א. האור החיים הקדוש ביאר את פרשת "ויצא יעקב" (בראשית כח, י-יג) בדרך "רמז" – על נפש האדם בצאתה מהעולם העליון, ועל מלחמתה בימי חייה בעולם הזה נגד היצר הרע, בדרך אל האושר בחיי העולם הבא:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. בדרך רמז כל הפרשה תרמוז ענין האדם, וכמו שהתחילו לומר בה רבותינו ז"ל (זוהר ח"א קמז, א) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב היא הנפש בצאתה מעולם העליון, ונקרא יעקב על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו מִבְּאֵר שָׁבַע, מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים. ושבע ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל, ב). ואומרו וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צא, ב) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ.
ואומרו וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, כי צריך האדם להתפלל לה', שהוא מקומו של עולם (ב"ר סח, ט) שלא יעזבנו בידו.
ואומרו וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה, א) וז"ל אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וגו', ואם לאו יעסוק בתורה, דכתיב (תהלים ד, ה) אמרו בלבבכם. והוא אומרו מאבני המקום, פירוש בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו, והוא אומרם ז"ל (סוטה כא, ב) תורה מצלת מיצר הרע, בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה [יעויין שם בכל דבריו המופלאים].
נראה להרחיב בביאור דברי האור החיים הקדוש, המדריך אותנו להילחם ביצר הרע בעסק התורה ועל ידי תפילה.
אך בראשית הדברים, נעמיק להתבונן בדברי חז"ל והאור החיים הקדוש, על כוחותיו ודרכו של היצר הרע, ועל הסייעתא דשמיא הנצרכת במלחמה נגדו – "שאלמלא הקב"ה עוזר אינו יכול לו".
"אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו"
ב. בשל כוחותיו האדירים של היצר הרע ותחבולותיו המחוכמות, מסרו חז"ל כי ללא סייעתא דשמיא, בלתי אפשרי לנצח את היצר הרע, כדברי הגמרא במסכת קידושין (ל, ב):
אמר רב יצחק, יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר רק רע כל היום. ואמר ר"ש בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אין יכול לו, שנאמר (תהלים לז, יג) אלקים לא יעזבנו בידו.
בפירושי האור החיים הקדוש הוסיף נופך בדבריהם, מה רב כוחו של היצר הרע, שאילולא הקב"ה המסייע ללחום נגדו, אפס הסיכוי להינצל ממנו.
- בפרשת שופטים (דברים כ, א) על הפסוק "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כתב האור החיים הקדוש שם:
אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך. ואמר כי תצא למלחמה "הידועה", שאין גדולה ממנה. והנה במלחמה זו יש שני דברים קשים לאדם שמתישים כוחו. האחד, הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע. השני, שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו, בעניני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל "דברי התורה והמצוות". ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים, כמו שפירשתי במקומות אחרים, והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין.
לזה בא דבר ה' כאן, ואמר כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה וראית בעיני שכלך סוּס וָרֶכֶב. סוס כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם. רכב כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים. ואומרו עַם רַב מִמְּךָ, כנגד כוחות הרע שניתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים, כמו שאמרנו אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר לֹא תִירָא מֵהֶם. והטעם הוא כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, פירוש, הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו, אבל כיון שה' אלהיך עמך, כוחו גדול להצילך. כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה' והוא יכניע מציריו.
וגמר אומר הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כי זה מופת חותך כי ה' מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה. והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן. וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה, וכן הוא אומר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו. ואמרו ז"ל (קידושין ל:) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו.
- בפרשת כי תצא (דברים כא, י) על הפסוק "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ", כתב האור החיים הקדוש שם:
בדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך, הנה כל בנין העולם וקיומו, תלוי במעשה עם בני ישראל, אם יטיבו דרכיהם העולם קיים, "וישמחו השמים ותגל הארץ", גם ה' אלקינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע.
ואומרו עַל אֹיְבֶיךָ, בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו. כמו כן, אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם. ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו.
- בפרשת ויחי (בראשית מט, כג-כד) על הפסוק "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים, וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", כתב האור החיים הקדוש שם:
וַיְמָרֲרֻהוּ, הם בחינת הרע המפתה לעשות רע, וזה היה לו סיבה שיפוזו זרועי ידיו (סוטה לו, ב) לצד שנכנס בגופו היצר הרע, וכמעשה רב עמרם חסידא (קידושין פא, ב). והנה בחינת הקליפה יתייחס לה שם "מרה" לזה אמר וַיְמָרֲרֻהוּ כוחות הרע, וָרֹבּוּ, על ידי שרבו כוחות הרע עליו ואנסוהו על העבירה ורבו על המונע. וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים, הם הקליפות אשר מחטיאים את האדם להוציא זרע לבטלה היורה כחץ. ואמר לשון משטמה, כי כוחות הרע יחשבו לרעה כמשטמים לקדושה להשחית חמדה. ואע"פ כן נתגבר כארי, ולא ירה חצו אלא וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו.
ואומרו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, פירוש כי ה' עזרו, על דרך אומרו (תהלים לז, לג) ה' לא יעזבנו בידו, ונתן לו אבירות כנגדם, כי ה' הוא העוזר נגד המסית והמדיח.
ההצלה מציפורני היצר הרע על ידי תפילה
ג. עתה מבוארים דברי אור החיים הקדוש [לעיל אות א] "ואומרו ויפגע במקום, כי צריך האדם להתפלל לה', שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו". התפילה היא איפוא, כלי רב עוצמה במלחמה נגד היצר הרע.
ענין זה מבואר ביתר הרחבה בדברי האור החיים הקדוש בביאור הפסוקים (דברים כו, פסוקים ה-ז) הנאמרים בעת הבאת הביכורים:
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב, וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
אמרה תורה שיתן תשובה לה' והתנצלות על אשר לא עשה רצונו יתברך כמצטרך, והוא אומרו וענית ואמרת לפני ה' אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, ארמי – זה יצר הרע, שהוא רמאי גדול, כאומרו (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, שמרמה הבריות לאבדם. והוא אומרו אובד אבי, פירוש אדם הראשון, על דרך אומרו (ישעיה מג, כז) אביך הראשון חטא, ואבדו, וגרם מיתה לו ולדורות הבאים אחריו, והשריש בכל הנפשות חלק הרע, והוא סוד ערלה הדבוקה באדם מבטן ומהריון.
עוד ירצה, באומרו אבי, שהיא הנשמה, שכל מועצותיו של השטן לאבד הנשמה, והנשמה נקראת אב, כאומרם בזוהר (פרשת לך לך דף עו, ב ) והוא הוא המונע האדם מעשות חיובו בעבודת ה'.
ואומרו וַנִּצְעַק אֶל ה', כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה' בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אומרו וַנִּצְעַק אֶל ה'. ואומרו וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וגו', פירוש הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו, אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם, מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו. העוני הוא אפיסת כח הלוחם שאין כח בנו המספיק להילחם בו לגרשו ממנו, העמל הוא שאנו צריכים לעמול במלחמתו, הלחץ, הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטוא בעל כרחו, ולשלוש סיבות שמע ה' את קולנו.
ואכן, מר בריה דרבינא קבע בתפילתו (ברכות יז, א), דבר יום ביומו, בקשה להינצל מיצר הרע:
מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי אלהי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי ותצילני מפגע רע מיצר הרע ומאשה רעה ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.
ואף אנו מתפללים על כך מידי יום ביומו, בסיומן של ברכות השחר:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. וּמֵחָבֵר רָע. וּמִשָּׁכֵן רָע.
וראה תוספת נופך בדברי המשפיע רבי אלימלך בידרמן (באר החיים, שבועות עמ' תסב), שהביא את פירושו של האור החיים הקדוש, והוסיף:
ובהאי גוונא שהוא מבקש על כך מעומק לבו מקדם אבוהון די בשמיא וארעא, יזכה שבקשתו תתקבל אף שהוא בשפל המדריגות. ולמד כן הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, ראב"ד בראד, מדברי נעים זמירות ישראל (תהלים מב, ג-ד) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים, הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה, שאם יהא צמא ומשתוקק לא-ל חי, אזי הקב"ה אומר כנגדו מָתַי אָבוֹא, כלומר בכל מקום שתהיה. ואף בשפל המדריגות ובשאול תחתית ח"ו, גם אז אֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים, ויקבל פני השכינה. והיינו טעמא, כי הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה, דכיון ששפך לבו לפני הקב"ה שיוכל להתקרב אליו, על כן יזכה להתעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, ואף אם היה במצב גרוע מאד ברוחניות, יעלה מעלה מעלה.
תפילה לסיוע במלחמת היצר הרע – תפילה בעת צרה המקובלת ביותר
ד. ונראה ללמוד מדברי האור החיים בפרשת כי תבוא [לעיל אות ג] "הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו, אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם" – כי תפילה לזכות לסייעתא דשמיא במלחמה נגד היצר הרע הבוקעת מקירות הלב, היא בגדר "תפילה בשעת צרה", המתקבלת ביותר.
וכפי שהיה במצרים, שנגאלו בזכות צעקתם בתפילה מתוך הלחץ והדחק, כפירושו של האור החיים הקדוש על הכתובים בפרשת שמות (פרק ב פסוקים כג-כה), וז"ל:
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקִים.
עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים קיח, ה) מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה. וכן הוא אומר (יונה ב, ג) קראתי מצרה. והוא אומרו וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה, פירוש לצד שהיתה מצרת העבודה. וכפי זה שוועה זו היא תפלה, וצעקה כאב הצרה. הנה היא רמוזה באומרו מן העבודה ויזעקו.
ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו, שהתחיל לומר וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם, שהיה לו לומר ותעל זעקתם וגו'. אלא נתכוין לומר, שהם זעקו מהצרה, וגם שועו לה', כאומרו וַתַּעַל שַׁוְעָתָם. וכפי זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך, ותעל שוועתם ששוועו לאלקים מן העבודה.
יסודות הדברים נתבארו כבר בדברי רבותינו הראשונים שם, וזה לשון הרמב"ן שם:
והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו, וירא אלקים, וידע אלקים, כי ידעתי את מכאוביו (להלן ג, ז). כי אע"פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם, לא היו ראויים להיגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ, ח), אלא מפני הצעקה קבל תפילתם ברחמיו.
וכן מבואר בתוספת נופך בדברי רבנו בחיי שם:
ואמר ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, כי אף על פי שהגיע הקץ כבר לא היו ראויים לגאולה אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפילתם. והזכיר שתי פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, ללמדך שאין תפילתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך. וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שביאר הענין הזה, הוא שאמר (יונה ב, ח) בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך. הבטיח הנביא, שהתפילה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך.
ואף הגאולה העתידה תבוא רק לאחר שישובו בתשובה שלימה ויתפללו בתפילתה היוצאת מעומק הלב – מתוך צרת הגלות, כמו שכתב רבנו בחיי, בהמשך דבריו שם:
ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה, שהיא תלויה בתשובה ובתפילה. כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפילתם, ובא להם הגואל מיד. ועל כן סמך לו ומשה, לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפילה.
תורה "מגנא ומצלא" מהיצר הרע
ה. עתה נשוב לביאור דברי האור החיים הקדוש בריש פרשת ויצא [לעיל אות א] אודות הדרך הנוספת להציל מהיצר הרע באמצעות לימוד התורה, כדבריו הנ"ל: "והוא אומרו מאבני המקום, פירוש בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו, והוא אומרם ז"ל (סוטה כא) תורה מצלת מיצר הרע, בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה".
נעיין תחילה במקורות הדברים בדברי חז"ל, בגמרא בברכות (ה, א):
אמר רבי שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם.
ובמסכת סוטה (כא, א) מובא:
והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג), תלה הכתוב את המצוה בנר, ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם.
אמר רב יוסף, מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא. תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא.
מתקיף לה רבה, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה, אמאי לא הגינה עלייהו. אלא אמר רבא, תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא.
וכיוצא בזה מבואר בדברי מדרש תהלים (מזמור קיט):
בלבי צפנתי אמרתך (תהלים קיט, יא). אין יצר הרע שולט על התורה, ומי שהתורה בלבו אין יצר הרע שולט בו, ולא נוגע בו. וכן הוא אומר, (משלי ח, יב) אני חכמה שכנתי ערמה. ובמקום ששכנתי סביבותי ערמה. ובערמה אין יצר הרע שולט. וכן הוא אומר, (תהלים לז, לא) תורת אלקיו בלבו לא תמעד אשוריו.
על פי דברי חז"ל, פירש האור החיים את הפסוקים הבאים:
- בפרשת יתרו (שמות יט, ה) על הפסוק "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", כתב האור החיים הקדוש שם:
אם שמוע תשמעו, צריך לדעת טעם כפל שמוע תשמעו.
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (סוטה כא, א) תורה בין וכו' מגנא ומצלא, והוא אומרו אם שמוע פירוש אם תהיה השמיעה זה יהיה לכם לב' תועליות: הא' שאתם שומעים קולו יתברך דברי אלקים שיש בהם החיים ותחיו, כאומר (ישעיה נה ג) שמעו ותחי נפשכם. והב' ושמרתם את בריתי, פירוש, שיגן עליכם מיצר הרע.
ולדרך זה הרווחנו גזירת הדיבור שמקומו הוא תשמעו וגו', שעיקר המצוה הוא שמיעת התורה, וממנה נמשכים כל התועליות: האחת, שהם נהנים מקול אלקים חיים. השניה, יהיו שומרים המצות ולא ישלוט בהם יצר הרע. השלישית, והייתם לי סגולה וגו'.
ולפי מה שפירשתי למעלה כי אומרו תשמעו הוא לתורה שבעל פה, תהיה גזרת הכתוב ושמרתם וגו', כי באמצעות התורה תצילהו מיצר הרע המחטיאו.
- בפרשת עקב (דברים ז, יב) על הפסוק "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ", כתב האור החיים הקדוש שם:
ואומרו ושמרתם וגו', פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות, שהתורה מגנא ומצלא מן החטא (סוטה כא, א) שהיא השמירה, גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה.
- בפרשת כי תבוא (דברים כח, א) על הפסוק "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", כתב האור החיים הקדוש שם:
ואולי שגזירת הכתוב הוא תשמע בקול ה', והכוונה בזה כי על ידי עסק התורה יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו. והוא אומרו תשמע בקול ה' אלקיך, עוד ימשך לך מהשמיעה לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא (סוטה כא, א) הרמוז בשמירה.
וכן פירש האור החיים הקדוש את הפסוק (משלי ב, א) "בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ", בספרו ראשון לציון (שם):
דע כי לא אמרי בלבד [לימוד התורה] אתה לוקח, אלא גם את המצוות תצפון אתך, פירוש לא תבוא לידך עבירה ותעשנה – כי תורה מגנא ומצלא מן החטא.
"תורה תבלין" – להצלה מהיצר הרע
ו. מלבד האמור לעיל, חז"ל מסרו לנו כי התורה היא "תבלין" נגד היצר הרע, כמאמר הגמרא במסכת קידושין (ל, ב):
תנו רבנן, ושמתם, סם תם, נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו, בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי.
כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם) לפתח חטאת רובץ. ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשל בו.
ודבריהם נתבארו בפירושי האור החיים הקדוש דלקמן:
- בפרשת כי תבוא (דברים כו, ח) על הפסוק "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים", כתב האור החיים הקדוש שם:
ואומרו וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצירים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע, כאומרם ז"ל (סוכה נב, ב) שלולי שה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע, אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב (תהלים לז, לב) צופה רשע זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו:
ואומרו בְּיָד חֲזָקָה, רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה' וכו', והוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל, ב) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין, שהוא התורה, והוא אומרו וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, גם נתנה בגבורות מתוך האש.
- בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, יד) על הפסוק "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה", כתב האור החיים הקדוש שם:
צריך לדעת היכן נצטוו בתנאי על השמיעה בתחילת הפרשה, שיוצדק לומר בכפל התנאי ואם לא תשמעו, ולא היה צריך להתחיל אלא מואם בחקתי תמאסו.
ונראה כי כאן נתכוון הכתוב להעירך, כי מה שאמר בתחילת הדברים אם בחקתי, שכוונתו היא על עסקי התורה, ולזה רשם בהפכיותה שלילת השמיעה. ואיזו מצוה שתלויה בשמע אוזן, הוי אומר "עסק התורה", על דרך אומרו (ישעיה נה, ג) שמעו ותחי נפשכם, ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א ה), ולצד שנתכוון ה' במאמר בחקתי לכל מה שפירשנו בה, בכפל התנאי תלה כל המשך הרע מסיבת העדר התורה. עוד לצד שרצה ה' לומר שלילת שמירת המצוות ומיאון עשות רצונו יתברך, לזה הקדים הסיבה ואמר שסיבת הדבר הוא לצד שלא למדו תורה, על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל, ב) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, הרי כי אין תקוה לינצל מהיצר על ידי עסק זולת התורה. וכשיושלל מהתורה, יטה אזנו ליצרו הרע.
מדוע נקראה התורה "תבלין" ליצר הרע
ז. הטעם לקריאת התורה בשם "תבלין" – מבואר בדברי הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק ה)
הבורא יתברך שמו שברא היצר הרע באדם, הוא שברא התורה תבלין לו, וכמו שאמרו ז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה. ומי שיחשבו להינצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו. כי הנה היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד, ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו. ואם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא יקח הרפואה שנבראה לו שהיא התורה, כמו שכתבתי, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו. הא, למה זה דומה: לחולה שדרש ברופאים והכירו חליו ואמרו לו שיקח סם זה. והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא ויקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים, הלא ימות החולה ההוא ודאי, כן הדבר הזה. כי אין מי שמכיר בחלי היצר הרע ובכחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה. מי איפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה, ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה, ציוויה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי) הלוואי, אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב.
הסבר נוסף בטעם קריאת התורה בשם "תבלין", ביאר מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון (מזמור לדוד חלק ב מאמר א), כי בכח התורה להפוך את היצר הרע להיות טוב על ידי קידוש הגשמיות לרוחניות, בדומה לתבלין הממתק את המאכל:
מרגלא בפומיה דהג"ר אליהו לאפיאן זצוק"ל לבאר לשון תבלין, אשר לכאורה אינו מדוקדק, דיותר היה להם לומר בראתי לו תורה סם המות לבטלו ולהמיתו, כענין שאמרו שם חז"ל, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. וביאר, שדקדקו בזה חז"ל לגלות לנו עומק הדברים, שהתורה היא באמת בבחינת תבלין, לתבל ולמתק את היצר הרע ולעשותו טוב, כמו שהתבלין מתבל את המאכל ומטעימו לטוב, דעל ידי כח התורה מתהפך היצר הרע לטוב עכ"ד ומבואר לפי דבריו דעבודה זו של הפיכת הרע לטוב נעשה רק על ידי התורה הקדושה, שבכוחה להפך את היצר הרע, דהיינו התאוות ורצונות הגוף לתכלית הטוב, דהיינו לתורה ומצוות ועבודת השי"ת.
וכדבריו מצאתי בפירוש כסא רחמים להחיד"א באבות דרבי נתן (פרק טז מ"ג) על לשון חז"ל "יצר הרע אין לו תקנה אלא בדברי תורה" וז"ל: אע"ג דיש סגולות להכניעו כמו אם יהיה עניו באמת ומי שזכה ליראת שמים בתקונה וכיוצא, כל זה מועיל להינצל ממנו. אבל ע"י עסק התורה מתקן היצר הרע עצמו ועושהו טוב. וזהו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, דכמו שהתבלין מכשירין התבשיל לאכילה, כן התורה מכשרת היצר הרע שיעשה טוב. וזהו שאמר "יצר הרע אין לו תקנה", לו דייקא, לעשותו טוב אלא בדברי תורה.
ויסוד הדברים הזכיר מרן החזון איש זצוק"ל (קובץ אגרות אגרת א) במתק לשונו הזהב: "אשר אך העמל הוא העבודה המעולה והמהפך את הגשם לרוח והגוף לנפש". והעירוני שכך מפורש ברש"י (זכריה ד, יד) על הפסוק שני בני היצהר, וזה לשונו: יצר טוב ויצר הרע מתהפך לטוב בזכות התורה.
הרי מבואר כענין הנ"ל שיש בכה התורה הקדושה להפוך את הגשמי לרוחני והרע לטוב. וזהו יסוד העבודה של בכל לבבך בשני יצריך, לכבוש את היצר הרע וכח התאוה הגשמית לרוחניות ועבודת ה', ועל ידי זה מתקדשים העניינים החומריים לרוחניים.
