[1]א. שכר מצוה בהאי עלמא ליכא
בסוגיית הגמרא במסכת קידושין (לט, ב), דנו חז"ל אימתי מקבלים שכר בעולם הזה על תלמוד תורה ומצוות, ולדעת רבי יעקב "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"[2]. בספר מכתב מאליהו (ח"א עמ' 4) הביא את הסברו של רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל לדברים אלו, שכל האושר בעולם הזה אינו יכול להכיל שכר של מצוה אחת:
"לכאורה הפירוש הוא, שאין משלמים לאדם, את שכר המצוות אשר יעשה, בהאי עלמא, כי שכרו איתו לעולם הבא. אמנם הענין עמוק מאוד, וראוי לבארו אל נכון.
יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות פ"ד מי"ז). פירושו, כי ענין "כל חיי העולם הזה" הוא, אם נקבץ אל תוך רגע אחד את כל השעות וגם רגעים של אושר ונחת שיש לאדם במשך כל ימי חייו, ונצרף לזה את כל האושר והנחת שיש לכל חבריו ומיודעיו בכל ימי חייהם, וגם את זה נכניס אל אותו הרגע וניתן הכל לאדם אחד – האם אפשר לשער את מדרגת האושר אשר ירגיש האדם ההוא ברגע ההוא. אכן זאת וגם אחרת, כי נצרף אל תוך הרגע ההוא וניתן לאדם הזה, את כל האושר והנחת שיש לאנשי כל העיר במשך כל ימי חייהם. ועוד יותר מזה, כי נצרף עוד את כל האושר של כל דרי העיירות שבכל המדינה ובכל מדינה ומדינה, היינו כל הטוב שבעולם במשך דור שלם, והכל נצרף אל תוך רגע אחד, וניתן לאדם אחד – מכל מקום, עדיין אין זה "כל חיי העולם הזה".
אבל כל חיי העולם הזה הוא, אם נצרף את כל האושר, שבכל הדורות – מראשית הבריאה עד סוף כל הדורות, והכל ממש כל טוב העולם הזה בלי שום יוצא מן הכלל, הכל ינתן לאדם אחד וברגע אחד ממש, אם כן, הלא אין לך אושר יתר על זה כלל. ואף על פי כן, "קורת רוח" בעולם הבא – גדול הימנו. ועל זה אמרו כי כל חיי העולם הזה, וכל תענוגיו ואושריו כלולים יחד מראשית הבריאה ועד סוף סופה, עוד לא יגיעו אל קורת רוח כזה בעולם הבא.
הרי כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", הוא משום שאין לך שום מצוה מן המצוות, אפילו הקטנה ביותר, אשר לא יהיה שכרה יותר מכל מה שאפשר שימצא שכר וטוב בכל העולם הזה כולו. ויהיה כתרגום המילים ממש: דליכא בעולם הזה – אין בכל העולם כולו מה שיהיה אפשר להיות, שכר מצוה – ואפילו למצוה היותר קטנה".
מי ואימתי מקבלים שכר על מצוות בעולם הזה
ב. יחד עם זאת, מצאנו בדברי האור החיים הקדוש, אופנים רבים בהם גם לדעת רבי יעקב, יש יוצאים מהכלל, ופעמים שהשכר משתלם כבר בעולם הזה, ונפרטם:
- כאשר עובדים את הקב"ה באהבה – כתב האור החיים הקדוש בפרשתנו (דברים יא, יג) "לפי מה שקדם לנו כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם יאהבו ה' וגו' בְּכָל לְבַבְכֶם, יזכו גם בעולם הזה. והוא מה שנתכוון במאמר (שם פסוק יד) וְנָתַתִּי [מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּו]ֹ בתוספת וא"ו, להעירך שאין זה אלא תוספת על העיקר, שהוא שכר עולם הנצחי והקיים"[3]. כלומר, נתינת השכר הגשמי של מטר בעתו, היא תוספת על השכר המובטח בעולם הבא, למי שעובד את בוראו באהבה בכל לבבו ובכל נפשו.
וכן מבואר בדבריו בפרשת אחרי שענין זה נרמז בלשון הכתוב (ויקרא יח, ה) "וָחַי בָּהֶם" שנאמר על עשיית המצוות: "כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה, יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי. ואולי כי לזה רמז באומרו וָחַי בתוספת וא"ו, להעירך שזה נוסף על שכר אחר, שהוא שכר הנעלם. מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון, כאומרו ללכת בהם, לעולם העליון. אבל גדר זה וָחַי בָּהֶם, פירוש לא לעתיד לבד, שאם כן היה לו לומר ויחיה [בלשון עתיד], אלא מעת טעמו טעם המצוות בערך זה וָחַי בָּהֶם[4]. ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא, יד) שאמר וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם [שהוא שכר בעולם הזה], פירוש לצד ששם נאמר לאהבה את ה'. לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה, וראוי הוא ליהנות בב' עולמות. והגם שאמרו ז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו".
- צדיק גמור שכולו זכויות – בפרשת ואתחנן (דברים ה, ל) כתב האור החיים הקדוש: "ולסברת רבי יעקב שאמר שכר מצוה בעולם הזה ליכא, נראה שיודה רבי יעקב במי שהוא צדיק גמור ושמר כל התורה, שיזכה גם בעולם הזה. ולא אמר רבי יעקב אלא באדם שרובו זכויות. הא למדת דווקא מי שיש בידו עבירות אלא שרובו זכיותיו, הוא שאומר עליו מֵרֵעִים לו [בעולם הזה לנקות מעוונותיו שיטול שכרו לעולם הבא]. אבל מי שכולו זכויות, יודה כי ייטיב לו ה' גם בעולם הזה".
לפי זה ביאר האור החיים הקדוש את הפסוק (שם) "בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ" – "דקדק לומר בְּכָל, להעיר שמדבר במי ששומר הכל. ולאיש כזה ישנו בעולם הבא, כאומרו [בהמשך הפסוק] לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם, גם ישנו בעולם הזה. והוא אומרו וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן, ולא אמר והארכתם ימים סתם, שנפרש שנתכוון לעולם שכולו ארוך". כלומר, לשיטת רבי יעקב שהשכר משתלם רק בעולם הבא, נצרך לומר במפורש שכוונת הכתוב לחיים ואריכות ימים היא "בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן", דהיינו בעולם הזה. כי לשיטתו "וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים" מתפרש בדרך כלל על "עולם שכולו ארוך", דהיינו "העולם הבא".
- "אם העדיף בטובו" – בפרשת בראשית (א, א אופן טו) כתב האור החיים הקדוש, כי בפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", נרמז אימתי ניתן שכר על קיום מצוות גם בעולם הזה: "להיות שיש ב' עולמות, עולם הזה ועולם הבא, והאדם על ידי התעסקו בתורה ובמעשים טובים ישיג הטוב והחיים. כאן הודיענו הכתוב כי לא ישלם לצדיקים שכר התורה והמצות בעולם הזה, עד אשר יכין להם אוצר הטוב שהוא העיקר לחלק הנשמה. ואחר כך אם יותיר, מטיבים לו גם בעולם הזה. כי יבחר ה' תחילה להכין לאדם גמול עולם העליון, שהוא הנצחי. והוא שרמז באומרו בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם, שהם עולם הנשמות. ואחר כך וְאֵת הָאָרֶץ, שהוא עולם השפל, אם העדיף בטובו. הא למדת, שאין מטיבים לצדיקים בעולם הזה, עד אחר שיזכו בנחלתם לאור באור החיים".
דברי האור החיים הקדוש, כי צדיקים גמורים מקבלים שכר על מעשיהם בעולם הזה מפורשים גם בדברי רבותינו הראשונים: הרמב"ן כתב בשער הגמול (מהדורת חזון יואל סימן כז) "לא איברי עלמא אלא לצדיקי גמורי או לרשיעי גמורי (ברכות סא, ב). כלומר, שהצדיקים הגמורים אוכלים בעולם הזה ונוחלים בעולם הבא, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". ה"צדיקים הגמורים", הם מי שאין בידם חטא, לפיכך לא גובים מהם פרעון על מיעוט עוונותיהם בעולם הזה, ולכן הם נהנים גם בעולם הזה.
והמאירי (בית הבחירה סוטה, ז, ב) כתב בתוך דבריו: "כל שאין עוון מעכב, אף הוא גומל בעולם הזה".
שלטון על המזל
ג. לעיל [אות ב] הובאו דברי האור החיים הקדוש, שנתינת השכר הגשמי של "מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּו", היא תוספת על השכר המובטח בעולם הבא, למי שעובד את בוראו באהבה בכל לבבו ובכל נפשו. עתה נבוא לביאור המשך דבריו שם: "גם רמז, שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלויים בזכות, אף על פי כן כשיעבדו ה' כמצטרך אין המזל שולט בהם, ויאכלו וישבעו מטוב הגשמי". כוונתו לפרש בזה את האמור בהמשך הפסוק: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ – וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", שאם יעבדו את השי"ת כראוי ["כמצטרך"] יזכו לכל טוב גשמי ש"יאכלו וישבעו", גם דברים שהם בדרך כלל בשליטת המזלות.
המקור לדבריו, מבואר במה שכתבו תוספות במסכת מועד קטן (כח, א ד"ה אלא) ליישב את האמור בגמרא שם "חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", הסותר לכאורה את דברי הגמרא במסכת שבת (קנו, א) "אין מזל לישראל" – ותירצו תוספות "דלפעמים על ידי זכות גדול משתנה המזל".
ענין זה מתבאר בדברי האור החיים הקדוש בפירושיו במקומות נוספים על התורה:
- בפרשתנו – כתב האור החיים הקדוש (דברים ח, ב), כי למרות האמור בגמרא "בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא", נתחדש "שאם ישראל יתעצמו לשמור ולעשות כל המצות בכללות, יובטחו משלשתם יחד". וענין זה נרמז בכתוב: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן, הרי חיים. וּרְבִיתֶם, הרי בנים. וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, הרי מזוני. ומעתה כל המתעצם בשלימות התורה והמצות, מובטח בבני ובחיי ומזוני".
- בפרשת ראה – כתב האור הקדוש (דברים טו, ה) "כי מאמר חכמינו ז"ל שאמרו שהעושר והעוני אינו תלוי בזכות, הוא, הגם שיהיו זכיותיו מרובים, כל שיש לו אפילו חטא אחד לא ישלוט על המזל המראה עליו עוני. אבל כשיגיע לשלימות התורה והמצות ישלוט גם על המזל, וישיג עושר ובנים וחיים".
- בפרשת בחוקותי – כתב האור החיים הקדוש (ויקרא כו, ג אופן כד) "כי באמצעות קיום המצוות הוא שולט ודורך על המזלות", והיינו דברי חז"ל (שבת קנו, א) "אין מזל לישראל", פירוש: "הם שולטים בו", לפי מעשיהם וזכותם.
- בפרשת בחוקותי – ביאר האור החיים הקדוש (ויקרא כו, ט) את הפסוק "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם", וזה לשונו: "עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל אין מזל לישראל, והוא מאמר ה' וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וגו', כנגד בני חיי ומזוני. הגם ששלשתם הם תלויים במזל, ולא בזכות, אני אפנה המזל ממקום למקום המורה עליכם. לפרות זה כנגד הבנים, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם כנגד חיי, על דרך אומרו (דברים יא, כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם וגו'. וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם[5], כנגד מזוני"[6].
עסק התורה תשמחהו
ד. עוד זאת למדנו בפרשתנו על שכר התורה בעולם הזה, על פי המקובל בידי חז"ל (בראשית רבה, פרשה מב, ג) כי בכל מקום שנאמר "והיה" אינו אלא לשון שמחה.
ולפי זה ביאר האור החיים הקדוש בפרשתנו (דברים ז, ב) את לשון הכתוב "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן", כי נרמז בזה שכר לימוד התורה וקיום המצוות – שהיא השמחה: "עוד רמז על דרך אומרו (תהלים יט, ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. והוא אומרו וְהָיָה, השמחה תהיה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. ופירוש עֵקֶב שכר, עסק התורה תשמחהו. והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ"ד מ"ב) מצוה גוררת מצוה וכו', ששכר מצוה – מצוה, שהיא השמחה".
כאשר "שומעים" בקול השי"ת בעסק התורה והמצוות, קבלת השכר היא השמחה הבאה בעקבות זאת. לפי פירוש זה, נרמז איפוא בדברי התנא במסכת אבות, כי גם בקיום מצוה, השכר הוא "שמחה", אשר נחשבת גם כ"מצוה", ועל זה נאמר "מצוה גוררת מצוה".
תורה מגנא ומצלא
ה. שכר נוסף בעולם הזה של העוסקים בתורה, הוא היות התורה "מגנא ומצלא" מן החטא, כדברי הגמרא במסכת סוטה (כא, א) – "אמר רב יוסף, מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא. תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא"[7].
האור החיים פירש, כי ענין זה נרמז בפסוקי התורה בכמה מקומות:
- בפרשתנו – כתב האור החיים הקדוש (דברים ז, יב) "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות, שהתורה מגנא ומצלא מן החטא, שהיא השמירה [וּשְׁמַרְתֶּם]. גם מביאה לידי קיום המצוות, שהוא המעשה" [וַעֲשִׂיתֶם].
- בפרשת יתרו – פירש האור החיים הקדוש את הפסוק (שמות יט, ה) "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי", וזה לשונו: "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (סוטה כא, א) תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא. והוא אומרו אִם שָׁמוֹעַ, פירוש אם תהיה השמיעה, זה יהיה לכם לשתי תועליות: האחת, שאתם שומעים קולו יתברך דברי אלקים שיש בהם החיים ותחיו, כאומרו (ישעיה נה, ג) שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם. והשניה, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, פירוש, שיגן עליכם מיצר הרע". דהיינו, "אִם שָׁמוֹעַ" – תשמעו לדברי תורה, אזי התועלת הראשונה היא השמיעה עצמה – "תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי", שעל ידי תזכו ל"וּתְחִי נַפְשְׁכֶם", כי יש בתורה חיים ללומדיה ושומרי מצוותיה. ומלבד זאת יש תועלת נוספת – "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי", שעל ידי השמיעה יזכו להינצל מהיצר הרע וישכילו לשמור את ברית ה'.
- בפרשת כי תבוא – פירש האור החיים הקדוש את הפסוק (דברים כח, א) "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו", כי "ימשך לך מהשמיעה לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה". כלומר, בפסוק זה נרמז כי זכות "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ" – לימוד התורה, גורמת "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו", כי כשניצולים מהיצר הרע, זוכים לשמור ולעשות את המצוות ללא הפרעה[8].
- בפרשת בחוקותי פירש האור החיים הקדוש (ויקרא כו, יד), את אותם הדברים, אלא מן הצד השני. דהיינו, "אִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי", כאשר לא עוסקים בתורה ובמצוות, הדבר גורם ל"וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה", כדבריו: "לצד שרצה ה' לומר שלילת שמירת המצוות ומיאון עשות רצונו יתברך, לזה הקדים הסיבה ואמר שסיבת הדבר הוא לצד שלא למדו תורה. על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל, ב) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, הרי כי אין תקוה לינצל מהיצר על ידי עסק זולת התורה. וכשיושלל מהתורה, יטה אזנו ליצרו הרע".
רק לימוד תורה לשמה מגן ומציל
ו. בדברי הגמרא במסכת סוטה (כא, א) הקשו על רב יוסף שאמר "תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא" – "מתקיף לה רבה, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה[9], אמאי לא אגינא עלייהו"[10].
האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג אופן ז) תירץ קושיא זו בטוב טעם ודעת: "והגם שדרש רבא (פסחים נ, ב) בפסוק (תהלים נז, יא) גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד. הטעם לא שיש רצון הבורא ללימוד זה, אלא לתכלית היוצא ממנו שיבוא ללמוד לשמה. ותורה זו [שנלמדה שלא לשמה] אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבוא עבירה לידו. ובזה יש לתרץ מה שהקשו לרבי יוסף, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה אמאי לא אגינא עלייהו. לדברינו אין קושיא, שהם היו לומדים מתחילתם שלא לשמה, ואין כח בתורה כזו להגין עליו מיצר הרע"[11].
וכן מתבאר בדבריו בפרשת שלח (במדבר יג, כו) "ומה שדחה הש"ס בסוטה סברת רב יוסף ממה שלא הגינה תורה לדואג ואחיתופל, אינה דחיה, לפי מה שאמרו בחגיגה (טו, ב) במתניתא תנא דואג ואחיתופל טינא היתה בלבם. פירוש, שתורתם היתה שלא לשמה. ומעתה אין הוכחה ממה שלא הצילתם תורתם, שהרי לא היתה תורה לשמה".
לפי דרכו, ביאר האור החיים הקדוש את הפסוק (ויקרא כו, יד) "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה", וזה לשונו: "עוד ירצה, בהעיר עוד אומרו וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל, לפי מה שפירשתי בפסוק אם בחוקותי תלכו וגו', באחד מן הדרכים, שיכוון לומר שעל ידי עסק התורה יהיה בטוח מיצרו, כי התורה מגנא ומצלא. לזה אמר בכפל התנאי וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, פירוש לִי – לשמי, שהגם שילמדו התורה, אם לא יהיה הלימוד לשמו יתברך, וְלֹא יַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, פירוש אין מציל מיד יצר הרע ויבואו לידכם עבירות, שאין מציל מהיצר אלא תורה לשמה".
בביאור הענין, היאך עסק התורה מחליש את כוחו של היצר הרע, כתב רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"ב דרוש ז) הסבר נפלא: "כי כל חמדת אדם הוא מחום יצר הרע המחמם גופו לתאווה, כי כל תאוות אדם הוא מכח החום שבקרבו. כי באפס וביטול החמדה, הוא אדם בטל וכלא היה. ולכך עצה היעוצה לבטל חום היצר הרע, יעסוק בתורה שהוא אש של מעלה, אש אוכלה אש ואין מכלה. ואוכל חום אש חמדה של יצר הרע ואין מכלה גופו. אדרבה, יחליף כח יעלה אבר כנשרים ויזקין בארץ גזעו, והיינו תורה לשמה לשם שמים לעשות נחת רוח ליוצרו בכל אופן"[12].
התורה נותנת לו כח וגבורה
ז. עוד זאת מצינו שכר בעסק התורה, שהיא נותנת לאדם כח וגבורה.
דבר זה למדנו מדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו (דברים יא, ח) בפירוש הפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ", כי "הכוונה בזה לשלול דעת אומרים לחדול מעסק התורה, משום מלחמת הארץ שצריך חוזק, והתורה נקראת תושיה (סנהדרין כו, ב). לזה אמר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה. וכבר כתבתי למעלה שמאמר כָּל הַמִּצְוָה ירצה אל עסק התורה, ויחד לה שמירה ליתן לאו על ביטולה וגמר אומר לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, פירוש שאדרבה נותנת לו כח וגבורה להתחזק במלחמת ה', וכן הוא אומר (משלי ח, יד) אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה".
המקור לדבריו, שהתורה נותנת ללומדיה כח וגבורה, מפורש במסכת אבות (פ"ו מ"א) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו וכו', ונהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר (משלי שם) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה".
ומבואר בזה דבר מופלא מאין כמוהו. אף שהתורה ועמלה מתישים כוחו של אדם, כדברי חז"ל (סנהדרין כו, ב) "למה נקרא שמה תושיה – מפני שהיא מתשת כחו של אדם". ראה זה פלא, ככל שיעמול יותר ויותר בתורה, לא רק שאין לומדיה מרגישים צער ועמל, אלא אדרבה, היא מוסיפה בהם כח וגבורה. ולא עוד, אלא שנותנת את העוז והתעצומות הדרושים לנצח במלחמת ה'.
ונראה שמתוך יסודות אלו, פירש האור החיים הקדוש את מאמר הכתוב (במדבר כג, כא) "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", והיינו "שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג, טז) עמל הוא בעיני, אלא אדרבה כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה". והוסיף: "גם נתכוון על דרך אומרו אני בינה לי גבורה, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידים בה אין להם עמל בעסק התורה, שאדרבה היא נותנת לו גבורה".
כי מסגולותיה הפלאיות של התורה, להיות מתשת ומוסיפה גבורה, בעת ובעונה אחת, וזאת כאשר הלימוד נעשה בהתמדה ומתוך חשק גדול[13].
* * *
[1] המשכו של מאמר זה בפרשת כי תבוא מאמר תורה ושכרה (ב) – התורה כוללת כל הטובות שבעולם.
[2] "דתניא רבי יעקב אומר, אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה [כיון שאין אדם מקבל את שכרו בעולם הזה]. בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טו) לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, בשילוח הקן כתיב (דברים כב, ז) לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה [ראש מגדל] והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת. היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה. אלא לְמַעַן יִיטַב לָךְ, לעולם שכולו טוב, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, לעולם שכולו ארוך".
[3] המשך דבריו שם: "גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלויים בזכות, אף על פי כן כשיעבדו ה' כמצטרך אין המזל שולט בהם", יבואר להלן [אות ד].
[4] כלומר, כבר מעת שהוא מתחיל לטעום את טעם המצוות, בשעה שמקיימן בעולם הזה, תיכף יש לו חיים טובים בעולם הזה. ולכן "חיים" אלו נאמרו בלשון הכתוב וָחַי בָּהֶם" בהווה.
[5] בביאור הרמז בכתוב "ברית" לענין ה"מזוני", כתב האור החיים שם על פי האמור בהבטחה לנח (בראשית ח, כב) "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ", ואמרו חז"ל (שבועות לו, ב) כי מה שנאמר (שם פסוק כא) "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם", היא שבועה, ונאמר (שם ט, יב) "זֹאת אוֹת הַבְּרִית", והיינו שכל הנאמר שם נכלל בשבועה לנח. נמצא לפי זה, שכל ענייני ה"מזוני" שנאמרו על הארץ שיהיו בה תמיד, נכלל ב"ברית" שכרת הקב"ה עם נח.
[6] מאידך גיסא, כתב האור החיים הקדוש בפרשת ואתחנן (דברים ו, ה) כי "שלשה דברים אלו [בני, חיי ומזוני] אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה' ואהבתו" [ראה כל דבריו שם בהרחבה], ולכאורה משמע כי ג' דברים אלו אינם תלויים בעבודת ה' כלל. בספר כל הכתוב לחיים (פרשת עקב) כתב ביישוב הדברים: "המדקדק בלשון רבנו יראה, שכאן [בפרשת עקב (דברים ח, ב), וכן יתפרשו דבריו בשאר המקומות הנ"ל], נתכוון לומר, שרק אם מניעת הטוב אליו הוא מצד מזלו הרע, אזי אם יתעצם בעבודת ה' ישתנה מזלו לטובה. אבל באמת חוץ מהשפעת המזל, יש עוד הרבה חשבונות עמוקים מכבשי רחמנא, אשר אין איתנו יודע עד מה, למה צדיק ורע לו, ועל זה נתכוון רבנו בפרשת ואתחנן".
[7] עוד מצאנו בדברי חז"ל, מאמרים נוספים על ההגנה שנותן העסק בתורה מפני היצר הרע: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה". ומבואר כי עסק התורה מגן ומציל מפני היצר הרע" (ברכות ה, א). "אין יצר הרע שולט על התורה, ומי שהתורה בלבו אין יצר הרע שולט בו, ולא נוגע בו" (מדרש תהלים מזמור קיט). "תורה אבן, יצר הרע אבן, האבן תשמור את האבן" (ויקרא רבה, פרשה לה, ה).
[8] וכן פירש האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (משלי ב, א) את לשון הכתוב בספר משלי "בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ", וזה לשונו: "יאמר על דרך אומרם ז"ל תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, שלא יבוא לידי עוון אשר חטא. לזה אמר בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי, דע כי לא אֲמָרָי בלבד [לימוד התורה] אתה לוקח, אלא גם את המצוות תִּצְפֹּן אִתָּךְ, פירוש לא תבוא לידך עבירה ותעשנה" – כי תורה מגנא ומצלא מן החטא.
[9] כמבואר במסכת חגיגה (טו, א) "אמר רבי אמי, תלת מאה בעיי בעו [שלוש מאות שאלות שאלו] דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר [יש מפרשים שדורשים גובהו של למ"ד, ודורשים בו כל זאת. ויש אומרים מגדל דור הפלגה. ולי נראה מגדל הפתוח לאויר גרסינן, והן מהלכות אהלות – רש"י]. ותנן (סנהדרין צ, א) שלשה מלכים [ירבעם, אחאב ומנשה] וארבעה הדיוטות [בלעם, דואג, אחיתופל וגיחזי] אין להם חלק לעולם הבא".
[10] ומחמת שאלה זו אמר רבא שם: "תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא". וביאר המהרש"א (שם), כי דואג ואחיתופל מתו קודם זמנם אף שהתורה מגינה מן הפורענות, לפי שאינה מגינה אלא מפורענות ויסורים אך לא ממיתה.
[11] וכבר מצאנו יסוד זה, שרק העוסק בתורה לשמה, התורה מצילתו מן החטא, בדברי הריטב"א (כתובות עז, ב) שכתב: "אורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקים בה לשמה". אולם החינוך (מצוה טז) כתב: "ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
[12] כיוצא בזה ביאר הנתיבות שלום מסלונים (פרשת צו, מאמר ואש המזבח תוקד בו) "על דרך העבודה" את הציווי (ויקרא ו, ב) "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" – להבעיר את האש הגדולה של לימוד התורה בלבנו, ובזה נינצל מציפורני היצר: "הלומד תורה, דברי תורה נבלעים בדמו, שנכנס בקרבו אש קודש, אש התורה הנבלעת בדמו. שהלא דברי כאש נאם ה', והלומד תורה בילדותו, תורה נבלעת בדמיו ונכנס בקרבו אש הקודש, והאש אוכלה אש. וכמאמר הכתוב (תהלים צז, ג) אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו. העצה לכל עניני "צריו" היא אש לפניו תלך, אש התורה הקדושה, אשר תלהט סביב צריו. ובראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, כח האש הנמצא בתוה"ק שורף ומכלה את כל כוחות הרע. ועל פי זה יש לפרש את מאמר הכתוב וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. אש המזבח היינו כח התורה, כמאמרם כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. כח האש שבתורה שהלא דברי כאש נאם ה', תוקד בו בגופו של התלמיד חכם העוסק בתורת עולה, וכאילו הקריב עולה. משום שהתורה נבלעת בדמו, ועל ידי זו אש המזבח יוקדת בקרבו. לכן אין אש הגהינום שולטת בו, היינו אש התאוות אינה שולטת בו, מכח אש הקודש של התורה הבוערת בקרבו". והם הם דברי היערות דבש כי "עצה היעוצה לבטל חום היצר הרע, יעסוק בתורה שהוא אש של מעלה – אש אוכלה אש ואין מכלה, ואוכל חום אש חמדה של יצר הרע". ומכוחה של "אש התורה" הבוערת בלב האדם, יאזור עוז ותעצומות ללחום ביצרו האורב לו, להכריעו ולהכניעו.
[13] וראה בפרשת בלק מאמר שעשועי דאורייתא, שנתבארו בהרחבה שני יסודות גדולים אלו – ההתמדה והלימוד בחשק גדול, בקניינה של דרגת הלימוד בהרגשת שעשוע, עיין שם וצרפו לכאן.
כפי שצויין לעיל, עניינים נוספים בשכרה של תורה, נתבארו בפרשת כי תבוא מאמר התורה כוללת כל הטובות שבעולם.
