שמיעת הבדלה באמצעות הטלפון

מתוך ספר רץ כצבי

שמיעת הבדלה באמצעות הטלפון

מעשה בחולה שהיה מאושפז בבית חולים שלא היו בו יהודים, ובמוצאי שבת לא היה מי שיבדיל עבורו, ועלה בדעתו לשמוע את ההבדלה באמצעות הטלפון – והשאלה הנשאלת, האם יוצא בזה ידי חובת הבדלה.

ולמעשה שאלה זו מצויה בעיקר אצל נשים, לאור הוראת הרמ"א (או"ח סי' רצו סע' ח) כי נשים "לא יבדילו לעצמן, רק ישמעו הבדלה מן האנשים", ויש לדון האם אשה יוצאת ידי חובה בהבדלה שהיא שומעת באמצעות הטלפון.

התשובה לשאלה זו תלויה בבירור גדרי ההלכה והכרעת הפוסקים בנדון בקיום מצוות [תקיעת שופר, קידוש או מקרא מגילה] דרך הטלפון והרמקול. וכפי שיבואר להלן, בדורות שלפנינו, היו פוסקים שהבינו את דרך הפעולה הטכנית של מכשיר הטלפון באופן אחד, אולם כיום, נוקטים פוסקי דורינו כי אופן פעולת המכשיר שונה, ומתוך כך גם הכרעת ההלכה השתנתה.

– א –

הבנת פוסקי ההלכה בעבר שהקול הנשמע בטלפון הוא אותו קול של המשמיע עצמו העובר דרך קוי הטלפון

שנים ספורות לאחר שהומצא מכשיר הטלפון, דן בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן עב) האם אפשר לענות אמן אחר ברכת חבירו ששמע את הברכה דרך הטלפון, וכן אם חייב לענות כששמע קדושה וברכו על ידי הטלפון:

"נשאלתי להלכה ולמעשה אם יש לענות אמן אחר ברכת חברו ששומע ע"י הטלפון שהוא המכונה ששומע קול חברו על ידה גם בריחוק הרבה פרסאות, ונתהווה שבסעודת שמחה של חבירו היה אחד מברך בורא פרי הגפן שישמע חברו על ידי הטלפון ואומר לו לחיים, ושאלו האם יש לענות אמן על זה. וכן כששומע קדושה וברכו על ידי הטלפון בריחוק מקומות בהרבה פרסאות, אם מותר לענות כנזכר".

ולאחר שהביא המנחת אלעזר את דברי הגמרא בפסחים (פה, ב) "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים", הסיק: "ומזה, דאפילו בריחוק הרבה פרסאות, אם שומע קול חברו על ידי הטלפון מברך, יש לומר שיוכל לענות אמן או קדושה או ברכו".

אך לענין אם יוצאים ידי חובה בשמיעת קול שופר באמצעות הטלפון פסק המנחת אלעזר: "פשוט לענ"ד דלא יצא, דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות, לאותן העומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו, ואם קול הברה שמעו עם קול שופר, לא יצאו, כמו שפירש"י בראש השנה (כח, א; ובשו"ע סימן תקפז). והכא נמי בא הקול על ידי הטלפון מעורב, לא כמו הקול של האיש שמדבר רק קולו כְאוֹב, וגם קול השופר ישתנה בוודאי ויתערב כמו דרך הברת הטלפון, וזה פשוט".

ולענין קידוש שבת ויו"ט באמצעות הטלפון, פסק המנחת אלעזר: "יש לומר דפסקינן בשו"ע סימן רע"ג דאם קידש בביתו ושמע שכנו ושולחן ערוך גם לפני שכנו, יצא שכנו אם נתכוין שומע ומשמיע, א"כ אם שומע על ידי הטלפון ג"כ יוצא חבירו כששולחן ערוך לפניו גם אם הוא בריחוק הרבה פרסאות. אך בשבת ויו"ט ממילא אסור לדבר על ידי הטלפון כמו שכתב הגאון בשו"ת בית יצחק (חלק ב מיו"ד במפתחות והגהות סימן לא) משום שעל ידי סגירת זרם העלעקטרי נולד כוח עלעקטרי בשבת, וכן צריך להכות בפעמון וזה משמיע קול בכלי".

ומסיים המנחת אלעזר: "וכן לענין מגילה נשאלתי אם יוצא השומע מהקורא בטלפון, ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצאתי לאסור, דבאמת במגילה לא פסול אם נתעבה קול הקורא".

ומבואר בדברי המנחת אלעזר, שניתן לצאת ידי חובת קידוש וקריאת המגילה באמצעות הטלפון, וכן צריך לענות אמן על ברכות, קדיש קדושה וברכו, הנשמעים בטלפון. אולם לא יוצאים ידי חובה בשמיעת קול שופר דרך הטלפון, מכיון ש"קול אחר מעורב בו".

– ב –

רבי נתן נטע שליסעל אב"ד מונקאטש, תלמידו של המנחת אלעזר, רצה להוכיח בשו"ת נטע שעשועים (סימן ד) כי בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן רעו) מוכח שחולק על המנחת אלעזר, ממה שכתב בנדון היושבים במערה וקוראים מגילה "ואחד שומע מרחוק את הבת קול, וכן בשופר אם יצא, ולא ששמע קול הברה אלא בת קול ברור. דכיון דבעינן שומע ומשמיע, ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח, אין לו עוד קשר עם המשמיע לא יצא".

ולפי זה יוצא שאין להכשיר שמיעת קריאת המגילה וכן קידוש בשבת ויו"ט דרך הטלפון, שהרי השומע קול מהשופר ממש אלא "שנעקר ופרח באויר" אפילו אם לא נשתנה הקול לקול הברה, אינו יוצא ידי חובה, כל שכן בשמיעת קול שופר על ידי טלפון, שהוא יותר גרוע משמיעת קול "שנעקר ופורח באויר", אינו יוצא ידי חובה, בגלל שהקול ששמע איננו הקול של השופר.

וכדי שלא תהיה מחלוקת בין המנחת אלעזר וההלכות קטנות, כתב הנטע שעשועים: "לאחר העיון נלע"ד דלא דמי שמיעת טלפון לנידון הבת קול שבשו"ת הלכות קטנות, דבשלמא התם מיירי דהקול נפסק ופורח ואין לו עוד שום קשר עם המדבר, דהיינו המשמיע, אבל בדיבור על ידי הטלפון לא כן הוא, אלא שבעת שמשמיע המשמיע אין כאן שום הפסק ואותו הקול ממש שמדבר המשמיע שומע חבירו אפילו ברחוק כמה וכמה מאות פרסאות תיכף ומיד באותו רגע כמימרא בלי שום הפסק, ויש התקשרות גמור בין השומע ובין המשמיע, אם כן בכגון דא גם לדעת ההלכות קטנות יוצאין ידי המצוה".

זאת ועוד, הנטע שעשועים לא רק שכתב ליישב את הקושיא מדברי ההלכות קטנות אלא שהביא ראיה מדברי שו"ת הלכות קטנות במקום אחר (ח"ב סימן מה), שכתב: "שאלה, חרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות מהו. תשובה, נראה פשוט שחייב בשופר, וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר. וחרש שפטור, היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל. והרי אמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה". והוכיח מכך הנטע שעשועים: "דמה שהוא מן הצורך איזה סיוע אפילו על ידי כלי או איזה מכונה, שישמע תקיעת שופר לא מגרע המצוה והחיוב. ולהכי חייב ויוצא החרש גם על ידי כלי כמין חצוצרות תקיעת שופר, ואם כן על ידי הטלפון נמי דכוותי' כמובן".

ומתבאר בדברי הנטע שעשועים, שאין לחשוש בשמיעת קול בדרך הטלפון שנעקר הקול בין השומע למשמיע, כי בשעה שמשמיע את הקול מיד שומעים את הקול מצדו השני של הטלפון, ולכן אין כאן הפסק ועקירת ה"קול," והטלפון הוא בסך הכל מכשיר המסייע וגורם לשמוע את הקול. ולפיכך יוכל לצאת גם בתקיעת שופר, כמו שחרש המסתייע בכלי כעין חצוצרות לשפר את שמיעתו יוצא ידי חובה.

[עוד דן שם הנטע שעשועים בענין יציאה ידי חובה בשופר על ידי הטלפון, מהמבואר בספר חיי אריה (סימן ל) שהביא משו"ת בר ליוואי (או"ח סימן לט) שכתב סברא לפסול אכילת מצות מכונה בליל ראשון של פסח, מטעם "שכל מצוה שכתבה התורה לעשות בכוונה, אסורה עשיית המצוה על ידי שינוי וגרעון ממה שדרך רוב בני אדם לעשות כן, וכיון שסדר עריכת המצות לרוב בני אדם נעשה באופן שנלושת העיסה ותתגלגל בידים, אין לעשות על ידי מכונה". וסברא זו נאמרה להלכה בגידם שכתב תפילין ע"י שתפס הקולמוס בפיו. ולפי זה יש לדון אם שמיעת קול שופר על ידי הטלפון צריכה להיות כדרך שמיעת רוב בני אדם ולכן לא יצא ידי חובתו בטלפון. וכתב הנטע שעשועים שיש לחלק, וגם לשיטת שו"ת בר ליוואי יוכל לשמוע תקיעת שופר על ידי טלפון, משום שהתוקע תוקע ככל אדם, אלא שהטלפון נושא את קולו למרחוק, וגם השומע שומע ככל אדם, ואין שינוי בגוף המצוה אלא שבסיבת מכשיר הטלפון נשמע קולו לרחוק יותר. ואין זה דומה לענין מצות מכונה, שעושה שינוי וגרעון בגוף המצוה].

ומסיים הנטע שעשועים: "דיש מקום בראש לומר, שבשעת הדחק שפיר יוצאים ידי מצוות תקיעת שופר וקידוש בשבת ויו"ט על ידי טלפון, והיינו באופן שכתבתי למעלה על ידי אמירה לנכרי כנ"ל".

ועל דברי המנחת אלעזר שלא יוצאים ידי חובת שמיעת תקיעת שופר בטלפון מכיון שהקול "מעורב" ואינו נשמע כמו קול של איש רגיל שמדבר, כתב הנטע שעשועים: "ואנא עבדא דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אורייתא קדישא ברתת ובזיע ובכבוד ובמורא, אני אומר, דהנה רבינו בעל המנחת אלעזר הדפיס חיבורו עוד בשנת תרס"ז, ואולי התשובה הלז נערכה מאתו איזה שנים קודם לכן, ואז מלפני ארבעים שנה בערך יכול להיות שעדיין מלאכת המעכאניק לא היתה גבוה כל כך ולא שמעו על הטלפון רק קול הברה עם הקול שופר, אבל בזמנינו שנתייפו עבודות הללו בעשר מעלות, ואנו רואים שקול תקיעה או שברים או תרועה על ידי הטלפון הוא קול שופר ממש בלי שום תערובות קול אחר, ע"כ בשעת הדחק וצורך גדול ואי אפשר בענין אחר שפיר יש לומר שיש למורה לפום גודל הנחיצות מקום להכשיר ולהתיר מצות תקיעת שופר על ידי טלפון, באופן שנכרי יעשה את כל ההתקשרות".

– ג –

הנטע שעשועים הביא עוד פוסקים שדנו האם יוצאים ידי חובת תקיעת שופר על ידי הטלפון.

בשו"ת שערי דעה (סימן ב) נשאל: "אם יכול איש ישראל לצאת ידי חובת מצות עשה דשמיעת קול שופר, באופן שישמע מרחוק על ידי כלי הטלפון שנתחדש מקרוב, כי ההסכם הכללי אצל מי שיש לו כלי הנ"ל ומדברים עניניהם על ידו, כי ממש שומע קול המדבר והמשמיע בלי שום שינוי".

וכתב השערי דעה שאע"פ שאין הקול הנשמע דומה לשמיעה הרגילה שהיא מפה לאוזן, מכיון שעל ידי הכלי מתאחרת השמעת הקול במקצת, מוכח מסוגיית הגמרא במסכת נזיר (ד, א) שאין לחלק בדינו של נזיר שהעביר שער מיד או בדרך של גרמא והשער נשר לאחר זמן, ולכן מסקנתו: "ברור הדבר לבעל שכל ישר שאין לבדות בזה חומרות מעצמינו, וכל היכא דאיכא שעת הדחק ודאי שאדם יוצא ידי חובתו ע"י שמיעת קול שופר באמצעות הטלפון, אך לעשות כן לכתחילה במקום שאפשר בענין אחר, נ"ל שאין לסמוך על הכרעת דעתינו בזה".

בספר הצל"ח החדש (מאת הגאון רבי אלטר שטיגליץ מראזוודוב) חידש כי בקיום מצוות על ידי גרמא אינו יוצא ידי המצות עשה, כשם שאינו חייב מיתה על ידי גרמא. וכתב הנטע שעשועים על פי דבריו, שגם אם "במצות עשה אי אפשר לצאת על ידי גרמא, דלענין כוונה צריך מעשה בידים ממש, היינו דוקא בכל מצות עשה שבעיקרה היא על ידי מעשה ומבלי מעשה אינו יוצא, אבל מצות שופר היא בעיקרה בלי מעשה, שהרי המצוה היא רק לשמוע קול שופר וכן נתקנה הברכה "לשמוע קול שופר" ולא לתקוע בשופר, משום דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה, שהרי התוקע ולא שמע קול שופר לאזנו לא יצא כמו שנתבאר באו"ח סימן תקפה וסימן תקפו. וא"כ בנידון דידן שהתוקע תוקע כדין והוא בר חיובא ומכוין להוציא את כל השומעים בקול שופר שלו, וגם השומע שומע עצם קול שופר, איך אפשר לומר דהואיל והשומע לא עביד מעשה ורק בהגרמת וסיוע כלי הטלפון שומע, דלא יצא. וכל שכן מצוה דרבנן, כגון קריאת מגילה, ודאי יוצאים אפילו על ידי גרמא".

ומתוך כך מסיק הנטע שעשועים למעשה ש"אין שום ספק שבעולם דשפיר יכולים לצאת מגילה על ידי טלפון ואפילו שלא מדוחק", וכמו שפסק לדינא גם המנחת אלעזר בסוף התשובה שם. וגם לענין עניית אמן קדיש וקדושה וברכו ע"י הטלפון הכריע הנטע שעשועים "לית דין צריך בשש דמותר לענות קדיש וקדושה, ואפילו ברכו על ידי הטלפון אם ישראל חברו כשר הוא המברך".

– ד –

הבנת הפוסקים בזמנינו שהקול הנשמע בטלפון כלל אינו אותו הקול של המשמיע

כפי שנוכחנו לראות, הפוסקים הראשונים שדנו בקיום מצוות באמצעות הטלפון לפני יותר ממאה שנה, הבינו כי פעולת מכשיר הטלפון הינה באופן שהקול שנשמע בטלפון הוא אותו קול של המשמיע עצמו שעובר דרך קוי הטלפון, ולכן שייך לדון שיצאו ידי חובה בשמיעה על ידי טלפון. אולם כפי שיבואר להלן, בזמנינו ההבנה הרווחת בין פוסקי דורינו בפעולת מכשיר הטלפון שונה בתכלית.

הגרש"ז אויערבך בספרו שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט) דן "בדבר השימוש במיקרופון טלפון ורמקול בימות החול לצורך תפילה בבית הכנסת ודינם לענין שבת ויו"ט". ובתחילת דבריו הקדים להסביר את מהות הקול הנשמע ממכשירים אלו ואת אופן פעולתם. הקדמה זו, למרות שאינה קצרה, נחוצה להבנת הסוגיא, ולכן הובאה ככתבה וכלשונה:

"מיקרופון – קולט גלי קול והופך אותם לזרמים חשמליים. השינויים בזרם עם הזמן וכן עוצמת הזרם אופיינים לקולות שנקלטו ע"י המיקרופון. המיקרופון בנוי מקופסת פח שהמכסה עשוי על פי רוב מפח דק וגמיש הנוח לקבל השפעה מגלי קול. מכסה זה הנקרא "ממברנה" מהודק לגרגרי פחם הנמצאים בתוך קופסת פח, דרך הממברנה והפחם עובר זרם מסוללה חשמלית או מרשת החשמל, והיות שהפחם הוא מוביל זרם טוב והזרם עובר בו בנקל לכן כשהגרגרים צפופים ונלחצים יפה אחד לשני, כוח הזרם אז חזק, ואם הם נוגעים זה לזה רק באופן רפה אז הזרם הוא מעט וכוחו חלש. זעזועי הזרם מהמיקרופון מוגברים על פי רוב במגביר אלקטרוני ומועברים למרחקים בעזרת חוטים (כמו בטלפון) או באופן אלחוטי (כמו ברדיו). כך הם מגיעים למכשיר הקולט המכיל "אזניה" או רמקול ההופך את זעזועי הזרם בחזרה לקולות. עיקרו של הרמקול או האזניה הוא, שהוא מכיל סליל המקיף ברזל וזה הופך למגנט כשעובר בסליל זרם. המגנט מושך אליו ממברנה של פח דק וגמיש. כח המשיכה של המגנט תלוי במידת הזרם העובר בסליל, כאשר הזרם חזק משיכת הממברנה חזקה, וכשהוא מקבל זרם חלש גם כח המגנטיות שבו חלש.

בשעה שאדם מדבר או מנגן בסביבות מיקרופון, הוא מזעזע בקולו את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בהתאם לצלילי הקול שהשמיע. גלי הקול כשהם מגיעים לממברנה של המיקרופון מזעזעים אותה – כדוגמת התוף שבאוזן האדם – מובן הדבר, שעל ידי הזעזועים משתנה חליפות צפיפות הפחם, בהתאם לכוח הלחץ שהממברנה מזדעזעת ונלחצת אל הפחם. ולפי האמור קודם יוצא, שהשינויים הללו משנים ג"כ את כוח הזרם והוא פעם חזק ופעם חלש בהתאם לזעזועים של הקול המדבר והמנגן. גם מובן הדבר כי על ידי זה שהזרם משתנה חליפות פעם יגדל ופעם יקטן, הרי הוא גורר אחריו שגם כוח המשיכה של המגנט ישתנה חליפות וימשוך אליו את הממברנה פעם חזק ופעם חלש, ונמצא שאף גם ממברנה זו של המכשיר הקולט, תתנדנד ממש כאותם התנודות שזעזועי הקול גרמו להניד את הממברנה של המיקרופון, והרי היא מזעזעת את האויר שמסביבה כאותם זעזועים שנעשו בתחילה על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת המיקרופון, והקול נשמע משום כך כאילו הוא יוצא מפי המדבר.

הרמקול שונה מהאזניה בכך שניתן להעביר דרכו זרמים יותר חזקים ולגרום זעזועים חזקים של הממברנה. אל הממברנה של הרמקול מחובר בדרך כלל, גם משטח פלסטי (או עשוי מקרטון) די גדול המזדעזע עם הממברנה וכך מזעזע הרמקול בחזקה את האויר שסביבתו ונשמעים קולות חזקים. כדי להפעיל כהלכה את הרמקול יש צורך להגביר לפני כן (במגביר אלקטרוני) את הזעזועים המגיעים מהמיקרופון. נמצא שאף לוח הרמקול מרעיד את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול, בדיוק כאותם הגלים שנעשו תחילה על ידי מיתרי קול האדם, אך יותר חזק. במגביר של הרמקול יש מווסת (רגולטור) שבעזרתו ניתן לשנות את ההגברה, וכן להתאים את עוצמת הקולות למידה הדרושה".

– ה –

דעת הגרש"ז אויערבך

על פי הקדמה זו במהות ובאופן פעולת המכשירים ושמיעת הקולות, מסיק המנחת שלמה להלכה שלא כדעת הפוסקים שהבאנו לעיל, וז"ל: "אחרי כל התיאור האמור לעיל נראה, שהשומע קול שופר או מקרא מגילה על ידי טלפון או רמקול (אף אם נאמר שהקול אינו משתנה ולא נחשב לתוקע לתוך הבור או הדות) שלא יצא ידי חובתו, משום דדווקא כשרושם שמיעת האוזן, נעשה באופן ישר על ידי קול השופר, שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, משא"כ כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה, אע"פ שגם אותם התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר, אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר".

המנחת שלמה דימה את השומע מהטלפון לשומע קול מתקליט של גראמופון: "וכמו שהשומע קול שופר מתקליט של גראמופון, אע"פ שתנודת המחט בתוך התקליט מרעידה את הממברנה שעל גביו ויוצרת גלי קול ממש כקול השופר שהשאיר את רישומיו בתוך התקליט, אפילו הכי פשוט הוא שלא יצא כלל ידי חובת שופר הואיל והוא שומע עכשיו רק קול ממברנה מן התקליט ולא קול שופר, הכי נמי גם כאן בטלפון רק קול ממברנה שמע ולא קול שופר, כיון שקול האדם או השופר רק משנה זרם, אבל הקול עצמו כבר עבר ובטל מן העולם, לכן אף שבין רגע היה ובין רגע אבד וחיש מהר חוזר ונוצר שוב, מכל מקום כיון שבינתיים חלף ונעלם והקול הנשמע לבסוף הוא רק קול תנודות מכניות של הממברנה, הנעשה אך ורק על ידי זרם משתנה ולא על ידי שופר, מסתבר דאין זה חשוב כלל קול שופר כי אם קול תנודות ממברנה".

יש לציין כי בדברים אלו נסתר מה שכתב הנטע שעשועים בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ג] שאין לדמות שמיעה דרך הטלפון לשמיעה מהפאנגראף (תקליט), וז"ל: "והן אמת דלענין פאנאגראף שפיר העירו דנשמע מההלכות קטנות דאין יוצאין, אבל לענין טלפון לא עלתה דמיונם יפה, כי אדרבא מדברי ההלכות קטנות נשמע לפי דברינו דעל ידי טלפון יוצאין". ועל פי דברי המנחת שלמה שדין התקליט שוה לדין הטלפון, ובשניהם קול האדם חולף ונעלם ונהפך רק לזרם משתנה, נסתרים איפוא דברי הנטע שעשועים [ואף שלא הזכיר הגרש"ז את הנטע שעשועים בשמו].

ומוסיף המנחת שלמה: "והתינח אם המיקרופון והרמקול היו רק מגבירים או מרכזים את קול האדם, שיהא נשמע גם למרחקים כעין אפרכסת או צינור חלול וכדומה, אפשר דאז היה שפיר נחשב כאילו שומעים ממש את קול האדם, אבל למעשה אינו כן וכמו שאמרנו, שהחוט היוצא מן המקרופון מוליך רק זרם משתנה של חשמל, הגורם בסופו להניד את הממברנה הנותנת את הקול באותם תנודות של ממברנת המיקרופון ועל ידי זה נוצר הקול".

[ובסמוך כתב, שאמנם היה מקום לחלק בין תקליט לבין מיקרופון וטלפון, שבתקליט עיקר תחילת יצירת הקול ששומעים בא שלא על ידי קול אדם אלא על ידי תנודות המחט על גבי חריצי התקליט, משא"כ במיקרופון תחילתם גלי קול שנוצרים על ידי אדם וסופם גלי קול, מכל מקום: "ואע"פ שהתנודות והזעזועים נעשים ממש על ידי מיתרי קול האדם ונמצא שתחילתם וסופם גלי קול, אפ"ה מנין לומר שגם תנודות ממברנה שנוצרות על ידי דיבורו של אדם דאף גם הם תחשבנה משום כך כקול אדם"].

ומשום כך כתב הגרש"ז: "ולכן תמה אני מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך מגביר קול (ואף דרך טלפון הרי חזינן למשיבים הנ"ל שהתירו) ואיך לא שמו ליבם לדבר זה שרק קול תנודות של ממברנה שומעים ולא קול מקרא מגילה של אדם".

– ו –

על מה שכתב הגרש"ז בתוך דבריו [המובאים לעיל] "והתינח אם המיקרופון והרמקול היו רק מגבירים או מרכזים את קול האדם, שיהא נשמע גם למרחקים כעין אפרכסת, או צינור חלול וכדומה, אפשר שאז היה שפיר נחשב כאילו שומעים את קול האדם", הוסיף הגרש"ז בהערה: "ידידי חכים ורבי פרופ' אברהם הלפרין נ"י העיר לי, שגם באפרכסת מוגברים הקולות על ידי זה שדפנות של האפרכסת מזדעזעים על ידי קול האדם והם חוזרים ומזעזעים אחר כך את האויר. וכיון שכן, אפשר דאף התוקע תוך אפרכסת חשיב כתוקע לתוך הבור או לתוך הדות".

ובאמת, הערה זו הינה דבר מחודש וחומרא גדולה, שכן באופן זה הרי לא נשתנה הקול לזרם חשמלי ולא נתבטל באף שלב מצורת גלי קול, ובכל זאת החשיבו הגרש"ז "כתוקע לתוך הבור או לתוך הדות". ולכן יתכן שגם הגרש"ז לא פסל לגמרי שמיעה דרך אפרכסת, וממילא בנדון קידוש בשבת וקריאת המגילה, יודה שיוצאים בשמיעה שכזו, ורק בשמיעת תקיעת שופר אינו יוצא ידי חובה, מחמת הדין המיוחד שיש בתקיעת שופר שקול שאינו נשמע בצורתו הטבעית אינו כשר, וכפי שאכן נקט הגרש"ז בסיום דבריו: "וכיון שכן אפשר דאף התוקע תוך אפרכסת חשיב כתוקע לתוך הבור או לתוך הדות".

אלא שגם אם פסל הגרש"ז רק שמיעת קול שופר דרך אפרכסת, דבריו צ"ע שכן לכאורה הפסול של התוקע לתוך הבור או לתוך הדות איננו בגלל שהקול יוצא דרך הדות ולא באופן הרגיל מהשופר לאוזן, אלא הפסול הוא כי איכות ומהות הקול השתנתה מקול שופר רגיל לאיכות גרועה מהרגיל.

וכך משמע מפשטות דברי המשנה במסכת ראש השנה (פרק ג משנה ז) "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא", ופסק השו"ע (או"ח סימן תקפז סע' א) שתלוי אם שמע קול שופר או קול הברה. ומתבאר שסיבת הפסול היא שלא שומעים קול שופר כצורתו, אלא נשתנה קולו לקול אחר שהוא קול הברה, וכדברי המשנה ששני סוגי קולות הם: קול שופר וקול הברה. וקול הברה פירושו קול שופר שהשתנה לקול אחר שהוא באיכות גרועה יותר, כעין הד שאינו ברור.

וכן משתמע מדברי המנחת אלעזר שהובא לעיל [אות א], שכתב בטעם הפסול בשמיעת קול שופר בטלפון: "פשוט לענ"ד דלא יצא דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות לאותן העומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו בלי קול הברה יצאו ואם קול הברה שמעו עם קול שופר לא יצאו כמו שפירש"י (ראש השנה כח, א ד"ה אם קול שופר וד"ה אם קול הברה) והכא נמי בא הקול על ידי הטלפון מעורב, לא כמו הקול של האיש שמדבר רק קולו כאוב, וגם קול השופר ישתנה בוודאי ויתערב כמו דרך הברת הטלפון". ואף שבעצם המציאות אם הקול בדרך הטלפון השתנה "כקול האוב" שיחשב לקול הברה, השתנו התנאים הטכניים במכשיר הטלפון מזמנו של המנחת אלעזר, וכפי שהעיד תלמידו בעל הנטע שעשועים [המובא לעיל אות ב]. אולם מתוך דברי המנחת אלעזר מבואר שהבנת פסול "קול הברה" היא השתנות הקול לגריעותא.

ולפי זה, אם פסול התוקע לתוך הבור הוא, משום שנשתנה קולו לקול הברה שהוא קול אחר וגרוע, הרי שבשמיעה דרך אפרכסת שבאה לשפר ולעשות את הקול צלול חזק וברור יותר [וכדברי הגרש"ז עצמו: "והתינח אם המיקרופון והרמקול היו רק מגבירים או מרכזים את הקול האדם שיהא נשמע גם למרחקים כעין אפרכסת או צינור חלול וכדומה"] – מדוע שלא יצא ידי חובה, ודברי הגרש"ז לפסול שמיעה באפרכסת מדין התוקע לתוך הבור או לתוך הדות צ"ע.

– ז –

ראיה נוספת לכשרות שמיעת קול שופר דרך אפרכסת נראה מדברי שו"ת הלכות קטנות [ח"ב סימן מה, הובא לעיל אות ב] שהתיר לחרש לשמוע תקיעת שופר בעזרת מכשירי השמיעה.

ומדבריו נראה להכשיר גם את השמיעה על ידי אפרכסת, משום שפעולת ה"חצוצרות" [מכשירי השמיעה של החרש] שעל כשרותן השיב בשו"ת הלכות קטנות היא לכאורה כפעולת האפרכסת. וצ"ע מדוע לא הביא הגרש"ז את דברי ההלכות קטנות, ורק הביא את דברי ההלכות קטנות בנידון "בת קול" [ח"ב סימן רעו; הובא לעיל אות ב] "דכיון דבעינן שומע ומשמיע ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח אין לו עוד קשר עם המשמיע ולא יצא", ומדברים אלו למד הגרש"ז בקל וחומר שבוודאי אין יוצאים ידי חובה בשמיעה על ידי טלפון.

על כל פנים, ממוצא הדברים למדנו כי הנטע שעשועים והגרש"ז הבינו את דרך פעולת מכשיר הטלפון, כל אחד באופן אחר. הנטע שעשועים הבין שהקול עצמו עובר בקוי הטלפון, ולפי זה אמנם אין ראיה מדברי ההלכות קטנות בענין "הבת קול" לפסול, כי שונה דין קול הנעקר והפורח שאין לו קשר עם המשמיע, מקול שעובר דרך קוי הטלפון ולא נעקר.

ואילו הגרש"ז לשיטתו המבוארת לעיל בהקדמת דבריו, שהקול הנשמע בטלפון כלל איננו קולו של המשמיע [מכיון שהפך מגלי קול לזרם חשמלי משתנה], למד בקל וחומר מדברי ההלכות קטנות בענין "הבת קול" לפסול שמיעת קול שופרט.

– ח –

בענין עניית אמן על ברכה ששומעים דרך הטלפון כתב המנחת שלמה שנראה שיש לשמיעה זו דין הנפת הסודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים [שהיה בית הכנסת גדול מאד ולא כל הקהל יכל לשמוע את קולו של הש"ץ, ולכן כדי שידעו מתי לענות אמן, היו מניפים בסודרים] ודין זה נחשב "רק כיודע באיזה ברכה הש"ץ עומד ולא יותר".

ולכן פסק הגרש"ז: "שאין לענות כלל אמן על ברכה שהוא מחוייב לצאת בה, ואף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה, גם כן אפשר שרק אם עומד בבית הכנסת או אפילו סמוך לו ושומע חזרת הש"ץ או שאר ברכות על ידי רמקול אז שפיר נגרר אחר הציבור ועונה אמן, מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים, משא"כ בעומד רחוק ושומע על ידי טלפון, נלע"ד שאין לענות כלל אמן על שום ברכה ודינו כעונה אמן לבטלה, הואיל והוא שומע את הברכה רק מממברנה ולא מפי אדם וכמו שכתבנו כמה פעמים שעל ידי תנודות הממברנה נחשב רק כיודע לכוין את הרגע שהאדם עומד על יד המיקרופון ומברך. וכיון שכך מסתבר דבכה"ג שהוא עומד רחוק ואין לו שום צירוף עם המברך דאין לענות אמן על ברכה זו".

ולפי דבריו, הוסיף הגרש"ז: "וקל וחומר הוא לפי זה שהשומע קול שופר, מקרא מגילה, או סתם ברכה על ידי רדיו שאינו עושה כלל שום מצוה וגם אינו רשאי לענות אמן אחר המברך, כי הקול היוצא מהממברנה של מקלט הרדיו, אינו כלל התוקע או המברך אלא גם כאן רק הממברנה עצמה היא המדברת ונמצא שרק קולות עץ ואבן הוא שומע ולא קול אדם. ואדרבה רדיו עוד יותר גרוע מרמקול וטלפון, כי חוץ מזה שהמיקרופון הקולט את קול האדם מוליך למשדר רק זרמים משתנים כמו בטלפון, אף גם זה יש כאן שהם אינם הולכים כלל ישר אל המגנט שבמקלט הרדיו, אלא בתחילה הם נישאים על גלי הרדיו היוצאים מהמשדר אשר ירוצו באותה המהירות של האור והם ממלאים כאן את התפקיד שהחוטים עושים בטלפון, ורק אח"כ על ידי כמה מכשירים מצליחים להפעיל את המגנט שבתוך המקלט, שיקבל השפעתו רק מהזרם המשתנה שבא מהמיקרופון ולא מהגלים האלקטרומגנטיים היוצאים מהמשדר, ומשום כך אף גם ברדיו מושך המגנט את הממברנה ועושה בה זעזועים, בדיוק כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה בממברנה של המיקרופון".

ומסכם הגרש"ז: "קיצור הדברים הוא שאין להשתמש בבית הכנסת לצרכי תפילה במיקרופון ורמקול היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפילתו, אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם. ואף שיודע אני שרבים יתמהו על כך וכמו זר יהיה דבר זה בעיניהם, עם כל זאת האמת כדברינו, וברור הוא בעיני שזה מוזר רק לאלה שאינם יודעים כלל מה טיבם של המכשירים האלה, (וחושבים מחשבות הבל שחוטי הטלפון או גלי הרדיו מוליכים ממש את קול האדם) אבל לא ליודעים את האמת כי בדברי בזה עם מביני מדע ויודעים בהלכה כולם הסכימו לי"י.

– ט –

דעת החזון איש

בסיום דבריו הוסיף הגרש"ז בהערה: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזון איש זצ"ל, ואמר לי שלדעתו אין זה כל כך פשוט ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע "מיד" כדרך אנשים המדברים ביניהם, "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה, דמה שאמרו בגמרא אם קול הברה שמע לא יצא היינו מפני שקול הברה נשמע קצת "לאחר" קול האדם, משא"כ בטלפון ורמקול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואיני מבין אותו".

ומבאר כי החזון איש לא סבר כדעת הגרש"ז, ולדעתו "אפשר" שגם שמיעת קול המדבר דרך מכשיר הטלפון ודרך רמקול נחשבת כשמיעה ממש מפי המדבר או התוקע.

וראיתי בקובץ "מבקשי תורה" (אלול תשס"ב קובץ לא) בענייני נישואין ואירוסין (ב) בקונטרס שלמי אליעזר (עמ' שלג) שהביא את דברי החזון איש כפי שהביאם הגרש"ז, וכתב על כך: "והנה דברי מרנא החזון איש היה כתגובה על המאמר שפרסם מרן הגרש"ז, שהיה אצלו פשוט שאין זה כלל קול אדם לכל דיני התורה, ועל זה הגיב החזון איש דלדידיה לא ברור הדבר לגמרי. אבל בוודאי שלא התכוון מרנא החזון איש למעשה שאפשר לצאת בזה".

ובעיני הדברים תמוהים, מי גילה לו רז זה, מה היתה כוונת החזון איש למעשה.

– י –

דעת הגרצ"פ פרנק

הגרצ"פ פרנק דן בספרו "מקראי קודש" (מגילה סימן יא) בענין שמיעת קריאת המגילה על ידי רמקול, והביא את דברי הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס למסכת ברכות (כה, ב ד"ה ערוה בעששית), שכתב "להסתפק בשמיעה על ידי דבר אחר, כגון שמיעת קול שופר או מגילה על ידי טלפון שנתחדש בימיו". והביא ראיה להיתר מדברי שו"ת הלכות קטנות [לעיל אות ב] שהתיר לחרש לשמוע קול שופר על ידי מכשיר שמיעה. וכתב הגרצ"פ שיש לדון בדבריו ולחלק בין דין שופר לדין שמיעת מקרא מגילה: "דבשופר אם יש בו תערובת קול אחר פסול, וקול היוצא דרך טלפון ורדיו יש בו תערובת קול ממין אחר, אבל לענין מגילה יש לדון דשפיר דמי".

והוסיף שם הגרצ"פ שהשיב להגרי"י וייס [בעל המנחת יצחק] שרצה לפסול שמיעת קריאת מגילה ושופר וקריאת התורה לחרש על ידי "מכונת שמיעה", משום שנחשב לשומע "קול הברה" (מנח"י ח"ב ס' קיג) – שיש לחלק בין שמיעת קול שופר שאין יוצא בה ידי חובה, ומהטעם הנ"ל שבקול שופר תערובת קול אחר מעכבת, לעומת קריאת התורה ומגילה שאין לפסול אם מעורב בה גם כוח אחר "דהכל הוא מכוח הקורא וכל הקולות כשרים אלא שיהיה מכוח בר חיובא".

בספר מקראי קודש בהערות [מהגאון רבי יוסף כהן אב"ד בירושלים, נכדו של הגרצ"פ] הרחיב לבאר את שיטת הגרצ"פ, שאפילו אם הקול של קורא המגילה נשמע דרך מגביר קול או טלפון יוצאים בזה ידי חובה, כיון שסוף סוף בא מכוח הקורא שהוא בר חיובא. וכתב עוד "ובזה נסתרו דברי המערערים על מקרא מגילה על ידי רמקול או טלפון – משום שדרך הטלפון או הרמקול לא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנתהוה מכוחו, ודומה לתקליטים, וכתבו שלפי האמור לעיל אינו דומה לתקליט שנפסק כוח האדם ונעשה קול אחר, אבל ברמקול או בטלפון, אפילו אם נאמר שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר, מכל מקום עדיין לא נפסק כוח קול האדם ולא נשמע הקול אלא כשהוא קורא והכל בא מכוח הקורא ונחשב כקולו ממש".

אמנם יש להעיר על דברי המקראי קודש ש"הקול היוצא דרך טלפון ורדיו יש בו תערובת קול ממין אחר". ראשית, ממה נפשך, אם הקול היוצא מהטלפון הוא הקול המשמיע, וכפי שנקט לענין מגילה "דהכל הוא מכוח הקורא" – מדוע שלא יחשב כקול המשמיע לגמרי, גם לענין תקיעת שופר. ואם נחשב הקול הנשמע מהטלפון כמנותק לגמרי מקול המשמיע, וכשיטת המנחת שלמה, שהקול הוא קול אחר הנשמע מהממברנה, ודאי שלא מובנת הפשרה בין דין שמיעת קול שופר שבה נחשב קול המשמיע כמעורב בקול אחר, לקול מגילה שנחשב שהכל בא מכוח הקורא, וצ"ע.

שנית, יש לעיין במה שכתב הגרצ"פ בתוך דבריו שהגדרת קול הברה הוא "קולו של המשמיע שנוסף בו קול אחר". שהרי נתבאר לעיל שקול הברה פסול משום שנשתנה ונהיה קול גרוע, ואין זה פסול משום שנתערב בו קול אחר. ולפי זה בימינו שבשמיעה בטלפון או דרך רמקול, איכות הקול טובה מאד ואינה נגרעת, לא יהיה פסול משום "קול הברה".

– יא –

דעת הגר"מ פיינשטיין

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן קח) נקט כדעת הגרצ"פ, אלא בגדר של "הלכה ואין מורים כן", וכך כתב:

"אבל מה שפשיטא ליה לכת"ה שאין יוצאים [ידי חובת מקרא מגילה] בשמיעה ע"י מיקראפאן, מטעם שהוא כמו ששומע מאינו בר חיובא, לפי מה שאומרים המומחים בטיבו של מיקראפאן, שלא מוציא ממש הקול של האדם המדבר אלא הד הברה בעלמא. ולא דק כתר"ה בלשונו, דאין שייך זה לקול הברה שבמתניתין דראש השנה דף כ"ז, שהרי הכא נשמע קול חזק ובריא. אך כוונת כתר"ה היא שאומרים שנשמע קול אחר שנברא מקולו, ולכן שייך דמיונו לנשמע מלאו בר חיובא, דקול הברה לא שייך ללאו בר חיובא. הנה לדידי מספקא טובא, אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל מה שנעשה נעשה מקולו, ומנין לנו עצם כוח השמיעה איך הוא, שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו.

וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האוזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם, לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו, הוא נחשב קולו ממש וכן הוא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע"י המיקראפאן מצד ההלכה. וקלקול למצות אחרות שהוא לשופר וקריאת התורה בשבת ויו"ט אי אפשר לבא מזה, דהא אסור לדבר במיקראפאן בשבת ויום טוב. ובמצות דבור שבחול אם ג"כ יקראו במיקראפאן הא אם אין למחות במגילה כ"ש באלו".

אולם לדינא פסק האגרות משה: "אך מכל מקום כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, בכלל יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו כמו שכותב כתר"ה".

וחזר רבי משה על הוראה זו בתשובה (אגרות משה או"ח ח"ד סימן קכו) וז"ל: "בדבר שבפורים הבא עלינו לטובה דחוק המקום לשני מניינים וכל התלמידות כשיקבצו למקומם בבית הכנסת לא ישמעו בלא רמקול, שאולי יש להתיר בשעת הדחק כזה, לפי מה שראו תשובה שלי באגרות משה (ח"ב סי' קח) שיותר מסתבר שיצאו בזה, אבל כיון שלא ברור להיתר וגם הוא ענין חדש אין לעשות כן, הנה אף שהוא קצת דחק אין ראוי לעשות כן לדעתי".

למדנו מדבריו, שבעיקר דין הגדרת הקול הנשמע דרך הטלפון והמיקרופון נטה רבי משה לדעת הגרצ"פ פרנק והחזון איש, שמכיון שהקול בא מכוח הדיבור והקול של המשמיע, לכן נחשב שהשומע שמע את קול המשמיע.

[ועוד למדנו ממה שהעיר על דברי השואל, שהקול שנשמע על ידי מיקרופון אינו נחשב לקול הברה משום "שאין שייך זה לקול הברה משום שהרי הכא נשמע קול חזק ובריא", שגם רבי משה הגדיר את פסול קול הברה מחמת שהוא קול משונה וגרוע, וכפי שהערנו לעיל].

– יב –

דעת הציץ אליעזר

בשו"ת ציץ אליעזר דן בכמה מתשובותיו בקיום מצוות שיש בהם חיוב שמיעה בדרך הטלפון והמיקרופון.

בחלק ד' (סימן כו) כתב לענין שמיעת תפילה וברכות בדרך המיקרופון כדעת וכהכרעת המנחת שלמה שיש "ספק גדול אם יוצאים בשמיעת התפילות על ידי שמיעה כזאת, אשר לאמיתו של דבר הקול ששומעים איננו הקול של השליח ציבור, כי קול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנטנים ושוב מתחלפים הזרמים לגלי אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי קול כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה, על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת הרדיו או הרמקול אך יותר חזק, וזאת בעזרת המנורות הנמצאות בו, המגבירים את הזעזועים הנעשים ע"י האדם מעצמת דיבורו. וא"כ אף שהקול הנשמע נוצר מיד בין רגע עם יציאת קול זה על ידי האדם, בכל זאת למעשה יש לדמותו לשומע קול תפילה מתוך תקליט, שבוודאי פשוט שאי אפשר לצאת בו ידי חובה".

ומתוך הבנה זו בדרך פעולת הרמקול, שהקול הנשמע בו אינו קול המשמיע אותו, פסק בחלק ח' (סימן יא) שאין יוצאים ידי חובת שמיעת קריאת המגילה דרך רמקול.

אלא שבאותה תשובה הוסיף הציץ אליעזר: "האמת אגיד דבלבי מקונן ספק גדול גם לאידך גיסא, דאולי בנוגע לקריאת המגילה וכיוצא בזה, מלבד בתקיעת שופר, הצדק עם בעל מנחת אלעזר ובעל מנחת אהרן הסוברים, שאם שמעו את קריאתה דרך רמקול דיוצאים יד"ח [וכמובן בכיוונו לכך המשמיע והשומעים], דלמרות כל המגרעות שישנו מסביב לכך כמבואר בספרי שם, מ"מ שפיר יוצאים עי"כ ידי חובת עצם השמיעה. וכפי הנימוק שמסביר הגאון בעל מנחת אלעזר ז"ל בספרו שם שכותב שלכן י"ל דהשומע קריאת מגילה דרך הטלפון יוצא ידי חובה, משום דבאמת במגילה לא פסל אם נתעבה קול הקורא בהברה בשמיעה בריחוק מקום וכיוצא ע"ש. ולהוסיף על זה, דבעיקר מה שבעינן בזה הוא שהקול יהא יוצא ובא מכחו, או אפילו מכח כחו של אדם בר חיובא, ויהא רק ממשמש ובא בלי הפסק (לאפוקי תקליטים), וזה ישנו כשהקורא משמיע את קול קריאתו באמצעות מיקרופון".

הציץ אליעזר הוסיף להתפלפל בדברי המנחת יצחק והגרצ"פ פרנק [המובא לעיל], והסיק לדינא שאם כי "לכתחילה בוודאי יש לעשות כל טצדקי לחזר שלא להשמיע קריאת המגילה דרך מיקרופון, אבל בעברו וקראו בוודאי אין מקום לבוא ולפסוק בסכינא חריפה שלא יצאו ידי חובתם והברכות כאילו היו לבטלה. ובאין דרך אחרת או כפי שנשאלתי במקרה אחר על בית חולים גדול שאי אפשר להעביר שמיעת קריאת המגילה לחולים כי אם דרך המיקרופון, אזי המורה על כגון דא להתיר אפילו לכתחילה השמעת קריאתה באמצעות כלי המיקרופון אין מזחיחין אותו"יא.

– יג –

עתה נבוא לנדון שמיעת הבדלה באמצעות הטלפון, ונראה כי שאלה זו תלויה בהבנת מהותו של הקול הנשמע באמצעות מכשיר הטלפון, שנחלקו בו הפוסקים המובאים לעיל.

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן צא אות ד) כתב "בענין שמיעת הבדלה ע"י טלפון לאשה הנמצאת בבית החולים", וז"ל: "הנה אם אי אפשר לה שתשמע הבדלה במקומה ודאי יש לה לשמוע על הטלפון, שיותר נוטה שיוצאה בזה כדכתבתי בתשובת חאו"ח ח"ב סימן ק"ח גבי קריאת מגילה (הובא לעיל אות יא), והוא הדין גבי הבדלה, משום דכל מצוות דיבור שבחול הוא כמגילה, לבד קריאת שמע וברכת המזון שצריך למחות באלו הרוצים לצאת במייקראפאן. שלכן כיון שאי אפשר לה לשמוע הבדלה בבית החולים צריכה לשמוע ע"י הטלפון, וכן צריך לענות אמן על ברכה ששומעין על ידי טלפון ועל ידי מייקראפאן מספק".

ומבוארת דעתו של רבי משה לאור תשובתו בענין שמיעת מגילה באמצעות המיקרופון, שאם אין לאשה אפשרות לשמוע הבדלה אלא על ידי טלפון [כגון אשה חולה המאושפזת בבית חולים], ניתן להסתמך על כך שגם דרך טלפון ומיקרופון נחשב קול האדם לקולו, והשומעים קול זה, יוצאים ידי חובה.

– יד –

אולם לדעת הגרש"ז אויערבך המבוארת לעיל, שקול האדם הנשמע דרך הטלפון והמיקרופון אינו קולו אלא קול אחר היוצא ממכשיר הטלפון והמיקרופון, ודאי אי אפשר לצאת ידי חובת הבדלה בשמיעה דרך הטלפון.

וכן פסק רבי יעקב קמינצקי (הובא בספרו אמת ליעקב על השו"ע; סוף סימן רצו) ש"אין לאשה לצאת ידי חובת הבדלה על ידי הטלפון, כי אין זה קול המדבר, ולכן צריכה להבדיל בעצמה. ויש לה עצה להבדיל על השכר, כי מה שנהגו שלא לשתות מכוס של הבדלה הוא רק ביין או במיץ ענבים, מטעם שכתב השל"ה (מסכת שבת סוף פרק תורה) שהבדלה הוא תיקון לחטא עץ הדעת, אבל בשכר אין חשש. וכשאין לה עצה אחרת יכולה להוציא את הקטן בהבדלה, והקטן ישתה את היין, דאע"פ שהקטן יכול לברך בעצמו, מ"מ הרי כבר ביאר רש"י בעירובין (מ, ב) דהשתיה בכוס של ברכה הוא משום שלא יהא גנאי לכוס, ואע"פ שאינו שותהו אינה ברכה לבטלה, ולכן כיון שאין הטעימה חיוב כ"כ יכול גם הקטן לטעום מכוס של הבדלה שלא יהא גנאי לכוס".

וכדעתו פסק גם בשו"ת משנה הלכות (חלק ח במדור התשובות בסימן לז) שכתב במענה למחבר ספר "שהעלה דבשעת הדחק יכולה אשה לצאת ידי הבדלה על הטעלעפאן", כי "הגם שקצת מרבותינו הצדיקים האחרונים פלפלו בענין הטלפון להתיר כזה וכיוצא בזה לענין קדושה וקריאת המגילה, אבל האמת כי לפי שהיה אז בימיהם דבר חדש ולא ידעו אופן עבודת הטלפון כתבו מה שכתבו בזה, אמנם עכשיו שידוע אופן פעולת הטלפון, פשוט דאין יוצא בזה כלל. ואני דברתי עם אינזעניער מטעלפון קאמפאני [מהנדס בחברת טלפונים] והסביר לי שמה שהאדם מדבר בטלפון, זה הקול נאבד מיד, אלא שמהקול שלו נעשה בטלפון רישום קטן כפי קול המדבר, ואותם הרישומים מוציאים אחר כך קול כמו שהוא מדבר או כעין זה, והוא כמו קול שנתקבל בפלאטא או על טעיפ רעקארדער ועל ידי עלעקטרישע פעולות מעביר את זה לצד השני ונשמע על צד השני, אבל אין זה כלל קול המשמיע אלא קול מעכאני שנעשה בסיוע העלעקטראניקס. ואם כן אין כאן כלל קול משמיע אלא הו"ל כקול פלאטא או טעיפ רעקארדער, שאינו יוצא בזה כלל".

ובהמשך דבריו שם הוסיף: "וקול הטלפון הוא כקול ההברה בכל מקום שאינו יוצא בו כלל, דלצאת בעינן שומע ומשמיע והכא חסר המשמיע, עכ"פ על המציאות א"א לפלפל כי כך הוא המציאות מהטלפון". ובכדי להמחיש ולהבהיר את נכונות הדברים הביא המשנה הלכות משל ודוגמא: "הגע עצמך אם למשל מי שהוא יודע לנגן טוב על המנגן וינגן אחד בפיו ויבא אחר ויעשה ממש נגון כמוהו בכל תנועותיו עם כל זה אין זה אלא מעשה המנגן ופשוט".

וכן פסק בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קסו) וז"ל: "והגם שידוע על ידי חכמי הטעכניק שהקול הנשמע בשפופרת הטלפון אינו כלל קולו, אלא שקולו נרשם בכלי הקליטה ומשם ע"י גלי עלעקטרישע נשמע הקול בצד השני ואינו קולו כלל, ולכן כתבתי במקום אחר שגדולי עולם שכתבו שאדם יוצא ידי חובה קריאת מגילה ברכת הבדלה ויש לענות אמן אחר ברכה כששומע ברכה ע"י הטלפון זה אינו, במחילת כתה"ק כי רבה היא עד מאד, וכעפר אני תחת כפות רגליהם ואין אשם בחיק גדולי רבותינו האחרונים זצ"ל במה שפסקו, שהם לפי תומם חשבו שהקול יוצא מפי המדבר ואותו קול נשמע ממש ישר מפי המדבר על צד השני, אבל זה באמת אינו בבירור גמור, וחלילה לצאת קריאת מגילה או הבדלה וכיוצא בזה על ידי טלפון וגם אין לענות אמן כששומע ברכה ע"י הטלפון. וכבר כתבתי הרבה פעמים שחייב הבעל הוראה בכל שאלה חדשה של הטעכניק מתחילה לשאול פי בקי בענין עליו דן, כי הרבה פעמים טועה בדמיונו, ועל ידי זה טועה בדין בדבר פשוט. וצריך לפרסם טעות העולם שלא יהיו נכשלים בזה, ולהודיע ברבים שאין אדם יוצא ידי חובה הבדלה קריאת מגילה וברכה לענין עניית אמן על הטלפון".

וכן מובא בספר אשרי האיש (פרק יג סע' טו) בשם הגרי"ש אלישיב שאין יוצאים ידי חובת הבדלה בטלפון.

וכן דעת הגר"ע יוסף כמובא בספר ילקוט יוסף (שבת, דיני הבדלה על היין, סע' כג) ש"אין יוצאים ידי חובת הבדלה בשמיעת ההבדלה בטלפון, וכל שכן בשמיעת ההבדלה מהרדיו". ובהערות שם, הביא את הנימוקים להכרעה זו: "כיון שאין הוא שומע קול גברא בר חיובא, שאין הקול המדבר עצמו נשמע דרך הטלפון, אלא הוא קול אחר הבא על ידי זרם באמצעות הממברנה, ולכן אין יוצאים בזה ידי חובת קריאת שמע ותפילה ומגילה וקול שופר, ודמי לסרט הקלטה שהקול הראשון אינו בעולם, והקול הנשמע מלוח הגרמופון הוא קול אחר לגמרי".

ובהמשך הדברים הובא שם: "בתי חולים שעושים הבדלה ברמקול, כל חולה שלא היה יכול לשמוע את ההבדלה בלעדי הרמקול, יש אומרים שאינו יוצא ידי חובה, וצריכים לחזור ולהבדיל בשבילו". והטעם לכך, כי דין הרמקול כדין הטלפון, שאין זה קולו של ה"מדבר" אלא "קול אחר". ומבואר איפוא בדברי הגר"ע יוסף, שאין להתיר לחולה המאושפז בבית חולים לשמוע הבדלה באמצעות הטלפון.

לסיכום: נדון שמיעת הבדלה באמצעות הטלפון, תלוי בהבנת מהותו של הקול הנשמע באמצעות מכשיר הטלפון.

לדעת אגרות משה אם אין אפשרות לשמוע הבדלה אלא על ידי טלפון, כגון חולה או נשים, ניתן להסתמך על כך שגם דרך טלפון ומיקרופון נחשב קול האדם לקולו, והשומעים קול זה, יוצאים ידי חובה.

אולם לדעת הגרש"ז אויערבך המבוארת לעיל, שקול האדם הנשמע דרך הטלפון והמיקרופון אינו קולו אלא קול אחר היוצא ממכשיר הטלפון והמיקרופון, ודאי אי אפשר לצאת ידי חובת הבדלה בשמיעה דרך הטלפון. וכן פסקו לדינא האמת ליעקב, הבאר משה, המשנה הלכות, הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף.

הערה

על הדברים שנכתבו בשיעור זה העיר הרב שמואל יוסף שטיצברג בעמח"ס שערי הברכה, בית שמש:

הנה כת"ר פרש השמלה בטוטו"ד בגדר שמיעה על ידי טלפון ורמקול, והביא בהרחבה את דברי הפוסקים אשר נטו לכאן ולכאן. ואמרתי לדון בשורש גדרו של היוצא בברכה מחברו. דהנה לגבי ברכות ותפילה להוציא אחד את חברו בברכת הנהנין מצינו בפוסקים שאין אחד מוציא את חבירו בברכה, אלא כשקובעים יחד את מקום האכילה, ויושבים על מפה אחת, ובזמנינו דוקא כשיושבים בשולחן אחד. אך אם נמצאים בשדה, והם מפוזרים ומפורדים – אינם מצטרפים לצאת ולהוציא אפילו אם קבעו לאכול בזמן אחד, כיון שאינם קבועים במקום אחד. וכן הביא בס' ערוך השולחן בסימן קס"ז סעיף כ"א בשם רב האי גאון שפירש 'הסיבו אחד מברך לכולם' – היינו מלשון סיבוב שיישבו כולם מסביב שזה מורה על קביעות, וכ"כ בסעיף כ"ה שבזמנינו שאין רגילות לשבת על מפה אי"ז קביעות אא"כ יושבים על שולחן אחד. וכן כתב בשו"ע הרב בסימן קצ"ג סעיף א' שקביעות להוציא אחרים בברכה צריכה להיות כעין קביעות לזימון, דהיינו שצריך שיקבעו כולם יחד במקום אחד כדי לצאת בברכתו של אחד וגם ישבו על שולחן אחד ולא בכמה שולחנות. ואם כן יש לתמוה על דברי הפוסקים שהתירו לצאת בברכות ובמצוות על ידי שמיעה בטלפון או ברמקול, שאפילו אם נימא שהקול הנשמע על ידי הטלפון או הרמקול הרי הוא נחשב כקול האדם ממש, מכל מקום הרי חסר כאן את הקביעות הנדרשת בכל מקום להוציא אחרים בברכה או במצוה, שהרי ברור ופשוט שהשומע את חברו על ידי הטלפון אינו עדיף ממי שרוצה לצאת בברכת חברו בשדה ללא קביעות שלא יצא.

וא"כ אפילו אם נאמר שהקול הנשמע בטלפון אינו נחשב כקול שנעקר, [וכדברי בעל שו"ת הלכות קטנות שהביא כת"ר], מכל מקום הרי ברור שגוף האדם המברך והמשמיע אינו נמצא במקום שעומד השומע ומהיכי תיתי שיועיל להוציאו. ואולי שאני השומע ברכה על ידי רמקול, שאע"פ שבלעדיו לא היה אפשרות לשמוע בבירור את קולו של המברך, מ"מ כיון שכולם עומדים במקום אחד או עכ"פ סמוכים למקומו של המברך, לפיכך אפשר להבין שיוצאים לדעתם על ידי שמיעה ממנו. משא"כ בטלפון שאין השומע עומד כלל במקומו של המברך, וצ"ע.

[ודרך אגב יש לעיין בדברי שו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן רע"ו שהביא כת"ר, לגבי שמיעת קריאת המגילה וקול שופר ליושבים במערה ושומעים את הקול הבא מרחוק. וזה לשונו: "אפשר דכיון דבעינן שומע ומשמיע, ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח, אין לא עוד קשר עם המשמיע ולא יצא", עכ"ד. ויל"ע בדבריו מה גדר קול שנעקר באוויר, ובאיזה ריחוק מקום הוא נקבע, והאם זה תלוי בישיבה במערה וכגוונא שאיירי בה בעל הלכות קטנות, או שהוא הדין בכל מקום רחוק, ונמצא נתת דבריך לשיעורין. ומדברי הנטע שעשועים סימן ד' שהביא כת"ר משמע שלמד בדעת הלק"ט שהוא מיירי רק במקום ששומעים את ההד בלבד [והוא הקול שחוזר במקום סגור או מבודד], אבל אם שומעים את הקול גופו הרי"ז נחשב כקול לכל מילי אפילו כששומעים אותו בריחוק כמה פרסאות, וזהו שדימה זאת לדברי ההלכות קטנות עצמו בח"ב סימן מ"ה בענין חרש שכבדה אזנו משמוע שכיון ששומע את הקול גופו אין חסרון במה שמסייעים לשמיעה על ידי דבר אחר].

אמנם כל זה הוא לגבי יציאה בברכתו של אחר בברכת המצוות שיש בהם ברכת הנהנין, כגון קידוש או הבדלה שיוצאים בה גם בברכת היין. אך לגבי ברכת המצוות או לגבי מצוות שאין בהם הנאת הגוף כגון תקיעת שופר וכדומה, אולי יש לעיין בזה. דעיין בביאור הלכה בסימן רי"ג סעיף א' ד"ה על, שצידד, שגם בברכת הריח צריך להיות קביעות בישיבה וכמו בכל הברכות שצריך שתהיה בהם קביעות כדי לצאת ולהוציא. אמנם בשו"ע הרב שם סעיף ה' חלק וכתב שבברכה על הרחת מוגמר א"צ קביעות ויכולים לצאת ולהוציא בעמידה אף שאינם מקובצים יחד. ובשו"ת שבט הלוי ח"א סימן ר"ה בהגהות לסימן רי"ג, ביאר את דברי השו"ע הרב, שהרחת בשמים הוי הנאת הנפש, וכיון שמצד הנפש כל ישראל אחד הם לפיכך א"צ צירוף, משא"כ הנאת אכילה שהיא הנאת הגוף ומצד הגוף הרי הגופים נפרדים, לפיכך צריך לצאת בהם על ידי צירוף הגופים.

וא"כ לפי דבריו אולי במצוות שאין בהם הנאה, וה"ה בברכה עליהם אפשר דא"צ קביעות, וכמו שבאמת מצינו לגבי תקיעת שופר וכדומה שלא ראינו שיצריכו בהם הפוסקים קביעות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

תשליך לנשים

נשים באמירת תפילת 'תשליך' מעשה באשה צעירה המטופלת בילדים קטנים, שלא עלה בידה לומר את תפילת 'תשליך' ביום הראשון של ראש השנה, ושאלתה בפיה, האם

קרא עוד

קדושת התפילין

קדושת התפילין א. כתב הרמב"ם (הלכות תפילין פרק ד הלכה כה) וז"ל: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו,

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.