וְהָסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְטַהֵר רַעְיוֹנֶיךָ, וַחֲשׁוֹב הַדִּבּוּר קוֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָבָר וְדָבָר וְלֹא תֶחֱטָא, וּבָזֶה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים, וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶאֱמַר (תהלים י, יז) תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶיךָ.
א. מבואר בדבריו כי יש להסיר את "דברי העולם" מהלב בעת התפילה, וצריך ביאור למה כוונתו.
עוד למדנו מדבריו, כי יש צורך ב"הכנת הלב" לקראת התפילה, וגם ענין זה צריך ביאור.
כמו כן יש לבאר מהו ענין "הכנת הלב" ומהו ענין "טהרת הרעיון", המבוארים בדברי הרמב"ן.
דבקות המחשבה בה' – מדרגת "אנשי מעלה"
ב. ונראה ביאור הדברים, בהקדם בירור הציווי שנצטווינו "להדבק" בהקב"ה, ובדברי הרמב"ן מבואר כי "דבקות" זו נעשית במחשבה, והיא מדרגתם של "אנשי מעלה, כדבריו על הפסוק (דברים יא, כב) "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ", וז"ל:
ויתכן שתכלול הדביקה לומר, שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד. לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת, שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי. וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח, ד). ומה שאמר יהושע (כג, ח) כִּי אִם בַּהֹ' אֱלֹקֵיכֶם תִּדְבָּקוּ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד, וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים, הנה מחשבתם ומעשיהם עם ה' תמיד. ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ, בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם, תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תיפרד כוונתם מן השם".
כוונת הרמב"ן למה שכתב בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, ד) בתוך דבריו:
והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד, כענין באליהו, בהדבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ובנפשם, כנראה בכתוב באליהו, וכידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים.
מדברי הרמב"ן למדנו על כוחה הכביר של המחשבה, המסוגל להוביל את האדם לפסגות מופלאות.
הרמב"ן אמנם מתאר את כוח המחשבה של "אנשי מעלה" הנמצאים ברום המדרגה, אך ברור כי כח המחשבה מסור גם לכל יחיד ויחיד באשר הוא, כפי שיבואר.
פלאי כוחות הנפש – הדבקות במחשבה
ג. כוחה המופלא של הדבקות במחשבה, לפעול לטוב ולמוטב, מתבאר בדברי הרמב"ן בטעם איסור נדה לבעלה, וטעם הציווי להרחיק את המצורע ולהושיבו בדד מחוץ למחנה, כי מחשבת הנדה מתדבקת בבעלה ומחשבת המצורע בסובבים אותו. ואש\ר על כן, בכדי למנוע מהם שיזיקו לאחרים, נצטווינו להתרחק מהם, כדברי הרמב"ן בפרשת ויצא (בראשית לא, לה) בענין הנדה:
וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו. ולכך גזר עליו הכתוב (לעיל טו, כד) ותהי נדתה עליו, כי רעתה רוע מתדבק והוא שאמר "בנדת טומאתה", יאמר טומאת הנדה (יחזקאל לו, יז), כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם. והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים, כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי.
ובפרשת וירא (בראשית יט, יז) ביאר הרמב"ן את טעם הרחקת המצורע, ומדוע נהפכה אשת לוט לנציב מלח:
כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים, יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד (ויקרא יג, מו). ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה.
מפלאי כוחה של הדבקות במחשבה, מבוארת פרשת נס נחש הנחושת, כדברי הרמב"ן (במדבר, כא, ח-ט):
ידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה, וכן שאר הבהמות השוטות, אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב, או המזיק וימותו. כמו שכתוב בספרי הרפואות, ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד, א), וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו, אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל. וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש.
וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל. וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם. והכלל, כי צוה ה' שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה.
פרשת נחש הנחושת מחדדת איפוא, את החובה לשלוט במחשבה – שהרי כאשר "משעבד" את לבו ומחשבתו לדבקות בטוב, זוכה לדברים מופלאים, ואם לא, אחריתו רעה ומרה. וכדברי המשנה במסכת ראש השנה (פרק ג משנה ח):
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז, יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, ח) עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. וכי נחש ממית, או נחש מחיה. אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים. חרש, שוטה, וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
ויש לעמוד על סוד טיבו ועוצמתו של כוח המחשבה הטבוע באדם, מהיכן יונק את כוחו, ומה היקף פעולתו.
הרהורי עבירה קשים מעבירה – כי שורש המחשבה במקום גבוה יותר
ד. ביאור הדברים נראה על פי הנמסר מדברי רבותינו בהבנת עומק דברי חז"ל (יומא כט, א) "הרהורי עבירה קשים מעבירה", כי שורש המחשבה מקורו גבוה מעל גבוה, בעולמות טמירים ועילאיים שאין לנו בהם קצה השגה, כמבואר באגרת הקודש להרמב"ן (השער הרביעי אות כז):
ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו. הנה רבותינו ז"ל אמרו הרהורי עברה קשים מעבירה. והנני מבאר, כי מעין מים בהיותו נמשך ממקום גבוה במקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום אחר גבוה כנגד גובה המים שיוצאים ממנו. וכן ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כי במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה. ובהגיעה עד המקור אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת, ונעשית היא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת להימשך מלמעלה למטה יעשה הכל דמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם.
ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בהיות אדם מחשב בדברי רשע וטינוף, מחשבתו נדבקת בטינופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים, שהרי היא מטמאה במגע. והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה.
וכן מבואר בדברי רבנו בחיי בספרו כד הקמח (טהרת הלב) וז"ל:
וצריך שיתבונן כי מעלת טהרת המחשבה היא מפני שהמחשבה היא מצד הנפש השכליות שבאדם, ושורש הנפש השכלית עליון עד מאד, ואם כן המחשבה והנפש עיקר אחד להם. ולפיכך יש כח באדם השפל לעלות ולהוריד במחשבתו.
ומעתה יתעורר האדם החוטא כשהוא מטמא בהרהוריו הרעים המחשבה הטהורה הזאת כמה לו עוונות וחטאים, ועל זה אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה, כלומר קשים על הנפש מעבירה עצמו. לפי שההרהור תלוי בלב, והנפש משכנה בלב. ולכן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה, קשה יותר מן העבירה עצמה, כי העושה העבירה עצמה אין המחשבה טרודה כל כך.
הנה כי כן נתבאר בדבריהם כי כוחה האדיר של המחשבה, יסודו ב"נפש השכלית" הנמשכת ממקורות עליונים. ובפעולת כוחות המחשבה, ניתן להשיג דבקות עילאית בשורשים העליונים, אשר מהם נמשכת ההשפעה לתחתונים.
[ענין זה טמון בסוד אכילת המן, כמבואר בדברי הרמב"ן (שמות טז, ו) "ודע כי יש במן ענין גדול, רמזוהו רבותינו במסכת יומא (עה, ב) לחם אבירים אכל איש (תהלים עח, כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' ישמעאל טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר (דברים ט, ט) לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אלא לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים, והענין הזה שאמר רבי עקיבא הוא, שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה, וכן דרשו (שמות רבה לב, ד) ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט, ו), מחיה לכלם, ועליו נאמר (קהלת יא, ז) ומתוק האור, שישיגו בו באור טוב טעם, והמן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך, ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת נזונין מדבר אחד, ור' ישמעאל תפשו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדת האור שהרי קיומם באור העליון עצמו, ומפני זה היו מוצאים טעם במן מכל מה שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפק רצון מלפניו"].
דבקות המחשבה בשעת התפילה
ה. על פי האמור הוסיף הרמב"ן וכתב באגרת הקודש (שם):
וכן היו החסידים הראשונים מדבקים מחשבתם בעליונים ומושכים האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתווספים ומתרבים כפי כח המחשבה.
וזהו ביאור דברי חז"ל (ברכות פ"ה מ"א) "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים", והיינו שהיה של דבקות במחשבה, שמכוחה פעלו בתפילתם, בהיותם דבוקים בשורשים העליונים, מהם נמשכת ההשפעה. וכמו שמבואר בדברי הרמב"ן בביאורו לתרי"ג המצוות היוצאות מעשרת הדברות (כתבי הרמב"ן ח"ב עמ תקכא-תקכב) וז"ל:
בעבודה נרמז התפילה, וכתיב (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ואיזהו עבודה שעיקרה בלב הוי אומר זה תפילה (תענית ב, א). ולשון עבודה היא לכבוש המחשבה הטהורה בעסקי העולם הבא ולהביא בשיעבוד הכוונה. ולזה חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים. ואמר רבינו החסיד [רבי יצחק סגי נהור] ז"ל, עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון (דברים יג, ה), וזה כלל גדול שבתורה לתפילה ולברכות להסכם מחשבתו באמונתו, כאלו דבקה למעלה, לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות כשלהבת קשורה בגחלת, בפיו יזכירנו בכינויו, ובלבבו יחברנו בבנינו ובכתבו.
ויש לזה מקור נוסף בדברי הרמב"ן, על הפסוק (בראשית לה, א) "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", שכתב:
ואולי צוה ושב שם, לפנות מחשבתו לדבקה בא-ל.
וביאר מו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (פרשת וישלח אות כג):
נפלא ביותר. יעקב אבינו שהיה בבחינת "מרכבה" לשכינה ותמיד דבוק בה', וגם כאשר עבד בצאן יומם ולילה היה דבוק בה', כדברי הילקוט שמעוני (תהילים רמז תתפ) "שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל (תהילים קכד, א). ישראל סבא, כתיב וישכב במקום ההוא, א"ר יהושע בן לוי כאן שכב, הא כל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב, ומה היה אומר, חמשה עשר שיר המעלות שבספר תהלים. ר' שמואל בר נחמני אמר כל ספר תהילים היה אומר, מאי טעמא ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ישראל סבא". יעקב אבינו, שהשטן בעצמו התאבק עמו להפסיקו מדבקותו ולא יכול לו, כמו שפירש הספורנו (בראשית לב, כו) "וירא כי לא יכול לו, לרוב דבקותו תמיד באל ית' במחשבה ובדבור". ואף על פי כן כאשר יעקב אבינו בא לבית אל לעשות מזבח לה' ולהקריב קרבנות, מצווהו הקב"ה ציווי מיוחד שישב "לפנות מחשבתו לדבקה בא-ל", כדברי הרמב"ן. או כפי שביאר הספורנו: "ושב שם, לכוון דעתך קודם שתבנה המזבח, כענין אמרם ז"ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום".
ומכאן נלמד כמה דביקות מופלאה בה' דרושה בעבודת הקרבנות והתפילה, וכמו כן למדים אנו שלדביקות בה' אין שיעור וגבול, וגם ביעקב אבינו יש מקום להכנה לתוספת דביקות בה' יותר ממה שהיה נמצא תמיד.
ונראה שזהו מקור לדברי הרמב"ם (הל' תפילה פ"ד הט"ז) כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכים בתפלה שעה. ועוד כתב שם (פ"ט ה"ח) במנחה אומר שליח ציבור אשרי יושבי ביתך וכו' תהלה לדוד וכו' קורא הוא והעם מיושב, ועומד שליח ציבור ואומר קדיש. ולשון הרמב"ם "צריך לישב מעט קודם ואחר התפילה" ומש"כ בתפילת מנחה ש"העם מיושב" כו', מדוייק הפלא ופלא עם לשון הכתוב כאן שאמר הקב"ה "ושב שם", דוק היטב ותשכח.
ומבואר כי החסידים הראשונים צעדו בדרכו של יעקב אבינו, המוסיף דבקות על דבקות בטהרת המחשבה, בבוא לעבודת הקרבנות והתפילה.
ולא רק לפני התפילה, אלא אף בכל שעת התפילה, יש להישאר בטהרת המחשבה, פן תיפגם הדבקות בהשי"ת, וכמו שמצאנו בדברי הרמב"ן (דברים כג, י) בביאור החובה לכסות צואה במקום הזכרת שם שמים בתפילה או בקריאת שמע (ברכות כב, ב), וז"ל:
וטעם כיסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה, אבל אסור לראותה בעת התפילה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד. מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש, וישבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע.
והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפילה וטהר רעיוניך
ו. עתה מבוארים היטב דברי הרמב"ן באגרתו בענין התפילה.
הסרת דברי העולם בעת התפילה, פירושה להתנתק מענייני החומריות והגשמיות, המפריעים לדבקות בהשי"ת, וכמו שכתב הנפש החיים (שער ב פרק יד) וז"ל:
לזאת בעת עומדו להתפלל לפני קונו ית"ש יפשיט גופו מעל נפשו. היינו שיסיר כל רעיוני ההבלים הבאים מכוחות הגוף שנחקקו ונתדבקו בנפשו. שלא תהיה עבודת תפילתו רק בהנפש ורעותא עלאה דילי'. והוא שקודם עומדו בתפילה צריך לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגוף והנאתו וכל עניניו, עד שיוקבע במחשתו למאס הגוף כאלו אינו בעל גוף כלל, ורק נפשו לבדה היא המדברת תפלתה. ובדברו כל תיבה שהיא כח וחלק מנפשו, ידביק בה רעותי' מאד ליתן ולשפוך בה נפשו ממש לגמרי, ולהדביקה בשרש העליון של תיבות התפילה העומדים ברומו של עולם.
והוא ענין מאמרם ז"ל (יבמות קה, ב) המתפלל צריך שיתן לבו למעלה. וכל כך תרבה ותתלהט אהבתו ית' בכח נפשו, עד שיהא חושק ומתאווה באמת שבדברו עתה אותו הדיבור הקדוש של איזה תיבה מנוסח התפילה, תהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי, ותתעלה להתדבק כביכול בו ית"ש.
זהו שאמרו כאן ולעבדו כו' ובכל נפשכם, וכן מה שאמרה חנה ואשפוך את נפשי לפני ה', והוא מבואר. וכן יש לבאר מאמרם ז"ל (תענית ח, א) אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, היינו להעלות ולדבק בתפילתו את נפשו למעלה.
מעתה הדברים מבוארים היטב. טהרת המחשבה בתפילה הכרחית על מנת להשיג את הדבקות בשורש המחשבה, שמקורה בנפש השכלית בעליונים מהם נמשך השפע למטה. על כן, בטרם ניגש לעבודת התפילה שעיקרה בלב, כמבואר בדברי הרמב"ן באגרת הקודש דלעיל "ולשון עבודה היא לכבוש המחשבה הטהורה בעסקי העולם הבא ולהביא בשיעבוד הכוונה", יש להסיר את "דברי העולם" – ענייני החומריות והעולם הזה, המפריעים להשגת הדבקות בשלמות הראויה. וכפי שעשו החסידים הראשונים, שהיו שוהים שעה אחת ומתפללים.
והיינו דברי רבנו יונה (ברכות כה, ב) בביאור הגמרא "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה", שהביא בנפש החיים, בהמשך דבריו שם, וביאר כי הם מושתתים על דברי הרמב"ן שהובאו לעיל:
כלומר שיחשוב בלבו כאלו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי עולם הזה וכל הנאות הגוף, כענין שאמרו הקדמונים כשתרצה לכוון פשוט גופך מעל נשמתך. ולאחר שיגיע לזו המחשבה, יחשוב גם כן כאילו הוא עומד בבית המקדש שהוא למטה, מפני שעל ידי זה תהיה תפלתו רצויה יותר לפני המקום
ומודעת שהרבנו יונה היב תלמיד קדוש ה' הרמב"ן ז"ל, ודבריו הן המה דברי הרמב"ן ז"ל בפרשת אחרי [הובא לעיל אות ב] וז"ל שם, והעוזבים כל ענייני עולם הזה ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף, וכל כוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד, כאשר היה הענין בחנוך ואליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם. וזהו גם כן מה שהביא רבנו יונה בשם הקדמונים פשוט גופך מעל נשמתך. היינו שכל כך יהיב הגוף וענייניו ותענוגיו נבזה בעיניו נמאס, עד שיהא לו תשוקה עצומה להשליך נפשו מנגד ושתהא כל תשוקת נפשו בבוראו ית"ש, כאילו אינו בעל גוף אלא כאחד מצבא המרום המשמים במרום מופרשים ומובדלים מכל ענייני עולם הזה.
וזהו כוונת רבנו יונה ז"ל, שיחשוב בלבו כאלו עומד בשמים. היינו שירגיש בעצמו שנתבטלו אצלו כל הרגשות הגוף שהוא עפר מן האדמה, וכל הרגשותיו יהיו בעניני הנפש לקשרה בשרשה בשמים באהבה רבה, עד שאם היו מעמידים נגד עיניו איזה תענוג מתענוגי עולם הזה שנפשו של אדם מחמדתן, היה מואס בה תכלית המיאוס ושנאה.
נמצא כי הסרת העניינים הגשמיים המפריעים לדבקות, היא "הכנת הלב" לקראת התפילה. ומבוארים דברי הרמב"ן "והכן לבך לפני המקום ברוך הוא וטהר רעיוניך", על פי דברי מה שכתב רבנו בחיי [לעיל אות ד] "ההרהור תלוי בלב, והנפש משכנה בלב". ומשום כך בכדי לטהר את רעיונות המחשבה, נצרכת הכנת הלב. דהיינו הסרת ענייני העולם הזה המפריעים לדבקות בהשי"ת, כי רק על ידי זה "נטהר" הרעיון.
ובזה תפילתך תהיה זכה וברה ומקובלת
ז. כאשר מתקיימת דבקות זו, אזי התפילה מקובלת לפני הבורא, וכפי שפירש הרמב"ן (אגרת הקודש) בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ד]:
כי בהיות החסידים הקדושים מדביקים מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבים עליו באותה שעה היה מתקיים, אם טוב ואם רע. והוא שאמר (שבת לד, א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. וכתב בתענית (כד, א) בההיא ברתא, תובי לעפרך, וכן היה. ומה שאמר (מועד קטן יז, ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו, או מיתה או עוני. ומהענין הזה סוד התפלה והקרבנות שהוא סוד דיבוק בעליונים.
וראה גם בדברי הרמב"ן בספר האמונה והבטחון (פרק יט) בביאור איסור לא תשא את שם ה' אלקיך לשווא:
ודע כי כל זמן שהאדם מחשב בתוך לבו שמו של הקב"ה או אחד מנפלאותיו, יש לפניו התעוררות כפי מחשבת החושב. וזה שאמר הכתוב (שמות כ, כב) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.
ולפי האמור הדברים מוטעמים, כי אין גבול וקצבה לכוחה של המחשבה בטהרתה, אשר שורשה בעליונים, לפעול גדולות ונצורות "כפי מחשבת החושב", לטובה ולברכה.
הצורך בסייעתא דשמיא כדי לכוון בתפילה
ח. ברור לכל, כי הדברים שנתבארו לעיל הם דרגות גבוהות מאד, אך בלשון הכתוב "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ", מדוקדק כי לקבלת התפילה – "תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" התלויה בהכנת הלב, יש סייעתא דשמיא מיוחדת מאת הקב"ה – כי הוא המכין את הלבבות להיטהר בטהרת המחשבה בתפילה.
יסוד זה מפורש בדברי רבנו יונה (ברכות כא, א מדפי הרי"ף) וז"ל:
המתפלל צריך שיכוין את לבו, סימן לדבר תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. ודאי כך הוא הפירוש, כדי שיכוונו שיהיה לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העולם הזה והנאותיהם. כי כשיטהרו לבם מהבלי העולם הזה, ויהיה כוונתם ברוממות ה' תהיה תפילתם רצויה ומקובלת לפני המקום. ועל כוונה זו נאמר תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ, ומה שאמר תָּכִין לִבָּם, מפני שכוונת טהרת הלב מעבירות ומתענוגי העולם הזה צריכה סיוע מהמקום, כענין שנאמר (משלי כא, ב) וְתֹכֵן לִבּוֹת ה', וכתיב (דברי הימים א כט, יח) וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ. ועל זה אמר תסייע אותם ותכין לבם שיהיה טהור, כדי שתקשיב תפלתם. תדע שכן הוא עיקר פירוש הדבר, מדאמרי' לקמן (ברכות שם) סימן לדבר, תכין לבם תקשיב אזנך. ולמה אמר סימן, והלא ראיה ברורה הוי. אלא מפני שעיקר הפסוק לא בא על כוונת אמירת התפילה, אלא על כוונת טהרת הלב. כשהזכיר אותו לשם בכוונת אמירת התפילה אמר סימן לדבר.
וכן פירש הב"ח (או"ח סי' צח ס"ק א) את דברי הגמרא בברכות:
דהא דאמר סימן לדבר, הוא לפי דקרא משמע דאין ביד האדם לכוין לבו לשמים, שהרי אמר תָּכִין לִבָּם דמשמע אם תכין לבם אז תַּקְשִׁיב באָזְנֶךָ. כדפירש רש"י (שם) אלמא דביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לכוין את לבו. אפילו הכי סימן לדבר הוא שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוין, כי אז ודאי הקב"ה עוזרו כי הבא לטהר מסייעים לו מן השמים.
מכאן נתבונן ונפנים את גודל החובה לשמור ולקדש את מחשבותינו, ולטהרם מכל סיג ופגם, ובפרט בשעת התפילה. כאשר נעשה זאת, נזכה לסייעתא דשמיא, והקב"ה יקבל את תפילותינו ברחמים וברצון.
