תעודת כשרות לעסק המתנהל שלא על פי ההלכה

תקציר השיעור

תעודת כשרות לעסק המתנהל שלא על פי ההלכה

 

א. נאמנות האדם בכשרות – הצורך בתעודת כשרות

מעיקר הדין קיימא לן בכל התורה "עד אחד נאמן באיסורים", ולפי זה גם בענייני כשרות, לכאורה כל אדם שאיננו חשוד נאמן. אלא שהרמב"ם פסק כי צריך שיהיה "מוחזק בכשרות". בערוך השולחן ביאר טעמו, וכתב כי "מוחזק בכשרות" היינו "כל שמתנהג על פי דת ישראל".

גם בדברי הטור מצאנו עוד יוצאים מהכלל של "עד אחד נאמן באיסורים" – הלוא הם הקצבים, מוכרי הבשר "שאין מאמנים להם וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה".

ואכן, כבר מאות בשנים, מקובלת תקנת הקדמונים להצריך פיקוח על כשרות, ולא להסתמך כלל על נאמנותם של המוכרים.

ב. האם מותר [או מוטל] על בית דין להתיר איסור קל כדי שהחוטאים לא יכשלו באיסור חמור

במקרים רבים עולה השאלה, האם יש לתקן תקנות להצלת הציבור כדי שלא יעברו על איסורים, או שיש לנהוג כמאמר חז"ל "הלעיטהו לרשע וימות". שאלה זו נשאלת, בפרט כאשר רוצים לתקן תקנה להצלה מאיסור חמור, על ידי שמתירים לעבור על מנהגים ואיסורים קלים.

"מוטב שיכרתו החטאים האלה בנפשותם, משתעקר אות אחת מן התורה בהסכמת הרבים" • "מנדים למי שהוא חייב נידוי, ואפילו יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה, אין לחוש בכך".

ג. מכירת בשר כשר בתשעת הימים

הפוסקים ישבו על מדוכה זו, בענין המנהג שלא מוכרים בשר בתשעת הימים, כיצד יעשו כאשר יש חשש מפני אכילת בשר טריפה אם לא ייפתחו החנויות הכשרות.

ד. נתינת הכשר למסעדה שמוכרת בשר וחלב ויש חשש שהקונה יאכלם יחד

לפני כחמישים שנה, דנו הפוסקים האם מותר להעניק תעודת כשרות למסעדה שמגישים בה מאכלי בשר ומאכלי חלב [אשר כמובן מתבשלים בנפרד], אך אין כל מניעה לקנותם ולאוכלם ביחד במסעדה, כי בהעדר מקום עם הכשר עלולים רבים לקנות אוכל במקומות ממכר נבלות וטרפות.

• זמן ההמתנה בין אכילת חלב אחרי בשר – הלכה ומנהג ולמעשה.

ה. נתינת הכשר למסעדה הפתוחה בשבת

בשנים האחרונות עומדת על הפרק, שאלה מעשית נוספת, האם ניתן לתת תעודת הכשר למקום הפתוח בשבת אך רוצה שהמאכלים יהיו כשרים – ועל פי הוראת הרבנות הראשית, הדבר נדחה על הסף [הראשון לציון, רבי שלמה עמאר, נימק את הטעמים לכך בהרחבה].

ו. תיקון עירובין כדי שלא ייכשלו בהוצאה דאורייתא

ז. מתן תעודת כשרות למקום שמתקיימים בו מסיבות לציון חגאות נוצרים

תעודת כשרות לעסק המתנהל שלא על פי ההלכה

א. נאמנות האדם בכשרות – הצורך בתעודת כשרות

במסכת גיטין (1א) מבואר דין "עד אחד נאמן באיסורים", אשר לדעת רש"י (שם ד"ה עד) מקורו בסברא: "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב". ולדעת תוספות (שם ד"ה עד) דין זה נלמד מאשה נדה "דדרשינן (כתובות עב, א) וְסָפְרָה לָּהּ (ויקרא טו, כח) – לעצמה". לאור זאת, כל אדם נאמן להעיד בענייני כשרות המאכלים.

אולם במסכת עבודה זרה (1ב) נקבע סייג בהלכה זו: "אין לוקחין ימ"ח [יין, מורייס, חלב] מח"ג  [מלח סלקונדרית, חילתית, גבינה] בסוריא, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר". ופירש רש"י כי החנונים בסוריא היו חשודים למכור דברים שאינם מתוקנים, אבל אם נתארח אצלם מותר לאכול ממאכליהם, כי הם אכלו רק מאכלים כשרים.

להלכה פסק הרמב"ם (1ג) "בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו. ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות. ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות". וביארו נושאי כליו, כי נקט 'סוריא' לאו בדווקא, אלא בכל מקום שאינו ארץ ישראל היו חשודים, ולכן בזמן הזה גם בארץ ישראל מאמינים רק למי שמוחזק בכשרות [וראה בדברי ערוך השלחן (3א] ביאור טעמו של הרמב"ם]. אמנם לדעת הראב"ד בהשגותיו, עמי הארץ לא חשודים על כך.

בשולחן ערוך (2א) פסק שאין לסמוך על החשוד לקנות ממנו דברים, וכתב הרמ"א: "ויש אומרים אף מי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו יין ושאר דברים שיש לחוש לאיסור".

גם בדברי הטור (2ב) בשם אביו הרא"ש, מבואר עוד יוצא מהכלל של "עד אחד נאמן באיסורים" – הלוא הם הקצבים, מוכרי הבשר "שאין מאמינים להם וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה".

לפני כארבע מאות שנה, תיקנו חברי "ועד ארבע ארצות" הקהילות היהודיות במזרח אירופה: פולין, רייסן, ווהלין וליטא], תקנה קבועה לממכר מוצרי מזון תחת השגחת הרבנים המקומיים, כפי שהובא בספר דרכי תשובה (3ב) על פי דברי הט"ז שבזמן הזה קלקלו הדורות, ולכן "תקנו בתקנות הארצות שלא ליקח דבר מאכל משום ישראל אפילו הוא מוחזק בכשרות אלא אם כן יש לו כתב הכשר". וראה עוד בקובץ בית ועד לחכמים (3ג) השתלשלות תקנה זו.

וכן מבואר בשו"ת מנחת אשר (3ד) על פי דברי הטור (2ב) כי "בעניני הכשרות מוטל על בתי הדין וגדולי הזמן לעמוד על המשמר ולתקן תקנות לפי צורך השעה. וכשם שבזמניהם נוכחו לדעת שאין לסמוך על הקצבים, כך נוכחו בזמנינו לדעת דגם בתחומים אחרים, כל שיש פיתוי כספי, יש לחשוש למכשול, ואין לסמוך על הנוגע בדבר נגיעת ממון. וכעין זה נהגו בזמנינו למנות משגיחים במפעלי מזון ומסעדות וכיוצא בהם ואין מאמינים לבעלי המקום, והכל לפי הענין, צורך השעה ורוח הזמן".

ב. האם מותר [או מוטל] על בית דין להתיר איסור קל כדי שהחוטאים לא יכשלו באיסור חמור

במקרים רבים עולה השאלה, האם יש לתקן תקנות להצלת הציבור כדי שלא יעברו על איסורים – כדברי הגמרא בסוטה (4א) "אמר רב יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנוערת. למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא [אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם, נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת]. וכפי שיש ללמוד מדברי הגמרא במסכת ברכות (4ב) שרבי אליעזר שחרר את עבדו ועבר על איסור לצורך "מצוה דרבים". או שיש לנהוג כמאמר הגמרא במסכת בבא קמא (4ג) "הלעיטהו לרשע וימות" [עיין בסוגיא המקור למאמר זה] ולא לתקן תקנות להתיר לרשעים שום איסור. ובמסכת קידושין (4ד) נאמר: "בירתא דסטיא איכא בבבל היום סרו מאחרי המקום דאקפי פירא בכוורי בשבתא ואזיל וצדו בהו בשבתא ושמתינהו ר' אחי ברבי יאשיה ואישתמוד". ומבואר שלמרות החשש שאם יאסרו על אנשי "בירא דסטיא" איסור צידה מדרבנן, הם ילכו וישתמדו ואז יעברו על איסורי תורה, וכפי שאכן קרה בסוף – נמנע רבי אחי ברבי יאשיה להתיר איסור מדרבנן. ומכאן למד בפסקי מהרא"י (4ה) כי "מותר לנדות אדם, ואפילו אם נראה לחכמים שיצא מכך לתרבות רעה, לא יניחו בעבור זה מלדונו כהלכה".

שאלה עקרונית זו, האם מותר לבית דין להתיר איסור קל, כדי שהחוטאים לא יכשלו באיסור חמור, עמדה לפתחו של רבי יצחק עראמה (5א) בנדון "הנשים הקדשות, שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל שבדורינו. ולא עוד, אלא שבקצת קהלות מספיקים להן פרס [משכורת] מהקהל, באומרם שכיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מאיסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות, מוטב שיעברו על איסור זה משיבואו לידי איסור מיתה".

העקידה קבע באופן נחרץ כי "מוטב שיכרתו או ישרפו החטאים האלה בנפשותם, משתעקר אות אחת מן התורה בהסכמת הרבים. וכל מי שלא יקבל זה בדעתו, אין לו חלק בבינה ונחלה בתורה האלקית".

גם הרדב"ז (5ב) כתב בתוך דבריו "מכיוון ששמעון שנטען על האשה אסור לו לישאנה אין לנו לדאוג שלא יעבור על איסור חמור ויעבור על איסור הקל, משום הלעיטהו לרשע וימות".

כמו כן, מהר"י אסאד, בשו"ת יהודה יעלה (5ג), במענה לשואל ש"מדאגה מדבר שלא יעברו בשאט נפשם ח"ו להמיר דתם בלא יועיל אם נמנע מאתם הנשואין, חתר למצוא מזור בכדי להצילם מן היותר חמור מרדת שחת להתיר להם את החלוצה לכהן בזמן הזה", כתב דברים נוקבים: "תמיהה בעיני על חכם כמותו, איך יעלה על מחשבתו כזאת, הס מלהזכיר. אם כן בכל איסורי דרבנן יאמרו כן להתירם לכל קלי הדעת המתאווים למלאות תאותם מהאי טעמא, כדי שלא ימירו דת לגמרי, אתמהה. ואם על ידי זה ילך דרך אחר ולא ישמע לדין תורה לכבוש יצרו מלישא נשים בעבירה, אין אחריותו עלינו. והנה גדולה מזו פסק הרמ"א (יו"ד סי' שלד סע' א) ומנדים למי שהוא חייב נדוי ואפילו אם יש לחוש שעל ידי כך ילך לתרבות רעה, אין לחוש בכך. ואם שוטה וחוטא זה שנכנס בו רוח שטות יאבד עצמו לדעת על ידי שלא נסכים לשטותו להתיר לו את האסור, ימיר דתו ח"ו, דמו בראשו הוא ישא את עונו, ואנחנו וכל בית ישראל נקיים".

ג. מכירת בשר כשר בתשעת הימים

הפוסקים ישבו על מדוכה זו, בענין המנהג שלא מוכרים בשר בתשעת הימים, כיצד יעשו כאשר יש חשש מפני אכילת בשר טריפה אם לא ייפתחו החנויות הכשרות.

בספר אורחות חיים (6ג) למד מדברי החיד"א בשו"ת חיים שאל (6א) "דמוטב לבטל מנהג אם על ידי זה ינצלו ממכשול איסור תורה", אולם בסוף דבריו הביא את דברי העקידה (5א) והסיק" "הפושעים הללו גם אם יקחו בשר כשר, יאכלו בלא מליחה ותערובות בבשר בחלב, ויינם יין נסך, וכליהם אסורים, לכן אין מהנכון לבטל מנהג קבוע [שלא למכור בשר בתשעת הימים] בשבילם. אך דמכל מקום כיון דבעיירות גדולות מוכרחים לשחוט ולמכור בשר בהמה עבור חיל הצבא, ושרי העיר פותחים המקולין בשבילם, אין היכר כל כך במכירת בשר כשר ויש להקל".

אולם בשו"ת שאילת שלום (6ב) כתב בנדון זה, כי "חלילה להתיר להם לפרוץ גדר אשר גדרו ראשונים ז"ל, ואם הם בשאט נפשם יאכלו טריפות וכי מפני זה נתיר להם האיסור, על כיוצא בזה נאמר הלעיטהו לרשע וימות".

ד. נתינת הכשר למסעדה שמוכרת בשר וחלב ויש חשש שהקונה יאכלם יחד

לפני כחמישים שנה, דנו הפוסקים האם מותר להעניק תעודת כשרות למסעדה שמגישים בה מאכלי בשר ומאכלי חלב [אשר כמובן מתבשלים בנפרד], אך אין כל מניעה לקנותם ולאוכלם ביחד במסעדה, כי בהעדר מקום עם הכשר עלולים רבים לקנות אוכל במקומות ממכר נבלות וטרפות.

רבי משה פיינשטיין (7), כתב בפתיחת דבריו בנדון (סימן נב) "ודאי להתיר איסור דרבנן לרשעים שאומרים שאם לא יתירו להם יעברו איסורים החמורים דאורייתא ואף שישתמדו, אין לנו לחוש לזה". אולם למעשה הכריע להתיר את מתן ההכשר על פי דברי הגמרא בסוטה (אג) "שעל הבית דין לראות לתקן האיסורים שיכולים, אף שישתקו מאיסורים האחרים שאין יכולים לתקן", וסיים: "וזכות גדול הוא לכתר"ה במה שיציל אלפי נפשות ממאכלות אסורות. ואף למנוע מרשעים מה שאפשר, שלא יעברו על איסורים הוא מצוה גדולה" [וראה בתשובה הסמוכה (סימן נג) בנדון מתן השגחה לקצבים שאין להאמינם על הניקור ועל ההדחה קודם ג' ימים].

וכן נקט להלכה בשו"ת יביע אומר (8א), לאחר שהביא את דברי ספר העקידה (5א) "מוטב שיכרתו או ישרפו החטאים האלה בנפשותם, משתעקר אות אחת מן התורה בהסכמת הרבים", וכתב: "באמת שהחילוק מבואר, דהעקידה מיירי באופן שמורידים את האיסור ממיתה ללאו, ותו לא. אבל כאן הרי כל השגחת הרבנות על מצרכי המזון שיהיו כשרים, ואם אנשים פרטיים ירצו לאכול חלב אחר בשר, ואין ביד המשגיח למחות מפאת החופש והדרור השורר בארצינו, אין לזה כל קשר עם עצם ההכשר של הרבנות על המאכלים". והוסיף: "בנדון דידן, אפילו היו כל האוכלים במסעדה עוברים על איסור אכילת בשר וחלב ביחד, כדאי הדבר לתקן מה שאפשר, כיון שאין בידינו למחות, ולהכי עדיף למעט באיסורים שלא יעברו על איסורי תורה באכילת נבלות וטריפות. והכי נמי עבדינן כל טצדקי להכשיר המסעדה. וכל שכן שישנם רבים שעל ידי השגחת הרבנות ינצלו מאכילת איסור לגמרי. דלא שבקי היתרא ואכלי איסורא, ואם ימנעו מהכשר המסעדה לא מוקי איניש אנפשיה ויתגאלו בנבלות וטרפות. ועכ"פ הדבר ברור שמכיון שלהרבה אנשים הויא הצלה גמורה, בודאי שחובה קדושה מוטלת על הרבנות המקומית לגדור הפרצה שבכחם לגדור ולהכשיר המסעדה כדת, ולמנות משגיח קבוע ירא וחרד לדבר ה' ובן דעת, שיוכל לעמוד על המשמר להציל מה שניתן להציל".

מן העבר השני, בשו"ת ציץ אליעזר (8ב,9א) כתב כי "בשום פנים אין לרבנות לתת הכשר ולהעמיד משגיח בבית מלון כזה המטיל תנאי ומום בקדשים באותה מצוה גופיה שרצונו כאילו לאחזוקי בה למראה עינים, כי פשוט יש בדבר כזה משום נתינת יד רשמית לפושעים המלעיגים על דברי חכמים ומזלזלים בדברי סופרים". והביא כראיה, את דברי ספר העקידה (5א) וכתב: "והדברים מדברים בעצמם ומאלפנו בינה, שבשום אופן אין להם לצדיקי ומנהיגי הדור והקהל לבוא בצדקות להציל יחיד או יחידים רבים מעבירות חמורות שעוברים עליהם בזדון".

וראה בסוף כרך י"ב של שו"ת ציץ אליעזר (9ב) השגת הגר"ע יוסף, על תשובת הציץ אליעזר, ותשובתו על דבריו].

ה. נתינת הכשר למסעדה הפתוחה בשבת

בשנים האחרונות עומדת על הפרק, שאלה מעשית נוספת, האם ניתן לתת תעודת הכשר למקום הפתוח בשבת אך רוצה שהמאכלים יהיו כשרים. על פי הוראת הרבנות הראשית לישראל (12ב), הדבר נדחה על הסף.

הראשון לציון, רבי שלמה עמאר, נימק את הטעמים לכך בהרחבה בשו"ת שמע שלמה (11,12). גם הוא הזכיר את דברי העקידה (5א) וכתב: "אותם שופטים דזמן העקידה חשבו שהם מועילים בזה שממעטים בחטאם של הסכלים שימנעו מאיסורי סקילה ושריפה לאיסור לאו, והוא [רבי יצחק עראמה] לא קיבל טענות אלו כלל, ודחה אותם בשתי ידיו. ובנדוננו זה, אם ניתן הכשר של רבנות למקום שבו מחללים שבת בהכנת האוכל ומכירתו, הרי אנחנו מחללים את ה' ח"ו ומחלישים כוח השבת, וממילא כוח התורה כולה, ולא מצילים בזה לא לבעלים ולא לבאים לאכול שם. דאי אפשר להשגיח בשבת, ואין בזה שום הקלה גם לחוטאים, דאין עוון חמור יותר מחילול שבת, וגם לעצם הכשרות לא הועלנו מאומה". וזאת משום שבמסעדות שמבשלים בהן בשבת "עוברים על רוב ככל ט"ל המלאכות, והוא בקביעות ובפרהסיא גדול. ובוודאי דאסור לכולי עלמא לבו ביום, וגם הנותר ממנו לאחר השבת אסור למבשלים והעובדים בעצמם לעולם ועד, וגם הכלים שבהם בישלו אסור למבשלים עצמם לעולם. ועוד יש מקום לזמר שגם לאורחי המסעדה אסור האוכל שנתבשל בשבת גם אחרי השבת, וכן הכלים כמו למבשלים עצמם. ואם יערבו את הנותר בשבת עם האוכל של החול, נמצאו מכשילים גם אוכלי הכשר שבאים רק בימות החול. ואילו למבקרים שם בשבת לא הועלנו מאומה, ואולי בלא ההכשר היו נמנעים גם הם, דידוע דרבים בין מחללי השבת בנסיעה וכיוצא בזה שמקפידים על הכשרות, וכאן יאכלו מן הבא לידם בגלל התעודה, ולמעשה יאכילום בישולי שבת וכל דבר טמא ואסור מהעדר השגחה במקום. דכיון שאין השגחה בשבת, ואיש הישר בעיניו יעשה, להביא סחורות מכל אשר תאוה נפשם, הרי בזה נפרצה חומת הכשרות באותו המקום, ואין בכח המשגיח וגם הרב למנוע תערובת הסחורות משבת לחול".

בהמשך דבריו, הביא הרב עמאר הביא את דברי המתירים לתת הכשר למסעדה שבה מוגש קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית, ולאחר שחילק בין הנדונים, הכריע להלכה: "דאין לנו לתת הכשר למסעדות ושאר עסקים שמחללים בהם את השבת בשום פנים שבעולם, עד שיקבלו עליהם להקפיד בשמירת שבת ומועדי ישראל כדת וכהלכה בהקפדה אמיתית. ויקבלו עליהם לשים משגיח ירא שמיים מומחה, שישגיח על הכשרות בשקידה. ויקבלו עליהם את הוראותיו, בכל מה שנוגע לכשרות. ואז יתנו להם תעודת כשרות כדת, ויאכלו ענוים וישמחו".

ו. תיקון עירובין כדי שלא ייכשלו בהוצאה דאורייתא

בשו"ת אגרות משה (13א) דן האם יש להשתדל בתיקון עירובין להצלת מחללי שבת בפרהסיא מאיסור, על פי המחלוקת בסוגיא בבא קמא (4ג) בנדון "הלעיטהו לרשע", וכתב כי יתכן ולכולי עלמא אין לתקן תקנה לכופרים בתורה, אך "אולי יש לתקן בשביל אותם שאינם יודעים, שרשעותם באה להם מחמת שכך חינכו אותם אבותיהם".

ז. מתן תעודת כשרות למקום שמתקיימים בו מסיבות לציון חגאות נוצרים

בחוברת הפרדס (13ב) הובא הדיון שהתקיים לאחר שהמועצה הדתית אסרה על בתי מלון לקיים חגיגות סילבסטר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

שירה חדשה

א. חז"ל הקשו מדוע לא אמרו בני ישראל שירה על כל הנסים והנפלאות, מיד כאשר נגאלו ממצרים, אלא רק לאחר

קרא עוד

בקשת מחילה

א. במסכת יומא נאמר במשנה: "עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיֵרצה את חברו". וכן נפסק בשו"ע בהלכות יום

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

הזכרת יציאת מצרים בקידוש

זכירת יציאת מצרים בקידוש א. במסכת פסחים (קיז, ב) מובא: "אמר רב אחא וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא (דברים טז, ג) למען תזכור יום

קרא עוד

הוצאת זרע לצורך שימוש בעתיד 

הוצאת זרע לצורך שימוש בעתיד  פתיחה הנושאים הנדונים לקמן, מורכבים ורגישים ביותר. בכל השאלות בענייני הוצאת זרע לצורך קיום פרו ורבו, יש לזכור בראש ובראשונה

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.