שמירה ואבטחת בתי כנסת בתפוצות

שמירה ואבטחת בתי כנסת בתפוצות

גדרי ספק פיקוח נפש

בעקבות העליה בפיגועים על רקע אנטישמי בקהילות היהודיות בתפוצות, מוצבת שמירה קבועה בבתי כנסת רבים ברחבי העולם, הכוללת מאבטחים נכרים, חמושים בכלי נשק, גלאי מתכות ומכשירי קשר. במקומות שאין מאבטחים, אחד המתפללים נושא על גופו כלי נשק וטלפון נייד למקרה הצורך. 

בבית הכנסת שבו אני מתפלל בלוס אנג'לס, 'ישראל הצעיר' דהאנקוק פארק (YIHP), נמצא בזמן התפילה בשבת בבוקר, שומר נכרי חמוש, אך בתפילת ערבית בליל שבת וכן במנחה, ובשאר ימות השבוע, אין שומר, אך אחד המתפללים נושא עמו נשק. 

בבית הכנסת אחר בעירנו, 'ישראל הצעיר' Century City ((YICC שבו מספר חברים גדול [כחמש מאות בתי אב] נמצא בדרך קבע שומר חמוש בתוך בית הכנסת, הנושא עמו מכשיר קשר וטלפון. בנוסף אליו, בשתי הכניסות של בית הכנסת, עומדים שומר נכרי ואחד המתפללים הקבועים [היודע לזהות את הבאים לתפילה], ובידיהם מכשיר קשר וכן טלפון, המיועדים ליצירת קשר בשעת חירום עם המאבטח החמוש הנמצא בבית הכנסת.

נשיאת נשק, גלאי מתכות ומכשירי קשר בשבת, כרוכה באיסורים מהתורה ומדרבנן [כפי שיבואר], והשימוש בהם נועד לצורך מניעת פיקוח נפש שאינו לפנינו, אלא עלול להתרחש בעתיד. 

ויש לעיין, האם גם חילול שבת לצורך פיקוח נפש מסוג שכזה, נכלל בגדר "ספק פיקוח נפש", שהתירו לחלל שבת בעבורו.

לבירור הדברים יש להגדיר מהו מצב הנחשב כ"פיקוח נפש" או "ספק פיקוח נפש", ואלו פעולות מותר לעשות בשבת בהתאם להגדרות אלו.

נשיאת ושימוש בכלי נשק, מכשירי קשר, טלפונים וגלאי מתכות בשבת – איסורים וחששות

א. במקום שאין עירוב, בהוצאת כלי נשק, מכשירי קשר, טלפונים וגלאי מתכות, מרשות היחיד לרשות הרבים, עלול להיות חשש לאיסור "הוצאה" מהתורה [במידה ויש "רשות הרבים" העונה לתנאים הנצרכים לכך מדין תורה, המפורשים בשו"ע (או"ח סי' שמה סע' ב) ובמשנה ברורה וביאור הלכה שם].

גם במקום שיש עירוב, או בבית הכנסת, חפצים אלו הם 'מוקצה' מדין 'כלי שמלאכתו לאיסור', ומותר [מדרבנן] לטלטלם רק לצורך 'גופם' או 'מקומם'.

בנוסף, בשימוש במכשירי קשר, בטלפונים ובגלאי מתכות חשמליים, יתכנו איסורים אחרים מהתורה ומדרבנן, אשר מפאת ריבוי המכשירים לסוגיהם, תקצר היריעה מלפרט את החששות, נציינם בקצרה: 'הבערה' [כאשר יש בהם נורות להט], 'בונה' [בסגירת המעגל החשמלי] או 'מכה בפטיש' ו'עובדין דחול' [בתאורת לֵד LED]. 

כמו כן יש להדגיש את ההבדל בין מכשיר קשר, שבכל פעם צריך ללחוץ על ה'מַשְׁבֵּת' [immobilizer] – כדי לאפשר את הדיבור, ומאחר ובשעת הלחיצה נסגר מעגל חשמלי, יתכן שבכל רגע ורגע שלוחץ עליו עובר על איסור תורה. לבין שימוש בטלפון נייד, שלאחר תחילת השיחה, הפעולות הנעשות בו הן שינוי זרם החשמל בלבד, אשר לדעת הגרש"ז אויערבך אינו אסור אפילו לא מדרבנן.

כלי נשק בבית הכנסת ובשעת התפילה

ב. מלבד האמור לעיל, יש לזכור כי גם בימות החול, אסור להכניס כלי נשק לבית הכנסת, אם אין צורך בכך.

במסכת סנהדרין (פב, א) דרש רבי יצחק בשם רבי אליעזר, מהכתוב (במדבר כה, ז) "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ – מכאן שאין נכנסים בכלי זיין לבית המדרש". דברי הגמרא הובאו להלכה בבית יוסף (או"ח סי' קנא סע' ו) "כתוב בארחות חיים (הלכות בית הכנסת אות ז) בשם הר"מ (רבי מאיר מרוטנברג, שו"ת תשב"ץ קטן סימן רב) שאסור להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוך לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם". וכן נפסק בשלחן ערוך (שם) "מותר להיכנס בבית הכנסת במקלו ובתרמילו ובאפונדתו (פירוש, מיני כיסים תרגום ובילקוט ובתרמיליה), ויש אוסרים להיכנס בו בסכין ארוך". וכתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן יח) "ומה שכתב השו"ע דין זה בלשון ויש אוסרים, נראה דלא כוון לומר דיש פלוגתא בזה, אלא כזה הוא הכלל שלו דכל מקום שמצא דין שאינו נזכר גם כן בשאר פוסקים כותב כלשון הזה. וכדכתב הסמ"ע (חו"מ סי' טז ס"ק ח), והסכימו לזה גדולי הפוסקים".

פסק השו"ע הוא אחד המקורות להכרעת שו"ת קול מבשר (ח"א סימן נח) לאסור להשתמש בחבל שנתלו בו קדושי השואה הי"ד, בשעת התפילה: "על דבר השאלה של ועדת הר ציון, בענין מה שהביאו העולים חבל עב שהסירו מעל אחד העצים בעיר אחת שבמדינת פולין שנתלו עליו מאחינו בית ישראל הי"ד. ומנהלי הוועדה הנ"ל הנהיגו שבזמן שמתאספים ביום עשרה בטבת בבית הכנסת של הר ציון להתפלל ולהזכיר נשמות ההרוגים הקדושים הי"ד, אז יתאזר החזן בחבל זה, ועכשיו הם שואלים אם אין חשש איסור בזה". ולאחר שהביא את פסק השו"ע, כתב: "חבל עב שהיה מיוחד להריגת אנשים הנדונים לתליה במיתת חניקה, וגם נשתמשו בו בפעולה זו לקצר ימיו של אדם ולהמיתו, פשיטא דהוא גרוע מסכין ודמי לכלי זיין, ואסור להיכנס בו לבית הכנסת של הר ציון, ובפרט שהחזן יחגור אותו בשעת התפילה ויעלה המקצר על המאריך. וגם הלא לומדים שם גם כן, ויש לו גם כן קדושת בית המדרש והוי איסור דאורייתא להיכנס בכלי זיין שם".

בספר כף החיים (סי' קנא אות כט) הוסיף: "ואני שמעתי בשם המקובלים ז"ל, שמזהירים שלא לישא עליו שום דבר של ברזל בשעת התפילה".

• •  •

חילול שבת מחמת שמועה שנכרים עתידים לבוא על "עסקי נפשות"

ג. בסימן הקודם נתבאר בהרחבה כי ספק נפשות דוחה את השבת, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב ה"א) "ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך, מחללים עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת". וכן נפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' שכט סע' ב) "אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב", ובטעם הדבר כתבו תוספות (יומא פה, א ד"ה לפקח) בשם ר"י: "דהיינו טעמא משום דכתיב וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל". ובהמשך (שם הלכה ג) נפסק: "מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, מפקחים עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות". 

עוד נפסק בשלחן ערוך (שם סע' ו) "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללים עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת". והרמ"א (שם) הוסיף: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא". בדרכי משה (שם אות א) הביא את המקור לדבריו: "וכתב אור זרוע (הל' שבת סי' פד אות יג) דאפילו לא באו עדיין, אלא שומעים שרוצים לבוא, מחללים עליו השבת". 

ומעתה יש להסתפק בנדון דידן, מחד גיסא, ההיתר המבואר בדברי הרמ"א נאמר רק כאשר "שומעים שרוצים לבוא", דהיינו יש מידע ברור על הסכנה המתקרבת, ולכן בימים כתיקונם שאין שמץ של מידע על סכנה צפויה, מי יאמר לנו שמותר לחלל שבת. 

מצד שני, סוף כל סוף עדיין מדובר בספק פיקוח נפש, שגם מהווה סיבה להתיר לחלל שבת, וצ"ע.

פיקוח נפש "לפנינו" בגלל שהסכנה מצויה

ד. במושכל ראשון, כאשר אין מידע או התראות על התארגנות חבלנית, לכאורה אין זה בגדר פיקוח נפש לפנינו.

וכן היה נראה ללמוד מדברי הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לישראל, שכתב בספרו שבט מיהודה (ח"א שער א עמ' מט) "יש ראיות מוכיחות כי אע"פ שפיקוח נפש דוחה שבת גם בספק ספיקא ואפשרות רחוקה, מכל מקום זה דווקא אם סיבת הסכנה כבר ישנה לפנינו. אבל היכי שהסיבה איננה עוד אלא שהיא יכולה להתפתח אחר כך ממצב העניינים, אין זה בגדר פיקוח נפש. דאם אתה אומר כן, אין לך באמת שום חולה שאין בו סכנה, אחרי שתמיד אפשר גם במחלה קלה שיבואו סיבוכים שיגרמו לסכנה".

אך לאחר עיון נוסף נראה לדון בזה מדברי הפוסקים בנדון ניתוחי מתים לצורך מחקר רפואי [הובאו בהרחבה לעיל סימן ח אות י]. ונתבארו שם [אות יב] דברי החזון איש (הלכות אבלות סימן רח ס"ק ז), כי הגדרת "פיקוח נפש לפנינו", אין פירושה לפיקוח נפש הנמצא בפנינו במציאות באופן פיזי, אלא הגדרתה "סכנה מצויה". דהיינו מצב סיכון העלול לנבוע מהשתלשלות צפויה של נסיבות סיכון, הקיימות כבר עכשיו. החזון איש הביא מקור ליסוד זה מסוגיית הגמרא במסכת עירובין (מה, א) המבארת כי דוד המלך יצא למלחמה בשבת נגד אויב שבא על העיר קעילה הסמוכה לספר על עסקי ממון ולא על מנת להרוג, ואף שהפיקוח נפש "אינו בפנינו", כי העריך שמצב נסיבות אלה יגרור אחריו פיקוח נפש. ומקור נוסף מהגמרא בתענית (כא, ב) שגזר שמואל תענית בנהרדעא בגלל מגיפה שהיתה במחוזא, כי החולי יכול היה להגיע ממרחק על ידי השיירות המצויות בין המקומות. ומסכם החזון איש כי "לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם זכר כלל". ונראה מדבריו, שאכן מדובר ב"פיקוח נפש עתידי", אולם במחלות מצויות שהסיכון קיים כבר "בהווה", הרי זה כ"פיקוח נפש" לפנינו. כמו כן נראה מדבריו בנוגע לדוד המלך והעיר קעילה, שאפילו "על עסקי ממון" כאשר יש חשש שיגרם פיקוח נפש, יש היתר לחלל שבת. ונתבאר [לעיל שם] כי נראה מדברי רבי משה פיינשטיין ורבי שלמה זלמן אויערבך, שנקטו לדינא כדעת החזון איש, וכן הורה ידידי רבי אשר וייס.

לאור זאת נראה כי בזמנינו, גם כשאין התראות ממוקדות על פיגועים מתוכננים, המציאות הברורה היא של "סכנה מצויה", בגלל העובדה ששונאי ישראל רוקמים מזימות זדון דבר יום ביומו, ורק בחסדי השי"ת עלינו שאינם מצליחים להפיק את זממם. לפיכך החשש מפני "הפיגוע הבא" אינו בגדר "חששא קלה" ו"עתידות רחוקות", אלא בגדר פיקוח נפש "לפנינו" – בהווה.

טעמים נוספים להתיר חילול שבת לצורך הגנה על בתי כנסת בשבת

ה. ונראה להוסיף עוד טעמים להתיר פעולות הכרוכות בחילול שבת לצורך שמירת והגנת בטחונם של המתפללים בבתי הכנסת, אשר נתבארו בסימן הקודם, ונציינם בקצרה:

• היוצא להציל נפשות מחלל שבת כדי לחזור למקומו – ליוצא להציל נפשות בשבת, מותר לחזור למקומו בשבת "כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא" – כי אם נאסור עליו לשוב למקומו, יתכן שזה יגרום לו להימנע בעתיד מלבוא להציל נפשות [שם אות ה]. ומכאן נוכל להסיק, כי חשש מפני פיגועים ופיקוח נפש בעתיד, מהווה עילה ויסוד להתיר חילול שבת כבר עכשיו. 
• היתר פיקוח נפש עתידי מדין "מכשירי" פיקוח נפש – נתבאר [שם אות ו], ומכוחו התירו רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג (התורה והמדינה, קובץ ה-ו עמ' כה), ורבי שאול ישראלי (עמוד הימיני סימן יז), לשוטרים לחזור לבסיס לאחר פעולה של החזרת הסדר למקומו, כאשר החזרה היא במכונית וכרוכה בחילול שבת. ומהיתר זה נוכל להקיש לנדון דידן, להתיר את הפעולות הנצרכות לבטחונם של בתי הכנסת בתפוצות, מדין "מכשירי פיקוח נפש", שהותרו בשבת, שהרי "אנו יודעים שזה יבוא אי פעם", ולפיכך "הרי זה נחשב כאילו הסכנה כבר נמצאת לפנינו עכשיו", ויש לעשות הכל כאילו פיקוח נפש לפנינו.
• ספק פיקוח נפש להצלת רבים בעתיד – עוד נתבארו [שם אות ח] דברי הפוסקים בנדון כיבוי גחלת של עץ או של מתכת הנמצאים ברשות הרבים, ונשקפת מהן סכנה לעוברים ושבים. ומכאן יש ללמוד, שבספק פיקוח נפש של רבים, יש משקל רב יותר גם לסיכון שאינו מיידי אלא עתידי, להתיר לחלל משום כך את השבת.

• •  •

גדר "ספק סכנה"

ו. בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לב הערה ב) כתב: "ומה נקרא ספק סכנה, עיין יומא (פה, א תוד"ה ולפקח; הובא לעיל אות ג), וחי בהם ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל". 

בהמשך דבריו ציין למה שכתב בשו"ת רבי עקיבא אייגר (סימן ס) בביאור דברי הר"ש (מקוואות פ"י מ"ח) כי חץ של מתכת התחוב בבשר יש "סכנה", שאין כוונתו "דאיכא סכנה ממש או ספק סכנה, אלא דאיכא כאב וצער טובא ואפשר על צד הריחוק אחת מני אלף דיצמח מזה סכנה. דאף דאין אנו דנים אותו כעת בכלל סכנה או ספק סכנה, מכל מקום כיון דאיכא צד אפשרות לבוא, לזה קורא בלשון סכנה, והשורש דאיכא דחק וכאב וצער גדול". ומבואר בדבריו כי "סכנה" פירושה הסתברות רחוקה עד כדי "אחת מיני אלף שיצמח מזה סכנה".

אך למרות זאת, הדברים עדיין אינם מוגדרים בהחלטיות, וכמו שהעיר רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בספרו התורה והמדינה (עמ' 13) "למדנו מדברי רבי עקיבא אייגר לכאורה, כי אם האפשרות של סכנה היא אחת מני אלף, אין זה אפילו בכלל סכנה. והשאלה נשאלת הרי קיימא לן שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. ואם כן כמה אחוזי סכנה יהיו עד שינהג בו פיקוח נפש דוחה שבת, ואיזה גדרים נגדיר בזה. ועל כרחך יש לחלק ולומר שבמקרה של מפולת וכיוצא בזה, הרי במפולת זו יש כדי להמית, והספיקות אינן אלא צדדיים, אם מי שנפל שם הוא יהודי, שאז לא הולכים אחר הרוב, ופיקוח נפש דוחה שבת. אבל אם עצם המחלה אינה מסוכנת רק באחוז אחד מני אלף, אין הדין כך. ומכל מקום הגדרה מדוייקת אין לנו עדיין, שהרי גם ספק פיקוח נפש דוחה שבת, ומעולם לא שמענו גם במחלה שהיא ספק פיקוח נפש שהיא דווקא במחצה על מחצה, ועל כרחך שאפילו אם על פי רוב אינה סכנה, מכל מקום מחללים עליה את השבת. ומעתה צא ותן לי את המידה והקצב, וצ"ע בזה".

ספק סכנה – שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'

ז. לביאור והגדרת גבולות ההיתר לחלל שבת משום ספק פיקוח נפש, יש להקדים מדברי חז"ל, שהתירו לעשות מעשים שיש בהם סכנה, כי "דשו בהם רבים" – אנשים רבים נוהגים לעשותם – ועל כך אמר דוד המלך בספר תהלים (קטז, ו) "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'".

• במסכת יבמות (יב, ב) הובאה דעת חכמים שיש ג' נשים אשר יש סכנה אם יכנסו להריון, ואעפ"כ מותר להן לשמש כדרכן, כי "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'".
• במסכת עבודה זרה (ל, ב) התירו אכילת ענבים ותאנים בלילה, למרות חשש "גילוי" [שמא נחש הטיל שם ארס].
• במסכת יבמות (עב, א) מובא כי במשך שהותם של בני ישראל במדבר סיני, לא מלו עצמם בגלל שלא נשבה שם רוח צפונית [המסייעת להבראה לאחר המילה]. ולמדו מכך, שלכאורה אין למול ביום המעונן או יום שרוח דרומית מנשבת בו, ומה שבמציאות בזמנינו מלים גם אז, זהו משום "דדשו בה רבים, שוֹמֵר פְּתָאיִם ה"".

המשותף לכל הדברים הללו הוא, ש"דשו בה רבים" – "העולם" אינו נזהר לעשותם למרות הסכנה הכרוכה בדבר, ועל כך ניתנה הבטחה ושמירה מהשי"ת – "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'".

וכמובן גדר ההיתר של "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'" צריך עיון, שהרי אנו מצווים בשמירת הגוף "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", ואין לך דבר העומד אפילו בפני ספק פיקוח נפש, והיאך הותר לאדם להכניס עצמו ואחרים בספק סכנה כי "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'", וצ"ע.

"סכנה" ו"פיקוח נפש" – נקבעים על פי דעת בני אדם

ח. התשובה לשאלה זו מבוארת בדברי הגרש"ז אויערבך שהסתפק בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן כט אות ד) "לענין עיקר הדבר מה נקרא ספק פיקוח נפש ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה". וכתב: "מצד הסברא נראה לענ"ד דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה, הרי זה חשיב כספק פיקוח נפש, וקרינן ביה בכהאי גוונא "וחי בהם" ולא שימות בהם. אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה, אין זה חשיב סכנה. קצת דוגמא לכך הרכבת [זריקת] אבעבועות לילדים, אף על גב דמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי, אם הרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו, אך אף על פי כן אין רגילים כלל לעשותם בבהילות ובזריזות. ולפיכך, אף אם באמת יש בזה קצת סכנה הוי ליה כמו שאמרו חז"ל "והאידנא שומר פתאים ה'", וחלילה לחלל שבת עבור כך. משא"כ אם אחד נמצא במקום כזה שיודע ברור שאם לא ירכיב עכשיו את האבעבועות בשבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים, כיון דבזמן מרובה כזה ודאי נבהלים ומפחדים לשהות, אפשר דשפיר חשיב כפיקוח נפש ודוחה שבת".

ומבואר בדבריו המחודשים כי הגדרת "סכנה" ו"פיקוח נפש" נקבעים על פי דעת בני אדם, ורק מה "שדרך בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה, הרי זה חשיב כספק פיקוח נפש", ומותר לחלל שבת מפניו. אך במה שהעולם נוהגים לעשותו ולא חוששים לעשותו, כגון להזריק בשבת זריקת חיסון נגד מחלה, במקום שבו לא נבהלים וחוששים מהסכנה, אין היתר לחלל שבת כי זה לא מוגדר כ"סכנה" ו"פיקוח נפש", ועל זה הובטח "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'".

רבי יצחק זילברשטיין, דן בספרו חשוקי חמד על מסכת יומא (פד, ב) האם רופא מחוייב לנסוע להציל נפשות דרך כביש שיורים בו מחבלים, וכתב: "כביש כזה שאלף מכוניות עוברות בו בשלום ולא ניזוקות, אלא שלפעמים יורים והסכנה היא פחותה מאחד מאלף אין זה נחשב לסכנה, וכמו שכתוב ברמב"ן והמאירי ובמג"א (או"ח סי' של ס"ק ג; ציינו המשנ"ב שם ס"ק ה) בשם המגיד משנה (הלכות שבת פ"ב הי"א ד"ה וכל שאפשר) שכאב היולדת הוא דבר טבעי ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה. וכך כתבו רבותינו (שו"ע הרב או"ח סי' שטז סע' כג) על שממית שאחת מאלף לא ממיתה, לכן אין הורגים אותה בשבת. ולכן גם בענייננו כך, שאם אלף מכוניות עוברות ולא נזוקות, אין זה מוגדר לסכנה". והוסיף: "אפילו לפי הגדרת המנחת שלמה, שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה, הרי זה נחשב כספק פיקוח נפש, אם רוב בני אדם לא יסעו בכביש זה ללא סיבה. אבל אם תהיה להם סיבה לנסוע, כגון לברית מילה של בן, או להרוויח ממון רב, או למנוע הפסד ממון גדול, אם באופנים אלו יסעו, נראה שגם צריכים לנסוע בכבישים אלו לרפאות חולה [גם כשאין בו סכנה], ובפרט לשיטות הקובץ שיעורים (פסחים אות לב) ועצי ארזים (אבן העזר סימן יז ס"ק קכב) הסוברים שעוסק במצוה אין לו לחוש לסכנה כזו המוגדר כ"לא שכיח הזיקא". ולדברי מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב על פי שו"ת משכנות יעקב (יו"ד סימן יז) חמשה אחוזים נחשבים ללא שכיח הזיקא". ומבואר איפוא, כי לדעת הגרש"ז אויערבך הגדרת "סכנה" ו"פיקוח נפש" נקבעים על פי דעת בני אדם, ומקום "שדרך בני אדם לברוח ממנו" מוגדר כמקום סכנה. ובשל הגדרה זו, אילו "דרך בני אדם" היא לנסוע במקום זה כאשר יש לכך סיבה מוצדקת "כגון לברית מילה של בן, או להרוויח ממון רב", שוב אין זה בגדר "מקום סכנה".

הגדרה דומה לגבולות ההיתר לחלל שבת משום ספק פיקוח נפש, כתב ידידי רבי אשר וייס, בספרו מנחת אשר על מסכת שבת (סימן פז) "נראה ברור דמותר לחלל שבת אף על ספק רחוק של פיקוח נפש אם לפי ראות עיניו יש בזה חשש לחייו, ולא נאמר בזה שיעור וגדר ברור. ובפשטות נראה דכל שהאדם חושש בו לחייו ויש בזה ספק מבוסס של סכנה, מותר לחלל עליו את השבת. ולפי זה נראה דיש מציאות דאף שאין איסור להיכנס למצב זה, מכל מקום מותר לחלל בו את השבת משום פיקוח נפש אם נראה לו בזה חשש סכנה". 

וכן נקט רבי משה מרדכי פרבשטיין (קובץ אסיא, חלק נב-נג, כרך נד, אלול תשנ"ד, עמ' 100) "נראה שיש להרחיב את ההגדרה של היתר פיקוח נפש, ולחדש שההיתר של "וחי בהם" המתיר לעבור עבירות להצלת נפש, אינו אם באופן אובייקטיבי הפעולה עסקה בהצלת נפש, אלא אם מטרת עושה הפעולה היתה לשם הצלה, הרי זה בכלל "וחי בהם", והיא מותרת. לדוגמא, היה אדם במקום שאין בו רופא, ומחמת סימפטום כל שהוא חשב שהוא חולה מסוכן, ולפיכך חילל שבת כדי להגיע לרופא. הרופא קבע שהוא טעה, והסימפטום אינו אות למחלה כלל והוא בריא לגמרי. האם מכיון שבשאר דיני התורה סוג טעות כזו נקראת "שוגג" או – ייחשב כמחלל שבת בטעות. ברור שאין הדבר כן, וכל מעשה שנעשה לשם הצלה, או כל מצב שבני אדם מחשיבים אותו לפיקוח נפש – יש לפעולה זו גדר פיקוח נפש. כלומר, כאשר פעולה נתפסת כצורך של פיקוח נפש, היא אכן פיקוח נפש". ומסקנתו מכך היא: "לפי זה השאלה עד לאיזו רמת ספק נחשב ספק פיקוח נפש, אין לה תשובה אובייקטיבית, אלא אם ההערכה המקובלת בציבור היא, שהפעולה נעשתה לצורך הצלת נפש. מצב שנדרשת בו פעולה כזו, נחשב לספק פיקוח נפש. לפיכך יתכן מצב שהציבור מתייחס אליו כאל מצב מסוכן, ואע"פ שבאופן אובייקטיבי אחוזי הסיכון במצב זה אינם גבוהים יחסית, יוגדר כמצב פיקוח נפש. כגון נשיכת כלב שלא ידוע אם הוא שוטה, ייתכן שסבירות היותו נגוע בכלבת תהיה נמוכה בהרבה מאשר חציית כביש סואן, או הליכה במקום מסוים, ובכל זאת כיון שאנשים פוחדים מנשיכת כלב ומייחסים לכך סכנה, הרי כל פעולה שנעשית להצלת הנשוך כיון שנעשית כדי לחיות, נחשבת לפעולת הצלה ומוגדרת "וחי בהם", ומותרת בשבת".

אם אכן הגדרת "סכנה" ו"פיקוח נפש" נקבעים על פי המקובל בדעת בני אדם, מסתבר כי פעולות הנצרכות לשמירה ובטחון בתי הכנסת בתפוצות, נחשבות בדעת בני אדם כ"ספק פיקוח נפש". ולכן למרות שההסתברות הסטטיסטית לפיגוע טרור בבית כנסת [לא עלינו] היא "פחותה מאחד מאלף", אולם בשל רצונם הבלתי פוסק של אירגוני הטרור ושל מחבלים "בודדים" להזיק ולפגוע במטרות יהודיות ברחבי העולם, "דעת בני אדם" היא לראות בהתקפות טרוריסטיות כ"סכנה" מצויה, שחוששים מפניה.

בהגדרת "ספק פיקוח נפש" יש צורך בזהירות ובמשקל "במאזני צדק"

ט. יחד עם זאת ברור לכל, כי בהגדרה זו טמונה סכנה גדולה, וכי מפני כל חשש לסכנה עתידית שבדעת בני אדם, נתיר לחלל שבת. 

ואכן בספר שמירת שבת כהלכתה (לעיל אות י) כתב כי גדר "ספק סכנה" מבואר בדברי התוספות ביומא "שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל", וציין לדברי החזון איש שהובאו לעיל [אות ז] "לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידיים שבהווה אין להם כל זכר. ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות, ופעמים שמה שחשבנום להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות, וגם משום צורך רבים אפשר דלא הותר אלא כשמזיק את הרבים".

וכמו כן ציין למה שכתב החזון איש באגרותיו (ח"א אגרת רב) "בכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פיקוח נפש בדברים שאין הפיקוח נפש לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המידה, יפתחו כל החנויות בשבת בארצות הגולה בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפיקוח נפש. וצריך לשקול במאזני צדק, ובכלל אם הנידון לביטול השבת הוי כחילול השם, ובחילול השם יש דין יהרג ואל יעבור, וגם זה צריך שיקול דעת". 

הגדרת "פיקוח נפש" נקבעת על ידי הגורמים המקצועיים המוסמכים

י. בהעדר הגדרה ברורה וחד משמעית מהו "ספק סכנה", יתכן שההחלטה בנדון מסורה לגורמים המקצועיים בתחומי הרפואה והבטחון.

וכשם שבענייני רפואה יש להתייעץ עם רופאים, וכפי שנפסק בשלחן ערוך בהלכות שבת (או"ח סי' שכח סע' י) "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללים עליו את השבת". וכיוצא בזה נפסק בהלכות יום הכיפורים (או"ח ס' תריח סע' א) "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר שאם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילים אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר אינו צריך, שומעים לרופא". הוא הדין בענייני בטחון וחשש מפני פיגועי טרור, יש לברר אצל הגורמים המוסמכים, מה נחשב ל"סכנה" ו"פיקוח נפש". וכפי שכתב בחשוקי חמד (יומא פב, א) במענה לשאלה האם שכנים רשאים לעכב בנייה הנעשית על ידי פועלים ערבים מחשש לסכנה הנשקפת מהם: "כשם שבשאלות של פיקוח נפש בצום יום הכיפורים או בשבת מתייעצים עם רופאים, וכמבואר במשנה ביומא (פב, א) החולה מאכילים אותו על פי בקיאים, כך בנוגע לחשש סכנה מהפועלים הערבים, יש להתייעץ עם הממונים על כך". 

וכן נפסק בשו"ת במראה הבזק (ח"ה סימן מו) "המפקד הבכיר בשטח, או רכז הביטחון בקהילה או ביישוב, הם המוסמכים לקבוע מה נדרש לשמירת הביטחון, ועל פיהם נדחית השבת לעת הצורך, זאת כשם שבענייני רפואה הרופא האחראי הוא המגדיר את המצב שעל פיו צריך לפסוק הלכה". 

עם זאת, חובתי לציין, כי במקום אחר, בשיעור בענין חילול שבת להצלת רכוש מביזה נוכחנו לראות, כי הגדרת "ספק פיקוח נפש" נקבעת לפי כל אדם באשר הוא, כנראה מדברי הגרש"ז אויערבך (שלחן שלמה, ערכי רפואה ח"א, עמ' צז הערה כב) שנטה להתיר כיבוי דליקה בשבת במקרה שיש חשש שבעל הבית יקבל התקף לב כשיראה את כל רכושו עולה בלהבות, וזה נחשב כ"ספק פיקוח נפש" המתיר חילול שבת.

• •  •

החובה למעט באיסורים בספק פיקוח נפש

יא. ממוצא הדברים יש לעיין, האם מחמת ספק פיקוח נפש מותר לחלל שבת ללא כל הגבלות, או שיש חובה למעט באיסורים ככל שניתן.

והנה כשצריך לחלל שבת לצורך חולה שיש בו סכנה, נחלקו הפוסקים האם חובה למעט באיסורים:

הרמב"ם (שבת פרק ב הלכה א-ב) כתב: "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך, מחללים עליו את השבת, שספק נפשות דוחה את השבת". וסיים: "כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם". וכשיטתו נפסק בשו"ע (או"ח סי' שכח סע' יב) "כשמחללים שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלים שלא לעשות על ידי נכרים וקטנים ונשים אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת". 

אולם הרמ"א כתב שם: "ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי. ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא איחור כלל, עושים על ידי נכרי, וכן נוהגים. אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הנכרי, אין לעשות על ידי נכרי". וכתב המשנה ברורה (ס"ק לה) "דכל כמה דנוכל לעשות בהיתר, לא שבקי התירא ונעשה באיסור".

לפנינו מחלוקת מרן המחבר והרמ"א, האם כשהותר לחלל שבת משום פיקוח נפש, יש למעט ככל האפשר בעשיית איסורים. לדעת המחבר אין צורך למעט בחילול שבת, ולכן צריך להשתדל לחלל שבת בעצמו ולא על ידי נכרים או קטנים. אולם הרמ"א נקט, שאם ניתן לעשות את המלאכה ב"שינוי" או לומר לנכרי או לקטן לעשותה, באופן שלא יגרם עיכוב כלשהו בעשיית המלאכה – זה עדיף. עם זאת, המשנה ברורה (ס"ק לז) כתב על דברי הרמ"א: "והט"ז (ס"ק ה) כתב דלאו מנהג ותיקין הוא, דאף שיכול לעשות על ידי נכרי, מכל מקום הישראל יזרז בדבר יותר, ולכן אם יש אפילו ספק הצלה ויש סכנה בבירור, כל הזריז הרי זה משובח".

נפקא מינא במחלוקתם לנדון דידן, האם כדי למעט באיסורי חילול שבת לצורך שמירתם וביטחונם של בתי הכנסת, עדיף להציב שומרים נכרים. לדעת השו"ע יש להשתדל לא לחלל שבת על ידי נכרים. לדעת הרמ"א, כאשר אין חשש שהנכרי יתעצל בשמירה, עדיף למצוא שומר נכרי. ולדעת הט"ז המובא במשנה ברורה, גם אם אפשר למצוא שומר נכרי, יש עדיפות לשומר ישראלי ש"יזדרז בדבר יותר". אמנם בשמירת שבת כהלכתה (פרק לב הערה יז) כתב: "ולטעם זה, אם היהודי עומד על גבי הנכרי ומזרזו לחילול, עדיף טפי על ידי נכרי, ולא יעשנה היהודי".

בנוסף, יש להזכיר את מה שנכתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק לב סע' כה) הנוגע לנדון דידן: "כשמחללים את השבת להצלת חיי אדם, יש למעט ככל האפשר בעשיית איסורים, אם אמנם אין חשש שזה ישפיע לרעה על מצב החולה. וגם יש לצמצם את חומרת האיסור, דהיינו אם אפשר להציל מבלי לעבור אלא על איסור דרבנן, אסור לעבור על איסור תורה. דבר האסור שאפשר לעשותו בשינוי שלא כדרך עשייתו בחול, יעשהו בשינוי. דבר האסור שרגיל להיעשות בידי אדם אחד, יעשוהו שנים במשותף. אי אפשר לעשותו בשנים במשותף והוא נעשה בדרך כלל ביד אחת, יעשהו בשתי ידיו כאחד, שלא כדרך עשייתו בימות החול. בכל מקרה אשר יש בו חשש כלשהו שההגבלות האמורות עלולות להביא לידי עיכוב מזיק בטיפול בחולה שבסכנה, או שהוא יחלש בגללן, יש להתעלם מהן ויש לעשות לטובת החולה את הכל כבימות החול, כדי להציל". 

שמירה על ידי מחללי שבת

יב. בספר בית הלוי על התורה (שמות ב, כה) כתב: "טענת אונס לא שייך רק היכא דאם לא היה האונס, לא היה עושה אותו דבר, והאונס הביאו לעשות, ואז נחשב כאילו לא עשאו. אבל היכא דגם אם לא היה האונס היה עושהו, הגם דעתה הוא אנוס, בכהאי גוונא לא מקרי אנוס כלל. ומזה יצא כי מי שהוא פרוץ באחת ממצוות ה', אע"פ שלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה, מכל מקום לא מקרי אונס. וכמו בשמירת שבת וכדומה, דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה, או עבור חולה וכדומה, מכל מקום לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא היה האונס. אבל המחלל שבת כשאינו אנוס, גם במלאכה שהוא אנוס מקרי מחלל, וכן הוא בכל האיסורים". מדברי הבית הלוי יש ללמוד הלכה למעשה, כי בטיפול בחולה שיש בו סכנה בשבת, יש להעדיף רופא שומר שבת, שיש לו "טענת אונס" – מאחר והוא בדרך כלל אינו מחלל שבת, ולכן כשהוצרך לחלל שבת להצלת החולה, הרי זה אונס, ופטור. כי לרופא שבדרך כלל מחלל שבת, אין "טענת אונס", להיפטר מאיסור חילול שבת גם כשנאנס לעשות זאת, היות והוא מחלל שבת בכל מקרה.

וכן נפסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לב סע' ו) כי במקרה של פיקוח נפש "בוודאי שאין להביא לידי כך שהדברים ייעשו בידי יהודי שאינו נזהר בשמירת שבת", והוסיף (שם הערת קל) "ושמעתי מהגרש"ז אויערבך, דנראה דעדיף טפי לעשות המלאכה על ידי שומר מצוות שכוונתו למצוה, כי על ידי עבריין אשר כוונתו רק עבור בצע כסף, אע"פ דקא עביד מצוה, מכל מקום הוי ליה כנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, דמבואר בקידושין (לב, א תוד"ה דמחיל) דגם על זה יש משום ולפני עוור. וגם אפשר דבנדון דידן גרע טפי, כיון שבאמת יש כאן חילול שבת, ויתכן שהרופא נחשב כאינו מחלל שבת רק אם כוונתו להצלה, ולא אם מכוין לתשלום".

בעקבות דבריהם כתב ידידי רבי יוסף אפרתי בשו"ת ישא יוסף (ח"ג או"ח סימן פ) "על פי הבית הלוי לכאורה כשיש פיקוח נפש ויש אפשרות לחלל שבת על ידי מי ששומר שבת, ודאי עדיף טפי, כי מותר לו לחלל שבת. מה שאין כן מי שאינו שומר שבת. ואפילו אם נאמר דלא כהבית הלוי, יתכן שיש עדיפות לחלל שבת במקרה זה על ידי שומר שבת, דהוא ודאי מכוין למצוה של פיקוח נפש, מה שאין כן מי שאינו שומר שבת". 

• •  •

הוצאה וטלטול מכשירי קשר בשבת על ידי חברי ארגוני הצלה ושמירה

יג. לסיום, נביא בקצרה פסקי הלכה נוספים הקשורים לנדון דידן:

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן פא) נשאל "בדבר העוסקים בענייני הצלה, שהוא ענין גדול של פיקוח נפש בערים גדולות כניו יורק וברוקלין וכדומה, שלובשים על בגדיהם מכשיר קשר קטן, שבזה שומע מה שמצווים אותו מהמשרד של חברת הצלה לאיזה מקום שצריך לילך להציל, כדי שיוכל תיכף בלא שום שהיות ליקח מה שצריך להצלת הנפש – האם יכול לצאת [עם המכשיר מביתו], שהוא דבר קשה מאד לפני חברי ההצלה אם ביום השבת לא יצאו כל היום מהבית, ובשביל זה ימנעו הרבה מלהיות מחברי ההצלה".

רבי משה הכריע: "מותרים לצאת בהם אף בשעה שאין צריכים לזה גם בשבת, משום שהוא בחשיבות בגד. וכל שכן בשעה שצריכים, שהוא כמעט תמיד. שוודאי אמת שהוא דבר קשה מאד שלא יצאו מהבית כל השבת, שאיכא בזה גם משום חשש דימנעו הרבה מלהיות מחברי ההצלה. ולא שייך להכין נכרים ליום השבת, דצריך לזה זריזות יתירא והנכרים שלא איכפת להו בפיקוח נפש, אף שלוקחים שכר אינם זריזים כלל, וכמפורש ביומא (פד, ב) דאין עושין כל ענין פיקוח נפש על ידי נכרים, וכל שכן בחברי ההצלה שצריך זריזות ביותר שאיכא גם היתר זה". בפשטות, דבריו מתאימים למציאות הביטחונית כיום, שבכל רגע נתון יכול להתרחש פיגוע רחמנא ליצלן, ולכן יש צורך תמידי בהוצאה וטלטול של מכשירי קשר ומכשירי גלאי מתכות, כדי לשמור ולאבטח את בתי הכנסת.

אולם בשו"ת במראה הבזק (ח"ד סימן מה) נפסק: "קצין הביטחון רשאי לצאת מביתו בשבת ולשאת אתו מכשיר טלפון נייד מכל סוג שהוא. מן הדין שישא את הטלפון "כלאחר יד", כלומר שלא בדרך הרגילה, כגון מחובר לחגורתו בחיבור קבוע כך שיהיה חלק בלתי נפרד מן החגורה". בנימוקים לפסק זה נכתב: "אף כי באגרות משה (או"ח ח"ד סי' פא) התיר לאנשי הצלה לשאת מכשיר קשר ללא כל מגבלה, מטעם שעבורם זה תכשיט, הרי הרב שלמה זלמן אויערבך התיר דבר דומה רק בתרי דרבנן, ורק כשהוא יוצא לדבר מצוה". ועוד נכתב שם: "אנו התרנו לצאת גם שלא לדבר מצוה, ואפילו ברשות הרבים דאורייתא, בהסתמך על: (א) ה"אגרות משה", שהטלפון הוא תכשיט עבורם. (ב) יש כאן סברה של "מכשילן לעתיד לבוא", שלא יִמצאו אנשים שיסכימו להיות קציני בטחון, ראה משנה עירובין (מד, ב) ובאגרות משה (שם בסופו). וזה שיש מספיק אנשים שאינם שומרי מצוות, שיסכימו להיות קציני בטחון, אינה טענה, ראה בעמוד הימיני (סימן יז ס"ק ז). (ג) כסניף להיתר אפשר להוסיף את דברי בעל המנחת שלמה (סי' ז, עמ' מד) המאריך שם להוכיח שבמקרה של פיקוח נפש אין מטריחים על המציל טרחה גדולה כדי לא לחלל שבת, אלא מתירים לו לנהוג כדרכו. 

ויש לשים לב שהוצאת הטלפון לרשות הרבים תהיה באופן שיהווה תכשיט. אך כאשר הוא יוצא לדבר מצוה, יוכל לקחת את הטלפון גם "כלאחר יד", באופנים שלא יהיה "תכשיט", כגון לקשור אותו ברצועה לרגלו, או לשאתו בתוך כובעו, וזאת בהסתמך על דעת חזון איש, שבזמן הזה כמעט אין לנו רשות הרבים דאורייתא, ויהיו כאן איפוא תרי דרבנן, וכמובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק מ סעיף ז הערה כ) בשם הגרש"ז אויערבך". 

• •  •

סוף דבר

הראשון לציון, רבי שלמה משה עמאר, נשאל על ידי הרב בזל הרינג, מנכ"ל הסתדרות הרבנים האורתודוכסים בארצות הברית (R.C.A.), האם מותר לאחד המתפללים העומד בפתח בית הכנסת לזהות את הנכנסים, לשאת עליו מכשיר קשר, טלפון סלולרי ומכשיר 'מגנומטר' לזיהוי מתכות.

הרב עמאר ביקש מרבי אהרן בוארון שיכתוב בשמו תשובה, וזו לשונה: "מאחר ואין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, נטיית הדעת להתיר דברים אלו שהם דרבנן. אע"פ שלכאורה לנכון עורר השואל שהגדרת המצב "אינה פיקוח נפש ממשי ומיידי, אלא חשש, ומדובר בפעולות מניעה", לאחר מחשבה סבורני בעניי שהגדרה זו נכנונה מבחינה מקצועית, או בשפת העם. אבל מבחינה הלכתית נראה שכן מדובר בחשש פיקוח נפש שראוי לחלל עליו שבת, לפחות בדברים דרבנן, כמדובר בנדוננו. זאת מאחר שבעוונותינו הרבים אנו נמצאים בתקופות שח"ו שומעים על אסונות ופיגועים במרכזי היהודים ברחבי העולם, ופיגועים קטנים שהם תכופים יותר, כבר בקושי מתפרסמים כראוי. אשר על כן, פעולות מניעה אלו הם חיוביות מחמת המצב הבטחוני. דאטו נמתין לפיגוע גדול ח"ו כדי להחליט שהאבטחה מוכרחת. כך שהדעת נוטה שבכל מקום שגורמי הבטחון מייעצים להציב אבטחה בכניסה לבית הכנסת, יש לציית להם, בפרט בכגון נדון דידן שמדובר רק באיסורי דרבנן".

הרב בוארון הוסיף: "אמנם לענין מעשה, הרי לכאורה יכולים להציב בכניסה לבית הכנסת איזה ארגז, ובו יונחו הכלים האלקטרוניים, מאחר ואינו צריך לבדוק את כל הבאים, אלא רק את האורחים, ומדוע ישאל על גופו, ויתכן שהוא בחינם באותה שבת, אע"פ שהוא ענין דרבנן. ויכולים גם להתקין ל"בודק" לחצן מצוקה. וכל הכלים הללו מותרים לו בשימוש בודאי, כאשר נתקל באדם מסופק בעיניו".

הרב עמאר, כתב על תשובת הרב בוארון: "לפי עניות דעתי, לגבי מכשיר המזהה מתכות, יש מכשיר המיוצר ע"י מכון 'צומת' שמונע וממעיט בחילול שבת, ולענין רפואה וביטחון אפשר להשתמש במכשיריהם. ולגבי נשיאת המכשיר קשר וכדומה, מותר לשאתם עליו אחר שמדובר בחשש פיקוח נפש, ולא כמו שכתב כת"ר שישימו בארגז, שזה עצמו יכול להוות סכנה. אלא ישאו אותם עליהם כדרישת אנשי הביטחון, שיוכלו לפעול בזריזות וביעילות, שהזריזות והמהירות הן המה יסוד גם עיקר גדול בהצלת נפשות".

תשובה דומה פורסמה מאת בד"צ שעל יד מועצת הרבנים בשיקגו, ארצות הברית, בראשות רבי גדליה דוב שווארץ (בתרגום חופשי מאנגלית): "בהתאם לפסק המחבר והרמ"א (או"ח סי' שכט סעיפים ו-ז) שאם יש כוונה ממשית להזיק אנשים, מותר על פי ההלכה לעשות ככל הנדרש למנוע התקפה כל שהיא, אע"פ שזה כרוך בחילול שבת ויום טוב. מאז 9.11.2001 אין גבולות מוגדרות המגינות עלינו מהתקפות טרור, ומשכך התכנית של C.S.S [הסוכנות לביטחון לאומי בארצות הברית – Central Security Service] היא תכנית נצרכת לביטחון בתי כנסיות בשבת ויום טוב, ויש לעשות כפי הוראותיהם".

תשובות אלו, עולות בקנה אחד עם המבואר לעיל, שבמציאות שבה אנו חיים כיום, יש להגדיר את הסכנה הנשקפת למתפללים בבתי הכנסת בתפוצות כספק פיקוח נפש לפנינו, ולפעול על פי הנחיות גורמי הביטחון המוסמכים בכל מקום. ולאחר מכן לבדוק כיצד ניתן לצמצם בחילול השבת הנדרש – בשמירה על ידי נכרים או בעשיית מלאכות מדרבנן, כמבואר לעיל, וכמובן, ללא פגיעה בשמירת ואבטחת בתי הכנסת.