על אברהם אבינו: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (בראשית כב, יב). 

ועוד זאת מצינו בדברי הרמב"ן עה"פ (בראשית יב, יא) "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר [אברהם] אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", והביא רש"י מדרש אגדה: "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה", וביאר הרמב"ן, וז"ל: 

והמדרש קבלה בענווה שבהם. 

הרי לנו כי מידותיו של אברהם אבינו היו ענוה ויראה, אשר מכוחן בא למדרגת השלמות להיות שמח בחלקו, כמוזכר בתורה שהיה "שבע ימים", וכאמור לעיל, שהיא מידת הצדיקים שלא יתאוו במותרות. וכמבואר באגרת הרמב"ן, שמכוחן של מידות הענוה והיראה מגיעים למידת השמח בחלקו.

•   •   •

ויש להוסיף כי דברי הרמב"ן שמידת השמח בחלקו שאינו מתאווה למותרות היא מידתם של ה"צדיקים", מדוייקים היטב על פי מש"כ הרמב"ן בדבריו הידועים בתחילת פרשת קדושים (ויקרא יט, ב) וז"ל:

עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.

 "המון העם" אינם נזהרים מ"להתלכך" במותרות, ולעומתם הצדיקים הבונים את מידת העונה והיראה, סופם להשתלם במידת השמח בחלקו, שאינו מתאווה למותרות, ונפשו נשארת נקיה בטהרתה.