שעשועי דאורייתא (עקבי דרך, בלק)

עמל התורה "כאדם המשתעשע בשעשועים ברוב חשק"

א. בדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו (במדבר כג, כא) התחדש, כי יש מדרגה גבוהה אליה מעפילים הצדיקים, אשר אינם רואים בעמל התורה אלא שעשוע הנעשה בחשק, וכפי שהתנבא בלעם: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", וביאר האור החיים הקדוש, שנתכוון לומר "שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג, טז) עָמָל הוּא בְעֵינָי, אלא אדרבה כאדם המרוויח, וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה". והוסיף: "גם נתכוון על דרך אומרו (משלי ח, יד) אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידים בה, אין להם עמל בעסק התורה, שאדרבה היא נותנת לו גבורה"[1].

במושכל ראשון, לכאורה יש לתמוה על דברי האור החיים הקדוש תמיהה רבתי. אין צורך להכביר במילים אודות החיוב לעמול בתורה, כדברי חז"ל (הובאו ברש"י בפרשת בחוקותי; ויקרא כו, ג) "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, שתהיו עמלים בתורה". וכידוע גודל השכר על הצער בה, כמאמר המשנה במסכת אבות (פ"ה מכ"ג) "לפום צערא אגרא". ואם כן, לכאורה לא מובן מדוע שבחם של הצדיקים הוא, שאינם מרגישים עמל בתורה, וצ"ע.

וצריך לומר כי בהתחלת דרכו של האדם אכן הוא מרגיש בטורח וצער העמל והיגיעה בתלמודו. אך לאחר מכן, כאשר קנה את עמל התורה בחשק ובהתמדה כנטיעה במהות נפשו, מתוך שיודע את תכליתו ואת העונג שלבסוף, הרי הוא שמח ושש ביגיעה, ואינו רואה בה טורח ועמל.

ב' דרכי השגת דרגת הלימוד מתוך שעשוע – התמדה ולימוד בחשק

ב. לכשנעיין היטב בדברי האור החיים, נמצא בהם שני דרכים, כיצד להגיע לדרגה זו של לימוד שאינו אלא שעשוע, ללא הרגשת עמל, המשתלבות זה בזה.

• התמדה – בקונטרס פניני רבנו האור החיים הקדוש (חג השבועות, מאמר גודל ענין לימוד התורה) כתב: "כשנדייק בדבריו נראה שמבואר בהם מהי הדרך שעל ידו ישיג האדם את המדרגה הזאת, שהרי כתב "כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידים בה". דהיינו, על ידי ההתמדה שהתמידו בתורה ועסקו בה, יום אחר יום שנה אחר שנה, הגיעו הצדיקים לדרגה זו. ההסבר לכך שבאמצעות ההתמדה האדם זוכה לקנות את הדרגה הזאת, מבואר בדברי האור החיים הקדוש (במדבר כד, ו) בהמשך הפרשה, על הפסוק "כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" – אשר מדבר על לומדי תורה, וזה לשונו בתוך דבריו: "ואמר לשון נטיעה, כנטיעה הזאת שכל שהיא מתיישנת מוסיף שורשים ואחיזה ביניקתה, כמו כן לומדי תורה כל זמן שמאריך בעסק התורה תוסיף להשתרש נפשו בה'". ביאור הדברים, לומדי תורה נמשלים לנטיעה שברבות הימים מתדבקת יותר ויותר למקור חיותה, שהוא האדמה שבו היא נטועה, ומתחזקת אחיזתה בקרקע על ידי התרבות השורשים שלה והתחזקותם. כמו כן בן תורה, ככל שממשיך ללמוד תורה בהתמדה, נפשו תדבק יותר ויותר אל תורה. משום שהרמ"ח ושס"ה ענפים של גופו ונשמתו יכנסו ויותר יותר לתוך אדמת התורה, עד שלא ירגיש שום כבדות וקושי בלימוד התורה, כיון שכל כולו מושרש עמוק עמוק בתורה, עד שלימוד התורה נעשה לו כטבע שני".
• לימוד בחשק – בדברי האור החיים הקדוש מפורש, כי דרך השגת הדרגה העילאית שעמל התורה הוא "שעשוע", כוללת מלבד ההתמדה, חלק נוסף והוא – לימוד בחשק גדול, כמפורש בתוך דבריו המובאים לעיל "וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה".

נפלא להתבונן, כי שני יסודות גדולים אלו בקניינה של דרגת הלימוד בהרגשת שעשוע, מפורשים בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג אופן ב) בביאור הפסוק "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", וזה לשונו: "עוד ירצה על דרך מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבה לה, א) בפסוק (תהלים קיט, נט) חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וגו', שהיה דוד חושב לעשות ענייניו, ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, פירוש הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד, לרוב החשק והרגילות". גם בדברים אלו, מפורשים איפוא, ב' החלקים הנצרכים בקניין עמל התורה, המביא את האדם לעונג ושעשוע שמכוח "רגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש": האחד – "רוב חפץ, רצון וחשק", לקנות בעצמו את ההשתוקקות, הכמיהה והרצון ללימוד התורה בחשק גדול. והשני – "הרגילות בדבר", התמדה בקביעות, ללא הפרעות והפסק.

בחינת "שמיעה" בלימוד התורה "בחשק גדול"

ג. נראה כי ענין הלימוד ב"רוב חשק" מרומז בלשון "שמיעה" האמור בדברי תורה, כדברי האור החיים הקדוש בביאור הכתוב (שמות טו, כו) "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע", כי "כפל השמיעה לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול, שהגם שעודנו לומד יתאוה ללמוד עוד, וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו".

בביאור הדברים כתב בקונטרס פניני רבנו האור החיים הקדוש (בהמשך דבריו המובאים לעיל) "הפסוק כפל ואמר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בכדי ללמדנו את הצורה שבה אנו צריכים ללמוד תורה. דהיינו שלימוד התורה יהא נעשה בחשק גדול, ולא רק כדי לצאת ידי חובה, אלא תמיד יתאווה האדם ללמוד יותר ויותר. לפי זה הביאור בדברי הפסוק הוא כך, שאפילו כשהאדם נמצא במצב של "שמוע" – דהיינו שהוא לומד תורה כראוי, מכל מקום הוא צריך להיות גם כן בגדר של "תשמע" – לשון עתיד, שיתאווה ללמוד עוד ולא יסתפק במה שהוא לומד עכשיו"[2].

וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש בביאור הכתוב (שמות יט, ה) "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", וזה לשונו: "עוד ירצה לומר, כי אם יתחיל לשמוע התורה, משם ואילך הוא יתאווה לשמוע עוד. והוא אומרו אם שמוע עתה, אני מבטיחכם כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומר (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה'". כאשר מתייצבים על דרך טובה של "שמיעה" בדברי תורה, דהיינו "עסק התורה בחשק גדול", ממשיכים "להתאוות" בהשתוקקות לעוד ועוד השגות בעומקה והיקפה של תורה.

לא יפלא איפוא, כי בשל כך, בחינה זו של "שמיעה" בתורה, היא "תענוג  מופלא ומחיה נפש", כמבואר בדברי האור החיים הקדוש בביאור הכתובים (דברים יא, כו-כז) "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה, אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם", שמלבד הברכה המושגת בקיום המצוות והליכה בדרך ה' "עוד לו עמה יעוד הטוב, והוא אשר תשמעו, כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש, כאומרו (ישעיה נה, ג) שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם. והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאת, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה".

מעתה זכינו לתבלין בדברי האור החיים הקדוש שפתחנו בהם – המדרגה גבוהה אליה מעפילים הצדיקים, אשר אינם רואים בעמל התורה אלא שעשוע ועונג מרוב חשקם בתורה. ראשיתו של העמל בתורה מִצְעָר, בעמל בלתי פוסק, בקניין מידת ההשתוקקות, הכמיהה והרצון ללימוד התורה בחשק גדול. וכל זה לצד התמדה בקביעות, ללא הפרעות והפסק. או אז זוכה להתעלות ל"נטיעת" התורה בלשד חלבו ודמו, ומכוחה הופך הלימוד להיות "שעשוע ועונג".

אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה"

ד. כאשר עמל התורה נעשה כשעשוע ומתוך חשק ועונג, אין ספק כי קצרה הדרך להעפיל ולהתרומם להשגת מעלת התורה והטוב הטמון בה, עליה כתב האור החיים הקדוש את דבריו המפורסמים בפרשת כי תבוא (דברים כו, יא) "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה, כאומרם ז"ל (אבות פ"ו מ"ג) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה. ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם"[3].

כעין זה כתב האור החיים בספרו ראשון לציון  על שיר השירים בביאור הכתוב (ב, ד) "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה", כי יש ביין ד' דברים המכוונים כנגד ד' חלקי התורה [פרד"ס – פשט, רמז, דרוש, סוד]. ובאשר לחלק הסוד "מרוב התלהבותו בתורה, עד אשר תישמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".

עיקר מצות לימוד התורה – בשמחה ובתענוג

ה. לכשנתעמק בשורשי הדברים, נראה כי השמחה והתענוג בלימוד התורה אינם יתרון ומעלה, אלא תנאי קודם למעשה בעצם קיומה של מצות תלמוד תורה.

וכביאורו המחודש של האור החיים הקדוש, מדוע נאסר על אָבֵל ללמוד תורה, בביאור לשון הכתוב (דברים ז, יב) "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ודרשו חז"ל (ב"ר מב, ג) "בכל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה". ומכאן למד האור החיים הקדוש (דברים שם) "שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון, כי דברי תורה אסורים לאבל". ומבואר בדבריו טעם מחודש מדוע אָבֵל אסור בתלמוד תורה, והיינו שאינו נאסר מהלכות אבלות – כי התורה משמחת לב, ואָבֵל אסור בשמחה. אלא מהלכות תלמוד תורה – כי יש חיוב ללמוד בשמחה, ולכן אסור לאָבֵל ללמוד כשהוא שרוי באבלותו ועצבותו.

לפי זה נתחדשה לכאורה הוראה לכל אדם: להיזהר לא ללמוד בעצבות אלא בשמחה[4].

דברי האור החיים הקדוש, עולים בקנה אחד עם חידושו של האגלי טל בהקדמה לספרו, כי עיקר מצות תלמוד התורה הוא בלימוד מתוך עונג ושמחה: "מדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בענין לימוד התוה"ק, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התודה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג, והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו, הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבה, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה. ומודינא, דהלומד לא לשם מצות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה, ובהא אמרו לעולם יעסוק אדם שלא לשמה וכו'. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש כי גם התענוג מצוה".

יסוד הדברים כבר נתפרש בדברי אחד מרבותינו הראשונים, רבנו אברהם מן ההר (נדרים מח, א), וזה לשונו: "איכא מאן דמקשה והאיך נאסרים לקרוא בספרים [כאשר מדיר הנאה מחברו], והלא מצוה היא, ומצוות לאו ליהנות ניתנו. ותירץ דלאו קשיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות נתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, וכשהאדם עושה אותה אינו מתכוון לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטווה מאת ה'. אבל מצות לימוד שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב (תהלים יט, ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. ומשום הכי אָבֵל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כורחו. הלכך לא שייך למימר במצוות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצוותו היא ההנאה להתענג במה שמשיג ומבין בלימודו".

הרי לנו מדברי ראשונים ואחרונים, כי השמחה והתענוג בלימוד התורה אינם יתרון ומעלה במצות תלמוד תורה, אלא מעיקר קיום המצוה "להתענג וליהנות במדע [התורה] לשמח ללבבו ושכלו, ו"להיות שש ושמח ומתענג בלימודו".

עיקר ערבות ומתיקות התורה – בלימוד תורה שבעל פה וחידושיה

ו. ממוצא הדברים יבואר מטבע לשון התפילה "וְהַעֲרֶב נָא ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ" – שיהיו דברי תורה "ערבים" בפינו, כי זהו מעיקר מצות לימוד התורה, כפי שכתב מו"ר הגר"ד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, בספרו מזמור לדוד (ח"ב מאמר ו ענף ה) להעיר "דלא מצאנו כבקשה זו בכל המצוות, שיערב לנו ה' את המצוות. וביאר על פי דברי רבי אברהם מן ההר והאגלי טל הנ"ל: "הטעם שמבקשים בברכת התורה על עריבות ומתיקות התורה, כי זה מעיקר מצות לימוד התורה, להתענג וליהנות מן התורה שלומד. ולכך שפיר קבעו חז"ל בעיקר הברכה של תלמוד תורה, לבקש שיערב לנו ה' את דברי התורה בפינו".

ענין זה מבואר גם בברכת יעקב אבינו לבנו יששכר העמל בתורה (בראשית מט, טו) "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה", ומובא בזוהר הקדוש (פרשת ויחי, דף רמ"ב ע"ב) "וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב – דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה – דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה". וביאר מו"ר הגר"ד: "כי שלימות העמילות בתורה היא בצירוף הנעימות של התורה, ללמוד תורה מתוך תענוג והנאה בלימודה. והוא חלק מעצם החפצא של מצות תלמוד תורה, ללמוד תורה עם הרגשת הנעימות והמתיקות של תורה". ומדוקדק היטב "מה שנקבע ענין "נָעֵמָה" על התורה שבעל פה, דעיקר הנעימות שיש לנו בלימוד התורה היא בתורה שבעל פה, דהמתיקות והעריבות שיש לאדם בלימודו היא מתוך השגת הצפונות והעמקות בתורה שבעל פה מתוך פלפולה של תורה, וזה לא שייך בתורה שבכתב בלבד".

על פי זה יש נתינת טעם במה שכתב הגר"א בספרו אדרת אליהו (דברים לג, יח) "פירוש מְנֻחָה כִּי טוֹב, זו תורה שבכתב. הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, זו תורה שבעל פה שמסורה לבני אדם, כמו שאומרים וחיי עולם נטע בתוכנו". כי "שלימות העמילות בתורה הוא בצירוף הנעימות של התורה, דהיינו לימוד התורה מתוך תענוג והנאה בלימודה, שהוא חלק מעצם החפצא של מצות תלמוד תורה, כמו שנתבאר לעיל –  ללמוד תורה עם הרגשת הנעימות והמתיקות של תורה. ועיקר הנעימות שיש בלימוד התורה הוא דווקא בתורה שבעל פה, מתוך השגת הצפונות והעמקות בתורה שבעל פה מתוך פלפולה של תורה, וזה לא שייך בתורה שבכתב בלבד".

שמחת ומתיקות התורה – עצות והדרכות לקניינם

ז. לסיום, נתבונן בדרכים נוספות להשגת השמחה, המתיקות והעונג בלימוד התורה.

• כח הרצון – בילקוט לקח טוב (במדבר כג, כא) הביא את דברי רבי יעקב ניימן בספרו דרכי מוסר, כי כוחו של האדם תלוי ברצונו, שכן הכלל הוא: "דבר שאדם אינו מוצא בו ענין, אינו יכול לבצעו אפילו שבמציאות יש לו עדיין כח לזה. וכן להיפך, כאשר האדם מוצא טעם בדבר מסוים ומשתוקק לעשותו, הרי הוא מובטח שימצא בעצמו כח, גם כאשר מצד טבעו הוא חלוש. ההשתוקקות לדבר, נוסכת באדם כוחות, שהם הרבה מעבר לכוחותיו הטבעיים".

לכן כאשר ריש לקיש קיבל על עצמו את עול התורה, כבר היה חסר לו הרצון לעבור את הירדן בקפיצה אחת, ולכן לא היה יכול לעשות זאת[5]. כיוצא בזה מסופר בספר תולדות אדם, על רבי זלמל'ה מוולוז'ין, שפעם אחת תוך כדי לימודו נזקק לספר מסוים שהיה מונח מאחורי ארון גדול וכבד, שבדרך כלל רק שלשה אנשים יחד יכלו להזיזו ממקומו. ורבי זלמל'ה מתוך גודל חשקו ללמוד, הזיז את הארון לבדו, והוציא את הספר שנזקק לו.

בענין זה ידוע משלו של המגיד מדובנא[6] בביאור הפסוק (ישעיהו (כב, מג) "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל", על כך שכאשר מתייגעים ומתעייפים בקיום המצוות, סימן מובהק הוא שאין זה "יעקב" הקורא בשם ה'. משל לסוחר שבא ממדינת הים, בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם, שיעלה לאניה ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר, מזיע ומתנשף, וביקש את שכרו. אמר לו הסוחר: "החבילות שהבאת אינן שלי". שאלו הסבל: "וכי מנין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי". השיב לו הסוחר: "חבילותי הן חבילות קטנות של יהלומים, אילו הבאת אותן, בוודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך. מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבוודאי לא את הסחורה שלי הבאת". כך אומר הקב"ה: וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב – ומוסיף הקב"ה ואומר כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל. כלומר, מהיכן ידעתי כי לא קראת בשמי, על ידי שראיתיך מתעייף ומתייגע. כי כאשר הצדיקים לומדים ומקיימים מצוות, אין הם חשים עמל וטורח. אלא אדרבה, יש להם טעם ועונג במצוה.

• כששואף להשיג את מתיקות התורה יזכה להשיגה – בספר שמחת התורה (פרק ג) הביא מדברי החפץ חיים: "הלא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ואם כן הבה ונראה, במן שידוע שכל אחד הרגיש איזה טעם שרצה, איך היה באחד שלא חשב כלל על שום טעם. ואמר החפץ חיים, שבאמת לא הרגיש שום טעם. וכן הוא בתורה, אם אינו צמא לתורה ואינו שואף ורוצה להרגיש טעם, באמת אין לו שום טעם בלימוד". ומכלל לאו אתה שומע הן, שאם שואף ורוצה להרגיש את מתיקות טעם התורה, יזכה להשיגה.
• הרגשת השמחה בקיום המצוות – בספר אהל משה (פרשת בא, שמות יב, כה) הביא את דברי רבי משה פיינשטיין, כי האומרים "קשה להיות יהודי", גרמו לבניהם לרדת מהדרך, בעוד שכל מי שהיה אומר "כמה טוב להיות יהודי", זכו שבניהם השתוקקו להמשיך בדרך המתיקות של לימוד התורה וקיום המצוות שראו אצל הוריהם.

לפי האמור, מוטעם דקדוק לשון מטבע ברכת התורה שאנו מבקשים "ונהיה אנחנו וצאצאינו", אבל על העריבות בתורה, אין מבקשים רק "והערב נא את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל", אבל לא מבקשים על "וצאצאינו" – כי אם לאב יש ערבות ומתיקות בתורה, ממילא גם צאצאיו זוכים לכך, ואין צריך תפילה על זה כלל.

*  *  *

[1] בספר משנת יוסף (על התורה, חלק ב, פרשת בלק שם) ביאר לפי דברי האור החיים הקדוש את המשך הפסוק "ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" – "כי זה האיש אשר אהבת התורה תקועה בלבו, עד כי לא יראה עמל בעסקה, הרי זה יכול תמיד להתחזק ולמצוא אומץ כאשר יתבונן כי ה' אלקיו עמו, כמאמר חז"ל (אבות פ"ג מ"ז) כל העוסק בתורה שכינה שרויה כנגדו. ועוד, כי יזכה לעוד בחינה של ה' אלקיו עמו, שיהיה השי"ת עמו, ויתן לו סייעתא דשמיא לאוקמי גירסא, כבגמרא (מגילה ו, ב). ותרועת מלך בו, כי נודע דהתקיעה והתרועה בחצוצרות נועדו לעורר ולהחריד הלבבות לתשובה ולכוונת התפילה, כמש"כ החינוך (מצוה שפד). והתרועה לעורר לבבינו הוא הבת קול היוצא מהר חורב בכל יום ומכריז ואומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וכדברי הבעש"ט שכל אחד יכול לשמוע הבת קול, כי אלה הם הרהורי ההתעוררות והתשובה המתעוררים באדם. והבטיחנו השי"ת שכאשר נהיה בגדר לא ראה עמל בתוה"ק, אז ותרועת מלך בו, יעורר לבבנו לתורתו אהבתו ויראתו ע"י הבת קול, שיזכנו לשומעו ולהרגישו בלבנו".

[2] אפשר להסביר את האופן שבו אפשר להגיע לדרגה זו, על פי דברי חז"ל (ספרי עקב יא, יג) שהביא האור החיים הקדוש (דברים כו, יז) "מנין לשומע מפי קטן וכו' כשומע מפי הגבורה", ומבואר כי צריך להחשיב כל דיבור ודיבור של תורה, ואפילו מה שילד קטן מחדש, כאילו הוא שומע אותו מפי ה' בעצמו. ועל ידי שמחשיב התורה באופן נפלא כזה, אפשר להשיג את הדרגה "שיהא עסק התורה בחשק גדול ויתאווה ללמוד עוד".

[3] ונתבארו הדברים במקומם בפרשת כי תבוא מאמר תורה ושכרה (ב).

[4] בספר כל הכתוב לחיים (פרשת עקב) הביא מדברי ספר בנין דוד, שביאר לפי זה היאך יכלו חז"ל לאסור על אָבֵל לימוד תורה, שהרי חיוב אבלות מדרבנן, וחיוב תלמוד תורה מהתורה "אלא מבואר מזה, דתורה מתוך עצבות אינו תורה, כי תורה צריכה להיות בשמחה, כדאיתא בשבת (ל, ב) רבה פתח הלימוד במילתא דבדיחותא. ולכן אָבֵל שאינו יכול לשמוח, הוא אנוס בדבר, ואונס רחמנא פטריה" [וראה במה שביאר את גדר ההיתר של אָבֵל ללמוד בדברים המותרים].

[5] כמסופר במסכת בבא מציעא (פד, א) "יומא חד, הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה. אמר ליה, חילך לאורייתא. אמר ליה, שופרך לנשי. אמר ליה, אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי. קביל עליה, בעי למיהדר לאתויי מאניה, ולא מצי הדר". ופירש רש"י שם: "ולא מצי לקפוץ כבראשונה, דמשקיבל עליו עול תורה תשש כוחו".

[6] זהו אחד משלושת המשלים של המגיד מדובנא, אשר האדמו"ר מקוצק אמר עליהם שנאמרו ברוח הקדש.