תלמוד תורה בתשעה באב

א. איסור תלמוד תורה באבל ובתשעה באב – סוגיות הגמרא

בדברי הגמרא (1א) מבואר כי האבל "אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה במדרש ובהלכות". ותוספות (שם; ד"ה ואסור) דנו אם מותר לאבל לעסוק ב"דברים המותרים", וכפי שהותר בתשעה באב, כדלהלן.

עוד מבואר בגמרא (1ב) כי כל המצוות הנוהגות באבל, נוהגות בתשעה באב, ובכללן איסור תלמוד תורה. ובהמשך הסוגיא מבואר כי בתשעה באב מותר לקרוא בספר איוב, ובקינות, ובדברים הרעים שבירמיהו.

בטעם האיסור לעסוק בתלמוד תורה, פירש רש"י (2א; ד"ה ואסור) שהוא משום "דכתיב בהו משמחי לב". אמנם המהרש"א (1ג) ביאר, כי טעם האיסור הוא כדי "שלא ישכח אבלו של יום", וכמו שאסרו להתעסק בשאר עסקים בתשעה באב, כך אסרו ללמוד תורה ביום זה.

ב. איסור תלמוד תורה באבל ובתשעה באב – פסק הלכה

דברי הגמרא במסכת מועד קטן (1א) נפסקו להלכה בשלחן ערוך בהלכות אבלות (1ד), ומבואר בנדון לימוד "דברים המותרים" לאבל:  "מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה ובהלכות אבלות".

כמו כן, דברי הגמרא במסכת תענית (1ב) נפסקו להלכה בשלחן ערוך בהלכות תשעה באב (2א). ונראה מדברי השו"ע כי טעם האיסור ללמוד תורה בתשעה באב, הוא כדברי רש"י "משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב".

עוד פסק השלחן ערוך כי מותר לקרוא באיוב, ובדברים הרעים שבירמיה [ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם], וכן מותר ללמוד מדרש איכה ופרק "אלו מגלחין", וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב. ובהמשך כתב: "ומותר לקרות כל סדר היום, ופרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש רבי ישמעאל" [יבואר להלן אות ח].

ג. תלמוד תורה ב"דברים המותרים" – היתר או חיוב

בדברי הגמרא והשלחן ערוך התבאר כי איסור תלמוד תורה בתשעה באב, לא נאמר על ספר איוב, ו"דברים רעים" שבספר ירמיה ועוד. ויש לעיין האם לימוד ה"דברים המותרים" הוא בגדר "חיוב", וכפי שבכל יום יש חובת לימוד תורה, בתשעה באב יש חובה ללמוד ב"דברים המותרים". או שבתשעה באב אין חובת לימוד תורה, ולימוד ה"דברים המותרים" הוא בגדר "היתר". ונראה כי נחלקו האחרונים בנדון זה, ויתכן שגם הראשונים נחלקו בזה.

בשבט יהודה (2ב) הביא ראיות לכך שלימוד "דברים המותרים" בימי האבילות הוא בגדר "היתר" בלבד, ואינו חיוב כלל. ובכף החיים (3ב) הביא דבריו גם לענין תשעה באב [להלן יובאו דברי הסוברים כי לימוד תורה ב"דברים המותרים" בתשעה באב, הוא בגדר "חיוב" ככל ימות השנה].

ונראה שבנדון זה כבר נחלקו רבותינו הראשונים, וכדלהלן. על דברי הגמרא (1א) "אבל אסור לקרות בתורה", הקשה רש"י (שם; ד"ה ואסור) מדברי הגמרא (סוכה כה, א) "אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין" – משמע שחייב בתלמוד תורה, הנכלל בכל המצוות. ותירץ, כי מה שכתוב "אבל חייב בכל המצוות", אינו כולל מצוות שיש בהם שמחה, כגון מצות תלמוד תורה. משמע מדבריו, שהאבל פטור ממצוות תלמוד תורה.

הקושיה מהגמרא בסוכה מפורשת גם בדברי הריטב"א (2ג), שתירץ [בתירוצו הראשון] כי אין ללמוד מהנאמר "אבל חייב בכל המצוות" שהוא חייב במצוות תלמוד תורה, מפני "שאין למדין מן הכללות". מתירוץ זה של הריטב"א לכאורה משמע כי לדעתו אבל פטור ממצוות תלמוד תורה. בתירוץ השני כתב הריטב"א: "דכיון דקורא קריאת שמע שחרית וערבית, סגי, ונמצא שאינו פטור ממנה". ומפורש בתירוץ זה כי האבל חייב במצוות תלמוד תורה [על כל פנים, בקריאת שמע שחרית וערבית]. אמנם בהליכות שלמה (3ה) כתב כי לדעת הריטב"א אבל פטור ממצוות תלמוד תורה, ואין זה תלוי בשני התירוצים, עיי"ש.

גם הערוך לנר (3ד) הקשה קושיה זו, ותירץ: "ולעניות דעתי יש לומר עוד, שהרי אינו אסור רק בדברי תורה המשמחים לב, אבל דיני אבילות ודברים רעים מותר ללמוד", ומשמע מדבריו כי האבל חייב ללמוד בדברים המותרים, ומחויב הוא במצוות תלמוד תורה ככל העולם [עיין שם בהערות על דבריו].

כפי הנראה מדברי הערוך לנר בתירוצו האחרון, שגדר דין תלמוד תורה בדברים המותרים אינו היתר אלא חיוב, כן נקט גם בשו"ת דברי יציב (4א) שדחה את ראיותיו של השבט יהודה (2ב), וכתב כי לא מצא בשום מקום שכתוב לשון "פטור" על תלמוד תורה בתשעה באב "וכיון שמותר לעסוק בדברים הרעים, הוא ממילא מחויב ועומד". בספר קרא עלי מועד (4ב) הביא כי הגר"ח קניבסקי מסר בשם ה'חפץ חיים', שחיוב תלמוד תורה בתשעה באב הוא כמו כל השנה. וכן דעת רבי יוסף שלום אלישיב (5א), שנהג כן למעשה בלימוד "דברים המותרים" ללא הפסקה, כאשר ישב "שבעה". וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (5ב). וכן הביא בילקוט יוסף (5ג) בשם אביו הגר"ע "סוף דבר הכל נשמע, שהאבל חייב ללמוד בדברים הרעים כשאין המנחמים אצלו, ולא יהיה בטל מדברי תורה". ובנדון תשעה באב כתב: "עצם חיוב לימוד התורה שייך גם בתשעה באב, ולכן חייב כל אחד לקבוע זמן ללמוד ביום זה כפי כוחו, בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב".

וראה עוד במה שכתב בשו"ת אבן פנה (6א) כי המחלוקת האם יש חיוב ללמוד ב"דברים המותרים", או שהלימוד הוא היתר בלבד – תלויה במקור לימוד האיסור ללמוד תורה באבלות, ובמה שסיכם להלכה: "כדאית היא מצות תלמוד תורה וגדול שכרה, להחמיר וללמוד ולא להקל ולהתבטל".

ד. ביאור דעת הסוברים שיש פטור מחיוב תלמוד תורה בתשעה באב

והנה יש לעיין בטעמם של הפוסקים שנקטו כי יש 'פטור' מתלמוד תורה בתשעה באב, ולימוד ה"דברים המותרים" הוא בגדר היתר בלבד ולא חיוב – מדוע חז"ל הפקיעו את חיוב לימוד התורה מיום תשעה באב.

בספר מנחת אהרן (6ב) ביאר, כי גדר דין תלמוד תורה ב"דברים המותרים" בתשעה באב, תלוי במחלוקת רש"י והמהרש"א בטעם איסור תלמוד תורה בתשעה באב. רש"י (1ב; ד"ה ואסור) פירש "ואסור לקרות בתורה, דכתיב בהו משמחי לב", ונראה כי לדעתו יש חיוב ללמוד את דברי התורה שאינם "משמחי לב" – הדברים המותרים. אולם המהרש"א (1ג) פירש כי טעם האיסור ללמוד תורה בתשעה באב, הוא בכדי שלא ישכח אבלו של יום ויסיח דעת מהאבלות. ולדעתו נראה כי כשם שאבל אסור בכל משא ומתן משום היסח הדעת מהאבלות, ואף משא ומתן שאינו משמח, כך גם הוא פטור לגמרי מתלמוד תורה [אף שאינו משמח] משום היסח הדעת.

• ביאור אחר בטעם הפטור מתלמוד תורה בתשעה באב, יתכן על פי חידושו של ערוך השלחן (6ג), שההיתר ללמוד ב"דברים המותרים" הוא מפני שהצער של הלימוד בדברים אלו מבטל את שמחת הנפש מלימוד התורה. ולפי דבריו כתב במנחת אשר (7א) כי אף שהתירו ללמוד בדברים הרעים משום הצער שיש בהם, אך מאחר ויש שמחה מסוימת מצד עצם הלימוד בהם ["ובאמת כך היא דרכה של תורה, דאף בדברים הרעים מתחדשים רעיונות בתורה, ובמוסר, ובפירושי המקראות שמשמחים את הלב"], משום כך לא חייבו את האדם לעסוק בהם.
• ביאור נוסף כתב במנחת אשר (7א), על פי יסוד גדר מצות תלמוד תורה – שאין האדם חייב לעסוק בתורה אלא כשהוא פנוי מדברים אחרים. ולפי זה נראה כי כיון שבתשעה באב עסוק האדם באבלות, ממילא פטור מתלמוד תורה "אטו העסוק באבלות גרע מהעוסק בצרכי גופו".

ה. פטור תלמוד תורה בתשעה באב – מדיני תלמוד תורה ולא מהלכות תשעה באב

דרך נוספת בביאור דעת הסוברים שיש פטור מתלמוד תורה בתשעה באב, תבואר בהקדם דברי רבי אברהם מן ההר במסכת נדרים (דף מח, א) והאגלי טל (בהקדמה) שנקטו כי עיקר מצות תלמוד תורה הוא בלימוד בשמחה. ועל פי דבריהם כתבו בספר ירח למועדים (7ב) ובמנחת אשר (8א) כי מאחר ואי אפשר ללמוד בשמחה בתשעה באב, נמצא שאי אפשר לקיים את עיקר מצות תלמוד תורה, ומכאן מוכרח שאין חיוב תלמוד תורה ביום זה.

ונראה כי יסוד הדברים מובא בדברי האור החיים הקדוש, וכפי שהוכיח בעקבי דרך (8ב) מדבריו בפרשת עקב "צריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעיצבון, כי דברי תורה אסורים לאבל". נמצא לדרך זו, כי איסור האבל ללמוד תורה אינו מהלכות אבלות – כי התורה משמחת לב ואבל אסור בשמחה, אלא הוא מהלכות מדיני תלמוד תורה – כי יש חיוב ללמוד בשמחה, ולכן אסור לאבל [ולכל אדם בתשעה באב] ללמוד כשהוא שרוי באבלותו ועצבותו.

ו. לימוד "דברים המותרים" בעיון

לדעת הט"ז והמג"א שהובאו בדברי המשנה ברורה (2א; ס"ק ד), מותר ללמוד ב"דברים המותרים" רק פשוטן של דברים ואסור ללמוד בדרך פלפול, וכמפורש בדבריו (ס"ק ה) שאסור ללמוד איזה דרוש או קושיא או תרוץ אפילו בדברים המותרים. וכן כתב בספר ירח למועדים (9א) בשם רבי יעקב קמנצקי, כי הביאור בפטור תלמוד תורה בתשעה באב, הוא מאחר שאסור ללמוד בעיון.

אמנם מדברי הערוך השלחן (6ג) נראה שמותר ללמוד אפילו בעיון. וכן הובא בספר ירח למועדים (9א) בשם החזון איש "ללמוד בתשעה באב בדברים המותרים, מותר גם בעיון כדרכו בכל השנה", כי לימוד בלא עיון לא נחשב כלל כלימוד, ואם התירו ללמוד, ודאי שהתירו גם העיון [אמנם הגרי"ש אלישיב התפלא מאד על הדברים הללו, עיי"ש].

בשו"ת אבן פנה (9ב) הביא כי הגר"ח מבריסק התיר ללמוד דברים המותרים בעיון, ובביאור הדבר ביאר נכדו של הגר"ח, הגרי"ד: "דברים הרעים הרי הם כמו חובת היום, שהתירו ללמוד כמו אמירת פסוקי הקרבנות, והוי דומיא דענינו של יום שמותר ללמוד בעיון". ובסיכום הדברים כתב: "נראים דברי האוסרים, ולפיכך אסור לכתחילה ללמוד בעיון, אולם מי שדרך לימודו תמיד בעיון, יש לו על מי ועל מה לסמוך".

בשו"ת בסוד שיח (10א)  נשאל אם מותר למסור שיעור עיוני בהלכות אבלות, ביום תשעה באב בין מנחה למעריב, במקום שהמתפללים ימתינו בחוסר מעש ויעבירו את הזמן בדברים בטלים והסתכלות על מחוגי השעון. והשיב, כי אע"פ שיש האוסרים ללמוד בעיון, ויש האוסרים ללמוד עם אחרים דברים המותרים – מאחר ולנגד עינינו עומדת הנהגתו של הגר"ע יוסף, שבהיותו אבל על אביו מסר שיעור ברבים בנוכחות 500 איש בהלכות אבלות, נראה כי "ראוי להקל ולסמוך על הסוברים שגם לימוד עיוני בדברים הרעים מותר, וכן לסמוך על הסוברים שיש בזה ביטול תורה דרבים ולהתיר אף לימוד בחבורה, וראוי לעשות כך בזמן זה מאשר להתבטל בשיחת דברים בטלים המביאים את האדם ללשון הרע ורכילות ושאר מרעין בישין, וביותר שעושים כך בתוך בית הכנסת" [וראה בדבריו שתלה זאת בדעות האחרונים אם תלמוד תורה בדברים המותרים בתשעה באב, הוא בגדר "חיוב" או "היתר"].

בילקוט יוסף (11א) כתב כי יש שני אופנים של עיון וסברא: האחד – שמעיין להבין פירוש הדברים כשאינן מחוורים לו כל צרכן, וזה מותר בתשעה באב ובאבל. והשני – כשמעיין בעיון נמרץ ליישב קושיית המפרשים, או ליישב קושיא של סתירה ממקום אחר וכדומה, ועל ידי פלפולו מחדש בטובו חידושים יפים, שאסור לכולי עלמא. ועוד הביא בשם הגרש"ז אויערבך כי אין כוונת האיסור ללמוד בעיון "שילמד בשטחיות, אלא מותר לעיין ולהעמיק עד שיהיו הדברים ברורים ומובנים לו כל הצורך, וזה דבר שתלוי בכל אדם לפי אופן לימודו". אמנם בשו"ת סוד שיח (10א; הערה ד) כתב בשם רבי אשר וייס, להתיר ללמוד בימי אבלות בדברים הרעים ולחדש חידושים, ואינו מבין היאך ניתן ללמוד מבלי לחדש חידושים "וכי אדם מתיישב ללמוד כדי לחדש? הוא מתיישב ללמוד כדי ללמוד, והחידושים באים מאליהם בדרך הלימוד", ובכלל יש להקל בשאלות כגון אלו כדי להחמיר במצוות לימוד תורה.

ז. לימוד מוסר בתשעה באב

המאירי (11ב)  כתב: "ויראה לי שלא נאסרו דברי תורה לאבל אלא דרך לימוד וגירסא, אבל לעיין בספרים המעוררים לבו של אדם לתשובה לא נאסר, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן". ויש לעיין אם מותר ללמוד בספרי מוסר שמובאים בהם דברי תורה. וכתב בשערי נחמה (12ב) בשם שו"ת רבבות אפרים, כי לדעת רבי חיים קניבסקי אסור ללמוד בספרי מוסר שמובאים בהם פסוקים ומאמרי חז"ל. ואף לדעת רבי שריה דבליצקי אסור ללמוד ספרי מוסר אלו, והוסיף "אין ספר מוסר שאין בו מקראות ומאמרי חז"ל". אמנם בהמשך דבריו כתב בשערי נחמה לחלק בין ספרי מוסר שהעיקר בהם הוא דברי מוסר [כגון חובת הלבבות, מסילת ישרים ועוד], שמותר ללמוד בהם אע"פ שהם גם מצטטים פסוקים, לבין ספרי מוסר שהעיקר בהם הוא דברי חז"ל [כגון מנורת המאור, שער השלישי של שערי תשובה] שבהם אסור ללמוד [וראה במה שכתב בנדון ספרי הרב דסלר ושיעורי דעת וכדומה].

ובספר הליכות שלמה (12א) כתב כי הגרש"ז אויערבך היה מעיין בתשעה באב בהלכות תשעה באב ובהלכות אבילות ובשאר "דברים המותרים", ובשכבו לנוח קרא בספרי תולדות עם ישראל בתקופת חורבן הבית, ובספרים שנתחברו על קורות עמנו בזמני הגזרות שבכל דוד ודור, עד חורבן אירופה בשנות ת"ש-תש"ה [וראה בהמשך דבריו, במה שעורר הגרש"ז להתבונן בגודל החורבן שאירע בשואה, ובדבריו על אמירת קינה על הקדושים הי"ד שנהרגו אז].

ח. תלמוד תורה בתשעה באב – אמירת תהלים, הזכירות והלימודים הקבועים

בשלחן ערוך (2א; סע' ד) נפסק: "מותר לקרות כל סדר היום ופרשת הקרבנות, ומשנת "איזהו מקומן", ומדרש רבי ישמעאל". ופירש המשנה ברורה (ס"ק ו) "סדר היום – דהיינו כל מה ששייך לברכת התפילה". ועל פי זה דן בספר כל המתאבל עליה (13א) האם מותר לקרוא תהילים, לומר י"ג עיקרים ושש זכירות, לקרוא פרק שירה, לומר קריאת שמע שעל המיטה, תפילת הדרך, וכן ללמוד לימודיו הקבועים, כגון פרקי משנה או תיקון חצות.

סיכום הדברים המותרים ללמוד ולקרוא בתשעה באב – אזמרה לשמך (13ב).