תורת ה' תמימה – התורה שמותיו של הקב"ה
א. הלכה פסוקה בשלחן ערוך:
יורה דעה סימן ערה סע' ג
כתב [בסת"ם] המלא חסר, או החסר מלא, פסול.
דהיינו, כל שינוי בכתב אחת מאותיות ספר התורה, פוסל אותו, ואף שאין בכך שינוי משמעות המלה. כגון, אם כתב "מאוד" בכתיב מלא במקום "מאד" בכתיב חסר, הספר תורה פסול.
ועוד אמרו חז"ל:
עירובין יג, א
והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר, כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי, בני מה מלאכתך, אמרתי לו לבלר אני, אמר לי בני הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם.
והדברים מפליאים, בשלמא אם היה שינוי משמעות בחיסור או בייתור, בהחלט מובן שכל קלקול ולו הקטן ביותר במשמעות דברי התורה עלול להסב חורבן. אך אם בחיסור או בייתור אות אחת מהתורה אין שינוי ממשמעות המילים, מדוע דבר זה מביא "חורבן" לעלום, וצ"ב.
ב. לפנינו שמונה הפסוקים האחרונים של התורה:
דברים פרק לד
(ה) וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': (ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ז) וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: (ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל משֶׁה: (ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה: (י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: (יא) לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.
ונחלקו חז"ל מי כתב את הפסוקים הללו, האם משה רבנו עצמו או יהושע בן נון.
בבא בתרא טו, א
אמר מר, יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתניא וימת שם משה עבד ה', אפשר משה חי וכתב וימת שם משה. אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר"ש, אפשר ספר תורה חסר אות אחת, וכתיב לקוח את ספר התורה הזה. אלא עד כאן הקב"ה אומר, ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר, ומשה כותב בדמע.
דברי הגמרא מוקשים להבנה, היאך תירץ ר"ש את קושיית ר"י "אפשר משה חי וכתב וימת שם משה", בדבריו "משה כותב בדמע", סוף סוף הדבר "מחזי כשיקרא" ואינו ראוי.
ועוד תמוה לאידך גיסא, היאך אמר ר"י "מכאן ואילך כתב יהושע", ולא חשש לקושיית ר"ש שלא יתכן כי בתורת ה' התמימה תיכתב אפילו אות אחת שלא על ידי משה רבנו [ומקרא מלא (מלאכי ג, כב) הוא: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי", ומשמע בפשטות שכל התורה כולה נכתבה על ידי משה רבנו מפי הגבורה]. וצ"ע.
ג. בשו"ע נפסק:
או"ח סימן מז סע' יד
נשים מברכות ברכת התורה.
וכבר נתחבטו הפוסקים מדוע, שכן לכאורה נשים אינן מחוייבות במצות לימוד התורה, ועל מה יברכו "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה". וכתב הביאור הלכה:
ביאור הלכה, שם ד"ה נשים
הטעם, דהא חייבות ללמוד הדינים שלהם. ועוד, דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפילה, אם כן קאי הברכה על זה, בית יוסף מגן אברהם. והגר"א בביאורו חולק על זה הטעם, עי"ש. אלא הטעם דמברכות הוא, דאף דפטירי מתורה מכל מקום יכולות לברך ולומר וצונו דלא גריעא מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, דקיימא לן דיכולות לברך עליהן, וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב עיי"ש.
והנה בשם הגר"ח מבריסק מובא טעם אחר מדוע נשים מברכות ברכת התורה:
חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, הלכות ברכות
והנה כבר הקשו אהא דנשים מברכות ברכת התורה, והא פטורות מתלמוד תורה. ושמעתי מפי אאמו"ר הגאון החסיד זצוקללה"ה שאמר, דבברכת התורה אין הברכה על קיום המצוה של תלמוד תורה רק דהוא דין בפני עצמו דתורה בעי ברכה, וכדילפינן לה בברכות דף כ"א מקרא דכי שם ה' אקרא וגו'. אם כן אין זה דין ששייך להמצוה כלל, רק דתורה עצמה טעונה ברכה. ונשים פטורות רק מהמצוה של תלמוד תורה, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה, ולימודם הוי בכלל תלמוד תורה, ושפיר יש להם לברך על לימודם כיון דלא אתינן על זה מכח לתא דקיום המצוה כלל.
ודברי הגר"ח סתומים וחתומים, מה פשר גדר זה של ברכת התורה שאינו על מצות לימוד התורה, אלא דין מחודש ש"התורה עצמה טעונה ברכה", וצ"ב.
• • •
ד. ביאור הדברים הוא על פי המקובל לנו מדברי חז"ל, וכפי שנמסר על ידי הרמב"ן, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה. לפנינו דבריו:
רמב"ן, הקדמה לפירושו על התורה
עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד. כאילו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות. כגון, בראש יתברא אלקים. וכל התורה כן, מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות. וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד ענין השם הגדול של ע"ב, באיזה ענין הוא בשלשה פסוקים ויסע ויבא ויט. ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול. כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ספר תורה שיחסר בו ו' אחד ממלות אותם שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה, או שיכתוב הו' באחד משאר החסרים, וכן כיוצא בזה, אע"פ שאינו מעלה ולא מוריד כפי העולה במחשבה. וזה הענין שהביאו גדולי המקרא למנות כל מלא וכל חסר וכל התורה והמקרא, ולחבר ספרים במסורת עד עזרא הסופר הנביא שנשתדל בזה.
כלומר, את אותיות התורה הקדושה שנמסרה למשה רבנו מסיני, ניתן לחלק למילים בכמה דרכים. דרך אחת היא חלוקת המילים כפי שהיא בספר התורה שלפנינו, במילים הקדושות של סיפורי התורה ותרי"ג המצוות, שאנו קוראים בקריאת התורה, ולומדים בה. והדרך השניה, מסורה לבעלי הקבלה בלבד, והיא חלוקת האותיות של התורה למילים אחרות שהן "שמותיו" של הקב"ה. והדוגמא שמביא הרמב"ן היא, המילים הפותחות את התורה, שאנו קוראים: "בראשית ברא אלקים", אך ניתן גם לחלק את האותיות של המלים "בראשית ברא", ולקרוא "בראש יתברא", כי מילים אלו הן "שמותיו של הקב"ה", אשר סידורן "בראש יתברא".
ה. ומשום כך, כל שינוי באות אחת מאותיות ספר התורה, פוסל אותו, ואף שאין בכך שינוי משמעות המלה שאנו קוראים בה. כי לאותיות של התורה יש משמעות נוספת – הן "שמותיו של הקב"ה". ולכן כאשר אות אחת נחסרה, יש בזה חסרון בחלק זה שהתורה היא שמותיו הקב"ה, וזהו הפסול. ואף שבחלק זה של התורה שהיא הסיפורים והמצוות, אין כל שינוי משמעות.
ולא עוד אלא שאם "אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו", כדברי המהרש"א:
חידושי אגדות, עירובין יג, א
לפי שהתורה באותיותיה הם שמותיו של הקב"ה ובהן ברא הקב"ה את עולמו ומקיימו, ונמצא המחסר אות אחת הרי הוא מחריב קיומו.
ומטעם זה הקפידו "גדולי המקרא" לספור את התורה באותיותיה.
ו. ובמקום אחר מצינו בדברי הרמב"ן תוספת בביאור ענין זה:
רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה, כתבי הרמב"ן ח"א עמ' קסז-ח
ועוד התורה מאירת עינים בדברים גדולים מכל אלו, והיא חכמה הנעלמת מעיני כל חי ורחבה מני ים, והוא שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ובכל פרשה ופרשה יש בה שֵם שבו נוצר הדבר או שנעשה בו, או שנתקיים אותו ענין בו. ויש במקצת זה ספר והוא הנקרא שמוש תורה, שמפרש בפרשיות שמוש כל אחת מהן, והשם היוצא ממנה, והאיך יוצא ממנה והאיך משתמשים בו. אבל יש לנו קבלה שיותר ממה שכתוב בספר ההוא הם שמות, שכל התורה כולה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" כולה שמות, כגון שנאמר ברא"ש יתבר"א אלקי"ם, וכיוצא בזה. ועל כן נפסל ספר תורה בחסרון אות אחת או ביתרון, ואילו כתב אדם "ה' ימלוך לעולם ועד" מלא בוא"ו, נפסל ספר תורה שלו והיה סבור שלא הזיק כלום. ומזה ידע משה רבינו ע"ה כל מה שיכול שום נברא לדעת ולהבין.
וכן בנביאים, מפרשת המרכבה של יחזקאל (פרק א) יוצאים השמות של פתחי היכלות, ומפרשת הבקעה (שם פרק לז) יוצא השֵם שבו אדם מחיה המתים. ודבר נודע לרבים, כי מפסוקי "ויסע" "ויבא" "ויט" (שמות יד, יט-כא) יוצא שֵם של ע"ב אותיות, שבו משתמשים חסידי הדורות היודעים אותו להמית ולהחיות, לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס לבנות ולנטוע.
ומבואר בדברים מופלאים אלו, שבכל פרשה ופרשה מפרשיות התורה, טמון "שֵם שבו נוצר הדבר או שנעשה בו". לדוגמא, בספר יחזקאל, בפרשת המתים שהחיה הנביא, נמצא "השֵם שבו אדם מחיה המתים".
ומכאן כוחם של "חסידי הדורות" לפעול פעולות שיש בהם שינוי הטבע ומנהגו של עולם – מידיעתם בקבלה מה הם ה"שמות" המסתתרים באותיות הקדושות של התורה.
וכל זה מנפלאות תורת ה' התמימה "שהיא מאירת עיניים", ויש בה הכל, כמבואר בדברי הרמב"ן בדרשתו, יעו"ש.
ז. הרמב"ן מסביר לפי יסוד זה, מאמר חז"ל נוסף:
שיר השירים ה, טו
א"ר שמעון בן לקיש תורה שנתן הקב"ה היתה עורה של אש לבנה, וכתובה באש שחורה. היא אש, וחצובה מאש, והיא מוכללת באש ונתונה באש, הדא הוא דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ.
רמב"ן, הקדמה לפירושו על התורה
ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בענין הזה שהזכרנו היה, שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות. והיה אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות, ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה. ונתנה למשה רבנו על דרך קריאת המצות, ונמסר לו על פה קריאתה בשֵמות. וכן יכתבו השם הגדול שהזכרתי כולו רצוף, ויתחלק לתיבות של שלוש שלוש אותיות, ולחילוקים אחרים רבים כפי השימוש לבעלי הקבלה.
מובן כתיבת התורה ב"אש שחורה" על גבי "אש לבנה" הוא ב' הדרכים הנ"ל שיש בקריאת אותיות התורה.
דרך כתיבתה בחלוקה לאותיות שמהן אנו מבינים את סיפורי התורה ומצוותיה, וזוהי ה"אש השחורה", כי השימוש בדרך כתיבה זו נעשה בעולם הזה שהוא "אפל ושחור". ודרך כתיבתה בחלוקה לאותיות שמהן יוצאים שמותיו של הקב"ה, שהיא בחינת ה"אש הלבנה", כמבואר בדברי המבי"ט:
בית אלהים, שער היסודות פכ"ו
ואפשר לפרש אש שחורה על גבי אש לבנה, שיורה על שני עניינים שהיו בתורה.
הראשון, ענין שמותיו ית', והוא הרמוז באש לבנה.
והשני, ענין פשט התורה במצוותיה ואזהרותיה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בזה העולם האפל והשחור. והוא הרמוז באש שחורה, שהועתק על ידי משה הוראת המצוות ורמזן. ופי' שמותיו ית' נודע למשה ולקרובים אליו על פה.
ח. בספר נפש החיים (שער ד, פרק יט) הביא כמה מקורות לענין זה שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה:
ברכות כא, א
מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר (דברים לב, ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו.
וביאר המהרש"א:
חידושי אגדות, שם
מצאתי כתוב דהכי משמע ברכת התורה כי שם ה' אקרא, דהיינו כשאני קורא בתורה שהיא כולה שמותיו של הקב"ה, שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקב"ה, כדאיתא במדרשות וק"ל.
מפורש איפוא בעומק דברי הגמרא, שלימוד התורה הוא בבחינת "כי שם ה' אקרא", וממילא מהנכתב לאחר מכן "הבו גודל לאלקינו", משמע שיש "להביא גודל לאלקינו", דהיינו לברך, לפני ש"קוראים בשם ה'". וזהו המקור לברכת התורה לפני שלומדים בתורה.
ראיה נוספת מביא הגר"ח מוולוזי'ן:
ברכות ו, א
ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר (שמות כ, כא) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.
ומבואר כי לימוד התורה נחשב להזכרת שם השם.
ועוד הביא בנפש החיים מדברי הזוהר הקדוש:
פרשת משפטים דף קכ"ד ע"א
דכל מאן דינטר ארחי דאורייתא ואשתדל בה כמאן דאשתדל בשמא קדישא דתנינן אורייתא כלא שמא דקב"ה ומאן דמשתדל בה כמאן דמשתדל בשמא קדישא בגין דאוריי' כלא שמא חד קדישא איהי, שמא עלאה, שמא דכליל כל שמהן, ומאן דגרע את חד מינה כאלו עביד פגימותא בשמא קדישא [כל מי שישמור דרכי התורה ויעסוק בה כמי שעוסק בשם הקדוש, שלמדנו שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, ומי שעוסק בה כמי שעוסק בשם הקדוש, כיוון שהתורה כולה, שם אחד קדוש היא, שם עליון, שם הכולל כל השמות, ומי שמחסיר אות אחד ממנה כאילו עשה פגם בשם הקדוש].
ובשמו של הגר"א הובא בביאור נוסח ברכת התורה "כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה":
אמרי נועם, ברכות יא, ב
יודעי שמך, היינו שכל התורה היא ידיעת שמותיו של הקב"ה, לכך שייך לשון ידיעה.
ט. על פי יסוד הדברים, ביאר הגר"א את סוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא בנדון כתיבת שמונה הפסוקים האחרונים בתורה:
פנינים משלחן הגר"א, פרשת וזאת הברכה
ותירץ הגאון ז"ל כי שניהם דברי אלקים חיים, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אמנם זאת ידוע כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, והיינו על ידי צירופים של אותיות ותיבות ולפני בריאת העולם היתה התורה אמון אצל הקב"ה על פי צירופים וסודות נעלמים, ולא היתה נקראת כמו עתה, רק על פי שמותיו של הקב"ה. ואחר שברא השי"ת את העולם ונתן את התורה לישראל וסיבבם במצוות הצריכים לעשות בגבולי מקום וזמן, כתב את התורה באר היטב איך לעשות כל המצוות, וחילק את כל התורה לתיבות ואותיות, לגלות ולפרש את כל דברי התורה הזאת, ואילו סודות התורה על פי צירופים ניתנו ליודעי חן, מה שאין מודיעים אלא לחכם ומבין מדעתו.
מעתה מתורצים דברי הגמרא הנ"ל, כי כוונת ר"ש היתה לישב גם איך שלא יהיה ספר תורה חסר אפילו אות אחת, וגם שלא להיות כשקר ח"ו, לכך הוא אומר "עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב", רצה לומר שאמר משה כל תיבה ותיבה כאשר היא כתובה בידינו בגילוי המצוות. אבל מכאן ואילך לא היה יכול לכתוב בגילוי "וימת שם משה" דמיחזי כשיקרא, וגם לא היה יכול לגמור הכתיבה על ידי יהושע, כי אי אפשר שס"ת יהא חסר אות אחת. לכך אמר שהיה כותב בדמע פירוש 'דמע' מלשון 'מלאתך ודמעך' (שמות כב, כח) רצה לומר מדומע ועירבוב אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך על פי צירופי תיבות והם שמותיו של הקב"ה, ולא היה נקרא כלל בלשון "וימת שם משה", רק תיבות אחרות על פי סודות התורה. ולאחר מיתתו כתבם יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות התורה.
נמצא ששתי הדעות לא נחלקו כי באמת כתבן משה, ולא חסר הספר אפילו אות אחת, רק שאת ח' פסוקים אלו לא היה יכול לכתוב את הנגלה, וכתב כפי צירופים, וזהו 'בדמע'. ויהושע כתבן כפי הנגלה, וכדעת ר"י. ושניהם מסכימים לדעה אחת כי נכתבו על ידי שניהם, על ידי משה הנסתר והסוד, ועל ידי יהושע הנגלה, כאשר היא כתובה בידינו לדור דור.
י. ממוצא דברים אלו שמעתי ממו"ר הגר"ד כהן לבאר את דברי הגר"ח בגדר ברכת התורה שהוא משום ש"התורה עצמה טעונה ברכה", על פי מה שכתב המהרש"א [לעיל אות ח] בביאור דברי הגמרא בברכות, שטעם ברכת התורה לפניה נלמד מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו". וביאר המהרש"א שלימוד התורה הוא בבחינת "כי שם ה' אקרא", מכיון שהתורה היא שמותיו של הקב"ה.
ונמצא לפי זה בעומק שורש הבנת יסוד הדברים, שהכוונה במה שברכת התורה אינה כברכת המצוות אלא דין בפני עצמו "דתורה בעי ברכה", היינו מאחר והתורה היא שמותיו של הקב"ה, וכמו שכתב המהרש"א "כשאני קורא בתורה שהיא כולה שמותיו של הקב"ה" – יש לברך מקודם, וכמדוקדק בדברי הגר"ח המובאים לעיל "דבברכת התורה אין הברכה על קיום המצוה של תלמוד תורה, רק דהוא דין בפני עצמו דתורה בעי ברכה, וכדילפינן לה בברכות מקרא דכי שם ה' אקרא".
