א. ביטול תערובת איסור 'יבש ביבש' – שיעורו וטעמו
מקושית הגמרא בחולין (1א) בנדון תערובת של חתיכת איסור וחתיכות היתר "וליבטיל ברובא", למדו רבותינו הראשונים דין ביטול ברוב בתערובת יבש ביבש – [חתיכות "יבשות"] שיש ביניהם חתיכה אסורה שאינה ניכרת.
הסכמת רבותינו הראשונים כי מהתורה יש ביטול ברוב של אחד בשניים. לשיטת התוספות (1א) והרשב"א (2) שיעור זה הוא גם מדרבנן בתערובת של 'מין במינו', וזאת בשונה מתערובת של לח בלח אשר בה מדין דרבנן מתבטל האיסור בשישים, כפי מה שמדוייק מלשון הגמרא בחולין (1א) ובבא מציעא (1ב).
מאידך גיסא, הבית יוסף (3א) הביא את שיטת הראב"ד, הרמב"ם ורש"י, כי גם תערובת יבש ביבש, מדרבנן מתבטלת בשישים. וסיים מדברי הרשב"א: "על הסכמה זו שהסכימו רובם של ראשונים, דיבש ביבש בטל ברוב ממש, אנו סומכין ועושין מעשה". וכן פסק בשולחן ערוך (5א).
בטעם החילוק מדרבנן בין תערובת 'יבש ביבש' לתערובת 'לח בלח', כתב הרא"ש (5ב) כי בתערובת 'לח בלח' גזרו אטו תערובת 'מין בשאינו מינו' הנותן טעם איסור בתערובת ואוסרה, מה שאין כן בתערובת 'יבש ביבש' שאינו נבלל, לא גזרו אטו 'מין בשאינו מינו' [להלן [אות ג] יבואר חילוק נוסף שכתב הרשב"א].
[עוד מבואר בדברי הרשב"א (5ג), שבכל התערובות בהם החמירו שאינם מתבטלים אפילו בשישים, כגון חמץ בפסח ותרומה העולה באחד ומאה, דינם שווה גם 'יבש ביבש'].
ב. מקור דין ביטול ברוב מהתורה – "אחרי רבים להטות"
המקור מהתורה לדין ביטול ברוב חתיכות, מפורש בדברי רש"י (3ב) מהפסוק "אחרי רבים להטות".
רבותינו האחרונים התקשו הרי הפסוק נדרש בהלכות דיינים, להכריע הדין על פי רוב דעות אשר אינו מבוסס לכאורה על ביטול דעת המיעוט לרוב הדעות – ואם כן היאך נדרש מפסוק זה דין ביטול ברוב בדיני איסור והיתר – להפוך חתיכת האיסור בתערובת להיתר, להתיר אכילת התערובת כולה יחד.
בספר גינת ורדים (3ב) תירץ, כי מכך שהתורה התירה שניים כנגד אחד, ולא חתיכה כנגד חתיכה מוכח כי ההיתר אינו מחמת ספק, אלא זו גזירת הכתוב שהמיעוט מתבטל ברוב. והוסיף לדקדק זאת: "דהיה לו לומר 'אחרי רבים לפסוק', מאי 'להטות' – שמע מינה להטות המועטים סברתם אצל הרבים".
דברים דומים כתב בספר שערי יושר (4), והכריח כי גם הכרעה על פי רוב דעות הדיינים היא דין מחודש: "בסנהדרין מה שאמרה תורה אחרי רבים להטות, אינו מחמת הבירור שהמרובים כיוונו אל הדין האמתי, אלא שכן גזרה תורה שיהיו הדין כהמרובים, אף אם המעטים כיוונו אל האמת יתהפך הדין ויהיו הדין כהרוב, היינו דגם במציאות מה שכלפי שמיא גליא משתנה הדין, ומזה קבלו חז"ל דגם בתערובות שנתערב איסור ודאי בהיתר דבטל האיסור, שדין של הרוב משנה את דין המיעוט להתהפך דינו במציאות עד שיוכר האיסור" [וראה מה שביאר לפי זה גם עניין הכרעה ברובא דאיתא קמן].
ג. ביטול תערובת 'יבש ביבש' – אופן היתר האכילה
רבותינו הראשונים נחלקו מהו האופן המותר מדרבנן לאכול תערובת יבש ביבש.
הרא"ש (5ב) כתב: "ונהפך איסור להיות היתר, ומותר לאכלן אפילו כולן כאחת". ואפילו אם אחר הביטול בישל התערובת, ונפלט טעם מהחתיכה האסורה מותרת התערובת, שלא מצינו "דבר המותר לאכלו, שיהא צירו [הרוטב] אסור".
החזון איש (6ד) דן מתוך דברי הרא"ש להתיר ללעוס החתיכות כולם בפיו אף שעובר הטעם ביניהם, ודייק מדברי הטור כי הרא"ש התיר אחר הבישול רק בדיעבד.
אולם לדעת הרשב"א (5ב) רבנן החמירו שלא לאכול התערובת בבת אחת, וההיתר הוא לאוכלם בזה אחר זה, ועל כל חתיכה הנאכלת תולים לומר שהיא מהרוב המותר, ובזה ביאר מדוע רבנן הצריכו בלח בלח ביטול בשישים, כי אי אפשר להפריד ביניהם. הש"ך (5א) הכריע לפי דבריו להתיר לאכול ב' חתיכות בבת אחת, ולהותיר אחת [אך לא את שלושתן ביחד].
להלכה כתב השולחן ערוך (5א) בדין תערובת יבש ביבש: "חד בתרי, בטיל, ומותר לאכלן אדם אחד, כל אחת בפני עצמה, אבל לא יאכל שלשתם יחד", והביא את שיטת הסמ"ג: "ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד אפילו זה אחר זה". הרמ"א (8א) כתב "וכן יש לנהוג לכתחילה", והוסיף: "ויש מחמירים להשליך אחד או ליתן לגוי, ואינו אלא חומרא בעלמא". גם בדברי המשנה ברורה (6ה) מבואר כי המנהג להשליך חתיכה אחת מתוך התערובת הוא חומרא בעלמא [ואין בזה משום מתקן בשבת].
בספר שערי יושר (6ג) האיר והבהיר את שורש מחלוקת הרא"ש והרשב"א, כי לכו"ע בתערובת יבשה אין סיבה לגזור מין במינו אטו מין בשאינו מינו שאין בה העברת טעמים, אך כלל בידינו כי מה שתיקנו חכמים ראוי להיות מיוסד על פי כללי ההלכות, וכאשר יבשלה אחר הביטול ויש העברת טעם, חוזרת הסיבה לגזור אטו מין בשאינו מינו, אלא שאין אפשרות לאסור מה שכבר הותר, לכן סבר הרשב"א כי כדי למנוע מצב זה תיקנו חכמים איסור אכילת התערובת כאחד, והרא"ש חלק והתיר גם אחר בישול.
ד. הרוב הנצרך לביטול – 'מנין' [רוב חתיכות] או 'בנין' [גודל החתיכות]
רבותינו האחרונים דנו על פי מה נקבע הרוב והמיעוט בתערובת יבש ביבש – האם כמות החתיכות המרובה קובעת אף ללא יחס לגודל, או שגודל החתיכות קובע, ואף גדולה יכולה לבטל קטנה, או שצריך הן כמות והן גודל מרובים.
בפתחי תשובה (7א) הביא מחלוקת בהבנת דברי הש"ך (5א). דעת המנחת בית יהודה, כי צריך שתי חתיכות הגדולות [יחדיו] מחתיכת האיסור, ודעת "חכם אחד" כי מספיק רוב מנין כנגד חתיכת האיסור אף אם היא גדולה משניהם יחדיו. החזון איש (7ב) צידד כדעת "חכם אחד", שאין כל משמעות לגודלן של החתיכות, "שהתערובות בגופים [חתיכות] ולא בחלקי הגוף". והוסיף, כי אף שמדברי הרשב"א (2) מבוארת הסיבה שאין דין ביטול בתערובת של חתיכה גדולה וקטנה ואין ידוע מי האסורה, בגלל שצריך לדעת בבירור שיש רוב היתר, אין להוכיח מדבריו שבלא טעם זה יש דין רוב על החתיכה הגדולה מחמת גודלה, אלא "קושטא קאמר".
בשו"ת רב פעלים (7ג) דן האם נאמר דין ביטול ברוב בחתיכה אחת, במקרה שחלק מועט מהכלי או המאכל נאסר בכדי קליפה, ואין ידוע היכן החלק המועט האסור, יתבטל ברוב הכלי המותר. והוכיח כי נחלקו בזה רבותינו האחרונים. לדעת הכרתי והפלתי מותר, ואילו לפי הפרי חדש והמנחת כהן, צריך שתי חתיכות היתר כנגד האיסור כדי לבטלה ברוב.
ה. תערובת 'יבש ביבש' – הלכה למעשה
בספר פתחי תשובות (8ב) דן הלכה ולמעשה, מה הדין בתערובת של קמח בקמח – האם דינה כיבש ביבש או כלח בלח. וכמו כן בתערובת חרדל ושומשום, האם דינם כתערובת יבש ביבש. ובדיני תערובות של ביצים – ביצים שלמות דינם כיבש, וכאשר נטרפו יחד בקערה דינם כלח.
עוד נתברר בדבריו תערובת יבש ביבש "מינו בשאינו מינו" – באיזה מקרה מדובר, או במינים שונים ואין ידוע מי נאסר, או בנפרסו לפרוסות דקות שאינן נכרות, או ששווים במראיהם ולא בטעמם.
ו. אכילת תערובת שנתבטל בה האיסור – בירור ניצוצות הקדושה
בספר בני יששכר (9ב) ביאר מדוע התירה התורה מאכלים אסורים על ידי עירובם בהיתר – כי יש ניצוצות קדושה המעורבות בקליפות הטומאה, ועל ידי ביטולם ברוב היתר חוזרים ונאכלים בקדושה.
וזהו כענין ביאורו של השל"ה הקדוש למאמר חז"ל "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים", דהיינו גדול המתייגע בתורה להתיר תערובת, יותר מירא שמים המונע עצמו מלאכול תערובת שיש בה צד איסור, כי בכך שאוכלה מברר הניצוצות, וזהו רצון הבורא ית"ש.
