תורה ותפילה תבלין (עקבי דרך, ויצא)

"ויצא ויעקב" הדרך אל האושר

א. האור החיים הקדוש ביאר את פרשת "ויצא יעקב" (בראשית כח, י-יג) בדרך "רמז" – על נפש האדם בצאתה מהעולם העליון, ועל מלחמתה בימי חייה בעולם הזה נגד היצר הרע, בדרך אל האושר בחיי העולם הבא: "בדרך רמז כל הפרשה תרמוז ענין האדם, וכמו שהתחילו לומר בה רבותינו ז"ל (זוהר ח"א דף קמ"ז ע"א) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, היא הנפש בצאתה מעולם העליון. ונקרא יעקב, על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו מִבְּאֵר שָׁבַע, מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים. ושֶׁבַע ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה, שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל, ב). ואומרו וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צא, ב) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב (בראשית ד, ז) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ".

ודרכי המלחמה כנגדו הם בתפילה ולימוד התורה: "ואומרו וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, כי צריך האדם להתפלל לה', שהוא מקומו של עולם (ב"ר סח, ט) שלא יעזבנו בידו. ואומרו וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה, א) וז"ל אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וגו', ואם לאו יעסוק בתורה, דכתיב (תהלים ד, ה) אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם. והוא אומרו מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, פירוש בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם אַבְנֵי הַמָּקוֹם שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו, והוא אומרם ז"ל (סוטה כא, א) תורה מצלת מיצר הרע, בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה" [יעויין שם בכל דבריו המופלאים].

נראה להרחיב בביאור דברי האור החיים הקדוש, המדריך אותנו להילחם ביצר הרע בעסק התורה ועל ידי תפילה.

אך בראשית הדברים, נעמיק להתבונן בדברי חז"ל והאור החיים הקדוש, על כוחותיו ודרכו של היצר הרע, ועל הסייעתא דשמיא הנצרכת במלחמה נגדו[1].

"אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו"

ב. בשל כוחותיו האדירים של היצר הרע ותחבולותיו המחוכמות, מסרו חז"ל (קידושין ל, ב) כי ללא עזרה מהשי"ת, בלתי אפשרי לנצחו: "אמר רב יצחק, יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר (בראשית ו, ה) רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ואמר ר"ש בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר (שם פסוק לג) ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ".

בפירושי האור החיים הקדוש הוסיף נופך בדבריהם.

• בפרשת שופטים – ביאר את הכתוב (דברים כ, א) "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ", כרמז ל"מלחמת האדם עם יצרו", כדבריו: "ואמר כִּי תֵצֵא למלחמה "הידועה", שאין גדולה ממנה. והנה במלחמה זו יש שני דברים קשים לאדם שמתישים כוחו. האחד, הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע. השני, שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו, בענייני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאווה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצוות. ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתווספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים, כמו שפירשתי במקומות אחרים, והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכים"[2].

ובכדי להילחם בשני דברים אלו, רמז הכתוב שיש צורך בעזרה ממרומים: "לזה בא דבר ה' כאן, ואמר כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה וראית בעיני שכלך סוּס וָרֶכֶב. סוס כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם. רכב כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים. ואומרו עַם רַב מִמְּךָ, כנגד כוחות הרע שניתווספו ממנו מצד מעשיו הרעים, כמו שאמרנו אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר לֹא תִירָא מֵהֶם. והטעם הוא כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, פירוש, הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו, אבל כיון שה' אלהיך עמך, כוחו גדול להצילך. כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה' והוא יכניע מציריו. ואמרו ז"ל (קידושין ל, ב) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו".

• בפרשת כי תצא – הוסיף האור החיים הקדוש (דברים כא, י) כי היצר הרע נקרא בשם "אויב", בכדי ללמדנו שאף פעם אין מנוחה במלחמה נגדו: "ואומרו עַל אֹיְבֶיךָ, בא להעיר כי לא מלחמה זו כגיבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו. כמו כן, אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם. ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו"[3].

ההצלה מציפורני היצר הרע על ידי תפילה

ג. מאחר וכוחו של היצר הרע כביר ותחבולותיו מסוכנות, חובה לטכס עצות ולהשתמש בכל דרכי המלחמה האפשריים נגדו – ובכלל זה  התפילה, וכדברי אור החיים הקדוש [אות א] "כי צריך האדם להתפלל לה', שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו", שהתפילה היא כלי רב עוצמה במלחמה נגד היצר הרע.

ענין זה מבואר ביתר הרחבה בדברי האור החיים הקדוש בביאור הפסוקים הנאמרים בעת הבאת הביכורים  (דברים כו, פסוקים ה-ז). ופירש כי "אֲרַמִּי" הוא "יצר הרע, שהוא רמאי גדול, כאומרו (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, שמרמה הבריות לאבדם". ולפי זה הסבר המשך הפסוק "אֹבֵד אָבִי", היינו "אָבִי, שהיא הנשמה, שכל מועצותיו של השטן לאבד הנשמה, והנשמה נקראת אב, כאומרם בזוהר (פרשת לך לך דף ע"ו ע"ב) והוא הוא המונע האדם מעשות חיובו בעבודת ה'". והדרך להילחם כנגדו נרמזת בהמשך הכתוב בפרשה שם: "ואומרו וַנִּצְעַק אֶל ה', כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה' בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אומרו וַנִּצְעַק אֶל ה'. ואומרו וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וגו', פירוש הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו, אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם, מטעם שראה את הרשום שהוא עָנְיֵנוּ עֲמָלֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ. העוני הוא אפיסת כח הלוחם, שאין כח בנו המספיק להילחם בו לגרשו ממנו. העמל הוא שאנו צריכים לעמול במלחמתו. הלחץ הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטוא בעל כורחו, ולשלוש סיבות שמע ה' את קולנו".

ואכן, מר בריה דרבינא קבע בסוף תפילתו, דבר יום ביומו, בקשה להינצל מיצר הרע, כמובא בדברי הגמרא (ברכות יז, א) "פתח לבי בתורתך, ובמצותיך תרדוף נפשי, ותצילני מפגע רע מיצר הרע". ואנו מתפללים על כך בסיומן של ברכות השחר: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה'  אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רָע, מִיֵּצֶר רָע".

תפילה לסיוע במלחמת היצר הרע – תפילה בעת צרה המקובלת ביותר

ד. ונראה ללמוד מדברי האור החיים בפרשת כי תבוא [אות ג] "הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו, אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם" – כי תפילה לזכות לסייעתא דשמיא במלחמה נגד היצר הרע הבוקעת מקירות הלב, היא בגדר "תפילה בשעת צרה", המתקבלת ביותר.

וכפי שהיה במצרים, שנגאלו בזכות צעקתם בתפילה מתוך הלחץ והדחק, כפירושו של האור החיים הקדוש על הכתובים בפרשת שמות (ב, כג-כה) המתארים את זעקתם של בני ישראל "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה", וזה לשונו: "עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים קיח, ה) מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה, כי אחת מהתפילות המתקבלות היא תפילה שמתוך צרה. וכן הוא אומר (יונה ב, ג) קראתי מצרה. והוא אומרו וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה, פירוש לצד שהיתה מצרת העבודה. וכפי זה שוועה זו היא תפילה, וצעקה כאב הצרה. הנה היא רמוזה באומרו מן העבודה ויזעקו. ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו, שהתחיל לומר וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם, שהיה לו לומר ותעל זעקתם וגו'. אלא נתכוין לומר, שהם זעקו מהצרה, וגם שוועו לה', כאומרו וַתַּעַל שַׁוְעָתָם. וכפי זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם, ששוועו לאלקים מן העבודה".

יסודות הדברים נתבארו בדברי הרמב"ן (שם) שכתב: "והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם, וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת בְּרִיתוֹ, וַיַּרְא אֱלֹקִים, וַיֵּדַע אֱלֹקִים, כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג, ז). כי אע"פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם, לא היו ראויים להיגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ, ח), אלא מפני הצעקה קבל תפילתם ברחמיו"[4].

ונראה כי זהו ביאורם של הדברים, שאף כנגד צרת היצר האורב עלינו – "כשצועקים אל השי"ת הוא שומע קולם". כאשר נשכיל לזעוק מעומק ההבנה כי בצרה גדולה אנחנו, הרי ש"תפילה בשעת צרה", מתקבלת ביותר לפני המקום.

• •   •

תורה "מגנא ומצלא" מהיצר הרע

ה. עתה נשוב לביאור דברי האור החיים הקדוש בריש הפרשה [אות א] אודות הדרך הנוספת להציל מהיצר הרע באמצעות לימוד התורה, כדבריו הנ"ל: "והוא אומרו מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, פירוש בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו, והוא אומרם ז"ל תורה מצלת מיצר הרע, בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה".

מקור הדברים בסוגיית הגמרא במסכת סוטה (כא, א) "אמר רב יוסף, מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא. תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא". על כך הקשה רבה: "אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה, אמאי לא הגינה עלייהו. אלא אמר רבא, תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא". מבואר איפוא בדברי חז"ל, כי בכוחה המופלא של התורה הקדושה להגן מפני היצר הרע שלא ישלוט על האדם.

על פי זה פירש האור החיים את הכתוב בפרשת יתרו (שמות יט, ה) "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", וזה לשונו: "עיקר המצוה הוא שמיעת התורה, וממנה נמשכים כל התועליות: האחת, שהם נהנים מקול אלקים חיים. השניה, יהיו שומרים המצות ולא ישלוט בהם יצר הרע. השלישית, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה וגו'. ולפי מה שפירשתי למעלה כי אומרו תִּשְׁמְעוּ הוא לתורה שבעל פה, תהיה גזרת הכתוב וּשְׁמַרְתֶּם וגו', כי באמצעות התורה תצילהו מיצר הרע המחטיאו".

וכמו כן פירש את לשון הכתוב בפרשת עקב (דברים ז, יב) "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", כי "שמירה" דהיינו לימוד התורה, מגן מהיצר הרע ואז זוכה להמשיך ב"עשיה" של עבודת הבורא: "ואומרו וּשְׁמַרְתֶּם וגו', פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות, שהתורה מגנא ומצלא מן החטא (סוטה כא, א) שהיא השמירה, גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה"[5].

רק לימוד תורה "לשמה" מגן ומציל מהיצר הרע

ו. בדברי הגמרא במסכת סוטה [אות ה], הקשו על רב יוסף שאמר "תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא" – "מתקיף לה רבה, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה[6], אמאי לא אגינא עלייהו"[7].

האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג אופן ז) תירץ קושיא זו בטוב טעם ודעת, וחידש כי רק לימוד תורה "לשמה" מגן ומציל מהיצר הרע: "והגם שדרש רבא (פסחים נ, ב) בפסוק (תהלים נז, יא) גדול עד שמים חסדך, זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד. הטעם לא שיש רצון הבורא ללימוד זה, אלא לתכלית היוצא ממנו שיבוא ללמוד לשמה. ותורה זו [שנלמדה שלא לשמה] אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבוא עבירה לידו. ובזה יש לתרץ מה שהקשו לרבי יוסף, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה אמאי לא אגינא עלייהו. שהם היו לומדים מתחילתם שלא לשמה, ואין כח בתורה כזו להגין עליו מיצר הרע[8].

וכן מתבאר בדבריו בפרשת שלח (במדבר יג, כו) "ומה שדחה הש"ס בסוטה סברת רב יוסף ממה שלא הגינה תורה לדואג ואחיתופל, אינה דחיה, לפי מה שאמרו בחגיגה (טו, ב) במתניתא תנא דואג ואחיתופל טינא היתה בלבם. פירוש, שתורתם היתה שלא לשמה. ומעתה אין הוכחה ממה שלא הצילתם תורתם, שהרי לא היתה תורה לשמה"[9].

בביאור הענין, היאך עסק התורה מחליש את כוחו של היצר הרע, כתב רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"ב דרוש ז) הסבר נפלא: "כי כל חמדת אדם הוא מחום יצר הרע המחמם גופו לתאוה, כי כל תאות אדם הוא מכח החום שבקרבו. כי באפס וביטול החמדה, הוא אדם בטל וכלא היה. ולכן מה יעשה אדם לבטל חום יצר הרע ויהיה מכל מקום אדם בתואר אדם, כי אם יסגף אדם עצמו בפרישות לבטל החום וחמדה, יחליש כוחותיו, והרי הוא כגבר אין איל כלל, ונוגע לשמירת נפש".

ולכך עצה היעוצה לבטל חום היצר הרע, יעסוק בתורה שהוא אש של מעלה אש אוכלה אש ואין מכלה, ואוכל חום אש חמדה של יצר הרע ואין מכלה גופו, אדרבה, יחליף כח יעלה אבר כנשרים ויזקין בארץ גזעו, והיינו תורה לשמה לשם שמים לעשות נחת רוח ליוצרו בכל אופן[10].

"תורה תבלין" – להצלה מהיצר הרע

ז. מלבד האמור לעיל, חז"ל (קידושין ל, ב) מסרו לנו כי התורה היא "תבלין" נגד היצר הרע: "כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת. ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ"[11].

על פי דבריהם פירש האור החיים בפרשת כי תבוא את הכתוב (דברים כו, ח) "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים", וזה לשונו: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצירים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע, כאומרם ז"ל (סוכה נב, ב) שלולי שה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע, אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב (תהלים לז, לב-לג) צוֹפֶה רָשָׁע זה יצר הרע, לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ. ואומרו בְּיָד חֲזָקָה, רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה' וכו', והוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל, ב) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין, שהוא התורה. והוא אומרו וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ, גם נתנה בגבורות מתוך האש".

ובפרשת בחוקותי ביאר האור החיים הקדוש את הכתוב (ויקרא כו, יד-טו) "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה", שהגורם לאי עשיית המצוות היה שלא שמעו – עסקו בתורה, ולכן לא היתה להם הגנה מהיצר הרע: "לצד שרצה ה' לומר שלילת שמירת המצוות ומיאון עשות רצונו יתברך, לזה הקדים הסיבה ואמר שסיבת הדבר הוא לצד שלא למדו תורה, על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל, ב) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. הרי כי אין תקוה להינצל מהיצר על ידי עסק, זולת התורה. וכשיושלל מהתורה, יטה אזנו ליצרו הרע".

מדוע נקראה התורה "תבלין" ליצר הרע

ח. הטעם לקריאת התורה בשם "תבלין" – מבואר בדברי הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק ה), וזה לשונו: "הבורא יתברך שמו שברא היצר הרע באדם, הוא שברא התורה תבלין לו, וכמו שאמרו ז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה. ומי שיחשבו להינצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו. כי הנה היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד, ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו. ואם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא יקח הרפואה שנבראה לו שהיא התורה, כמו שכתבתי, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו. הא למה זה דומה, לחולה שדרש ברופאים והכירו חוליו ואמרו לו שיקח סם זה. והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא ויקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים, הלא ימות החולה ההוא ודאי.

כן הדבר הזה, כי אין מי שמכיר בחולי היצר הרע ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה. מי איפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה, ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול, שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה, ציוויה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי) הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב".

הסבר נוסף בטעם קריאת התורה בשם "תבלין", ביאר מו"ר רבי דוד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון (מזמור לדוד, חלק ב, מאמר א), כי בכח התורה להפוך את היצר הרע להיות טוב על ידי קידוש הגשמיות לרוחניות, בדומה לתבלין הממתק את המאכל: "מרגלא בפומיה דהג"ר אליהו לאפיאן זצוק"ל לבאר לשון תבלין, אשר לכאורה אינו מדוקדק, דיותר היה להם לומר בראתי לו תורה סם המות לבטלו ולהמיתו, כענין שאמרו שם חז"ל, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. וביאר, שדקדקו בזה חז"ל לגלות לנו עומק הדברים, שהתורה היא באמת בבחינת תבלין, לתבל ולמתק את היצר הרע ולעשותו טוב, כמו שהתבלין מתבל את המאכל ומטעימו לטוב, דעל ידי  כח התורה מתהפך היצר הרע לטוב, עכ"ד. ומבואר לפי דבריו, כי עבודה זו של הפיכת הרע לטוב נעשה רק על ידי התורה הקדושה, שבכוחה להפך את היצר הרע, דהיינו התאוות ורצונות הגוף לתכלית הטוב, דהיינו לתורה ומצוות ועבודת השי"ת.

כדבריו מצאתי בפירוש כסא רחמים להחיד"א באבות דרבי נתן (פרק טז מ"ג) על לשון חז"ל "יצר הרע אין לו תקנה אלא בדברי תורה", וז"ל: אע"ג דיש סגולות להכניעו, כמו אם יהיה עניו באמת, ומי שזכה ליראת שמים בתיקונה וכיוצא, כל זה מועיל להינצל ממנו. אבל ע"י עסק התורה מתקן היצר הרע עצמו ועושהו טוב. וזהו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, דכמו שהתבלין מכשיר התבשיל לאכילה, כן התורה מכשרת היצר הרע שיעשה טוב. וזהו שאמר "יצר הרע אין לו תקנה", לו דייקא, לעשותו טוב אלא בדברי תורה.

ויסוד הדברים הזכיר מרן החזון איש זצוק"ל (קובץ אגרות אגרת א) במתק לשונו הזהב: "אשר אך העמל הוא העבודה המעולה והמהפך את הגשם לרוח והגוף לנפש". והעירוני שכך מפורש ברש"י (זכריה ד, יד) על הפסוק שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר, וזה לשונו: יצר טוב ויצר הרע מתהפך לטוב בזכות התורה. הרי מבואר כענין הנ"ל, שיש בכח התורה הקדושה להפוך את הגשמי לרוחני והרע לטוב. וזהו יסוד העבודה של בכל לבבך בשני יצריך, לכבוש את היצר הרע וכח התאוה הגשמית לרוחניות ועבודת ה', ועל ידי זה מתקדשים העניינים החומריים לרוחניים".

[1] להשלמת היריעה בנושאים אלו ראה גם בפרשת שופטים מאמר כי תצא למלחמת היצר (א), ובפרשת כי תצא מאמר אשת יפת תואר – כי תצא למלחמת היצר (ב).

[2] דבריו יבוארו על פי מה שהבאנו בהרחבה בפרשת אחרי מות מאמר מצוה – אותיות שם הוי"ה [אות ח] את דברי הגר"א (משלי א, כב) בביאור המשנה (אבות פ"ד מ"ב) "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה", וזה לשונו: "בכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום, והוא המסייע אותו לעשות עוד דברים כאלה. וזה הרוח אינו נח ושקט עד שעושה עוד דברים כאלה והוא נהנה מהם, ומזה יש לו נחת רוח, הן בדבר מצוה והן בדבר עבירה. וזהו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. וכל דבר עבירה שהיא גדולה, גם הרוח הבאה ממנה היא גדולה ומתאווה עוד יותר לעבירה. וכן בדבר מצוה גדולה בא רוח ממקום קדוש מאד ומתאוה מאד למצוה ונהנה מאד מחמת זה מהמצוה". וראה שם במה שהבאנו מדברי ספר נפש החיים (שער א פרק ו בהגה"ה) שכתב: "בעת עוברו על אחת ממצוות ה', אמרו גם כן במאמרם ז"ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, פירוש גם כן כנ"ל, שמשורש אותו העוון למעלה בכוחות הטומאה, הוא ממשיך רחמנא ליצלן רוח הטומאה על עצמו, וחופפת עליו וסובבתו".

[3] וראה גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי בפירוש הפסוק (בראשית מט, כג) "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים, וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב", שנרמז בו ענין הסיוע והעזרה מהיצר הרע: "וַיְמָרֲרֻהוּ, הם בחינת הרע המפתה לעשות רע, וזה היה לו סיבה שיפוזו זרועי ידיו (סוטה לו, ב) לצד שנכנס בגופו היצר הרע, וכמעשה רב עמרם חסידא (קידושין פא, ב). ואע"פ כן נתגבר כארי, ולא ירה חצו אלא וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו. ואומרו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, פירוש כי ה' עזרו, על דרך אומרו (תהלים לז, לג) לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ, ונתן לו אבירות כנגדם, כי ה' הוא העוזר נגד המסית והמדיח".

[4] וכן פירש רבנו בחיי שם: "ללמדך שאין תפילתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך. וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שביאר הענין הזה, הוא שאמר (יונה ב, ח) בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. הבטיח הנביא, שהתפילה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך". והוסיף שאף הגאולה העתידה תבוא רק לאחר שישובו בתשובה שלימה ויתפללו בתפילה היוצאת מעומק הלב – מתוך צרת הגלות: "ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתינו זאת העתידה, שהיא תלויה בתשובה ובתפילה. כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפילתם, ובא להם הגואל מיד. ועל כן סמך לו ומשה, לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפילה". וראה עוד בענין זה בפרשת וארא מאמר סוד התפילה ופעולתה.

[5] וראה גם בפירושו בפרשת כי תבוא על הפסוק (דברים כח, א) "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", וזה לשונו: "ואולי שגזירת הכתוב הוא תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה', והכוונה בזה כי על ידי עסק התורה יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו. והוא אומרו תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, עוד ימשך לך מהשמיעה לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, שהתורה מצלת מן החטא (סוטה כא, א) הרמוז בשמירה".

[6] כמבואר במסכת חגיגה (טו, א) "אמר רבי אמי, תלת מאה בעיי בעו [שלוש מאות שאלות שאלו] דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר [יש מפרשים שדורשים גובהו של למ"ד, ודורשים בו כל זאת. ויש אומרים מגדל דור הפלגה. ולי נראה מגדל הפתוח לאויר גרסינן, והן מהלכות אהלות – רש"י]. ותנן (סנהדרין צ, א) שלשה מלכים [ירבעם, אחאב ומנשה] וארבעה הדיוטות [בלעם, דואג, אחיתופל וגיחזי] אין להם חלק לעולם הבא".

[7] ומחמת שאלה זו אמר רבא שם: "תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא". וביאר המהרש"א (שם), כי דואג ואחיתופל מתו קודם זמנם אף שהתורה מגינה מן הפורענות, לפי שאינה מגינה אלא מפורענות ויסורים אך לא ממיתה.

[8] ולפי יסוד זה ביאר את האמור בהמשך הפרשה שם (כו, יד) "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה", שיכוון לומר "שעל ידי עסק התורה יהיה בטוח מיצרו, כי התורה מגנא ומצלא (סוטה כא, א). לזה אמר בכפל התנאי וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, פירוש לי לשמי, שהגם שילמדו התורה אם לא יהיה הלימוד לשמו יתברך, ולא יעשו את כל המצות האלה, פירוש אין מציל מיד יצר הרע ויבואו לידכם עבירות, שאין מציל מהיצר אלא תורה לשמה".

[9] וכבר מצאנו יסוד זה, שרק העוסק בתורה לשמה, התורה מצילתו מן החטא, בדברי הריטב"א (כתובות עז, ב) "אורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקים בה לשמה". אולם החינוך (מצוה טז) כתב: "ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

[10] כיוצא בזה ביאר הנתיבות שלום מסלונים (פרשת צו, מאמר ואש המזבח תוקד בו) "על דרך העבודה" את הציווי (ויקרא ו, ב) "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" – להבעיר את האש הגדולה של לימוד התורה בלבנו, ובזה נינצל מציפורני היצר: "הלומד תורה, דברי תורה נבלעים בדמו, שנכנס בקרבו אש קודש, אש התורה הנבלעת בדמו. שהלא דברי כאש נאם ה', והלומד תורה בילדותו, תורה נבלעת בדמיו ונכנס בקרבו אש הקודש, והאש אוכלה אש. וכמאמר הכתוב (תהלים צז, ג) אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו. העצה לכל עניני "צריו" היא אש לפניו תלך, אש התורה הקדושה, אשר תלהט סביב צריו. ובראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, כח האש הנמצא בתוה"ק שורף ומכלה את כל כוחות הרע. ועל פי זה יש לפרש את מאמר הכתוב וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. אש המזבח היינו כח התורה, כמאמרם כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. כח האש שבתורה שהלא דברי כאש נאם ה', תוקד בו בגופו של התלמיד חכם העוסק בתורת עולה, וכאילו הקריב עולה. משום שהתורה נבלעת בדמו, ועל ידי זו אש המזבח יוקדת בקרבו. לכן אין אש הגהינום שולטת בו, היינו אש התאוות אינה שולטת בו, מכח אש הקודש של התורה הבוערת בקרבו". והם הם דברי היערות דבש כי "עצה היעוצה לבטל חום היצר הרע, יעסוק בתורה שהוא אש של מעלה – אש אוכלה אש ואין מכלה, ואוכל חום אש חמדה של יצר הרע". ומכוחה של "אש התורה" הבוערת בלב האדם, יאזור עוז ותעצומות ללחום ביצרו האורב לו, להכריעו ולהכניעו.

[11] ענין "תורה תבלין" ליצר הרע, נתבאר בהרחבה גם בפרשת עקב מאמר תורה ושכרה (א).