א. נתבונן בפרשה שבה נצטווינו על מועדי שלוש הרגלים, אחד מהם בולט בהיותו יוצא דופן:
ויקרא פרק כג
(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: (ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לה': (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה': (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לה': (לג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לה':
בעוד שהמועד המדוייק של חג הפסח וחג הסוכות נכתב בתורה במפורש [באיזה חודש, ובאיזה יום בחודש], מועד חג השבועות לא נתפרש בתורה אלא נקבע בתאריך מלאות חמישים יום מתחילת ספירת העומר. ונשאלת איפוא השאלה, מדוע שונה בזה חג שבועות מכל הרגלים האחרים, וצ"ב.
ב. בחג השבועות קוראים את מגילת רות, וכמה טעמים נאמרו בזה:
משנה ברורה תצד ס"ק יז
קוראים רות בשבועות, דאיתא בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת שנקראת בזמן מתן תורה ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני.
שערי תשובה או"ח סי' תצד ס"ק ב
נוהגין לומר רות בשבועות, לפי שדוד המלך ע"ה מת בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים ובוודאי בעצרת נולד ומגילת רות נכתבה לייחס דוד.
להלן יבואר מהלך נוסף בביאור טעם קביעות קריאת מגילת רות בחג השבועות.
• • •
ג. בטרם נבוא לביאור הדברים, נעמוד כל קושיא חמורה שהקשו האחרונים על פירוש רש"י במגילת רות:
רות פרק ד
(א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב: (ב) וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ: (ג) וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב: (ד) וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל: (ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ: (ו) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל:
רש"י: פן אשחית את נחלתי, היינו זרעי כמו (תהלים קכז, ג) נחלת ה' בנים. לתת פגם בזרעי שנאמר (דברים כג, ד) לא יבוא עמוני ומואבי, וטעה בעמוני ולא עמונית.
חששו של ה"גואל" לפי רש"י תמוה ביותר, כפי שהקשה הרב מבריסק:
חידושי מרן רי"ז הלוי על מגילת רות
וצריך עיון דאם טעה הגואל בעמוני ולא עמונית, מדוע היה צריך לומר לו דאינו רוצה לגאול משום שישחית את זרעו. ובפשטות יאמר לו דהוא אסור לבוא עליה ולישאנה, כיון דלא דריש עמוני ולא עמונית, ואיסור לאו רכיב עליה.
כלומר, אם טעה הגואל בהלכה של "מואבי ולא מואבית", מדוע היה צריך לומר שאינו רוצה לגאול את רות משום שישחית את זרעו, הרי יכל לומר בפשטות שאינו רוצה לישאנה מחמת איסור הלאו להתחתן עם מואביה, מכיון שלא דרש "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביה", וממילא יש עליו איסור לאו [וכבר עמד בקושיא זו המהרש"א יבמות עז, א].
ד. לביאור הדברים נלמד את סוגיית הגמרא במסכת יבמות דלהלן:
יבמות עו, ב
משנה: עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד.
גמרא: מנא הני מילי אמר רבי יוחנן דאמר קרא (שמואל א יז, נה) וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער… אמר לו דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו, מאי טעמא דקאתי מרות המואביה. א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב מום זר מצרי ולא מצרית, שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (דברים כג, ה) על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם, היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, אישתיק.
דואג האדומי הטיל דופי ביחוסו של דוד שבא מרות המואביה. וכאשר אמרו לו את ההלכה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", הקשו על כך קושיות בבית המדרש עד שנשתתקו, וכבר רצו להכריז בשער בת רבים שדוד פסול לבוא בקהל.
יבמות – המשך הסוגיא
מיד, ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, התם קרי ליה נער הכא קרי ליה עלם, הכי קא אמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש, שאל אמרו ליה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אקשי להו דואג כל הני קושייתא, אישתיקו. בעי לאכרוזי עליה, מיד (שמואל א, ב יז) ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש וכתיב יתר הישמעאלי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
דברי הגמרא תמוהים, כפי שהקשה הגרי"ז:
חידושי מרן רי"ז הלוי – המשך דבריו הנ"ל
וצריך ביאור, חדא מאי חידש עמשא בכך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי, הא בראשונה כבר א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית, ואעפ"כ הקשה לו עד שגם בקשו לאכרוזי שפסול הוא ומה הועיל בזה שכך מקובלני.
תמה הגרי"ז, מה חידש עמשא בדבריו, והרי כבר אמר אבנר מקודם לכן "תנינא מואבי ולא מואבית", ואף על פי כן הקשו על זה קושיות, עד שכבר ביקשו לפסול את דוד, ומה הועיל איפוא במה שאמר "כך מקובלני".
ועוד הקשה הגרי"ז:
חידושי מרן רי"ז הלוי – המשך דבריו הנ"ל
ועוד צ"ב. הא איתא בכתובות (ז, ב) דמאי דכתיב ברות (ד, ב) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו, דלקח אותם בועז למידרש עמוני ולא עמונית וכו', וצריך עשרה לפרסומי מילתא, עיי"ש. ואם כן כבר בימי בועז נדרשה ונפסקה כבר ההלכה, דעמוני ולא עמונית וכו', ואיך זה היה יכול דואג לפסלו, על ידי שהקשה על הלכה זו, ומה הדיונים עוד בהלכה זו, הא מקודם כבר פסוקה היתה שכך הוא.
ה. הגרי"ז מתרץ את שתי הקושיות על פי דברי הרמב"ם דלהלן:
רמב"ם הלכות ממרים פרק א
(א) בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה… (ב) כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל… הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.
(ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולן הרי הסכימו ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים וכן הגזרות והתקנות והמנהגות אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה או לתקן תקנה או שיניחו העם המנהג הזה וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזרה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה נושאין ונותנין אלו כנגד אלו והולכין אחר רובן ומוציאין הדבר אחר הרבים:
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב
(א) ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
למדנו מדברי הרמב"ם, כי בית דין הגדול היה קובע ופוסק את הלכה בשני דרכים:
[א] באחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם.
[ב] ממה שנמסר בקבלה מהלכה למשה מסיני.
ונפקא מינא, שאם ההלכה נקבעת מדרש באחת מי"ג מדות, יכול בית דין אחר לדרוש באופן אחר ולקבוע ההלכה באופן אחר. אבל כשההלכה נקבעה על פי קבלה למשה מסיני, אי אפשר לבית דין אחד לסתור ההלכה, שהרי הלכה מקובלת היא למשה מסיני, וכדברי הרמב"ם בהלכות ממרים הנ"ל: "דברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם".
ו. ומעתה מבוארת הפלא ופלא הסוגיא ביבמות: בתחילה סברו בבית המדרש שההלכה "מואבי ולא מואבית" נלמדת במדרש באחד מי"ג מדות, ובזה שייך להקשות קושיות ולדון. עד שבא עמשא ואמר "כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי", והיינו שדין זה הוא הלכה למשה מסיני, ושוב לא ניתן לסותרו בשום פנים ואופן, כדברי הגרי"ז:
חידושי מרן רי"ז הלוי – המשך דבריו הנ"ל
לפי זה מתבאר היטב פרשה זו של "דוד" שדנו עליו אם כשר הוא, אחרי מה שמעידן עידנים פסק בועז כבר ההלכה ד"עמוני ולא עמונית" במדרש באחד מי"ג מדות היה, ולזה יכול "דואג" דב"ד אחר היה ודרש הוא אחרת שמצא טעם לסתור ההלכה הפסוקה כפי כל סוגית הגמרא שהקשה על טעם המתירים, ויכול לפסוק אחרת, כיון שנפסקה בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן כמש"כ. וכמו כן מה שמביא בתחילה תנינא עמוני ולא עמונית, רק מדרש באחד מי"ג מדות הוא, אבל עמשא שאמר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי, היינו הלכה למשה מסיני, וכן מפורש בסמ"ג ע"ש. ולזה אין יכולים לסתור ההלכה גם אם ימצאו טעם אחר לסותרה, כיון שהלכה מקובלת היא מהלכה למשה מסיני.
ומבוארים היטב דברי הגואל "פן אשחית נחלתי", ולא אמר שאסור לו לישא את רות:
חידושי מרן רי"ז הלוי – המשך דבריו הנ"ל
ועל פי זה מבואר היטב מה שאמר הגואל פן אשחית נחלתי, ולא אמר שאסור לו לישא כיון שטעה בעמוני ולא עמונית, דבאמת גם הגואל קיבל להלכה זו מבועז שעמוני ולא עמונית אלא שטען לבועז דאע"פ שאני יכול לישאנה דהא בשעה זו הדין כך, אבל זה רק מכח מדרש דאחת מי"ג מידות, ואם יבוא בי"ד אחד ויסתור הדין אזי אשחית את נחלתי דיפגמו זרעי דאז כבר יהיה הדין דעמוני וגם עמונית. אבל הוא טעה דהלכה מקובלת היא מהלכה למשה מסיני ואי אפשר לסתור אותה, כמש"כ.
הגואל סבר שההלכה "מואבי ולא מואבית" נדרשת באחת מי"ג מידות, ואם כן יתכן וביום מן הימים יבוא בית דין אחד ויסתור הדין, ואזי הגם שלו אין עתה איסור, אולם בזרעו עלול להימצא בעתיד פסול.
אבל טעה בזה, כי האמת היא, שהלכה זו "מואבי ולא מואבית", מקובלת היא למשה מסיני, ולא שייך בה שינוי, ואין איסור לישא את רות ולא ימצא שמץ פסול בזרעה עד עולם.
ז. עתה נשוב לבאר מדוע שונה חג השבועות משאר המועדים, בכך שלא התפרש בתורה המועד של יום החודש שבו חוגגים אותו. והדברים מתבארים בהקדם סוגיית הגמרא במסכת מנחות, במחלוקת המפורסמת בין ה"פרושים" וה"צדוקים", מאימתי מתחילים למנות את חמישים הימים שבסופם חג השבועות:
מנחות סה, ב – סו, א
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, ממחרת יום טוב [של פסח], או אינו אלא למחרת שבת בראשית. רבי יוסי בר יהודה אומר הרי הוא אומר תספרו חמשים יום, כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום. ואם תאמר ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים חמשים ושלשה חמשים וארבעה חמשים וחמשה חמשים וששה. רבי יהודה בן בתירא אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר תספור לך, ספירה תלויה בבית דין, יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם.
מדברי הגמרא למדנו כי הכתוב בתורה "ממחרת השבת" סתום הוא, וידוע כי ה"צדוקים" פירשוהו ממחרת השבת הראשונה שלאחר הפסח, אולם ה"פרושים" נשענים על מסורת התורה שבעל פה שהכוונה ממחרת יום טוב ראשון של פסח.
ומכאן נלמד שלכן העלימה התורה את התאריך שבו חל חג השבועות, כדי להדגיש את יסוד מסורת התורה שבעל פה
ח. לאור האמור מובן מדוע נהגו לקרוא מגילת רות בחג השבועות:
הגיוני הלכה חלק א עמ' 137
כדי להוציא מלבם של הטועים המטילים ספק באמיתת תורה שבעל פה כמו הצדוקים ושאר הכתות, ראו חז"ל לתקן מנהג קריאת רות בעצרת, לפי שיש בה חיזוק לאמיתת תורה שבעל פה. הכיצד, במגילה מסופר כי בועז שהיה השופט וגדול הדור לקח לו לאשה בפני הזקנים נערה מואביה, והוא מעשה שיש בו עבירה על הפסוק לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', וכל הקורא יתמה, איך עבר בועז על לאו מפורש. ועוד יוסיפו לתמוה איך יתכן שמשיח בן דוד מוצאו ממואביה פסולת קהל. על כורחם יגיעו לדרשה "מואבי ולא מואבית", ויבואו להודות כי יחד עם תורה שבכתב נתינה למשה בסיני גם תורה שבעל פה שנכללו בה הלכות ופירושים, ואחת מהם זו ההלכה מואבי ולא מואבית. והרי כמבואר לעיל, לא נקבה התורה בתאריך חג השבועות אלא כדי שחג מתן תורה יהא נשען על מסורת תורה שבעל פה, ובזה מביא לחיזוקה.
ולמה נתגלגל ובא הדבר שמלכות ישראל תצא ממואביה, אלא כיון שמלכי ישראל נצטוו שתהא תורה יוצאת ונכנסת עמהם, ותהיה תלויה על זרועם, שנאמר (דברים יז, יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת וקרא בו כל ימי חייו, שמא יעלה על לב המלך להתגדר בתורה שבכתב בלבד ולהניח לתורה שבעל פה, על כן סיבב הקב"ה שמלכות ישראל תצא מרות המואביה, שהיא ערובה שיחזיקו המלכים בכל מאודם בתורה שבעל פה, שאם יסורו ממנה, נמצאים מערערים לעצמם את כסא מלכותם שרגליו עומדות על תורה שבעל פה.
מנהג קריאת מגילת רות בעצרת נועד לחזק את אמיתת התורה שבעל פה. והוא הוא עניינו של חג השבועות, אשר בשורש מועד קביעותו נקבעה אמיתות התורה שבעל פה, שניתנה למשה רבנו יחד עם התורה שבכתב.
ט. ממוצא הדברים מוטעם מנהג רבים, ובפרט בני הישיבות, ללמוד תורה שבעל פה, כמובא בדברי שו"ע הרב:
שו"ע הרב, או"ח סי' תצד סע' ג
נוהגים הרבה להיות נעורים כל הלילה לעסוק בתורה, ועיקר העסק יהיה בתורה שבעל פה.
כשם שהתורה רצתה להדגיש את הצורך של תורה שבעל פה להבנת התורה שבכתב, כך גם אנו לומדים בליל שבועות תורה שבעל פה, כדי להגיע למהות קדושת היום של חג השבועות, ולהכיר – שחג השבועות הוא חג קבלת התורה שבכתב וקבלת התורה שבעל פה.
