שלימות מידות החסד והוותרנות במעשיה של רבקה[1]
א. בנין האומה הישראלית, מושתת על לימוד פרשיות מעשי האבות והאמהות הקדושים, אשר במידותיהם הנאצלות הניחו את היסודות לקיומו של כלל ישראל לדורות.
נתבונן בפרשתנו בהנהגת החסד המופלאה של רבקה אמנו ובמידותיה התרומיות, אשר נתבארו היטב בדברי האור החיים הקדוש (בראשית כד, יח-יט), ומדוקדקים בלשונות הכתובים: "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי, פירוש, כנגד שאמרת גמיאה מעט, שתה כחפצך. ולא שישתה הוא בידו, אלא היא תטרח במצוה להשקות צמא למים. וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ, כדי שלא יטרח הוא בשאת הכד לשתות. ואומרו וַתַּשְׁקֵהוּ, פירוש, מלבד שלא טרח לשאת הכד, עוד לה שהיתה טורחת לקרב לפיו המים, שלא יצטרך הוא אפילו להטות הכלי. וטעם שלא אמרה תיכף ומיד גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת, לתוספת וותרנות נתכוונה הצדקת. שאם היתה מקדמת לומר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב וגו', קודם שישתה הוא, יש מקום לו למהר להקל טורחה, כיון שעוד לה טרחת הגמלים. מה שאין כן קודם שהודיעהו, יחשוב כי הוא זה כל הטורח, וישתה כחפצו לאט לאט, ואחר ששתה תיכף אמרה אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת".
ועוד כתב שם: "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, היה צריך לומר "ויכל לשתות". נתכוון לומר, שהיתה היא מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך הוא לטרוח בהטיית מים אליו. עוד אפשר, שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך, והפלגת השתיה תזיק. והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן, כי העייף לא ישער בשתייתו בעת צמאונו. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכוונה, לזה אמרה אליו גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת, ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת כי לצד רחמנות ואהבה נתכוונה אליו כטעם הנזכר".
בקונטרס פניני אור החיים הקדוש, הרחיב והטעים את הדברים, והדגיש את הלימוד ממעשיה המדוקדקים:
"פרשת השקיית המים של רבקה, מלמדת אותנו איפוא, מהי השלימות הנדרשת בעשיית חסד.
- רבקה אמנו אומרת לאליעזר "שְׁתֵה אֲדֹנִי", ורק כשהוא מסיים לשתות אומרת לו "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב". ולכאורה קשה, מדוע לא אמרה כבר בהתחלה שתתן לשתות גם לגמליו. והתשובה, כי חשבה שאם תאמר בתחילה שגם הגמלים צריכים לשתות, לא ירצה להטריח אותה כל כך הרבה. לכן אמרה "שְׁתֵה אֲדֹנִי", כלומר, כעת זמני מוקדש רק בשבילך. ורק לאחר שסיים לשתות, אמרה לו שעכשיו תתן גם לגמלים.
- רבקה לא הסתפקה בהנחת המים לפניו, אלא החזיקה את הכד בידה, מתחילת השתיה ועד סופה, וגם הכניסה לו את השתיה כמעט לתוך הפה, כדי שלא יצטרך לטרוח בכלל. מכאן נלמד, כי יש חסד כפוי שאדם עושה כי אין לו ברירה, ורוצה רק להרגיע את מצפונו, ולצאת ידי חובתו. לעומת זאת, יש חסד אמיתי שאדם מחפש באמת לתת לשני, וכל מעייניו נתונים במחשבה מה עוד יוכל לעזור לזולתו. בחסד מסוג זה, אין גבול לטרחה ולמחשבה, כיצד תהיה ההטבה הגדולה ביותר לזולת.
- יש שינוי בין שתיית אליעזר לשתיית גמליו. אצל אליעזר נאמר "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ" – זמן סיום השתייה שלו היה תלוי ברצונה ובהחלטתה, מתי תפסיק לתת לו לשתות. ואילו אצל הגמלים נאמר "עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" – סיום השתייה היה נתון להחלטתם. וההסבר לכך, כי ידוע שאדם שבא עייף מן הדרך, ריבוי השתייה עלול להזיק לו. רבקה עשתה חסד בתבונה והשכל, ששיערה מהי כמות המים שאליעזר יכול לשתות בצורה שלא תזיק לו, ולכן כשראתה שאליעזר הגיע לשלב שאם יוסיף לשתות עלול להינזק, מנעה ממנו את המים לטובתו. אבל לגמלים שאינם ניזוקים מריבוי השתיה, נתנה לשתות ללא הגבלה. ומכאן נלמד שצריך להתבונן שהחסד לא יגרום נזק למי שמקבלו".
ממעשי החסד של רבקה יש לימודים נוספים, כפי שכתב בספר משלחן רבי אליהו ברוך [פינקל], בקונטרס השידוכים: "כתב האור החיים הקדוש, שהטעם שלא אמרה לו מתחילה אלא "שתה אדוני", ורק לאחר שכלתה להשקותו אמרה "גם לגמליך אשאב" [וכמו שהתפלל שתאמר לו כן], מפני שירדה לנבכי נפש האדם, ביודעה שאם תאמר לו מיד שתה וגם לגמליך אשקה, לא היה יכול לשתות ברוגע, מאחר שהיה צריך למהר ולהקל טורחה, שהרי צריכה היא לטרוח עוד להשקות הגמלים. ולכך רק לאחר שכילה לשתות אמרה לו "גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות".
ומבואר בזה גודל הזהירות שנצטיינה בה רבקה במידת החסד, לחוש שלא יסתובב על ידי זה שום צער או טרדה, אפילו קלה שבקלים, ותהא ההטבה שלמה בתכלית. ובזה ביאר מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, מה שלא הזכיר אליעזר פרט זה בסיפור הדברים לבתואל ולבן[2]. משום שסבר שלא יאמינוהו שרבקה חשה על כל זה, כי זר לא יבין את זאת.
וכל זה ללמדנו בא בגדר מצות החסד, שלא די בעצם עשיית החסד, אלא צריך לתת את הדעת, כיצד תתקבל ההטבה אצל מקבל החסד. ובאופן שאם ידע המקבל שזה טרחה גדולה לנותן, או שזה על חשבונו וכדומה, לא יסכים לקבל את החסד, צריך לעשות בשום שכל להסתיר מהמקבל כמה שיכול, שלא ירגיש בקושי של הנותן. וזה יסוד גדול במצות החסד.
עוד זאת למדנו מדברי אור החיים הקדוש (בראשית כד, יב), על מידת הוותרנות של רבקה אמנו, כפי שנראה מכך שאליעזר לא הלך מיד לבית משפחת אברהם אבינו למצוא אשה ליצחק, אלא "בחן" את הנערה שתבוא להשקות מים לו ולגמליו: "טעם שהוצרך לעשות סדר זה, כי חש לבל יטעוהו משפחת אברהם כשידעו כי הוא מצווה ועומד לקחת בת מהם יתנו לו שפחה משפחותם אשר אתם בבית, ויאמרו כי היא מזרעם. לזה נתחכם ועשה כסדר זה בהבחנה מובהקת, שהיא הוותרנות המופלאת שנותנת יותר ממה ששאל ממנה. גם בזה ידע אותה ידיעה צודקת, כי היא מבית אברהם, שהשיחה לפי תומה מבלי דעת דבר ממנו, כי אותה יבקש, ופתח דבריה האירו באומרה (שם פסוק כד) בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר".
שלימות המידות אצל רחל ולאה
ב. גם במעשיהן של רחל אמנו ולאה אמנו נמצא שלימות במידות, בדאגתן לא לצער אשה את רעותה.
- רחל אמנו – מסרה ללאה את ה"סימנים" שיעקב נתן לה, כדברי חז"ל (מגילה יג, ב) המובאים ברש"י (בראשית כט, כה) "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה, אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסים לו את לאה, אמרה עכשיו תיכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים".
- לאה אמנו – עמדה בפתח האוהל ואמרה ליעקב אבינו שיכנס לאוהל שלה, ולא הניחה לו להיכנס לאוהלה של רחל ותוציאנו משם, כדי לא לצער את רחל, כאמור בלשון הכתוב (בראשית ל, טז) "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא". וביאר האור החיים הקדוש שם: "כי מידת חסידות עשתה, שלא הניחה עד שיכנס אותו צדיק לאהל רחל ותוציאנו משם, כי יש בזה הקפדה וצער גדול לרחל וקנאה גדולה. לזה קדמה קודם שיכנס אצלה, ואין זה אלא מידה טובה וחסידה. וכל מגמתה של אותה צדקת להעמיד נטעי נעמן, וה' עד בדבר כי נתן שכרה דכתיב (שם פסוק יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי".
שלימות תיקון המידות במעשיו של אברהם אבינו
ג. נתבונן בדוגמאות נוספות לתורת שלימות המידות המשתקפת מהנהגותיו של אברהם אבינו:
- עם לוט – שלא מנע ממנו להצטרף אליו, למרות שעל ידי זה היה אמור לאבד את הברכות שהובטחו לו, כפי שפירש האור החיים הקדוש (בראשית יב, א) וזה לשונו: "עוד ירצה לומר שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו, כאומרו וילך אתו לוט דבק בו. והגם שאמר אחר כך ויקח אברם וגו' ואת לוט וגו', פירוש שלא דחפו עד שימצא המצאה שלא יכלימהו. ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים, תיכף אמר אליו הפרד וגו' אם הימין וגו' (שם יג, ט), והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה. אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה', לזה תיכף במוצאו סיבה דחפו בב' ידיים".
- עם אורחיו המלאכים – להעניק להם תחושה שאינו טורח עבורם, כדי לא לביישם, כדברי אור החיים הקדוש, מדוע אמר להם אברהם אבינו (בראשית יח, ד) "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" – "ואומרו מְעַט, זה מנהגו לומר לאורחים, להראות כי אין טורח הרבה עליהם, שלא לביישם".
הנהגת הצדיקים לנהוג בשפלות וענווה גם עם רשעים
ד. שלימות תורת המידות של אברהם אבינו, משתקפת גם בפרשת המשא ומתן שלו עם בני חת, וממעשיו נלמד על דרך הצדיקים לנהוג בענווה ושפלות גם עם רשעים, כדברי אור החיים הקדוש בפרשתנו (בראשית כג, ז), מדוע השתחווה אברהם אבינו לבני חת: "גילה להם היפך דבריהם אליו כי אינו מחזיק עצמו נשיא להם, אלא בגדר שהם בכבוד למעלה ממנו". כלומר, בגלל שבני חת אמרו לו בתוך דבריהם 'שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹקים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" הוצרך אברהם אבינו להשתחוות אליהם, לגלות להם שהוא אינו חושב על עצמו כדבריהם. אלא ההיפך הוא הנכון, שהם חשובים יותר ממנו.
ונראה להקביל להנהגה זו, את הנהגתו של משה רבנו במחלוקת קורח ועדתו, כאשר נפל על פניו, כפי שביאר האור החיים הקדוש (במדבר טז, ג) "ואומרו וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, נגד מה שאמרו שהם מתנשאים על קהל ה', שכללו בדבריהם משה ואהרן. כנגד מה שנוגע למשה נפל על פניו, להראות קצה האחרון ההכנעה ושיווה נפשו כעפר הארץ, כעבד המשתחווה לפני השררה".
הנהגה דומה מצאנו גם אצל נח, כפי שביאר האור החיים הקדוש (בראשית ו, ט) "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים בדרכיו – עניו ושפל רוח, זה יגיד עוצם אישורו שאפילו בדורותיו הרעים, את כולם היה עניו. והוא לפנים משורת הדין, כי שורת הדין נותנת עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וגו' וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל (תהלים יח, כו-כז), והוא לא כן עשה. ועוד, שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו, והוא אומרו תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו".
תיקון המידות – היסוד ההכרחי ללימוד התורה וקיום המצוות
ה. נראה בביאור הדברים, כי האבות הקדושים הכשירו במידותיהם המתוקנות את הדרך לבניהם, להיות מוכתרים בכל מידה נכונה – על מנת שיוכלו לקבל בבוא הזמן את התורה והמצוות. וכל זאת, משום שהמידות הטובות הן התנאי לקבלתה ולקיומן, כמבואר בהרחבה בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, שהעצימו את חשיבות עבודת תיקון המידות, שהן כלי הקיבול ללימוד התורה ומסירתה.
ראש וראשון לכל, הם דברי המשנה במסכת אבות (פרק ג משנה יז) "אם אין דרך ארץ אין תורה", ופירש רבנו יונה שם: "רצה לומר, שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות".
רבנו חיים ויטאל (שערי קדושה, חלק א, שער ב) הוסיף לבאר לפי זה, מדוע אין המידות מכלל תרי"ג המצוות: "המידות הטובות והרעות הן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה. ולפיכך אין המידות מכלל תרי"ג המצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומם או בביטולם".
גם מדברי הגר"א נלמד על מעלתם של המידות שבהן תלויה כל עבודת ה' וחיי האדם, כדבריו בספר אבן שלמה (פרק א, א-ב) "כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות, שהם כמו לבוש להמצוות וכללי התורה, וכל החטאים מושרשים במידות. עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים".
לפי האמור מבוארת היטב תכלית עבודתם של האבות הקדושים, להכשיר את בניהם לקבלת התורה, ומטעם זה נקראה מסכת 'אבות' בשם זה, כפי שביאר הנתיבות שלום (מסכת אבות שם) "הנה אמרו חז"ל (יומא כח, ב) מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. כל האבות למדו תמיד בישיבה. ועל יעקב אבינו איתא שלמד עד שלא היה לו פנאי לשכב לישון. ויש לומר שעיקר לימודם קודם שניתנה התורה היה בענייני המידות. דהנה האבות התחילו את עולם התיקון, שעניינו תיקון המידות. אברהם אבינו תיקן את מידת החסד, יצחק את מידת הגבורה, ויעקב את מידת התפארת. ורק לאחר עולם התיקון, דהיינו תיקון המידות, היתה יכולה להיות קבלת התורה. ובאלו העניינים היה לימוד האבות הקדושים, שלמדו ענייני המידות. וכמו שאמרו (אבות פ"ה מ"ט) תלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, היינו שבישיבתו של אברהם אבינו למדו ועסקו וחידשו בסוגיות אלו של עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, שעניינים אלו כוללים כל המידות".
וסיים: "וזה ענין מסכת אבות, שתכליתה שתכונות הנפש הטבעית של האדם יהיו יהודיים, שזה עולם התיקון בכלל ובפרט. ועל כן נקראת המסכת בשם 'אבות', כי זאת למדו תמיד האבות הקדושים, בזה עסקו תמיד, ובעניינים אלו חידשו חידושי דאורייתא".
הרשעים – עיניהם צרה לתת לאחרים
ו. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, נכיר במרחק הרב שבין הצדיקים אשר מידותיהם נאות ומתוקנות, לרשעים המושחתים במידותיהם.
מידות החסד והוותרנות של אברהם אבינו ורבקה אמנו – לעומת מידות צרות העין של לבן הרמאי ובלעם הרשע.
- לבן הרמאי – כדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו (בראשית כד, לא) בביאור "הכנסת האורחים" של לבן צר העין: "וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. נתכוין [לבן] לומר לו [לאליעזר] כי מה שמזמנו לבא אצלו, לא להאכסינו בביתו, אלא שלא יעמוד בחוץ, אבל לעולם צורכו על עצמו, כי עיני רשעים תכלינה". כלומר, אע"פ שלבסוף הביא לו ולגמליו מאכל ומשתה, מכל מקום מחשבתו היתה "לצורכי עצמו".
- בלעם הרשע – כדברי אור החיים הקדוש על הפסוק (במדבר כב, מ) "וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ", שבלק הדגיש לבלעם שכל מה שהוא שולח לו, הוא גם לשרים אשר עמו, כי ידע שבלעם צר העין יקח הכל לעצמו: "לפי שחשב בלק כי בלעם יקח כל השלוח לו ויחזק בו, כי הוא לו לבדו, ולא יתן לשרים וכו'. כי היה ידוע שהוא רע עין, לזה כששלח אמר בפירוש כי לא לו לבדו יהיה הטבח השלוח, אלא לו ולשרים. ואמר אשר אתו, אפשר שעשה לפי חשבון השרים שעמו פרט למזדמן, שאם יזדמנו שרים אחרים עמו אין מנת בשר להם. ולזה תמצא שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה כ, יז) שהקפיד בלעם על מיעוט הבשר, ואמר למחר אני שולח מארה בנכסיו של זה, ולמחר אמר לו בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים".
והדברים נפלאים ביותר על פי מה שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר כב, ה) "לבן הארמי הוא בלעם", כי צרות העין של לבן ובלעם – היינו הך.
ההבדל בין רשעים וצדיקים – במידת ההטבה לאחרים
ז. עוד למדנו מדברי האור החיים הקדוש, כי ההבדל בין הצדיקים והרשעים, בא לידי ביטוי במידת ההטבה שלהם לאחרים, כפי שנלמד מכך שהכתוב (בראשית יד, יז-כא) הפסיק בתוך דבריו של מלך סדום לספר מה עשה מלכי צדק: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ, וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל, וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". וביאר האור החיים הקדוש (שם פסוק יח) וזה לשונו: "רבותינו אמרו (בראשית רבה נו, י) כי הוא שֵׁם. וטעם שהפסיק בענין מלך שלם, בין יציאת מלך סדום להודעת דבריו אל אברהם וגו', להגיד שבח הצדיקים מה בינם לבין הרשעים. כי מלך סדום יצא לקראת אברהם לראות פניו ריקם, הגם שאליו יחוייב להקביל פני אברהם במנחה כיד המלך, והוא הרשע יצא בידים ריקניות. ושֵׁם הצדיק, מבלי חיוב נדיבות יעץ והקביל פניו בלחם ויין".
לפנינו ההבדל בין הצדיקים לרשעים: מלך סדום, למרות שאברהם הצילו במסירות נפש, לא נתן לו כלום כשחזר מהמלחמה. ומצד שני, שֵׁם בן נח – שלא היה חייב לאברהם דבר, הוציא לו לחם ויין.
כללים בדרשת מעשי הצדיקים – לטובה, ומעשי הרשעים – לרעה
ח. הדברים שנתבארו, משתלבים בשיטתו של האור החיים הקדוש, המיוסדת על דברי חז"ל (סנהדרין קו, ב), שכל מה שיש לדרוש במעשי הרשעים לגנאי, דרשינן – "אמר לי מר בריה דרבינא לבריה, בכולהו [מלכים והדיוטות] לא תפיש למדרש [לגנאי] לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה [לגנאי], דרוש ביה"[3].
וכן הוא גם מאמר הגמרא במסכת בבא בתרא (קט, ב) "תולים את הקלקלה במקולקל", וכפי שביאר בהרחבה בחומש תורה תמימה (בראשית פרק יג אות ה) לפי יסוד זה, את דברי הגמרא במסכת נזיר (כג, א) על מעשיו של לוט: "אמר רבי יוחנן כל הפסוק הזה (בראשית יג, י) על שם עבירה נאמר, וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו – כמו ותשא אשת אדוניו את עיניה. וַיַּרְא – כמו וירא אותה שכם בן חמור. אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן – כמו כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה – כמו אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי". וכתב התורה תמימה: "הנה אף אם אמנם פשט הכתוב יתפרש גם כפשוטו, אכן יש לומר, דמדייק למה זה לא ראה לוט את כל אלה עד הנה. ועם זה מדרכי הדרשות בכלל לתלות את הקלקלה במקולקל. כלומר, שמי שידוע למקולקל ומגונה במעשיו או במדותיו, תולים בו עוד מעשים מכוערים, כמו שאמרו בבבא בתרא (קט, ב)"[4].
ממוצא הדברים, פירש האור החיים הקדוש את מעשיו של לבן הרמאי, שנתן את בלהה שפחתו לרחל, כאמור בפסוק (בראשית כט, כט) "וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה", בדרך "גנאי", וזה לשונו: "דקדק לומר תיבת לָהּ, שהתנה עמה שאין זכות לבעלה בה, על דרך מה שכתב הרמב"ם (הלכות אישות פכ"ב הכ"ז) הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה זכות בה, אין הבעל אוכל פירות מתנה זו, ע"כ. כי כל מה שיש לדרוש בלבן לגנאי דרשינן".
הדברים מתוקים מדבש, לפי דברי התרגום יונתן בן עוזיאל הנ"ל "לבן הרמאי הוא בלעם הרשע", דמאי דדרשינן לגנאי אצל בלעם כדברי חז"ל, דרש האור החיים הקדוש לגנאי אצל לבן הרמאי שהוא בלעם הרשע, והיינו הך.
[1] להשלמה היריעה בנושא ראה בפרשת וזאת הברכה מאמר התורה והמידות.
[2] כדכתיב (להלן כד, מו) "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה", ולא סיפר להם שרק אחרי שגמר לשתות אז אמרה רבקה "גם לגמליך אשקה".
[3] יסוד זו הוא אחד מה"כללים" בפירוש הפסוקים, כפי שכתב הרמח"ל (מאמר על הגדות חז"ל) "במעשה הצדיקים כל מה שיש לדרוש לשבח, צריך לדרוש לשבח, וברשעים להיפך. שכך היא הקבלה, שכוונתו של הבורא יתברך במלות שהכתיב, היתה לרמוז על כל פרט הרשע של הרשעים ולבאר כל חלקי גנותם. ולהיפך בצדיקים, להעלים כל מה שאפשר שיהיה בהם מהגנאי, ולבאר כל מה שבשבחם. ומי שרוצה לדרוש דרש אמיתי, צריך שילך לשיטת הכותב, שאז יסכים לדעתו, וזה פשוט".
[4] לפי זה ביאר את מעשיהם של עשו, דתן ואבירם ובלעם: "וכהאי גוונא כתב הרא"ש בפירושו לנדרים (סד, א) במה שאמרו בגמרא שם, כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם, דהוא מטעם שהיו ידועים לבעלי מחלוקת ובעלי מדות מגונות, תולים כל ענין מחלוקת בהם. וכן הכוונה בדרשת הגמרא (בבא בתרא טו, ב) ויבא עשו מן השדה והוא עייף, חמש עבירות עבר באותו היום. ובדרשת הגמרא בסנהדרין (קה, ב) בבלעם, הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עלי, שבא על אתונו. וכן דריש שם כזה מפסוק כרע שכב כארי. וכן במדרש רבה ותנחומא פרשת בלק אמרו על הלשון שאמר בלעם לאתונו אשר התעללת בי, בלעם אע"פ שמדבר בלשון הקודש, לשונו סרוח. דלשון התעללות מצינו בזנות (שופטים יט, כה). וכל זה הוא, מפני שהיה ידוע בלעם לבעל מדות נשחתות, תלו בו קלקלות ומעשים מגונים. ואף הכא יען שידוע שהיה לוט שטוף בזימה, אשר על כן נכשל בבנותיו כנודע באגדות ומדרשים, לכן תלו בו עוד עניינים מכוערים מכמו אלה".
